פעם אחת גזר ר' שלום מארץ המערב תענית על הגשמים בירושלים, והיה צדיק גדול וחשוב. וציווה שיתכנסו כולם בבית הכנסת אחד להתפלל בכנופיא. ושלח לר' גרשון מקיטוב שהוא יתפלל לפני התיבה. ובירושלים המנהג מי שמתפלל לפני התיבה צריך לומר דברי כבושים. והתם המנהג של הדרשנים שיאמר הגמרא או המדרש או פסוקים כצורתן וכהווייתן. ואם משנה הלשון - חרפה היא לו. והיה מכין את עצמו לדרוש, וחזר הלשון כמה פעמים, בכדי שיאמר כהווייתן. ולא ישן כל הלילה, ובאשמורת הבוקר ניחר גרונו. ואמר לבנו ר' לייב: "נתקלקל מלולי. לך לר' שלום ואמור לו שאני איני יכול להתפלל" ונתפרדה החבילה, והתפלל כל אחד במקומו שרגיל בו. ור' שלום בבית המדרש שלו במקומו, וירד אחר לפני התיבה (שבחי הבעש"ט).

פעם אחת נסעו בדרך עם הבעש"ט, שאלו אותו ואמרו: רבינו, אמור לנו מה שאנו צריכים לתקן. וציוה לכל אחד לומר לפניו מן הספר. ואמר אחד לפניו. ואיני יודע אם משניות או עין יעקב או זוהר. ואחר כך ציוה לשני שיאמר. ואמר הבעש"ט: ידעתי. ואמר לאחד חטאו בפני חבירו. ולאחד ציוה לירד מן העגלה, והוא ירד עמו ואמר לו בסתר, כי היה קצת בושה בדבר (שבחי הבעש"ט).

פעם אחת במוצאי שבת ציווה הבעש"ט לחתן חורגו ר' יוסף אשכנזי שיאמר לפניו "עין יעקב", והוא שכב על המטה ושמע מפיו ה"עין יעקב". ובמקום אחד אמר הבעש"ט תורה על מאמר אחד מ"עין יעקב". וחזר ואמר לפניו ה"עין יעקב". ובתוך האמירה ראה ר' יוסף את המגיד מישרים ושמו ר' יוסף שנפטר ערך שלשת רבעי שנה מקודם זה, וראה אותו שנכנס לבית לבוש בגדי שבת וכובע על ראשו ואמר בקול רם "שבוע טוב" לרבינו. והולך כמו בחיים, ומטה בידו. וכשראה אותו חרד מאוד, ונפל ה"עין יעקב" מידו. והעביר הבעש"ט את ידו על פניו, ושוב לא ראה אותו... ושמע שהבעש"ט מדבר עמו. ואחר כך קרא הבעש"ט לר' יוסף ואמר בזה הלשון: "אשכנזי, בוא אלי", ובא. ואמר לפניו עוד "עין יעקב". ובתוך הלימוד התחיל הבעש"ט להתרעם עליו, ואמר לו: למה פחדת?! האם שחט ר' יוסף המגיד אשכנזי כמוך בחייו, שפחדת ממנו לאחר מותו... ושאל אותו: באיזה זכות ראיתי אותו? אמר לו: מפני שאמרת לפני, ואני אמרתי לפניך. והייתי מזכך אותך בדיבורי, ונתקשרנו שנינו והיינו לאחד. ומחמת זה ראית אותו. ואילו היית מתחזק בשכלך היית שומע מה שדיבר עמי, וגם אתה היית שואל אותו כל מה שלבך חפץ, והיה משיב לך. ולא עוד אלא שהיה לך עמו הכירות, והיית רואה אותו בתמידות. והיה ר' יוסף מצטער מאד על זה הדבר, כי היא מדריגת נבואה כשרואים נשמת צדיק (כאמור בספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל). ושאל: למה בא, ומה הצטרכותו? ואמר: בשביל הצטרכות שלו בא (שבחי הבעש"ט).

