|
תקציר: דרכו של הגראף פוטוצקי אל היהדות. הגראף פוטוצקי משמש כדוגמה וסמל למקדשי ה' לדורות. מילות מפתח: תורת משה, אינקביזיציה, כנסייה, קלויזים, עשרה בטלנים. |
|
בחג השבועות, חג מתן תורה, היה נוהג בעל "חפץ חיים" לתאר בפני תלמידיו את מעמד הר-סיני, כאשר הקב"ה חזר על כל אומה ולשון והציע להם את התורה, והם לא קבלוה. עד שבא אצל ישראל עם סגולתו, והם הקדימו נעשה לנשמע. בשעתו, סירבו אומות העולם לקבל את התורה - הוסיף ה"חפץ חיים" לספר באזני שומעי דברו - אולם בכל דור ודור נמצאים יחידי סגולה מקרב אומות העולם, הפורשים משמם ומצטרפים לעם סגולה, כגון רות המואביה, שזכתה ויצא הימנה דוד המלך, שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות. מעניין לעניין עסק בפרשת מסירות נפש של ישראל לבוראם, וכדי להדגיש עד היכן מסירות נפש מגעת סיפר את פרשת גר הצדק ר' אברהם בן אברהם, הוא הגראף פוטוצקי, שמסר את נפשו על קדוש השם, ויום הזיכרון חל ביום הזה, יום השני של חג השבועות. נשמתו של פוטוצקי - הוסיף - הייתה נכונה כבר אז, במעמד הר סיני, בשעה שהקדוש ברוך הוא חזר עם תורתו על כל האומות, לקבל עליה עול מלכות שמים, וברבות הימים זכה בעל נשמה זו להימנות בחייו עם בני עם סגולה, ונשמתו צרורה בצל כנפי השכינה, ולא זו בלבד אלא שהוא משמש כדוגמה וכסמל למקדשי השם לדורות. |
|
היה זה בראשית המאה השישית לאלף השישי, בשנת תק"ט. בנו של אחד מאצילי פולין הרוזן פוטוצקי, "בן חכם ונבון, יקר ונכבד בעיני אביו, ויודע כל מדע" נשלח לפאריס ללמוד שם בבית המדרש הגבוה למדעים (אוניברסיטה) ולהשתלם בידיעות החכמה. פוטוצקי הצעיר, שהיה נוהג לשוח בעיר ולהתהלך בה, כדי להתענג על שכיות החמדה ורוב עושרה, נקלע באחד הימים לבית מרזח, ובגלל עייפותו נכנס אליו וביקש כוסית יי"ש להפיג עייפותו. בעל בית המרזח, יהודי זקן, נענה לצעיר שנכנס והגיש לו את הכוסית כבקשתו, ומיד חזר ללמודו, שכן ידע הזקן לנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה, וכאשר ניתן לו היה לומד תורה עם בנו הקטן, שישב בחדר השני, כשהוא שקוד על תלמודו. קולות הלימוד היו מוזרים בעיני הצעיר, ומתוך סקרנות החליט לשאול את הזקן על לימודו ומגמתו. הוא ניגש אליו, הסתכל בספר הפתוח לפניו ולא הבין דבר. האותיות היו מוזרות בעיניו, ומימיו לא ראה כמותן. הזקן, שהבחין בפנייתו הרצינית, נענה לו וסיפר באוזניו כי הספר אשר בידו הוא מספרי היהודים השומרים על תורת משה. אף קרא לפניו פרשיות אחדות מספר התנ"ך, והסביר אותן כיד ה' הטובה עליו. דבריו של הזקן שהסביר בטוב טעם ודעת על תורת ישראל, שנמסרה לו למשה בהר סיני, מידי הקדוש