המדרש והפיוט

ד"ר צבי מלאכי

מחניים, רבעון למחקר, להגות ולתרבות יהודית,
סיוון תשנ"ד (עמ' 62-69)


תוכן המאמר:

הקבלת המדרש לפיוט
מדרש הכתובים בפיוט
מדרש, דרשה ופיוט
מוטיבים מדרשיים בפיוט (דוגמאות)
הפיוט כמדרש: יחס חכמי ימיה"ב לפיוט הקלירי

תקציר: מקומם של המדרש והפיוט בספרות עם ישראל.

מילות מפתח:
מדרש; פיוט.


בימי בית ראשון היה הנביא מביא דבר ה' לעם, ומשורר התהילים הביא דבר העם ותפילתו לה'. הכהן היה אמור לקרוא בתורה וללמדה1.

מימי בית שני ואילך מביא החכם-הדרשן את דבר ה' לעם, בבארו ובדרשו את התנ"ך "מפורש ושום שכל" (נחמיה ח ח), דברים שבכתב על פי תורה שבעל פה. את מקום משורר התהילים תופס הפייטן, שליח הציבור, המביא דבר ישראל לה'. את משמעות הטכסט המקראי ככתבו מביא המתורגמן, המשמיע לעם את הטכסט הקדוש בארמית המובנת לרוב הציבור.


ואולם, מסתבר כי פונקציות ציבוריות אלה נתמזגו לעתים זו בזו:

1. הפייטן נעשה דרשן וכלל חומר מדרשי רב בפיוטיו, עם שהוא מפנה חלק מדבריו לא כלפי ה' בתפילה אלא כלפי קהלו - בהדרכה, הנחייה וסיפור דברים למען יפיקו לקח. כך נמצא בפיוטים חיבורים כ"אזהרות" - סדרי הלכות לחגים (פסח ושבועות) ולמצוות שונות (ציצית, שבת), סיפורים כסדר עבודת יוהכ"פ ופיוטי "מי כמוך" לחנוכה ולפורים המספרים את מאורעות הימים הללו, וענייני מדרש הלכה ואגדה מגוונים2.

2. המתורגמן נעשה לעתים פייטן: בבואו לתרגם מאורעות דרמטיים כיציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, הביע את התרגשותו והדגיש את חשיבות המאורע בשלבו פיוטים אלפבתיים קצובים, ובהם נושאים אגדיים כגון: ויכוח חדשי השנה באיזה חודש יגאלו ישראל ממצרים; ויכוח משה עם ים סוף הממאן להיקרע; ויכוח משה עם המלאכים המתנגדים לנתינת התורה; מאורעות הכרוכים במות משה; ומאוחר יותר - פיוט כגון "אקדמות מלין" לשבועות (מאת ר' מאיר ש"ץ, אשכנז, המאה הי'), ששלדו התמטי הוא פסוקי ה"קדושה", ובו תיאור סעודת הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, ומלחמת שור הבר והלויתן (מוטיב אגדי שעובד קודם לכן בסילוק גדול של ר' אלעזר הקליר)3.

פיוטי המתרגמים מהתקופה הביזנטית בוללים בארמית מושגים ותארים ביוונית, שכן הייתה שפת העם בא"י, כמצוי במדרשים.

3. המדרש בכללו, כמו התלמודים, מזכיר מעט מאד ענייני פיוט. התואר פייטן (או קרובא) ודרשן ניתן לר' אלעזר בר' שמעון4. כן מוזכר שהפייטנים לעתים כתבו פיוטים בסדר א"ב מלא, ולפעמים לא השלימו את הא"ב (למשל, בקרובות י"ח סיימו לעתים באות צ - יח אותיות כנגד יח ברכות). התייחסויות מסוימות לתפילה מאפשרות לשער כי מדובר ביצירות פיוטיות, כגון תקיעתא דרב (שהיא פרוזה פיוטית עתיקה) ו"ממעמקי הלב" - פיוט שנתגלה בגניזה. במקום אחד בתלמוד הירושלמי נזכרים ר' יוסי ור' יניי בכפיפה אחת, אך אין הוכחה שמדובר בפייטנים המפורסמים. על ר' אלעזר חיסמא מסופר שיצא מביהמ"ד שמח וגאה, וכשהגיע לעירו נתבקש לפרוס על שמע בתפילה (אפשר שהכוונה לחבר מערכת פיוטי יוצרות) ולא ידע, עד שלימדוהו ונתחסם.

