|
תוכן המאמר: שלבים בתקנת הכתובה הסכומים הנזכרים בכתובה נשים המאבדות זכותן לכתובה תקציר: דיני כתובה והשתלשלותה מילות מפתח: כתובה. |
|
הכתובה שיש לנו היום, היא הכתובה, שעליה נפסקה ההלכה "אסור לו לאדם לדור עם אשתו אפילו, שעה אחת בלא כתובה" (טור אבן העזר ס"ו) והיא אחת התקנות החשובות ביותר שתקנו חז"ל לטובת האשה, בכדי להבטיח עתידה במקרה שתתגרש או תתאלמן. במסכת כתובות מסופר (פ"ב ע"ב) ששמעון בן שטח נשיא הסנהדרין (אע"פ שבאבות א. ט' הוא נזכר רק בתור אב בית דין בנשיאותו של יהודה בן טבאי) במלכות גיסו אלכסנדר ינאי ואחותו שלום ציון, הוא שתקן את הכתובה. אבל מכאן אין להסיק שלפני תקנה זו לא הייתה קיימת הכתובה במציאות. אע"פ שקיימת מחלוקת בגמרא (כת. י. ע"א) אם הכתובה היא מדאורייתא או מדרבנן, קובעת ההלכה שהכתובה של בתולה היא מדאורייתא וברוב הכתובות אנחנו כותבים במפורש "כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא". הלכה זו, מבוססת על הפסוק "כסף ישקלו כמהר הבתולות" (שמות כ"ב ט"ז) שממנו אנו דורשים - "שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה". יש מחלוקת בין רש"י והרמב"ן בנוגע למצב החוקי של קטורה הנקראת בבראשית כ"ה א. "אשה" של אברהם, ובד"ה (א, א. ל"ב) "פילגש אברהם", רש"י מסתמך על הגמרא בסנהדרין כ"א ע"א שאומרת על נשי דוד שאשה בקידושין ובחופה ופלגש בלי קדושין וחופה ואומר שרק לשרה הייתה כתובה ולא לקטורה, (בראשית כ"ה, ו) הרמב"ן חולק וטוען שהכתובה היא מדברי סופרים ומדגיש שלא הכתובה היא הקובעת אלא הקידושין, אבל למרות זאת הוא אומר "אפשר שגם בני נח (וכשאברם ושרי התחתנו נחשבו עדיין ל"בני נח"! ) כאשר ישאו נשים בבעילה היו נוהגין לכתוב להן מוהר ומתן". וא"כ בין לרש"י ובין להרמב"ן הייתה כתובה או מעין כתובה "כמהר הבתולות" מזמן הקדום ביותר. שלבים בתקנת הכתובה "בראשונה" (זאת אומרת לפני תקנת שמעון בן שטח) היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה". לפי המנהג הזה הבעל היה מוציא ונותן שטר לאשתו בו הוא התחייב לתת לה את הסכום המגיע אם יגרשנה או שיוריש לזכותה אם ימות. אבל לא שעבד לה נכסיו למטרה זו. מה יצא מזה? "והיו מזקינים ולא היו נושאים נשים". הנשים לא היו מוכנות להיכנס לברית נישואין בתנאים כאלה. הערבות לדאגת קיומן לא נראתה להן מספקת והן חששו לכשיגיע הזמן לפרוע את כתובתן יברחו היורשים או יטמינו את נכסי הבעל ויטענו שלא השאיר כסף לשלם את הכתובה. אז "התקינו שהיו מניחין אותה בבית אביה". הבעל לקח את דמי הכתובה והניח אותם אצל חותנו, שאם יגרשנה "ושבה אל בית אביה כנעוריה" יעמוד הכסף לרשותה. אבל אם הרויחה מתקנה זו מצד אחד, הפסידה מצד שני ויצא שכרה בהפסדה כי "ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה 'לכי אצל כתובתך'". הכסף היה מונח, הוא לא יכול להשתמש בו וליהנות ממנו ובעידן דריתחא הוא יכול לגרש אותה. ומפני זה תקנו תקנה חדשה "התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה". אבל גם זה לא הועיל. "ועדיין כשכועס עליה אמר לה טלי כתובתך וצאי". עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה "כל נכסי אחראין לכתובתך". הכסף נשאר ברשות הבעל, הייתה לו האפשרות לישא וליתן בו, אלא שהוא שעבד כל נכסיו לתשלום הכתובה. מברייתא היסטורית זו, אנו רואים שכל מגמת הכתובה והתקנה של שמעון בן שטח הייתה