|
תקציר: מעמדם של עבדים בארצות העולם העתיק, וניסיון להבין את עבדות ישראל במצרים על רקע זה. מילות מפתח: מצרים, בית עבדים, עבדות ישראל. |
|
בדיון קצר זה נדון בכמה אספקטים של התנאים אשר קבעו את אופי עבדות ישראל תחת סבלות מצרים. תכונות היסוד של עבדות זו, במקרא, ברורות הן: שבט זר נכנס מן האגף האסיאתי של האימפריה ומתיישב באזור הגבול. לאחר תקופה של אי-תלות מסוימת, שנבעה מכניסה-מרצון, שולב הוא ל"עבדות המלכות" אולם שילוב זה - יחד עם עבדים זרים אחרים - אינו מביא ל"התבוללות", של שבט זה ויש מקום לגאולה וליציאה. בהתאם לכך נדון תחילה במושג העבדות בכלל, ובמצרים בפרט, וכן בדרכי היחס של מצרים לזרים לסוגיהם ומידת המגע אתם וכן באופי עבודת המלכות, למותר לציין ולהזהיר, שהקורא חייב לעיין היטב בפרקי המקרא המתאימים (בר' לט - שמ' י"ד). כמובן, רצוי שישים לב גם להבאת המקורות החיצוניים המצומצמת מאד, כי דיוננו יכול להיות רק תמציתי ביותר. 2. ב"משטר העולם" של התקופה הקדומות סדר היחסים ה"חברתי" מבוסס על הדרגתיות המובילה מן האלוהות לשדרות השונות של האנושות. היחס הראשוני בין האלוהות והאדם הוא של בעל ועבדו (אם כי קיימים גיוונים פטריארכאליים רבים אחרים). כך אנו מוצאים, כמובן, גם במקרא (עיין למשל וי' כ"ה, נ"ה על הפסוק הזה עיין עוד בהמשך). ואשר למקורות החיצוניים: במחשבה המסופוטמית (שומרית אשורית, בבלית) היחס בין האלוהות והאדם הוא של בעל (ונורא) לעבדו. כך אנו מוצאים למשל |
"בעלילת בריאת העולם" הבבלית לוח ו', שורות 130-129 (האל מרודך) הטיל על האנושות... שברא ("בנה") את שרות האלים..."
|
|
כך אנו מוצאים גם במחשבה החתית: היחס בין האלוהות והאדם הועמד למקביל ישיר בין היחס של אדון ועבדו, כפי שאנו קוראים בכמה תפילות רבות-רושם, כך, למשל, בתפילת המלך מורשיליש (הב', סביב 1310-1340) נגד מחלת הדבר. כאן ממשיל הוא את עמידת העבד לפני אדוניו - אשר יכול לנהוג בו כפי רצונו - לעמידת (המלך) המתפלל לפני האל: |
כפי שהאדון מרחם על עבדו אם הוא מתוודה על חטאיו לפניו, כך תנהג-נא גם האלוהות ותסיר את הדבר.
|
|
בתיאולוגיה המצרית משטר העולם יותר הומוגני בהתאם לצו של ה"מאעת", הצדק הנצחי. האלוהות היא "רועה כל אנוש" (עיין, למשל, דברי המוסר של אפו-ור, 443, ANET ועוד). האדם חייב לאלוהות במיוחד בעבודות פולחן. צווים מוסריים אינם תופסים מקום בעל משקל משפטי או בעל השפעה מתמדת המגלמת סדר-חיים - בניגוד לתורת ישראל, אשר בתוך הדפוסים החיצונים המקבילים לאלה שצוינו, שמה את הדגש על הדמות המוסרית של בני ישראל, עבדי ה'. במשטר העולמי הזה שבו מתגבשים הסדרים החברתיים-המדיניים, קשור כל יחיד התופס מקום יציב בחברה בקשר של "עבדות" מסוים לגדול ממנו. כך גדולי המלכות "עבדים" הם למלך וכן מלכים הקשורים למלך עליון - "בנים" ל"אביהם". בתוך החברה עצמה סדרי כלכלה המתגבשים מביאים לאפשרויות רבות של תלות וירידה מנכסים, חובות ועוד. על סוגיהם השונים יודעים אנו לא מעט מן המקרא (על בעיות העבדות באופן כולל - חוץ למצרים עיין בתור סדר מב, (J. Mendelsohn. Slavery in the Ancient Near East 1949 באוספים המשפטיים של המזרח הקדום מוקדשים פסקאות רבות לבירור מעמדם של העבדים השונים, אשר לעתים מוגדר יותר מכסה מעמדות "חופשיים". בעיה אחרת ומקיפה היא מעמד ה"נוכריים" ו"זרים" למיניהם והגנתם המשפטית. בעיה זו כלולה גם