מקרה מעניין ומיוחד של הופעת מעין-פיוט מצינו במדרש פטירת משה רבנו (ילינק, ביהמ"ד א' 122). מתוארת שם דרשה ("מדרש") שדרש יהושע בפני כל ישראל ובפני משה רבו. תחילה מפורטות ההכנות לדרשה: משה עורך ספסלים לקהל, ואח"כ מלביש את יהושע, נותן עליו עטרה, מושיבו בקתדרא ("על כסא של זהב"), "והעמיד עליו תורגמן לדרוש בפני כל ישראל... ויהושע דורש... ומהו המדרש שדרש יהושע?
עורו רנו שמי השמים העליונים / העירו מוסדות הארץ התחתונים / עורו וסלסלו סדרי בראשית / עורו והרנינו הררי עולם / היללו והללו גבעות אדמה / עורו ופצחו צבאות רקיע

(ו) שירו וספרו כל אהלי יעקב / שירו כל משכנות ישראל / שירו והאזינו כל אמרי לבבכם / שימו לבבכם לכל דבר / קבלו בשמחה עליכם ועל נפשותיכם / מצוות אלהיכם / פתחו פיכם ולשונכם / ותנו כבוד לאל מושיעכם / ותהיו מודים לפני אדוניכם / ותנו עליו ביטחונכם כי הוא אחד ואין שני לו

אין כמוהו באלוהים / ואין כערכו במלאכים / ואין זולתו באדונים / אשר לשבחו אין קץ / ולתהילתו אין אחרית וסוף / לנפלאותיו אין חקר / ואין מספר לעלילותיו

שישמור לנו שבועת אבותינו / ויקיים לנו הברית והחסד והשבועה אשר נשבע להם ע"י משה רבינו

שגאלנו ברוב פלאים / ושהוציאנו מעבדות לחירות / ושקרע לנו את הים / ושנתן לנו תרי"ג מצוות".

אין ב"מדרש" זה מסממני התבנית הצורנית של הפיוט, אך הוא פיוטי בסגנונו ובמקצבו. הוא כולל:

1. אינבוקציה - פניה לשמים, למוסדות הארץ, לסדרי בראשית ולהררי עולם, לצבאות הרקיע ולבני ישראל, להתעורר, לשיר, לרנן ולהלל לה'.

2. פניה לישראל להאזין לאמרי לבם, לקבל עליהם מצוות ה', לתת לו כבוד ותודה ולבטוח בו.

3. רוממות ה' וגודל שבחו, תהילתו, נפלאותיו ועלילותיו.

4. תפילה ובקשה שישמור ויקיים את הברית החסד והשבועה שנשבע לאבותיו. קיום זה הוא ע"י משה רבנו, שגאלנו ממצרים וקרע לנו את הים ונתן לנו תרי"ג מצוות.

טכס אמירת הדרשה ע"י יהושע מתאר מציאות שהייתה קיימת ביסודה עוד בתקופת בית שני, כשהחכם ישב בקתדרא מפוארת ודרש. לחכם היה תורגמן, שנשא קולו ברמה, ואפשר שתפקידו היה להרחיב ולהסביר ולפאר את הרעיונות שהגה הדרשן. אפשר שפיאור הדברים כלל פיוטם ועיצובם הספרותי. תופעה כזו מצינו במאה 9-8 כמסופר במגילת אחימעץ: דרשן בא מא"י לאיטליה, ונראה שכתב את דבריו על ספר לפני השבת כדי לקראם בשבת בציבור, על מנת שהפייטן הידוע סילנו, תושב המקום, יפרשם וימלא תפקיד המתורגמן. סילנו התלוצץ, מחק שורה מן הטכסט של הדרשן, והוסיף במקומה חרוז פיוטי היתולי בנושא אקטואלי. בשבת נטל הדרשן את הספר כדי לדרוש, וקרא לתומו בקול את הטכסט "המתוקן". סילנו הסביר לציבור מה נרמז בשורה המפויטת, הקהל צחק, והדרשן נעלב קשות בסברו כי סילנו לגלג עליו.

