|
תקציר: בחפירות אכיאולוגיות נתגלו שיטות אספקת המים בזמן שלום ובעת מלחמה. במיוחד בימי מצור חשוב היה לדאוג לאספקת מים לעיר הנצורה ולכך הקדישו המהנדסים הצבאיים שעות רבות של מחשבה. מילות מפתח: מעיינות, בורות, בארות, סכרים, תעלת השלוח. |
|
באבות דרבי נתן נאמר: "מים נקרא חיים". ואכן מיטיב מאמר קצר וקולע זה למצות את חשיבות המים כיסוד כל התפתחות אנושית. בהעדר או במעוט מים אין צמיחה, אין חקלאות - אין חיים על פני האדמה. במיוחד בארץ-ישראל, שהיא צחיחת-קיץ נודעת למים חשיבות רבה ביותר. מקורותיו של הנוזל החיוני שנים הם: מי תהום, מי מעיינות ובארות - ומטר שמים. חלוקת המים לאזורי הישוב השונים איננה שווה. ישנם חלקי ארץ ברוכים במים רבים, מעיינות נובעים, וגשמים המרווים את האדמה בכמויות מספיקות ובעונות קבועות. לעומת זאת נעדרת מתת שמים זו מאזורים ואף מארצות שלמות הסובלות מהעדר גמור של מים או מכמות בלתי מספקת. ישנם גם אזורים שברכת המים בהם באה כחתף בצורת שיטפון פתאומי העובר חולף, ומותיר ארץ צמאת מים. כך הוא למשל הנגב. יש, במיוחד אחרי גשמי זעף בהרים, שזרמים חזקים שוטפים ועוברים בערוצי הואדיות וכמהירות בואם כן העלמם. תפקיד האדם בקשר עם תופעות אלו הוא לרכז בידו את השליטה על מקורות המים - מי תהום ומי הגשמים על מנת שיוכל לארגן את חלוקתם לאזורים נרחבים ביותר. הספקה תקינה של מים הוותה את ראש דאגותיו של האדם מאז החילו לעמוד על דעתו. הכלים הראשונים שהמציא, נועדו לרוות את צימאונו למים, ומקדמת היות אדם עלי אדמות צועדת התפתחות השיטה להספקת מים שלובת זרוע עם התפתחות הטכניקה בכלל. במאמר זה נתרכז על יסודות מספר בהספקת המים בעבר, כפי שנתגלו לנו ע"י החפירות הארכיאולוגיות ונבדיל בין סידורי הספקת מים בזמן שלום ובעת מלחמה. יחד עם זאת, אלו הם רק עיקרי דברים, מעיין ראשי פרקים, ואין בכוונתו של מאמר זה לדוש בפרטים טכניים. מספר הנהרות בארץ-ישראל קטן, ולכן אין האדמה נרווית ע"י שטפונות הנהרות, ואי אפשר גם להשקותה ע"י רשת תעלות הנמשכת מן הנהרות כפי שהדבר נהוג במצרים ובבבל. הספקת המים נעשתה בדרכים אלו: מעיינות - מי הגשמים שנסתננו באבני הסיד גרמו להיווצרותם של מעיינות מרובים. לא במקרה אנו מוצאים בארץ-ישראל מקומות רבים שהנסמך של שמותיהם הוא "עין". כמעט ולא היה ישוב בארץ שלא היה לידו מעיין או אפילו קבוצה שלמה של מעיינות. חצור "ראש כל ממלכות הגויים" בנויה סמוך למספר מעיינות שעד היום הם מפכים. גם הערים בימי קדם נבנו סמוך למקורות מים אלו, המעיין היה אחד משני הגורמים (בצד השיקולים אסטרטגיים) שקבע את מקום בניית עיר או כפר בישראל. אל המעיין היו בני הכפר יורדים לשאוב מים ולהשקות את בעירם. המעיין היה גם מרכז חשוב להתרחשויות חברתיות וצרור מנהגים פולקלוריסטיים קשורים בו. (עיין רפאל פטאי - המים). בורות - המעיינות נמצאו בדרך כלל לרגלי התל ועליו היה בנוי הכפר, והגישה אליהם הייתה כרוכה בטורח מסוים. נוסף על כך, יש לזכור שבתקופת מצור היה המעיין מנותק ולכן התעוררה הבעיה כיצד להבטיח הספקה סדירה של- מים בימי מצור. פתרון חלקי היוו הבורות, שהם אגנות חצובים בסלע למקווה מי-הגשמים, על פי רוב שמשו לצורכי הבית, אך גם ליד בניינים ציבוריים, נחשפו ע"י החפירות הארכיאולוגיות בורות גדולים שהיה בהם כדי להכיל כמות מרובה של מים. לבורות היו זורמים מי הגשמים ממשטחי הסלע הסמוכים ע"י סידורי תעלות שהובילו בשיפוע אל פי הבור. פי הבור נקרא - חוליה. וכך גם מתבאר מאמרם המוקשה של חז"ל: |
"אין הבור מתמלא מחולייתו",
|
|
שהרי אם נסביר שבמלה חולייתו התכוונו אל העפר המוצא מן הבור, לא יובן המאמר.