ברוך הוא, מצאו נתיבות ללבב הצעיר. השיחה נמשכה שעה ארוכה, ועם פרידתו ביקש הצעיר את הסכמתו של הזקן להוועד אתו מזמן לזמן לשיחות רעיוניות כגון אלו. מעתה נהג דרך קבע להיכנס אל הזקן ולשוחח אתו על התורה ומצוותיה, על עמדתה של היהדות לגבי בעלות האדם והעולם, ובייחוד על המבדיל בין ישראל והעמים, תוך התעניינות בולטת ואף אוהדת להשקפה היהודית. בעקבות שיחותיו אלו החל הצעיר להסתכל בעין בוחנת על התופעות שהיה נתקל בהם. משהו זע בהכרתו, עד שהחל לערער בנכונותה של הדת הנוצרית, שאבותיו היו אדוקים בה. ערב אחד הגיע פוטוצקי לביתו, ותוך כדי שיחה הכיר הזקן במהלך מחשבתו של הצעיר הנוצרי, על פקפוקיו באמונת אבותיו, שכן תוך הדברים שאל אם ניתן לו לנוצרי לפרוש מן הכנסייה הקתולית, להתגייר ולקבל את הדת היהודית. הזקן נרתע קימעא לשמע הדברים. פוטוצקי לא העיז אמנם להעלות על שפתיו, כי הוא מתכוון לעצמו, אך הזקן הבין יפה כי הלה גילה טפח ויותר ממצפוני לבו. שעה ארוכה ישבו השנים ללא אומר ודברים. הזקן לא העלה על דעתו כי לדבריו תהיה השפעה כה מרובה על הצעיר. עד כדי נכונות לצעד כה נועז. ייתכן שלא הייתי צריך להיענות לו - הרהר בלבו - אך מתוך הערכה לכנותו, המשיך בשיחה עם פוטוצקי על המניעים שהניעו אותו להחלטה כה נועזת. משנוכח לדעת שהלה מתכוון ברצינות למוצא פיו, ראה מחובתו להסביר לו שקשה להיות יהודי, ולעומת החיים החופשיים לפני הנוצרים, הרי היהודי נתון למשמעת של מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כל צעד הוא חייב לכוון לפי ההלכה, ולעתים קרובות חייב האדם לוותר על רצונו מפני רצון אביו שבשמים. רבות חשבתי - השיב פוטוצקי - ולאחר שהגעתי לידי הכרה שאלוקי ישראל, בורא העולם, יחיד הוא בעולמו ואין בלתו, מנוי וגמור עמי לקבל על עצמי את עולו, לשמור ולקיים את כל מצוותיו וחוקותיו. לשמע הדברים הנרגשים, שיצאו מלבו הסוער של הצעיר, לא יכול היה הזקן לדחות אותו, וככל זאת הוסיף לתאר בפניו את הקשיים שהיהודים נתונים בהם ואת סבלם מידי השכנים הצוררים אותם, אך למרות ההדגשה המרובה על הסכנה שהוא מעמיד את עצמו בפניהם, היה פוטוצקי איתן בהחלטתו. בסיכום שיחתם הסביר לו הזקן כי במדינה זו, צרפת, חזקה היא ידם של הכמרים הקתוליים, ואין הרשות נתונה לו לאדם לפרוש מאמונתו הנוצרית. כל גילוי של כפירה בנצרות גורר אחריו עונשים כבדים, רק באמשטרדם, שם אין יד שליחי הכנסייה תקיפה כל כך, יכול הנוצרי לעזוב את אמונתו, מבלי להיענש על ידי האינקביזיציה, אולם - חזר והדגיש: |
"אינני מוכן להשפיע על החלטתך. אני את שלי עשיתי, הצגתי לפניך את תורת משה כמו שהיא, ואתה את הטוב בעיניך עשה".