מכל מקום ברור לנו כי תפקידו העיקרי של הפייטן אינו לשמש תורגמן או "דרשן" אלא להיות שליח ציבור בתפילות, ובאירועים קהילתיים (ומשפחתיים) דתיים, שיש בהם פעילות ליטורגית (ברכת המזון לנישואין ולאבל, קינות שבוצעו בביה"כ ובלוויה, זמירות בטכסטים של מצווה, קידוש ירחים וכד'). עוד ברור, שאדם יכול לשמש פייטן ודרשן כאחד, שהרי הפייטן - כדרשן - הוא בעל אגדה, דורש מקראות, ומשתמש ברטוריקה של הדרשה.

ההתייחסות המועטה לפיוט בספרות התלמוד והמדרש הרחבה, הביאה חוקרים לטעון כי יצירת הפיוט מאוחרת למדרש. ואולם כיום מקובלת הסברה, ששני הז'אנרים התפתחו והתקיימו במקביל, כספרות שבעל פה, השומרת, מעבדת ומפתחת יצירות ספרותיות ומסורות עממיות, ויוצקת אותן בצורות של דרשה, מדרש, אגדה ופיוט. הפיוט במיוחד, השתמש בטכניקות ובמסורות של הדרשה הציבורית, מדרש הכתובים וסיפורי האגדה. עם זאת, הפיוט עיקרו תפילה, שירת קודש ליטורגית, והוא ממשייך מסורת שירית עברית שלא פסקה מאז שירת התנ"ך, ובמיוחד ספר תהלים5.

הקבלת המדרש לפיוט
הרטוריקה של המדרש מקבילה לפואטיקה של הפיוט. הדיקציה, לשון הפיוט, זו המכונה לעתים בגלגול לשון "אץ קוצץ" (לפי פיוט הקליר לפר' זכור), בנויה לפי עקרונות הלשון של מדרשי הכתובים, שכן גם לשון המדרש וגם לשון הפיוט הקדום בא"י בנויות היו על אותם כללי דקדוק (כגון "שורש" בן 2-1 עיצורים), וכבר עמד על כך א' מירסקי בספרו "הפיוט". ואולם אין לבטל, כמובן, את מקומו החשוב של המקרא בפיוטים.

הפיוט משתמש מחד בלשון סיפורית ובדיאלוגים כבאגדה, ומאידך - בלשון הדרשנית של דורשי המקראות. עתים הוא רומז בחידתיות, כדרך לשון החכמה המחודדת בשיחות חכמי התלמוד. הפיוט - כמדרש משתמש בנוטריקונים, לשון נופל על לשון, צימודים (מלים זהות במשמעויות שונות) ואליטרציות (דמיון במצלול המלים, המקרב ומצרף עניינים רחוקים ונבדלים זה מזה)6.

גם צורות מערכי הרעיונות, הארגון הפרדיגמטי של התכנים, והמבנה הפואטי של החומר השירי בפיוטים מקבילות לצורות הרטוריות שבמדרש. וכבר הראה א' מירסקי במחקרו "מחצבתן של צורות הפיוט" (ידיעות המכון ז), שהפיוט והמדרש מקרקע אחד עלו, מן התושבע"פ. לא נתמלא הפיוט אלא ממילויו של המדרש; תוכן הפיוט לקוח מעולם המדרש, וכן צורותיו וסממניו, מידותיו וטבעיהן. עולמו של הפייטן הוא עולם המדרש ולא המציאות ההיסטורית. הטבע נראה לו דרך צעיף האגדה, ותפיסת עולמו - התייחסותו לה', לתורה, לישראל וליחסים ביניהם - היא התפיסה העולה בעולמה הרחב והמגוון של ספרות התלמוד והמדרש.