לדעתי כוונת המאמר הייתה להצביע על העובדה שהייתה ידועה גם בימים ההם שהבור אינו מתמלא רק מהמים הזורמים ישירות אל פיו, אלא ע"י סידורים מיוחדים של תעלות המובילות את מי הגשמים היורדים על המשטחים סביב. חולית הבור הייתה בדרך כלל קטנה ביותר - קוטרה בין חצי מטר למטר - ואילו הבור עצמו הלך הלוך והתרחב כלפי מטה כדוגמת בקבוק. בארות - בעוד שהבורות שמשו לאגירת מי הגשמים הרי דרך הבארות היו מעלים את מי התהום שנמצאו בעומקים שונים. חפירת באר הייתה נמשכת זמן ממושך, ובהעדר כלי עבודה משוכללים הצריכה גם מאמצים מרובים. לכן שמשו בארות עילה למריבות תכופות, וסיפורי המקרא מרמזים לנו על כמה מהם (כגון זו של רועי אבימלך ואברהם ועוד). סכרים - הזכרתי קודם את זרמי המים השוטפים את ואדיות הנגב וחולפים בלי להשאיר כל סימני לחות. בכל אופן ידוע לנו שכפרי הנבטים שגשגו בנגב - עובדה שלא תסבר בהעדר כמות מספקת של מי השקאה. הארכיאולוגיה מספקת לנו חומר מסוים בקשר לכך. אחת הדוגמאות המופלאות למפעלי הנדסה עתיקים משמש הסכר הגדול ליד כורנוב - עיר שהייתה בשגשוגה בתקופת הנבטים. עד לפני זמן קצר, סברו הארכיאולוגים שמטרתו של הסכר הייתה למנוע את היסחפות האדמה עם השיטפונות, ואילו בזמן האחרון הוברר, כי הסכר היה משמש לכלוא את זרמי המים של שטפונות הסופה. סמוך לסכר נמצאות מדרגות רחבות, שעליהן גדלו דגנים וכן ירקות. מן הראוי להדגיש כי מפעל הנדסי זה נתבצע באחד האזורים הצחיחים ביותר של ארץ ישראל. עצם הקמת מפעל כזה ע"י כורנוב מסבר בעובדה שעיר זו שמשה כאחת התחנות העיקריות לשיירות בנגב. בקשר לכל אותם סידורי הספקת מים בשעת שלום לא גלתה הארכיאולוגיה דברים מיוחדים במינם. לעומת, את היא תרמה רבות להבנת סידורי הספקת המים בזמן מצור. כבר בימים קדומים הייתה א"י בעלת חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. בהיותה בעיקר ארץ מעבר, שטפו אותה במרוצת הזמנים גייסות וחילות - ארם, מצרים, יון ומאוחר יותר רומא. העברים, בעלי רגש מפותח לחופש, לא השלימו עם מעבר זרים בארצותיהם. מלחמות תכופות פרצו על רקע זה. הטכסיס -המקובל שאותו נקטו המתגוננים (העבריים) הייתה הסתגרות בערים הבצורות. האויב, שאצה לו הדרך לא יכול היה להתפנות להטלת מצור על העיר. האויב ביקש הכרעות מהירות והתחמק מקרבות ממושכים, שהתישו את כוחו. אמצעי ההתגוננות המקובל היה אפוא הסתגרות בין חומות העיר עד יעבור זעם. אך תנאי ראשון להחזקת מעמד מול מצור אויב הייתה אספקה סדירה ותקינה של מצרכי מזון, ומים. באשר