|
|
"החלטתי נחושה כאשר אמרתי" - עמד פוטוצקי על דעתו. הסטודנטים באוניברסיטה של פאריס, חבריו של פוטוצקי, שהבחינו במערכה הפנימית המתחוללת בלבו, ניסו לבדר אותו, לשתף אותו במשחקיהם ובשעשועיהם, אולם הוא לא נענה להם. ושעות ארוכות היה מתבודד עם עצמו. כל יום עובר נתברר לו יותר ויותר שאין בה בנצרות כל ערך מוסרי, והוא התקרב לקראת ההכרעה הגורלית, לפרוש מן הכנסייה הנוצרית ולקבל עליו את הדת היהודית. לפני ההכרעה הסופית החליט פוטוצקי לצאת לרומא, מקום מושבו של האפיפיור, מנהיגה של הכנסייה הקתולית בעולם, לעמוד על עקרונות היסוד של הנצרות ושם יברר את פקפוקיו עם ראשי הכנסייה. לא ארכו ימי שהותו של פוטוצקי ברומא, ותוך ימים ספורים חזר לפריס ובלבו אכזבה מוחלטת מהליכות ראשי הכנסייה הקתולית, עד כדי החלטה סופית לא לחכות יותר, לפרוש מן הכנסייה קתולית ולקבל את דת משה, ומיד החל בתכנון צעדיו הקרובים, לעזוב את פריז ולצאת למקום בו יוכל לעבוד את ה' כרצונו. הצעיר שמר על החלטתו הנועזת בסוד כמוס, שכן בני משפחתו היו מפעילים את מלוא השפעתם, כדי למנוע אותו מצעד זה, אך הוא לא יכול לעזוב את פאריס, מבלי להיפרד מאותו זקן שהאיר עיניו באור תורת ה', הימנו שמע לראשונה על היהדות, ודבריו הכנים והנרגשים הסעירו את לבו. הזקן, שהיה נרגש ביותר לשמע הדברים, בירך אותו על מאמציו לחפש את האמונה הטהורה בהדגישו כי בראשונה לא רצה להשפיע עליו אך משהגיע בעצמו לידי החלטה, הוא רואה זכות לעצמו שקירב אותו לתורת אמת. לאחר שפיטר אותו לביתו, נכנס לחדרו וכתב מכתב לרבה של אמשטרדם, בו הוא מספר על הכרתו באקראי עם הצעיר, על שיחתם הראשונה ועל ההתפתחות הנוספת ביחסיהם ההדדיים, והוא מסיים את מכתבו בציון הכרתו וכוונתו רצויה, ויש לסייע בידו. תוך יום יומיים חזר פוטוצקי לקבל הימנו את מכתב ההמלצה, נפרד הימנו ועזב את צרפת בדרכו לאמשטרדם. הופעתו של הצעיר הרציני, שמראה פניו העיד על מוצאו הנוצרי, בגטו היהודי באמשטרדם ובייחוד שאלתו לכתבתו של הרב עוררו סקרנות, אך הצעיר התעלם ממבטיהם הסקרניים של עוברי הרחוב, והמשיך את דרכו לבית הרב. בהגיעם לבית הרב הסתכל לצדדין ובהיסוס כל שהוא דפק על הדלת. לשאלת אחד מבני הבית שהכניס אותו פנימה הודיע פוטוצקי כי הגיע מפאריס וברצונו לשוחח עם הרב, ואף הביא בידו מכתב המלצה, שנכתב ע"י אחד ממכיריו בפאריס. הצעיר הוזמן להיכנס לחדר הרב ולהסב לשולחנו. הרב נטל לידו את המכתב שהופנה אליו, הציץ חליפות במכתב אשר בידו ובצעיר אשר לפניו, כשהוא שומע בהתעניינות מרובה את הסיפור על פגישתו עם אותו זקן, שהאיר את עיניו בהסבריו על ייחודה של האמונה היהודית. בסיום דבריו הודיע פוטוצקי, בקול נרגש אך בהחלטיות, על ההחלטה אשר הגיע אליה, לאחר שיקול דעת והתבוננות רעיונית ממושכת. |
"אין לי כל מטרה אחרת אלא להידבק באלוקי אברהם יצחק ויעקב, לאחר שהכרתי את בורא העולם" -
|
|
חזר והדגיש פוטוצקי באוזניו של הרב, והוסיף לספר לו על הבירורים הרעיוניים היסודיים, שהתנהלו בינו ובין הזקן היהודי בפאריס, וכן עם ראשי הכנסייה הקתולית ברומא, עד שהגיע להכרה מוחלטת שמשה אמת ותורתו אמת.