עם זאת, ברור, שפייטן גדול משקיע בשירתו את תפיסתו האישית, את עולמו הפנימי העצמי, את הפילוסופיה שלו, ואת התייחסותו לבעיות לאומיות מרכזיות: א"י, גלות וגאולה, האלוהות, דרכי אנוש בעולמו, מעמד האדם ביחס לה', היסודות המיסטיים של הקיום האנושי והלאומי, מקום השירה והתפילה, מהות התורה וטעמי המצוות, משמעות המאורעות ההיסטוריים בתולדות העם, ההיקף הרוחני-המוסרי-החינוכי של דמויות מרכזיות כאבות האומה והאמהות, בני יעקב ("מה שבראת - כנגדם בראת")7 משה רבנו, עשרת הרוגי מלכות, מרדכי, ירמיהו, אליהו הנביא וכד'.

ברם, ברגע שפייטן קדמון עיצב מדרש כפיוט, הפך הפיוט עצמו מקור לחיקוי לפייטנים אחרים, שחזרו ועיצבו בפיוטיהם את הרעיון ועתים הרחיבוהו. אך הם לא הסתירו את מקורם, והתאמצו לשמור על לשונות פתיחה ועל צורות הבעה דומות למקור אותו חיקו8. לכן, כשנמצא בפיוט מדרש שאינו מוכר לנו מספרות המדרש שבידינו, אפשר שהוא מדרש שמקורו נעלם ורק גלגולו הפיוטי נשתמר, ואפשר שהוא מדרש שנוצר ע"י פייטן, שכן מדרש כתובים הוא מיסודו של הפיוט וטבוע בו מקדמותו.

מדרש הכתובים בפיוט
כבר בחיבורים הקדמונים כ"תקיעתא דרב", העשויים פרוזה מחורזת מהמאה השניה לכל המאוחר, דורש הפייטן דברים ומסמיכם על הכתוב באמרו: ככתוב בתורתך... יניי הפייטן, שקרובותיו קשורות למדרש בקשר אמיץ, דורש בפיוט הראשון בקדושתא את הפסוק הראשון של סדר קריאת התורה השבועי, ומצרף לו פסוקים מנ"כ המשתלבים במדרש, ומובאים כלשונם לקראת סוף הפיוט (אחרי טורים באקרוסטיכון א-ל), לפני טור חתימה פיוטי. הפיוט השני דורש את הפסוק השני של הסדר, ושיטתו זהה לנקוט בפיוט הראשון. הפיוט השלישי דורש את פסוקי ההפטרה. הפסוקים מן הנביאים מייצגים הפטרות שנקראו בביה"כ בשבת המדוברת, ודרשות הקושרות אותם אל הסדר מצויות בספרות המדרש. משמע, שהדרשן והפייטן בנו את יצירותיהם ל"סדר" מסוים על פי אותם פסוקים מן הסדר שבתורה ומההפטרות בנביא.