ביחסים הבינלאומיים בקשרי מסחר, מלחמה ושלום. כך, שאותו הסוג הקרוב ביותר לעניין המיוחד שלנו שייך לקטגוריות אלו. כללית ניתן לומר שבאותה תקופה נקטו באמצעים כנגד כניסת גרים ונוכריים ובמיוחד - גופים גדולים. תנועות שבטים, אשר לעתים שייכות לתנועות אתניות סדירות, מהוות גורם בעל השפעה מכריעה לשינויים מרחיקי-לכת ביותר, במיוחד התנועות העממיות הגדולות שהציפו את מסופוטמיה (למשל תנועת השמיים-המערביים בראשית האלף השני, שהביאה לגיבוש מדינות חדשות, תנועת הכיבוש של בני ישראל, של הארמים ועוד). השלטונות המרכזיים עשו מאמצים להשגיח על תנועותיהם או להודפם בדרכים שונות, ומכאן התופעה הכללית של בניית חומות מגן עם תחנות גבול, או לנצלם בעבודות "סבל", עבודות כפיה בשירות המלכות, בקבוצות מאורגנות (על מושג זה עיין פ. ארצי, ידיעות החברה לחקירת א"י, י"ח, 70-66). כמובן, מקור אחר לעבדות ולהשגת כוח אדם הוא בשבויי המלחמה ומתנת עבדים של נסיכים נכנעים. אלה הראשונים בהמוניהם המוגלים, על רכושם ומשפחותיהם, מהווים מקור חשוב לאכלוס, ובמצרים של "האימפריה", מקור ראשון לכוח אדם. כך, היחס לזרים ולאזורים שכנים מושפע מיחס מדיני וממצב הביטחון הכללי, מדוגמאות מצריות למדים אנו על ההשגחה הקפדנית על תנועות נוודים דרך הגבול. באחת התעודות שהוגדרה "כדו"ח קצין משמר הגבול" ובאה כנראה מסוף המאה הי"ג (שושלת י"ט). אנו קוראים: |
"... סיימנו להניח לשבטי השאסו (שוסים, נוודים, שמובנו גם "רועה") מארץ אדום, לעבור את המבצר (אשר נקרא על שמו של פרעה מרנפתח ח'תפ-חר-מאעת-חיים, שלום ובריאות לו! - אשר בתיכו (אולי סוכות?) אל הבריכות של פר-אתם (פתם) אשר (באיזור?) תיכו, כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם, כנשמתו (או ברצונו) של פרעה-חיים-שלום-בריאות לו, השמש הטובה של כל הארצות..." (עיין תרגום מ. ברושי, אצל א. מלמט, מקורות לתולדות ישראל, תשי"ח, וכן 259, ANET ) |
|
התעודה הזאת יכולה לתת לנו תמונה גם על היחס לנוודים השמיים (הגרים) בימי שלום. כניסתם מותרת בהשגחה (תוך רישום מספר ושמות) לאזור גבול מסוים, שהפעם אינו אלא ארץ גושן עצמה! אך היחס הזה משתנה בעת מלחמה ובעת התרחבות האימפריה, כך, יכול להיות שסיבת ירידתם של בני ישראל ממצבם לאחר כניסתם למצרים גם כן קשורה בכך. 3. (עבדות המלכות במצרים). תור תקופה כזו - תוך שינוי יחס כללי לזרים באופן כולל - הגיע בתקופת גירוש הכובשים הזרים. ממצרים, הח'קסוס. תקומת מצרים ה"לאומית" מתחילה עם מלכי השושלת הי"ח, שגירשום ממצרים. כך תפתח תקופת "האימפריה" (החל מסביב: 1500) המגיעה לשיאה ולראשית ירידתה כבר במחצית שושלת זו. כגבולות התרחבות מקסימלית אפשר לציין את ימי התח'ותמס הג' (1436-1490): מן האשד השלישי של היאור אשר בארץ כוש, באפריקה ועד הפרת, אשר ב"אסיה". כך סוריה וא"י נמצאים גם כן תחת שלטונה של מצרים. הירידה מתחילה (בעיקר) בימי אחנתון (אמנחותפ הד', 1353--1369), עד להתחסלות השלטון המצרי באזור, סביב סוף המאה הי"ב. בהתאם לחישובים השונים והדעות השונות השוררים כיום במחקר, זאת היא התקופה של עבדות מצרים. התרחבות זו של האימפריה דרשה במידה ניכרת את ניצול כוח האדם, שבא להם למלכי מצרים כתוצאה ממסעות מלחמה תדירות באזורים "מורדים" וגם בצורת "מסים" ומתנות מן הנסיכים המקומיים. דוגמה אופיינית המתארת דרך לרכישת עבדים כתוצאת המלחמה באה כבר בימי