|
ידידי הזקן מפאריס - קידם פוטוצקי את דברי הזהירות המקובלים לכל אלה הבאים להתגייר - כבר העמיד אותי על הקשיים הכרוכים בקיום מצוות ה' ועל הסכנה הנשקפת לי מצד שלטונות ארץ מולדתי, ובייחוד מבני משפחתי, שלא ישלימו שאחד מבני משפחות האצולה יימנה עם אנשי הדת המושפלת והנרדפת, אולם הוא הגיע להכרעה סופית ולא ישוב הימנה. לשם כך הגיע לעיר זו שבה אין יד האינקביזיציה מגעת, כדי שכאן יוכל לקבל עליו את מלוא החובות והזכויות של היהודים, כלומר חובות בעולם הזה וזכויות אם יהיה ראוי לכך בעולם הבא.
|
|
כיהודי הזקן מפאריס, כך גם רבה של העיר אמשטרדם, לא יכול היה שלא להתרגש לשמע הדברים היוצאים מלבם, ואף הוא הכיר בו שכוונתו רצויה ומחשבתו טהורה, ולאחר שבועות אחדים שבהם למד את מצוות היהדות, נימול בנו היחיד של הרוזן פוטוצקי, יורש תואר האצולה ונקרא שמו בישראל אברהם בן אברהם. |
|
גר הצדק אברהם בן אברהם התייעץ עם הרב על הדרכים שזרע אברהם יצחק ויעקב מתקדשים בהם לעלות ולהתעלות במעלות הטהרה והקדושה, והלה סיפר לו על בני העלייה בעיירות פולין וליטא הפורשים מהבלי העולם הזה ומקדישים את חייהם לתורה, ואף הוא יעץ לו לגר הצדק הצעיר לקיים בעצמו "הוי גולה למקום תורה", ולקבוע מקום לימודו לתקופה מסוימת באחד מבתי המדרשות בעיירות אלו, כדי לקבל מושג על חיי תורה ויהדות. הלה קיבל את הדברים בפשוטם, ותוך שבועות אחדים יצא אברהם בן אברהם מאמשטרדם לוילנה, התיישב באחד מבתי המדרש ה"קלויזים", אשר בה, תוך ניתוק מלא מכל הבלי העולם הזה. את כלכלתו השיג במקום לימודו, והנשים הצדקניות, המספקות את מזונותיהם של הפרושים בבתי המדרשות, צירפו את הצעיר הבלונדיני, שהצטרף מקרוב לחובשי בית המדרש, לאוכלי לחמם הקבועים. מאז הגיע לאמשטרדם ניתק פוטוצקי את קשר המכתבים עם בני משפחתו לשעבר. "הריני כקטן שנולד" - היה אומר, אולם אביו, האציל לבית פוטוצקי, לא היה מוכן להשלים עם זאת, ושיגר שליחים מיוחדים לעיר המלוכה פאריס, על מנת לברר להיכן נעלם בנו היחיד. משנודע לאציל פוטוצקי שבנו היחיד עזב את הכנסייה הקתולית וקבל את האמונה היהודית, בערה בו חמתו ההוא החליט להתפנות מכל עסקיו ולהקדיש את כל זמנו, על מנת לגלות עקבות בנו האבוד ולהחזירו לחיק משפחתו, והכנסייה הקתולית הציעה אף היא את שירותה להצלת "הנשמה התועה". בשעה שרשת שליחי הכנסייה נפרשה על פני כל אירופה על מנת לגלות את עקבותיו של פוטוצקי הצעיר, ישב הלה בבית המדרש בוילנה, כאחד הפרושים, ושקד על משנתו יומם ולילה. בשבועות הקרובים גונב לאוזני ראשי קהילת וילנה על החיפושים הנמרצים הנערכים אחריו, ולאחר שנתברר כי סכנה צפויה לו אם