|
תוכן המאמר: תענית צבור תענית צבור בתנ"ך תענית צבור בדברי חז"ל הטעם לסדר בה"ב תענית יחיד תענית יחיד בתנ"ד תענית יחיד אצל חז"ל ערך התענית מהו? דעת התורה והנביאים על התענית דעת חז"ל על התענית תקציר: סקירה של תעניות ציבור ותעניות יחיד כפי שמופיעות בתנ"ך ובספרות חז"ל, והיחס אל התענית. מילות מפתח: צום, תענית, תענית ציבור |
|
התענית ימיה כימי האדם עלי אדמות, ולדעת חז"ל היה זה אדם הראשון שפתח בתענית. מה טעם? על שאלה זו עונה הברייתא במסכת עבודה זרה ח, א, וזו לשונה: |
"תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך - מתשרי ועד טבת - אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי - שחטאתי - עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה".
|
|
רבי מאיר מרחיק לכת ואומר: |
"אדם הראשון חסיד גדול היה. כיוון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלושים שנה". (עירובין י"ח' ב').
|
|
כבר בשני מאמרים אלו מדגישים חז"ל את הקשר ההדוק בין הצום והחטא, ונרמז הרעיון שמטרת הצום היא לכפר על החטא.
|
|
תענית צבור בתנ"ך |
"בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו... והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" (ויקרא ט"ו).
|
|
קשר זה בין הצום והחטא עובר כחוט השני בכל הצומות שבתנ"ך. שמואל הנביא מוכיח את בני ישראל על אלוהי הנכר שבתוכם ועל העשתרות, ולאחר מכן הוא מקבץ אותם במצפה. ושם נאמר: ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם: חטאנו לה' (שמואל א', ז, ו) כאן נוסף מומנט חדש, והוא הווידוי, הנובע מתוך הכרת החטא.
אף בימי עזרא הסופר נאמר: |
וביום עשרים וארבעה לחדש זה (תשרי) נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם (נחמיה ט' א).
|
|
בעת צרה גזרו אבותינו תענית צבור, בין אם הצרה באה בצורת רעב, כמו בימי יואל, שנאמר: קדשו צום קראו עצרה,.. וזעקו אל ה' (יואל ב, י"ד) ובין אם הצרה באה משונאי ישראל, כמו בגזרת המן. התרופה שהציעה אסתר למרדכי הייתה: לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום וגם אני ונערותי אצום כן (אסתר ד, טז). ואף היום נוהגים לצום בערב פורים בשלושה עשר באדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר: קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט, לא). אבל ראשונים במעלה, אחרי צום יום הכיפורים שנאמר בתורה, עומדים ארבעה ימי צומות המפורשים בספר זכריה, שנקבעו לדורות מפני הצרות שאירעו בהם לישראל. ואלו הם: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי וצום העשירי (ח, יט). צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי. יום זה קבעו תענית לדורות על שום חמישה דברים שאירעו בו (תענית כ"ו): א. נשתברו הלוחות. ב. בטל קרבן התמיד בבית ראשון (כשצר נבוכדנצר על ירושלים, וקבלה בידינו שהמצור התחיל בי"ז בתמוז, תענית כח, ב). ג. הבקעה ירושלים בחורבן שני. ד. שרף אפוסטומוס הרשע (שר צבא רומי בימי בית שני) את התורה. ה. והעמיד צלם בהיכל (ע' רמב"ם הלכות תעניות הן ב). צום החמישי זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי, ואף בו אירעו חמישה דברים (תענית כו, ב). א. נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ. כיצד? בפרשת המרגלים (במדבר יד, א) נאמר: "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט). ובאותו עניין נאמר: "כי כל האנשים... וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, אם יראו את הארץ וכל מנאצי לא יראוה". ב. וחרב הבית בראשונה ובשניה. כתוב (מלכים ב, כה, ח): ובחדש החמישי בשבעה לחדש... בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים, וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים, וכתיב (ירמיה נב, יב): ובחדש החמישי בעשור לחודש... בא נבוזראדן רב טבחים... וישרוף את בית ה'. הא. כיצד? בשבעה באב נכנסו גויים להיכל ואכלו וקלקלו בו, ובתשעה סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו (תענית כט). ג. ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול (בן כוזיבא, הלכות מלכים יא, ג), ודמו כל ישראל וגדולי החכמים, שהוא מלך המשיח (תני רבי שמעון בן יוחאי, עקיבא רבי היה דורש: דרך כוכב מיעקב - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבא כד הוה חמי - כאשר היה רואה - בר כוזבא, הוה אומר: דין - זה -הוא מלכא משיחא, ירושלמי תענית ד, ח). ד. ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש (גיטין נז), וקבלה בידינו, כי זה היה בתשעה באב (תענית כט), ה. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר: ציון שדה תחרש (מיכה ג, יב). וצום השביעי זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי. ביום זה נהרג גדליה בן אחיקם, שמינוהו לראש לאחר החורבן על שארית הפליטה, ועל ידי כך נכבתה גחלת ישראל הנשארת, וגלו כולם. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי, שבו סמך מלך בבל, נבוכדנאצר הרשע, על ירושלים, והביא אותה במצור ובמצוק, ככתוב: ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה (יחזקאל כד, א-ב). על ארבעה צומות אלו מנבא זכריה ואומר: |
כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (ח, יט).