דרך אחרת של מדרש פסוקים בפיוט היא הצבת מילות הפסוק כסדרן בראשי הפסקאות בפיוט, או הצבתן בראשי מערכת פיוטים, כשלכל מלה מהפסוק מוקדש פיוט שלם9. כידוע, גם המדרש דורש מלים וחלקי פסוקים, ואולם כל יחידה בו עומדת לעצמה, ואין בהכרח קשר ענייני בין מדרשי מלים סמוכות שבפסוק. לא כן מדרש המקראות בפיוט; למרות שהפייטן מקדיש פיסקה בפיוט לכל מלה, יש קשר והמשכיות בין הפסקאות, והרעיון עובר ומשתלשל מראש הפיוט לסופו ועושה אותו חטיבה שירית שלמה10. הדרך העיקרית של מדרש הכתובים בפיוט היא שימוש בכל צורות המדרש המקובלות בספרות המדרש והדרשה, על פי המידות שהתורה והאגדה נדרשות בהן: גזירה שווה, קל וחומר, צירוף הדומים, הנגדת הפכים וכד'. הפייטן מרחיב את היריעה על ידי שימוש ברשימות סינונימים, ויצירת אנלוגיות בין מושגים על פי דמיון לשוני ביניהם או על פי קשר ענייני פרדיגמטי (ניגודים: יציאת מצרים מול היציאה מירושלים לגלות; משה מול ירמיהו; קבוצות של רעים כנגד טובים, של מעלות לעומת חסרונות, שבע חנוכות, עשר שירות, וכד').

מדרש, דרשה ופיוט
תכלית המדרש והפיוט היא:

1. לימוד התורה ופירושה.

2. הוראת המצוות וטעמיהן.

3. הקניית ערכים דתיים, לאומיים ואישיים.

4. הקניית חכמת חיים ומידות טובות - הדרך שילך בה האדם.

5. הסברת מקום האדם בעולמו: מאורעות ומצבים היסטוריים, תמונת העולם המטפיזי, והיחסים בין המציאות האנושית למציאות האחרת - העולמות העליונים, העולם הדימוני וכד'.

ברם, שעה שהמדרש מסביר, מפרש ומלמד והדרשה מטיפה, הפיוט פועל מכוח היותו תפילה, ומשפיע על היחסים בין האדם לאל ובין העם למלכו, כשם שהוא מתכוון לסלק כוחות רעים המקטרגים, ולקרב את הישועות.

המקורות הספרותיים של הפייטן הם: המקרא ותרגומיו; התלמודים והמדרשים: מסורת ההלכה, האגדה ותורת הסוד; התפילה, השירה והפיוט; חיבורים פילוסופיים, מיסטיים וספרותיים.

המדרש והפיוט מלווים את:

1. מחזור השנה, שבתותיו המיוחדות, חגיו ומועדיו.

2. מחזור קריאת המקרא השנתי (פרשיות התורה, ההפטרות, חמש המגילות) או התלת-שנתי (סדרים).

3. הפיוט מלווה גם את מהלך חיי האדם ומאורעותיו: לידה (ברית מילה, זבד הבת), נישואין, מוות (קינות ומספדים, ברכות ותפילות); טכסי הבית: ברכות מזון, זמירות סעודה, הבדלה.

4. מהלך חיי הקהל: טכסים, התכנסויות, מאורעות של צרה והצלה.

הפיוט מתבצע תמיד באירוע של התוועדות קהל רשמית, בעיקר בעתות התפילה, בעוד המדרש משוחרר מזמני קבע וממניין המשתתפים, והוא יכול להופיע בשיחת שניים, בפגישה מקרית וארעית, כרעיון מדרשי קצר ובודד בכל קונטכסט חברתי שהוא11. לא כן הדרשה, שהיא מבנה ספרותי מאורגן, רטורי, המתבצע בציבור בביהמ"ד, בביהכ"נ, או בהתכנסות לשם מצווה. מכאן, שהפיוט המדרשי מושך את המדרש ומכניסו לביהכ"נ, כך שגם המוני המתפללים ולא רק תלמידי חכמים - שומעים אותו. בכך דומה הדרשה לפיוט: אף היא מארגנת מדרשים ואגדות ומביאה אותם לעם.

הפיוט מעצב את חומריו בצורות שונות:

1. סיפור דברים ואגדות; עיצוב ספרותי של דמות, מאורע או עניין מחומרים אגדיים, הלכיים, ריאליים או מדברים הנלמדים-נדרשים מהמקרא. (סיפורי פטירת משה, יוסף ואחיו, העקידה, מערך המידות והמשקלות התלמודי בסילוק הקלירי "אז ראית" לפר' שקלים וכד').