ימשיך להתגורר בוילנה, מקום מושב השלטונות המחוזיים, הוחלט להעבירו לאיליה, עיירה קטנה לא הרחק מוילנה. בעיירה קטנה זו לא היו "קלויזים" של פרושים כמו בוילנה, אולם בבית המדרש הישן של העירה קבעו להם "עשרה בטלנים" מקום לימודם, והצעיר המתמיד, אברהם בן אברהם פוטוצקי, הצטרף אליהם כאחד הפרושים מעיירות אחרות שגלו למקום תורה. יד השלטונות לא הגיעה עד לעיירה הקטנה, אולם נמצאו מתושבי העיירה ששמעו על צעיר ממשפחת האצולה, הנמנית על שליטי המדינה שהצטרף לדת האמת, תוך הקרבת עתידו הכלכלי על מזבח הכרתו העמוקה, והמשטרה מחפשת אחריו, ומהם שידעו כי הצעיר שהשלטונות מחופשים אותו, שרוי בבית המדרש של העיירה. כך ישב הצעיר חדשים אחדים בבית המדרש של איליה ונתעלה במעלות התורה האמונה. באחד הימים הוכיח את אחד הנערים הפוחזים בבית המדרש, ואביו של הנער, שראה את עצמו נפגע מדברי התוכחה, הלך והלשין בפני המשטרה, על מקום הימצאו של בן הגראף הצעיר פוטוצקי. השלטונית הנוכריים, שלא חדלו מחיפושיהם אחר הצעיר הנעלם, קיבלו בשמחה דברי ההלשנה. גדוד שלם של זאנדרמים שהגיעו מעיר הפלך, הקיפו את בית המדרש הישן באיליה, והצעיר הבלונדיני נותק ביד אכזרית מלימודו, והועבר לבית הכלא בוילנה. שבועות אחדים של עינויים גופניים ונפשיים עברו עליו בבית הכלא. בפגישתו עם אביו הודיע הגראף הצעיר, כי הוא מעריך ומוקיר את נכונות הוריו לסייע לקידומו הכלכלי אולם, מכיוון שהגיע להכרה שדת ישראל היא דת האמת, אין בדעתו לסגת מהכרתו זו, והוא נכון לכל התוצאות הכרוכות בכך. לאחר השיחות הממושכות בינו ובין הוריו ויתר בני משפחתו שלא נשאו פרי, הועבר הצעיר התקיף באמונתו לטיפולם של ראשי האמונה הקתולית, בראשונה הפעילו אף הם מיטב מאמציהם לשכנע את הצעיר הנמרץ לחזור לדת אבותיו, אולם הצעיר בעל ההכרה עמד כצור איתן על דעתו. מאמצי השכנוע והשידולים שלא נשאו פרי, פינו את מקומם לעינויים אכזריים בידי שליחיה האנקביזיסוריים של הכנסייה הקתולית, והצעיר פוטוצקי נשא את סבלו בגבורה ולא גילה נכונות כל שהיא לחזור בו, עד שהועמד לפני בית דין אינקביזיטורי של הכנסייה ונדון למיתה. אב בית הדין שהוציא את גזי דינו, אף קבע את המועד שבו יועלה על המוקד במעמד פומבי, בכיכר המרכזית של העיר וילנה, אולם הצעיר האמיץ התכונן בשקט לקראת גזר דינו. שלוחי הכנסייה לא חדלו להתעלל בו, ובתקופת הביניים עד היום שנקבע להוצאתו להורג, הוסיפו לשדל אותו על מנת להחזירו למוטב. באחד הימים פנו אליו בלעג: |
"כאן, בעולם הזה נוקמים אנו בך מענים אותך ושורפים אותך באש, לעומת זה שם בעולם העליון, תתנקם אתה בנו, והם הוסיפו לדבריהם את לעגם הציני.