|
| ועל זה מקשה התלמוד (ראש השנה יח, ב): |
"קרי להו צום, וקרי להו ששוו ושמחה? אמר רב פפא, הכי קאמר: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות - צום.
|
|
תענית צבור בדברי חז"ל א. גויים שבאו למלחמה עם ישראל. ב. על החרב אפילו של שלום, כגון שערכו מלחמה גויים עם גויים ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרזו צרה ומתענים עליה, שנאמר: וחרב לא תעבר בארצכם (ויקרא כו, ו), מכלל שראית המלחמה צרה (תענית כב). ג. על הדבר. איזה הוא דבר? עיר שיש בה חמש מאות רגלי (הגברים לבד מטף) ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. ד. על הארבה ועל החסיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, מתענים ומתריעים עליהם. ה. על החלאים. כיצד? הרי שירד חלי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה וכיוצא בה, והיו מתים באותו החולי, הרי זו צרת צבור וגוזרים עליה תענית. ו. על הגשם. כיצד? אם לא ירדו גשמים כלל מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע י"ז במרחשון (תענית ו') ולא ירדו גשמים, מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני (משנה שם י'). הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרים שלוש תעניות על הצבור: שני וחמישי ושני, ומותרים בהם לאכול ולשתות בלילה, כי הצום מתחיל מן הבוקר, וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים, כדרך שעושים בכל התעניות. עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרים שלוש תעניות אחרות על הצבור (משנה שם יב, ב): שני וחמישי ושני. ובשלוש אלו אוכלים ושותים מבעוד יום, כמו שעושים בצום כפור. בשלוש תעניות אלו כל העם אסורים בעשיית מלאכה ביום ומותרים בלילה (תענית יב, ב), ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, אבל פניה ידיו ורגליו - מותר. לפיכך נועלים את המרחצאות (שם). עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרים שבע תעניות אחרות על הצבור (שם): שני וחמישי ושני, וחמישי ושני, וחמישי ושני. ובאלו השבע בלבד עוברות ומיניקות מתענות, אבל בשאר התעניות אין עוברות ומיניקות מתענות (רמב"ם הלכות תעניות ג, ה'). ויתרות אלו על הקודמות, שבהן בלבד מתריעים בשופר, ומתפללים ברחוב העיר, ומורידים זקן להוכיח לעם, כדי שישובו מדרכם (תענית ט"ו). בכל יום ויום משבע התעניות האחרונות של מטר מתפללים על סדר זה -(שם): מוציאים את התיבה, שבה ספר תורה, לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנים אפר מקלה (אפר שריפה) על גבי התיבה, ועל גבי ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין במקום הנחת תפילין (לשים "אפר" תחת "פאר"-התפילין), כדי שיכלמו וישובו, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך (שם ט"ו) מעמידים ביניהם זקן חכם, והם יושבים, ואומר לפניהם דברי כבושין (דברי תוכחה הכובשים את הלב ומעוררים לתשובה): אחינו, לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו בנינוה, שלא נאמר באנשי נינוה: וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם. אלא: וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכיהם הרעים (יונה ג', י). ובנביאים נאמר: קרעו לבבכם ואל בגדיכם (יואל ב, יג), ומוסיף בענינות אלה כפי כוחו עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה. ולאחר שגומר זה דברי כבושין, עומדים בתפילה ומעמידים שליח צבור הראוי להתפלל בתעניות אלו. ואם האומר דברי כבושין היה ראוי להתפלל, מתפלל, ואם לאו - מורידים אחר. ואיזה הוא הראוי להתפלל בתעניות אלו ? (שם ט"ז). איש שהוא רגיל בתפילה (שלא יטעה בתפלתו, שכל המתפלל וטעה סימן רע לו, ברכות לה, ב), ורגיל לקרא בתורה נביאים וכתובים (שיהיו פסוקי התפילה, שרובם מן התורה, שגורים בפיו), ומטופל (שיש לו טף וילדים), ואין לו במה לפרנסם (שיתפלל בלב שבור), ויש לו יגיעה בשדה (ועל ידי זה מכוון יותר בתפילה על הגשמים) ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו הנלווים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות. ולא יצא עליו שם רע בילדותו, עניו ונוח לבריות, ויש לו נעימה וקולו ערב. שבע תעניות אלו כל מקום שגוזרים אותן שם, אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר: הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם (תענית טז; רמב"ם הלכות תעניות). הטעם לסדר בה"ב |