אמנם היו איזה דרשנים אשר חשבו לבנות מצודים בהקדמות תלויות ודחויות ומהם עשו חיל לפרש מאמרים ולעשות חילוקים. וכבר צווחו עליהם הרב זרע ברך והרב השל"ה. ולא עוד אלא יש בודה מלבו ואומר שהוא פליאה ועולים ויורדים בו בכמה תלוליות וקשרים שאינם של קיימא ובית עכביש מבטחה... ויש מי שתולה מאמרי הילקוט זה בזה וקושר קשריו מעדו אשוריו, כאשר ראיתי בעיני. וזה שקר כי ארבעה מאמרי הילקוט שדרש, כל אחד ממדרש אחר וקבצם הילקוט, ונפל היסוד...ובאזנינו שמענו כי זאת לפנים בפולין היו הדרשנים נוהגים לדרוש מאמרים תמוהים, בהקדמות תוספות ופוסקים וחריפות" (שם הגדולים, בערך דרשות הר"ן).

ועתה חזרו מקצתם לדרוש פשטים פשוטים, וכמה מהם שקוראים בכל שבוע ספר אור החיים להרב המופלא חסידא קדישא מורנו הרב חיים בן עטר ז"ל ומחבבין את דבריו, כי הם על פי הפשט.

ושמענו כי עתה בפולונייא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שתי פעמים ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד מורנו הרב ר' ישראל בעל שם הגיד גדולת נשמת מורנו הרב ר' חיים הנזכר (שם הגדולים, בערך אור החיים).

"צריכין למצוא כל דברי רז"ל מרומזין בתורה שבכתב. ולעתיד נאמר "ומלאה הארץ דעה" ויאירו עינינו בתורתו, ויהיו מפורשין כל דברי רז"ל בתורה שבכתב, מה שלא זכינו עתה לזה והוא ייחוד הויה ואדנות הוא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שצריך לייחדן. על דרך מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא" (תשואות חן, פ' בא).

"כי תורה שבכתב בלי דרשות שדרשו רז"ל אין לה שלימות, והוא רק בחינת חצי הספר. ועל ידי דרשות חז"ל נשלמת להיות ספר שלם... והכופר בזה גם כן כאילו כופר בתורה חס ושלום" (דגל מחנה אפרים, פ' בראשית).

"יחוד התורה שבכתב ושבעל פה תלוי במעשי האדם. כשהאדם הולך בדרך התורה יכול למצוא כל דברי רז"ל בתורה שבכתב. בבחינת "מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא". וחס ושלום, כשיטה מדרך התורה - אז תיכף מגיע הפגם לתורה שבעל פה, להפרידה מתורה שבכתב, שאינו יכול למצוא דברי רז"ל בתורה שבכתב" (תשואות חן, ליקוטים לפ' דברים).

"כל התורה כולה, חלק הנגלה והנסתר, הכל אחדות אחת. והדוחה חלק הנסתר שאינו חפץ בה - דוחה כולה, ונענש. כי הדוחה חלק מן האחדות, כאילו דוחה כולו. ומכל שכן, המלעיג על דברי חכמים העוסקים בחכמה זו להשפיע להשכינה" (כתונת פסים, פ' קדושים).

"עולם הבניין, אשר חסד יבנה, יש בו דברים הפכיים: ימין ושמאל. מה שאין כן משם ולמעלה, הנקרא "אלוקים חיים" - הכל אחדות אחד... תלמידי חכמים מנגחים (תחילה) זה את זה בפלפולם, כדי לשבר הקליפות, כדי לכנוס אחר כך בפנימיות התורה, שהיא תכלית האחדות, ושם אהבה בסופה" (תולדות יעקב יוסף, פ' קדושים).

"אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין היינו בו' קצוות דזעיר אנפין, אבל למעלה בבינה שנקרא "אלהים חיים" - הכל אחדות אחד. וזהו שאמרו "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (בן פורת יוסף, פ' ויגש).

"שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה - שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" (אבות פרק ג משנה ג).

"אחדות ואהבה, שמתחיל האחד לדבר בדברי תורה, כדי שיהיה פועל יוצא שידבר חבירו וישמע הוא מחבירו. וזהו שכתוב "נדברו" והבן" (תולדות יעקב יוסף, פ' תזריע).