|
|
ר' אברהם בן אברהם לא איבד את שלוותו, ובנימה רגועה פנה למעניו הצמאים לדם: |
"אספר לכם מקורות חיי בימי ילדותי. משחק הייתי באחוזתו של אבי עם ילדי האיכרים, ולאחר שעות ממושכות של משחק בחמר עלה בידי להכין דמויות נאות של חיילים שהצבתים בשורה בתוך הגן. ילדי האיכרים שלא הבינו את מלאכתי, פרצו את גדר הגן, ובמגפיהם הגסים רמסו את כולם ופוררום לעפר. משגיליתי את החורבן רצתי אל אבי, ובדמעות בעיני סיפרתי לו על "אסוני" בתוספת דרישה נמרצת להעניש קשה את המחבלים שרמסו את מלאכת ידי לתפארה. אבי התעלם מדברי. לא זו בלבד שלא מלא בקשתי, אלא שהוכיח אותי באומרי כי היות ואני מחונך ומלומד יותר מילדי האיכרים, אסור לי לדרוש עונש עבורם". "באותה שעה הרהרתי בלבי - הוסיף לספר באזני מעניו - אמנם כעת הנני חדל אונים, ואילו לכשאגדל אנקום בעצמי במחבלי מעשי ידי".
כסבורים אתם - הוסיף - משגדלתי עלתה אי פעם במחשבתי להינקם בהם, וכי מה עשו לי אז. ילדים נבערים מדעת שברו דמויות של חמר וזאת הבינותי יפה כאשר גדלתי. "אף כאן, רבותי - חזר ופנה אל מעניו - אם סבורים אתם שבעולם האמת תהא דעתי נתונה להינקם בכם, על ששרפתם את גופי וחרכתם את עצמותי, שאינם אלא חמר ועפר, טועים אתם. כאשר אעבור לעולם ההוא לעולם שכולו טוב, תהא דעתי נתונה -לעניינים נעלים יותר. עניינים שאינם בתחום השגתכם כלל". |
|
לשמע הדברים שוכנעו שצעיר זה נעלה לחלוטין מעסקי העולם הזה, ואין הסיכוי הקלוש ביותר שהוא ייענה להצעות אלו, והם המשיכו- בהכנות להריגתו. בעוד שהרוזן פוטוצקי כבש רחמיו והיה נכון לעלות את בנו לגרדום, ובלבד שבנו לא ימנה על בני הדת היהודית השנואה עליו, נכמרו רחמיה של אמו, והיא פנתה בבקשת חנינה אל האפיפיור, הוא ראשה העולמי של הכנסייה הקתולית ברומא. אולם החנינה מרומא איחרה לבוא ובינתיים החלו שליחי האינקביזיציה להתקין את המדורה שבה יועלה הצעיר הכופר לגרדום. הצעיר האמיץ שהתבונן לגזר דינו בז למעניו על הדיוטא התחתונה שהם הגיעו אליה, אך לא נטר להם איבה, וכך לא שפע שנאה לאותו מלשין שגילה את מקומו לשלטונות הנוכריים והביאו לידי כך. |
"יתר על כן - היה אומר - בבואי לפני כסא הכבוד, לא אניח ולא אשקוט, עד אשר יעלה בידי להביא אותו לחיי העולם הבא, שהרי הוא שזיכני באושר גדול שכזה להישרף על קדוש השם".
|
|
השמועות על עמדתו האיתנה של הצעיר האמיץ בפני מעניו, חדרו אל מעבר לכתליו העבים של בית הכלא, עד שהגיעה לבית מדרשו של רבי אליהו, הוא הגר"א מוילנה. הגר"א, שהתרגש למשמע מסירותו של גר הצדק, הביע נכונות להפעיל את כוחו האלוקי, להשתמש בשמות הקודש על פי סודות הקבלה ולהציל את פוטוצקי מידי מעניו, אולם כשנמסרו הדברים לפוטוצקי דחה את ההצעה, |
"כל ימי הייתי מתפלל מתי תגיע מצווה זו של קידוש השם לידי, ואין ברצוני לוותר עליה, תמורת הצלת הגוף לשנות חלדי עלי אדמות".