2. דרשה פיוטית שיש בה מן התפילה (דיבור באזני העם: "אזכיר גבורות ה'", "אספר גדולות", לעורר הציבור ליראת שמים, לביטחון בה' אשר לא עזבנו עד הנה, להאמין בגאולה העתידה וכד')12.

3. תפילה, המתבססת על זכות האבות וגדולתם, ההיסטוריה המשותפת של העם ואלוהיו (יציאת מצרים, הליכה במדבר, מתן תורה, נאמנות הצדיקים), קיום התורה והמצוות ע"י העם שבחר בה' וה' בחרו. התפילה כוללת הלל ושבח, קדושת השם, הודיה, בקשת סליחה, בקשות לצורכי הפרט והכלל (טל, גשם). תפילת ה' כוללת תיאור גדולת ה' בעולמות - הטבע ונפלאותיו, הבריאה ורקימת פלאיה בחכמה, קדושת ה' ושמו בעולמות העליונים ומעשה מרכבתו וכד'. תיאורים אלה מבוססים לרוב על מדרשים.

4. פיוט פרשני-מדרשי של הסדר או הפרשה מהמקרא (בעיקר בקרובות יניי וממשיכיו).

5. לימוד הלכה בדרך שיר ("אזהרות" וכד')13.

מוטיבים מדרשיים בפיוט (דוגמאות)
הפיוט משתמש הרבה בפרסוניפיקציה של כנסת ישראל כאישה, לפי דימויי הנביאים, ובעיקר לפי המדרש האליגורי של שיה"ש. בכלל ראו הפייטנים את התושב"ע והמקרא כחטיבה אחת. המדרש הוא פירוש אותנטי של המקרא, ומסורות מדרשיות שאינן מסופרות במקרא (השלכת אברהם לכבשן האש) שוות בערכן לאלו המסופרות בפירוש. עקרון הפירוש האליגורי של שיה"ש נתקבל כנראה ללא ערעור אחרי שקבעו ר' עקיבא. הפרטים - קטעי הפסוקים - ניתנים לאינטרפרטציות שונות ומגוונות, והפייטן רשאי לבחור לעניינו דעה או דעות, ואף לחדש מדרשי הכתובים מדעתו14. לדוגמא: בפיוט הקלירי "אז במלאת שפק", ירמיהו הנביא פוגש אשה "יפת תואר מנוולת" ותוהה אם אשה היא או שד. תשובתה בלשון החכמה החידתית של המדרש: "לשלושה אני ולשבעים ואחד, ולשנים עשר וששים". וכדרך המדרש מתפרשת החידה מיניה וביה: האשה קשורה לשלושת האבות, י"ב השבטים, שישים ריבוא בני ישראל, שבעים ואחד חכמי הסנהדרין. היא מבקשת מהנביא שיתפלל עליה לה', והקב"ה צועק: "מה לאב שהגלה את בנו / ואוי לבן שעל שולחן אב אינו". זהו עיבוד קל בתוספת חרוז, של מדרש אגדה תלמודי. הפיוט, שהוא קינה לט' באב, מעצב ציור פיוטי שלם מכמה אגדות ומדרשי חז"ל וסמליהם. (האשה "השחורה ונאוה" - כנסת ישראל; חידות המספרים; דברי הקב"ה; ובהמשך הפיוט ירמיהו קורא לאבות ולמשה ואהרן לשאת קינה).

בשעה שהמדרש מלקה לפעמים את ישראל על מידותיהם הרעות ועל חטאיהם ומצדיק עליהן את הדין, הפיוט דורש בשבחן ומביא סנגוריה עליהם שהרי הפייטן עומד בתפילה לפני הדיין! בסילוק ליום א' סוכות (א"מ הברמן, פיוטים נבחרים, עמ' 59) מושווים ישראל לד' המינים, וה' אומר:
"אני ה' ראשון, ועמי ראש וראשון, ומועדי נקרא ראש וראשון, וזמני ראשון... כן יגאלו בראשון לבנות בית בראש וראשון, במצוות לקיחת יום ראשון. כי הם משולים בד' מינים נשתלים...".