למצרכי מזון הרי אפשר היה לאוגרם במחסנים מיוחדים לכך. הספקת המים הייתה בעיה, שהמהנדסים הצבאיים דאז הקדישו לה שעות רבות של מחשבה. לכאורה מהווים הבורות פתרון לבעיה זו, אולם בהתחשבות עם העובדה שבבורות לא נאגרה כמות גדולה של מים, ולא אחת גם הייתה השנה שנת בצורת הרי לא היה בפתרון זה כדי להניח את הדעת. לכן הוקדשו מיטב מאמציהם של המוחות האסטרטגיים להבטיח גישה חופשית מן המעיין (או המעיינות) אל תוככי העיר הנצורה. הערים בימי קדם היו בנויות, רובן ככולן על תלים, גם זאת מסיבות אסטרטגיות טהורות. היה אפוא בלתי אפשרי לחפור תעלה תת-קרקעית מן המעיין אל תוך העיר, שכן המים לא זרמו בשיפוע כלפי מעלה. נהגו אפוא לחפור תעלות תת-קרקעיות, מתחת לתל שעליו ניצבה העיר. מן העיר חפרו מנהרה ניצבת שנפגשה עם התעלה. נקודת המפגש של שתי המנהרות הייתה במרכז העיר. המוני התושבים היו יורדים במדרגות רחבות ושואבים מים די צרכם. תעלה קלאסית, שעד היום מושכת מבקרים רבים, היא תעלת חזקיהו, או בשמה המקובל יותר - תעלת השילוח. אורך התעלה שהובילה מנחל גיחון עד ברכת השילוח היא הברכה התחתונה של העיר היה כחמש מאות מטרים. המנהרה המצטלבת עם התעלה ניצבת לה במשופע בעומק של כארבעים מטר. יש לסרוק את הצילום מעמ' 106. זהו מפעל עצום שביצועו הצריך, נוסף על עבודה מאומצת, גם תכנון קפדני. התעלה נחפרה בימי מצור סנחריב וגם התנ"ך רומז (מלכים, ישעיהו) על מפעלו של חזקיהו להבטחת עמידתה של ירושלים במצור ממושך. בן סירא המונה שורה ארוכה של מפעלים חשובים מצד מלכי ישראל, מזכיר אף הוא את חפירת התעלה. התנ"ך מספר שבכדי לבלום את סנחריב, סתם חזקיהו את כל המעיינות שמהם רוותה ירושלים. יש כאן סתירה עם עדויות הארכיאולוגיה בדבר שימושה של תעלת חזקיהו, ומן הראוי לחקור בדבר. יש עוד להוסיף שלאחר סיום "מבצע התעלה" חקק חזקיהו את הכתובת המפורסמת הנראית עד היום על כתלי התעלה. אולם חזקיהו, אם כי בצע את המפעל בהיקף רחב, לא היה הראשון שחפר תעלות מעיין אלה קדמו לו אסטרטגים בימי דוד ואף קודם לכן. ליד תעלת השלוח, נמצאת תעלה קצרה יותר, שלפי המסורת חדרו דרכה דוד ואנשיו, וכבשו בדרך זו את ירושלים. סידורים דומים נתגלו בגזר. אולם המתקן היפה ביותר מסוג זה נחשף בחפירות מגידו, שם הניקבה המאונכת היורדת מן העיר למעיין ארוכה מאד, ועשויה שורה ארוכה של מדרגות לולייניות. עד כאן סיכום קצר של שיטות הספקת המים בזמן שלום ובעת מלחמה שיש בהם כדי ללמד על הנכונות למאמצים, ולעבודה קשה שנתברך בה עמנו. |