|
תענית יחיד בתנ"ך תענית יחיד אצל חז"ל "על כולן (על כל הצרות שנזכרו שם) יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית" (תענית כ"ב, ב). התוספתא (תענית פרק ב'; תענית י, ב) קובעת הלכה מיוחדת לתענית יחיד, וזו לשונה: "מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים". במיוחד נפוצה הייתה תענית, שהתענה אדם על חלום רע שראה. וכה אמר רב: "יפה תענית לחלום כאש לנעורת" (תענית י"ב, ב), כלומר כשם שהאש שורפת ומכלה את הנעורת, כך התענית מכלה את הרע שבחלום. רב יוסף מוסיף, שאפילו בשבת מתענה אדם תענית חלום, אף על פי שעל ידי כך הוא מבטל מצוות עונג שבת, ועל עבירה זו יצטרך לכפר בתענית אחרת. התלמוד מספר שם: רב יהושע בנו של רב אידי נזדמן לביתו של רב אסי. עשו לו עגלה משולשת. אמרו לו: יטעם מר משהו. אמר להם: בתענית אני יושב. ובסוף דבריו גילה להם: "תענית חלום הוא". על רבי צדוק, שחי בזמן הבית, נאמר: רבי צדיק ישב ארבעים שנה בתענית, שלא יחרב בית המקדש (גיטין נ"ו). חכמינו הרבו בתענית יחיד ככפרה על חטא שחטאו. התלמוד מספר על רבי יהושע, ראש חכמי יבנה בדורו של רבן גמליאל השני, שמתח פעם בקורת על בית שמאי בעניין הלכה אחת בדיני טומאה וטהרה ואמר: בושני מדבריכם בית שמאי. נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: אומר לך טעמם של בית שמאי. לאחר שאמר לו |
"מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי. אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי. ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו".
|
|
על רב ששת מסופר: כאשר היה יושב בתענית, אחרי שהתפלל אמר כך: רבון העולמים! גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית, ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך, שיהא חלבי ודמי שנתמעט, כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרציני (ברכות י"ז). חכמינו דקדקו בעצמם והחמירו בקלות כבחמורות, כגון רב הונא שמסופר עליו: יום אחד נתהפכה לו רצועה של תפילין, שהצד השחור היה בפנים, והלכה למשה מסיני היא, שהרצועה צריכה להיות שחורה מבחוץ. כדי לכפר על עבירה זו ישב רב הונא ארבעים תעניות (מועד קטן כ"ה, א). אפילו על צער שגרמו לזולת שלא במתכוון, קבלו חכמינו תענית על עצמם, כפי שמעיד המקרה הבא. בקשר למשנה "אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קידמתו (בבא מציעא ל"ג, א) שאל רב חסדא את רבו רב הונא: תלמיד וצריך לו רבו, מה הדין? כלומר, תלמיד חריף, שרבו נהנה ממנו ומשאלות התלמיד מוסיף הרב חכמה (כמו שאמר רבי חנינא (תענית זן א). הרבה למדתי מרבותי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידי יותר מכולם), תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבידת אביו ויחזיר את של רבו, או לא. רב הונא סבר, שרב חסדא על עצמו שאל, והוא מחשיב עצמו כתלמיד שצריך לו רבו, ומשום כך כעס עליו והשיב לו: חסדא, חסדא, אני לא צריך אותך! אתה צריך אותי! והתלמוד ממשיך: הקפידו זה על זה, ולא נכנסו זה לזה. ישב רב חסדא ארבעים תעניות, משום שחלשה דעתו של רב הונא, ישב רב הונא ארבעים תעניות, משום שחשד ברב חסדא (גמרא, שם). |
|
דעת התורה והנביאים על התענית התורה רואה את הצום בעיקר כעינוי הנפש, ככתוב ביום הכיפורים: בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם. על תפקיד הצום וערכו אגו קוראים דברים כדרבונות (בישעיה פרק נ"ח). הלא כה דבריו: |
הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע. הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם.
|
|
כאשר יואל הנביא, בעקבות מכת הארבה, פונה לעם בקריאה: שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, מיד הוא מוסיף ומדגיש וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' (ב, יג).