כאן בא מדרש פיוטי על האתרוג הדומה ללב ומכפר על הרהור הלב, ההדס דומה לעין ומכפר על סיקור עין, הלולב דומה לשדרה ומכפר על השדרה, והערבה דומה לשפתיים ותכפר על ביטוי שפתיים.

הפיוט כמדרש: יחס חכמי ימיה"ב לפיוט הקלירי
חכמי אשכנז וצרפת מימי רש"י ובעלי התוספות סברו כי הפייטן אלעזר הקליר היה תנא, וראו בפיוטיו מדרש תנאים "מיוסד" בתבנית שירית. מפרשי התלמוד הסתמכו בפירושיהם על מובאות מהפיוטים (ראה מאמרי בספר Rashi 1040-1990, ed. G. Sed-Rajna, 1990, p. 455 ואילו פרשני הפיוטים, שעסקו בכך במאות הי"א-י"ג באינטנסיביות, הגדילו לעשות ודרשו בעצמם את דברי הפיוטים. דוגמאות לכך:

1. ספר קרובה (ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ג) הדורש את המילה "אז" שבפתיחת הפיוטים.

2. שאלותיו החוזרות של הפרשן ר' אהרן הכהן "למה נקט הפייטן לשון...? ". הפרשן משתדל לתרץ ולהסביר פשר מילות הפיוט, ע"י מדרשים משל עצמו ומדברי פרשנים אחרים, או שהוא מתאמץ למצוא למילות הפיוט מקורות וקשרים - ולו עקיפים מאד - במדרשים קדמונים (שידע כנראה בע"פ). (א' גרוסמן, בתוך: באורח מדע, ס' היובל לא' מירסקי, עמ' 451).

מאידך, מפורסמת ביקורתו של ר"א אבן עזרא הספרדי על פיוטי הקליר (בפירושו לקהלת ה א). ראב"ע מבקר את לשון הקליר וסגנונו, המושפעים מהמדרש, ואת העובדה "שכל פיוטיו מלאים אגדות ומדרשות... ואין ראוי להתפלל אלא על דרך הפשט". במקום אחר (בראשית מו מג) קורא הוא תגר על שילוב אגרות פליאה בפיוטים (ראה ספרי "בנועם שיח", תשמ"ג, עמ' 133). ואכן, משוררי ספרד זנחו עד מהרה את סגנון הפיוט הקלאסי המשובץ במדרשים, לטובת שירת הקודש הכתובה בצחות לשון המקרא, ועולמה הפואטי וההגותי יונק מתרבויות חיצוניות: ספרות ערב ופילוסופיה ניאו-יוונית.

הערות:



1. "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". העם דיבר ושמע עברית (מל"ב יח כו). מגלות בבל ואילך התפשטה הארמית בקרב העם. השווה ספרי דניאל עזרא ונחמיה. נוצר צורך לתרגם את קריאת התורה והנביאים לארמית בשביל פשוטי העם.
2. פיוטי "מי כמוך" באים בתפילת "נשמת כל חי" בפסוק (תהילים לה י) "ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". הפיוטים מספרים כיצד ניצל העם מיד מצרים, החזק והגזלן, וכן מאורעות של הצלה נסית של קהילות - נס חנוכה, פורים, נסים מקומיים כגון "פורים בורגול" בטריפולי וכד'. פיוטי "מי כמוך" הקדומים שולבו בסוף תפילת היוצר, כאזכרת יציאת מצרים והשירה על הים, ובהם, למשל, תיאור שיעור הקומה המיסטי של כסא הכבוד (ראה "מהות" כרך ז עמ' 130) - תיאור המבוסס על מדרשים ומסורות מיסטיות.
3. ח' שירמן, "הקרב בין בהמות ולויתן...", דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ג.
4. פסיקתא דר"כ, מהד' באבער, קעט. וראה הלשון שם ובשי"ר על פ"ג ו': "היה דורו קורא עליו...".
5. ראה ספרו החשוב של א' מירסקי, הפיוט, מאגנס תש"ן; מעין פיוט במגילות הגנוזות - מאמרי במהות יא, יב (תשנ"ג, תשנ"ד); והשווה לפריחת הפיוט הנוצרי לפחות מהמאה השלישית ואילך, אז כבר קיימת ה"מימרא" הסורית - דרשה מפויטת, מבוססת על מדרשים ואגדות, המעצבת אפיזודות תנכיות באופן דרמטי, כולל דיאלוגים דמיוניים בין הדמויות (למשל: אברהם ושרה). ה"מימרא" שקולה במשקל ההברות ובנויה צמדי טורים (קופלטים) בעלי שתי צלעות הטור, דהיינו: ארבע צלעיות בכל יחידה תחבירית, דוגמת טורי פיוטיו של יוסי בן יוסי. אלא שפיוטי יוסי אינם שקולים, והצלעיות אינן שוות במדויק, בשונה מצלעיות ה"מימרא".
6. מדרש המשמעויות השונות של "שורש" עברי מצוי גם בחיבורים גנוסטיים קדומים בנג-חמדי, כגון מדרש השם חוה במשמעות: חיים, חיה (בעל חיים), חיווי=דיבור, חיויא=נחש, ואולי גם חיה=מיילדת. כן מרבים הפייטנים להשתמש בעיצוב ספרותי ע"י סינונימים ואנטונימים.
7. כך מצינו בפתיחה הקדומה לסדר עבודת יוהכ"פ "אתה בראת" (ספרי "בנועם שיח" עמ' 99) וזהו מדרש אטיולוגי לשימוש הרב בתריסרים בפיוט הקדום: כנגד י"ב שבטים יש חדשים, מזלות, אבנים בחושן, ועוד. ראה פיוטי טל וגשם של הקליר, פיוטי קידוש ירחים, סדרי עבודת יו"כ הכוללים תריסרים, קינות ועוד.
8. ראה ע' פליישר, כתוך -יד להימן", ספר זכרון לא"מ הברמן, עמ' 109.
9. צורה אחרונה זו אינה מקובלת ב"רהיטים" שבקרובות יניי, אך מצויה במערכת הרהיטים הגדולה שייחס ע' פליישר ליוסי בן יוסי (קבץ על יד, כ) ובמערכות הרהיטים של פייטנים שאחר יניי.
10. וכבר הבחין בכך הפרשן הקדום ר' אהרן הכהן. ראה א' גרוסמן, בתוך "באורח מדע", ס' היובל למירסקי, עמ' 459.
11. מעשה בשלושה חכמים שבאו לפונדק, ואחד מהם דרש את שם הפונדקאי "כידור" ששמו מעיד עליו כי אין לבטוח בו, כגלל הפסוק: כי דור תהפוכות המה...
12. יצוין כי בפיוט השומרוני יש סוג בשם "מדרש" (כמו בפיוט הסורי) ועניינו בקשה, תחינה, סליחה, מלשון "לדרוש את ה'", כמו "בעותא". ז' בן חיים, "פיוטים שומרונים לשמחות", תרביץ י, 1939, עמ' 199.
13. כזכור, היו שטענו כי הפיוט נוצר כגלל הגזירות נגד לימוד התורה; התחכמו היהודים ועשו את התורה זמירות ופיוטים, והיו מתכנסים בבתי כנסיות ושרים-לומדים את התורה.
14. כמדומה שהקבלה חידשה את הציור האליגורי של הטל הנמשך מהמקור העליון (מקביל למוח באדם) וממלא את ראשו של זעיר אנפין (אבר קטן שבאדם) המטילו לחקל תפוחין (הוא הנוקבא) - וזהו ציור הזיווג.