משל למלך שהיה לו בן יחיד, ולא הלך בדרך הישר, רק עשה מעשה נערות. והיה מאבד כל מה שנתן לו אביו, והיה אביו מתיירא ליתן לו גנזי אוצרותיו, שלא יאבד בשטותו. מה עשה המלך? - ציווה לבנות פלטרין גדולים וחדרים הרבה בתוכם, ובכל חדר ציווה לגנוז אוצר אחד בכותל, ולעשות שינוי בכותל במקום האוצר, שיהיה שם מעט גבוה משאר הכותל.

ואמר המלך כך: אם לא יחזור בנו למוטב, רק ילך שובב כדרך השטותים ומעשה נערות שלו - בודאי, ממילא לא יסתכל, ולא ישים לבו כלל על השינויים שיש בכל כותל, ולא ירגיש בהאוצרות. ויהיו מונחים האוצרות בשביל זרע הילודים לבנו. ואם בנו יחזור בתשובה וילך בדרך הישר, אזי בודאי ישים לבו: "למה לא עשה אבי המלך הכותל ישר? ולמה ציווה לעקם, לעשות במקום אחד גבוה ובמקום אחד נמוך? כלום חסר בבית המלך לעשות הכותל ישר?! - בודאי לכוונה טובה עשה את הכותל עקום! ".

כמו כן אצל השם יתברך יש אוצרות, רזין דאורייתא. ולא רצה לכתוב אותם בפירוש שלא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויעשו בהם כרצון השם יתברך. לכך גנזם בתורה, ורמזם ביתור אות אחת או בחסר אות אחת או בשלש עשרה מדות דרבי ישמעאל או בשאר רמזים. ומי שהוא צדיק והולך בדרך הישר - נפתחו לו מעיינות החכמה, וזוכה להבין רזין דאורייתא (רב ייבי, פרק לג).

"צריך לפעמים להלביש התורה בלבושים, כדי להכניסה בלבבות בני אדם. משל לרופא שרואה שהחולה אינו יכול לקבל הרפואה כי היא מרה בעיניו, צריך להלביש הרפואה במיני מתיקה, כדי שיקבל" (דגל מחנה אפרים, ליקוטים).

שהיה אחד מנגן בכלי זמר יפה מאוד, במתיקות ועריבות גדול. ואותם שהם שומעים זה, לא יכלו להתאפק מגודל המתיקות והתענוג, עד שהיו רוקדים כמעט עד להתקרה מחמת גודל התענוג והנעימות והמתיקות. וכל מי שהיה קרוב יותר, והיה מקרב עצמו לשמוע קול הכלי זמר, היה לו ביותר תענוג, והיה רוקד עד מאוד. ובתוך כך בא אחד שהיה חרש, שאינו שומע כלל קול של הכלי זמר הערב. רק ראה שאנשים רוקדים עד מאוד, והם בעיניו כמשתגעים. ואומר בלבו כי לשמחה מה זו עושה? ובאמת, אילו היה הוא חכם וידע והבין שהוא מחמת גודל התענוג והנעימות קול של הכלי זמר, היה הוא גם כן רוקד שם. והנמשל מובן (דגל מחנה אפרים, פרשת יתרו).

"שמעתי ממורי שהקשה: למה בימים קדמונים היו החוקרים מאמיני הקדמות (שהעולם קדמון חלילה) מה שאין כן עתה, מאמינים שהוא יתברך שמו אחד יחיד ומיוחד? והשיב: שהיה מצד עכירות חומר הארץ, שאז היה רב ועצום, מה שאין כן עתה" (תולדות יעקב יוסף, סוף פ' וישב).

"איתא בזוהר הקדוש דאז יתפתחון תרעי דחכמתא, ואז יהיה נפתח גם המסגר הזה, ויעמוד השער של היכל המשיח מוכן להיפתח. אבל אינני רואה מי שיפתחנו אם לא השם יתברך בכבודו ובעצמו. כמו שכתוב "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוור ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו"'.

"ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (= אימתי יבוא אדוני) והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי...".