|
|
דממת מוות שררה אותו יום, יום שני של חג השבועות, היום המיועד להוצאתו להורג. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי וילנה לא לצאת מפתח ביתם, מחשש פרעות השכנים על התנהגות הגר הצעיר שהתייחס ללעג ובקלס לאמונתם הנוצרית. כל אחד מתושביה היהודיים של וילנה התפלל ביחידות, ובתי הכנסת היו שוממים מבלי באי מועד. עם אור הבוקר הוצא גר הצדק אברהם בן אברהם מכלאו, כשהוא כבול בכבלי ברזל וצלב עץ קשור על צווארו. בדרכו לכיכר המרכזית של העיר, שם הוכנה המדורה להעלותו באש. בדממת המוות ששררה ברחובות העיר נשמע קול צעדיהם של שלוחי האינקביזיציה שליוו את קורבנם בדרכו האחרונה. תוך סידור העצים על המדורה הוסיפו ראשי הכנסייה בניסיונותיהם לשדל את הצעיר שראה את המוות לנגד עיניו, אולם באותה שעה כבר לא שמע מה שהם מקשקשים באוזניו נפשו כבר היה מעבר מזה. בגאון צעד אל המדורה וקריאה אדירה של "שמע ישראל" הדהדה באזני אלפי הנכרים, שהופתעו לראות את הצעיר האמיץ קופץ בגבורה לתוך הלהבות. אבריו וגידיו של גר הצדק ר' אברהם בן אברהם אשר מעפר לוקחו חזרו והיו לעפר ואפר, ונפשו הטהורה עלתה למקום מחצבתה, להסתופף בצל כנפי השכינה. הצוררים רצו לנקום בו גם לאחר מותו והורו לפזר את אפרו לרוח, שלא יבוא לקבורה ולא יישאר לו זכר, אולם אחד מתושבי וילנה סיכן את נפשו, כדי להביא את שרידי גופו של הקדוש למנוחות עולמים. הלה, יהודי פשוט היה, ר' אליעזר שישקס, שלא הייתה לו "חתימת זקן", לבש בגדי נכרים שלא יכירוהו, ויחד עם המון הכפריים שהגיעו לכיכר, התקרב עד אחד התליינים ושיחד אותו, לתת לו משארית האפר, כדי להביאו לקבר ישראל והלה נענה לו. באין רואים מסר לידו קומץ של אפר וכן אצבע אחת משרידי גופתו של גר הצדק, ולמחרת היום הובאו שרידי גופתי של הקדוש למנוחות עולמים בבית העלמין בוילנה. במקום שנטמן בו האפר הקדוש, צמח וגדל עץ ענף שהתפשט כלפי מעלה, ושלח צמרת רבת ענפים השמיימה, ועל ענפי העץ היו מראים את החלקים המתאימים לרגליו, גופו, ידיו וראשו של הקדוש. אף אהל של ברזל הוקם על מקום הקבר, ועד השואה נמנה קברו של גר הצדק בין המקומות שיהודי וילנה היו נוהרים אליו, ומזכירים את זכרו בקדושה ובאהבה. מאה שנה לאחר מכן, כאשר אחד מסופרי אנגליה ביקר בוילנה, סיפרו לו התושבים הנכרים, על צעיר ממשפחת אצולה נכרית, שסבל עינויים קשים ומרים ועמד על דעתו. כאשר מעניו היו מתגרים בו "עשה עמנו מה שביכולתך, ואנחנו נעשה עמך מה שביכולתנו". הוא לא התווכח אתם מחוץ להערה קצרה: |
"אני שמח כי את הרעה אתם עושים לגופי, אשר הוא שאול מן האדמה, אך לא תוכלו לעשות רעה לנפשי אשר מחצבתה מתחת כסא הכבוד".
|
|
כאמור לא נטר הצעיר האמיץ איבה למלשיניו ולמעניו, אך הקב"ה משלם לאיש רע כגמולו. כל זרעו וזרע זרעו של אותו מלשין, שהתגורר בעיירה איליה נולדו בעלי-מום, וכל תושבי העיירה הצביעו עליהם לדיראון עולם, ואילו שמו של גר הצדק נחרת באותיות של זהב בדברי ימי ישראל. |
