"היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא". ע"כ במשנה,

"שמע מינא מצוות צריכות כוונה?
מאי אם כיוון לבו לקרות. לקרות?
הא קא קרי? בקורא להגיה'
(את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מכוין - רש"י).

"שמע מינא מצוות צריכות כוונה"

"כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא...
אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה"

"אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה"

"אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוון ותקע לי' ומתברר שר' זירא חולק על רבא למסקנא וסובר שמצוות בעי כוונה.

"היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו לצאת יצא".

"לשמוע? והא שמע? סבור חמור בעלמא הוא".

"בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוון"

"נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפת מזוזת, ואם כיוון לבו לאו דווקא אלא כלומר לקרות כדין נקודתן וכהלכתן".

"ומה שאמר אם כיון לא יצא כלו' אם ישים לבו ומחשבותיו ורעיוניו לקריאה ההיא שאפשר לשמור הניקוד ולא יתכווין לקריאת הפרשה" עכ"ל

"ת"ר... על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה?
תלמוד לומר: האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר' אליעזר"
ור' עקיבא חולק שם וסובר שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.

"על לבבך" ר' זוטרא אומר עד כאן מצוות כוונה מכאן ואילך מצוות קריאה,
ר' יאשיה אומר עד כאן מצוות קריאה מכאן ואילך מצוות כוונה...
הכי קאמר עד כאן מצוות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה".

"ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ.
אמר רבא הלכה כר"מ".

"כדאמרינן עלה התם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זו היא קריאת-שמע של ר"י הנשיא"

בקריאת שמע, שהוא עניין של קבלת עול מלכות שמים "כוונה" פירושה סילוק כל המחשבות הצדדיות וקבלת עול מלכותו בלב שלם, וסוג כוונה זה המיוחד לקריאת שמע בלבד, מודים בו כולם ואף המאן דאמר הסובר מצוות אין צריכות כוונה בכל התורה, כאן מודה.

"הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שיכוין לבו בפסוק ראשון".

"חמישה דברים מעכבים את התפילה... וכוונת הלב",

"כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה".

"מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך" וכו'

"ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה".

"אע"פ שלא נתכווין יצא יהא אדם רגיל להתכוון למצווה".

"כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא
זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא, היינו הך?
מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה. כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא, קמ"ל".

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא. מתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע" עכ"ל.

ששאני מצוות תקיעת שופר שהמצווה בה הוא לשמוע ולא לתקוע וכיון שהשמיעה היא היא עיקר המצווה לכן כולם מודים בה שכוונה מעכבת.

ד"ה "אבל נתכוון שומע" בדף כ"ח ע"ב שכתבו שאין הכי נמי היה יכול לפרש כך אלא שלא היה משמע לו לשון הברייתא כן אלא על המשמיע לעצמו.

"י"א שאין מצוות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה וכן הלכה".

"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"_

"טעמא דבלא לשמן הא סתמא עלו צמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא כלשמן דמי ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול מסתמא נמי פסול?
ושני, זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו. לגירושין עומדת".

"וא"כ מצוות שלנו קודשים נינהו, קודשי גבוה, וסתמא לשמן עומדים".

"ואני אומר ק"ו הדברים אם בקודשים אף שודאי שמצווה שיעשה בפי' לשמה וכמו שאמרו בזבחים שם,.. ואפילו הכי אתנו בית-דין דלא לימא לשמו דלמא אתו למימר שלא לשמו והיינו שלא יאמר שלא יחשוב אפילו בלבו,.. ואני אומר אם חשו התם שלא יאמר לשמו פן יאמר שלא לשמו וכן שלא יחשוב לשמו פן יחשוב שלא לשמו אף שהוא חשש רחוק שיטעה בין לשמו לשלא לשמו, קל וחומר בכוונת התפילה והמצוות שיש בהם כמה עקולי ופשורי וכמה חששי קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כל זה במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכווין כלל ודי שעושה המצווה לשם המצווה".