גירוש החקסיס. אח-מס, קצין בצי מלך מצרים מספר באוטוביוגרפיה שלו, אשר חרוטה על קברו, שהשתתף בגירוש הכובש הזר ולחם נגדו גם עת אשר זה נסוג לדרום א"י. עם נפילת מבצר שארא תאן (שרוחן, יהושע, יט, ו), שבה שבויים, ביניהם בעלי שמות שמיים כמו אשתר-אמי ("האלה אשתר היא אמי") ועוד. (ע 13 2 Are, 234., ,ANET). אחרים ניתנו למקדשים שמשקם הלך והתרחב לממדים ניכרים מאד: כך, למשל תחו'תמס הד' (1439--1406). העניק למקדש-הקבורה שלו אשר בנא-אמון (תיבי) אנשי ח'ארו (השם הכולל של סוריה וא"י תחת שלטון מצריה השווה החורי - במקרא, על שם עם זה), אשר המלך שבם בעיר גז(ר) (עיין 248, ANET) אזור של סוריה וא"י שהוחזק בידי מצרים שימש כאחד המקורות הראשיים לעבדות המלכות, על כך מעידה העובדה שהמושג "אעם" (נקבה "אעמת") המגדיר באופן כללי את תושביו (השמיים) של האזור, זהה בתוכנו כבר מימי הממלכה התיכונה (לפני "האימפריה") במושג "העבד". (עיין מייזלר, תולדות א"י; I. Vergote, Joseph en Egypte, 1959, 16-17; A. Bakir, Slavery in Plara onic Egypt, 1952). על הדרכים השונות והסוגים השונים של השבויים שהיו מועסקים בתנאים שונים של "עבדות המלכות", מלמדת אותנו (בין היתר) אחת הכתובות של אמנח'ותפ השני (1406--1439). בתוך השבויים, שמספרם מגיע קרוב לתשעים אלף, אנו מוצאים 171 "נסיכים" של רת'נו (אחד השמות שניתנו לסוריה ולא"י ע"י המצרים), כ- 40 אלף (תושבי) ח'ארו (ע"י למעלה; בעיקר האוכלוסייה המיושבת של סוריה וא"י), "שוסים" (נוודי המדבר הסורי ובצפון א"י): כ- 15 אלף. אלה האחרונים שקשריהם לח'בר נראה מבוסס, אך יחס קרבתם ל"עברים" עדיין נתון בדיונים רבים, יכולים בכל-אופן להוות גם דוגמה לאופי העבודות השונות שעבדים זרים מבצעים אותן. כך, אנו קוראים עליהם - וגם רואים אותם בציורי הקיר - בעובדם בגת (של יין) או - בימי רעמסס הל', בבניה ליד מף "Memphis)) (בהוראה לסופר לחלק להם מנות-אוכל). טקסט אחר רומז על קשריהם עם שרות צבאי. M, Greenberg The Hab Price.: 55-57. .pp, 1955 סקירות על הבעיה עיין למשל, אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', מ. גרינברג, תרביץ, תשט"ו ע' 379--369). גם "בעבודות-מלכות" שונות, ביניהן ברבות שבוצעו באזור הגבול המזרחי הועסקו עבדים - כנראה ג"כ שבויים - שהובאו מעת-לעת תחת משמר. אחד המרכזים היה אזור המכרות בחצי האי סיני לכריית נחושת ואבנים טובות, במקום שנקרא היום צרביט אל ח'א (Serabit el-Khadem) עיין 2298 ANET והשווה התמונה ב"פני עולם המקרא" כרך א', ע' 66 יש לציין שתמונה זו שייכת לתקופה יותר קדומה, לימי השושלת הי"ב סביב 1800. הצורך בידיים עובדות הביא לידי כך שמספר הולך וגדל של שבויים-עבדים שירתו בתור יחידות סגורות תחת קצין מצרי בצבא פרעה. כך, אנו יודעים למשל, על יחידות כושיות (כאלה חנו גם בארץ ישראל, לפי עדויות שונות, ביניהן תעודות תל-אל-עמרנה: עיין למשל מכתבי מלך ירושלים (מס' 287 ו 448 ANET תרגום עברי: מאת פ. ארצי, אצל מלמט מקורות לתולדות ישראל, תשי"ח, 96). כמו כן - כפי שנרמז כבר - יש לנו ידיעות על סוגים רבים ושונים של עבדים ואמות בתפקידים שונים (למעשה במצב יותר טוב מזה של ה"פלח" המצרי עצמו). לא מעטים מהם הצליחו לעלות למשרות רמות, בדומה ל"קריירה" של יוסף. אשר לרצון לחופש יש לנו אפשרות ללמוד על כך משהו מתעודה מצרית. אף היא - בדומה לזה שהובאה לעיל - מימי השושלת הי"ט, דהיינו קרוב לתקופת יציאת מצרים. ממנה אנו למדים על רדיפה אחרי שני עבדים שברחו. הרקע הגיאוגרפי הוא שוב אזור ת'כו (דהיינו בארץ גושן). כאשר הרודפים מגיעים למבצר הגבול, נמסר להם, "שהם" (העבדים) עברו את המבצר צפונית "למגדול" של מרנפתח, אשר לפי הצעות הזיהוי נמצא בחצי-אי-סיני (ע' 259ANET)) כך, גם כאן יש לפנינו מעין אנלוגיה טכנית לכיווני "יציאה" וכן לאמצעים מסוימים שנקטו במקרים כאלה. ממה שנאמר לעיל יכול אולי להסתבר במידה מסוימת, שעבדות בני ישראל הייתה קשורה לא רק בצורך בכוח-אדם למטרות האימפריה, אלא גם במתיחויות ביטחוניות. כמובן קשה מאד להצביע מתוך האפשרויות הרבות - אם נקבל הנחה זו - לתקופה מסוימת, החל מימי אמנחותפ הד' (אך גם כבר לפניו) הכוח המצרי הולך ומתערער תחת לחץ הכוחות הבינלאומיים החדשים, שהולכים ומתחרים בו (במיוחד האימפריה החתית). לפי עדות תעודות התקופה, מאוגרית ותל-אל-עמרנה, רוב הממלכות הקטנות נאבקות בהתלבטות ההשתייכות הווגלית תוך חיפוש דרכים משלהם. מכל מקום אפשר להצביע על כך שהשיא במתיחות בין האימפריות באה בימי רעמסס הב' (קרב קדש עם חת, 1286/5), דהיינו בימי אותו הפרעה שלתקופתו אפשר לייחס גם את שיא העבדות והדיכוי (עיין שמ' א, יא, בניית העיר של רעמסס והש';op cit Wright). 4. אחת הבעיות הקשות ביותר שממנה נוכל להביא כאן אך מעט, היא של מידת המגע התרבותי ותוצאותיה בין מצרים ובין ישראל. כמובן למותר לציין את השפעתה החומרית-ציביליזתורית של מצרים על כל האזור, וכן את מיזוגי הפולחן בינה ולבין עמי האזור, שיש אצלם סימנים רבים מאד. כמו למשל, הדחיפה לפיתוח שיטת כתב משלהם, כעדות "כתובות סיני" שהחלו להשתמש בה, כנראה העבדים השמיים, שעבדו במכרות, כפי שהוזכר כבר; (עיין ש. ייבין, תולדות הכתב העברי; על צדדים אחרים של הבעיה: 249 ANET מייזלר, תולדות א"י פרק ח'). כפי שהראו בדיונם בבעיה הזאת חוקרים רבים, למ' א. וילסון Culture of Aneiemt Egypt. The מגע תרבותי מעמיק בין החברה המצרית הסגורה וה"מעודנת" ולבין הזרים בתור גוף חברתי, היה שטחי במובן הרוחני. כך אנו למדים מן המקרא אשר מתאר את ישיבתם המרוכזת על הגבול בארץ גושן, וכן גם את ישיבתם הנפרדת באכילה בגלל הרגשת "התועבה" של המצרים (עיין בר' מג, לב). משום כך, למשל, אין למצוא קשר בין החייאת דרכי מחשבה תיאולוגיים מצריים ע"י אחנתן ("דת" שהיא פרטית ומופשטת לחלוטין) לבין דת ישראל (שהיא בעלת מסורת פנימית משלה) המדגישה - בניגוד לזו של אחנתון - ערכים מוסריים יוצרים ודינמיים הפועלים בעדה שלמה. תהיה אשר תהיה כמות ההשפעה החומרית, המרחק הרוחני הוא גדול מאד. כאן תרבות מתאבנת וכאן התחלה חדשה: עם חדש בעל תכונות ותגובות משלו יוצא ליצור לפי דרכו-הוא צורת חיים שונה. אין ספק שדרכים הללו "הושפעו", אך עיקר תוצאת ההשפעה היא ניגוד ל"דרכי" מצרים: ניתוק - וחידוש. אמנם כל התהליך של היציאה ניתן לשילוב היסטורי בתוך התקופה שבה מתמוטטות המסגרות המדיניות הקודמות של המצרים בדרום, וחת, בצפון והמושפעים מהם, ממלכות כנען תחת לחץ עמים חדשים: "גויי הים", ובמידה מסוימת גם ישראל. אך, לתוך תהליך זה נכנס הגורם ישראל עם מטען לקח משלו ועובר מרצונו מעבדות מלך מצרים לעבדות ה' (על הנסיבות ההיסטוריות האפשרית של היציאה עיין הסיכום באנצ' מקראית, כרך ג',of eit Wrigth. מייזלר, תולדות ארץ-ישראל). קיצורים: |