דעת חז"ל על התענית רבי אלעזר רואה בסיגוף הגוף חיוב גדול, המעלה את האדם לדרגת קדוש. "היושב בתענית - לדעת רבי אלעזר - נקרא קדוש, שנאמר (בנזיר): קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (תענית יא, א). אבל רוב החכמים חולקים עליו, ודעתם נוגדת את דעתו מקצה לקצה, כגון שמואל בבבל וריש לקיש בארץ ישראל. "אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא", והתלמוד אומר שהוא סובר כמו התנא רבי אלעזר הקפר ברבי, שדבריו מובאים שם בברייתה. ואילו הם: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (בנזיר), וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר. ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (שם). שמואל הגדיר את השלילה שבתענית, ואילו ריש לקיש - את החיוב של המונע עצמו מן התענית. "ריש לקיש אמר: נקרא חסיד (המונע עצמו מן התענית, לפי פירוש רבנו חננאל), שנאמר (משלי י"א, י"ז): גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד, ועוכר שארו אכזרי, המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר (שם י"א, ב). במיוחד אוסר ריש לקיש על תלמיד חכם לסגף עצמו בתענית, מפני שזה גורם לביטול תורה. "אמר ריש לקיש: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים" (שם). במקביל לזה ובסגנון זה פוסק הירושלמי ביחס לפועל: "לא ירעיב עצמו, ולא יסגף עצמו, מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית" (ירושלמי דמאי ז, ג). ובתוספתא (בבא מציעא פ"ח) מפורש, שאפילו הוא עושה זאת מתוך מסירותו לבניו, הרי זה אסור. וכך נאמר שם: "ולא יהא מרעיב ומסגף את עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית". בהקשר לאיסור זה מביא הירושלמי את הסיפור הבא: רבי יוחנן הלך למקום אחד. מצא שם מלמד תינוקות חלש ועייף מאוד. שאל עליו לאנשי המקום. אמרו לו: מפני שהוא צם, אמר לו לאותו מלמד: אסור לך לשבת בתענית, ומה אם מלאכתו של בשר ודם אתה אומר אסור, מלאכתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן". קרוב לוודאי, שהמימרה הנ"ל של ריש לקיש "אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים" מקורה בדברי רבי יוחנן, רבו וחברו. מרחיק לכת ביותר הוא רבי יוסי, האוסר על כל אדם לסגף עצמו בתענית (תענית יחיד), אפילו הוא שרוי בצרה גדולה, כגון נרדף מפני הנכרים או מפני ליסטים וכו'. "רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות (כי אין בו כוח להרוויח ולהתפרנס מיגיעו, רש"י), ואין הבריות מרחמות עליו (כי הוא עצמו הגורם לכך על ידי הסיגוף). ורב מוסיף: מה טעמו של רבי יוסי?! שכתוב: ויהי האדם לנפש חיה, גשמה שנתתי בך החייה" (תענית כ"ב, ב). ונסכם בדברי רבי יהודה הלוי ובדברי הרמב"ם, המשקפים נאמנה את דעת התורה וחז"ל על התענית והסיגופים. כאשר הכוזרי טוען נגד החבר, שבעם ישראל, כעם הנבחר, צריך שיהיו בו פרושים ונזירים יותר מאשר באומות העולם, עונה לו החבר: "ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות... ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים" (כוזרי מאמר שני, סעיפים מ"ה, נ). והרמב"ם פוסק כשמואל שאומר: היושב בתענית נקרא חוטא. וכה הוא כותב בהלכות דעות (ג, א): |
"שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הם ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהם ביותר... עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהם, כגון כהני עכו"ם, גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה.
|
|
לפיכך ציוו חכמים, שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים ט' א): לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד, אינם בדרך טובה. ואסרו חכמים, שיהא אדם מסגף עצמו בתעניות. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהם צווה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם (קהלת ז' ט"ו). ברוח זו הוא כותב בפרק הרביעי משמונה פרקים למסכת אבות. ונסיים בדברי הרמב"ם בהלכה האחרונה מהלכות תעניות. |
"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, י"ט).
|