לחזק את מעמד האשה משתי בחינות, ולא רק מאחת. הכתובה הבטיחה שני דברים: א. שאם תפרד החבילה של החתונה ע"י גירושין או ע"י מיתת הבעל היא לא תשאר בחוסר כל. ב. הבטחת מעמדה של האשה שלא יהיה קל לגרשה ושקשרי הנישואין ישארו בכל תוקפן. כך עזרה הכתובה לקיים את הנישואין, אבל אם לא הצליחה בכך היא לפחות הבטיחה את עתידה של האשה. מעניין הדבר שאע"פ שכתוב בכתובה "בחיי ובמותי" ו"על ירתי בתראי" העניין של גירושין ושל מיתת הבעל לא נזכר בפירוש בכתובה. כתוב רק "ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כסף זוזי מאתן וכו'" עם שנוי הלשון ללא בתולה. בכתובה יש לא רק התחייבות של כסף, לשלוש התחייבויות של התורה, "שארה כסותה ועונתה", (שמות כ"א י) ז"א מזונות, מלבוש, וחיי בעל ואשה, חז"ל הוסיפו עוד שבע סוגי אחריות שהחשובות שבהן רפואתה, פדיונה אם נשבית, וקבורתה אבל בזמן הגאונים כמעט כל ההתחייבויות הנוספות האלה בוטלו מטעמים שונים, ולא מופיעות בכתובה היום. למרות זאת היה מקום לבעל לקחת על עצמו התחייבויות אחרות. ואשר בארצות בהן לא היה נהוג חרם רבנו גרשום ולפי הדין היה מותר לקחת עוד אשה על אשתו האשה יכלה לבקש שהבעל יתחייב בכתובה לא לקחת אשה נוספת. הסכומים הנזכרים בכתובה א) עיקר הכתובה שהוא הסכום הקבוע של מאתים לבתולה ומנה לגרושה, חלוצה, אלמנה, גיורת. ב) תוספת כתובה, כדברי המשנה כתובות ה' א' "אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף" ותקנת הגאונים להכניס תוספת בכל הכתובות. (רמב"ם הלכות אישות פט"ז. אבן העזר י"ב, נ"ב) ג) הנדוניא שהיא הביאה. ובזה ג"כ כותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה" אע"פ שלא הביאה כלום כדי לא לבייש אותה. אע"פ שלעיקר הדין גובין הכתובה רק מנכסים משועבדים התקינו הגאונים שתוכל האשה לגבות גם ממטלטלין. נשים המאבדות זכותן לכתובה אי אפשר לחיים תקינים בין איש ואשתו כשאין "אהבה ואחוה ושלום ורעות" שוררים ביניהם ורק "כשיש שלום בין איש ואשתו שכינה שרויה ביניהם". יש מסכת שלימה הדנה בדיני גירושין והמשנה האחרונה מביאה לא רק הדעה של בית הלל שמותר לו לאדם לגרש את אשתו "אפילו הקדיחה תבשילו" אלא אפילו דעתו של ר' עקיבא "אפילו מצא אחרת נאה הימנה". למרות זאת אותה המסכת מסיימת במאמר של ר' אלעזר "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". בחיים היהודיים הרגש הטהור גבר על החוק. אינני יודע אם יש דוגמה יותר בולטת של הפער בין הדין ובין המציאות בעניין של גירושין. לפי הדין אפשרות של גט היא הקלה שבקלות, במציאות גירושין היה דבר נדיר וחבל על זוג שמבססים את חייהם על ההתחייבויות ההדדיות החוקיות בהן הם התחייבו, ולא על הבנה הדדית, על וויתור ועל קדושה וטהרה, אהבה שלום ורעות. כל זה אמת אבל אי אפשר להתעלם מן המציאות ויש לקחת אותה בחשבון. כל אדם מבקש איזה בטוח בחיים, איזה תריס נגד פורעניות, איזו הגנה נגד כל צרה שלא תבוא. אי אפשר להתגונן נגד מלאך המוות, ועם כל הרצון הטוב בעולם יש מקרים שאי אפשר לבעל ואשתו למצוא שפה משותפת ומגיע הזמן שהחבילה תתפרד. והכתובה באה לא רק להבטיח שאם חלילה וחס יקרה אחד מן האסונות האלה יהיה לאשה על מה לסמוך אלא הידיעה שהיא בטוחה גורמת לאותה שלות נפש שמאפשרת מנוחה פנימית וגם מעמידה חומה נגד גירושין של פזיזות. הכתובה הותקנה אך ורק לטובת האשה ושמשה ומשמשת גורם חשוב להגנתה. |
