|
תוכן המאמר: (1) המקום (2) הזמן (3) המשפחה (4) דמויות המשנה (5) שלטונו של אנטונינוס (6) התעניינות אנטונינוס בענייני אמונות ודעות (7) התעניינות אנטונינוס ביהדות (8) היחסים האישיים בין רבי לאנטונינוס סיכום נספח - רשימת הסיפורים רשימת המסורות שאינן סיפורים תקציר: בחינת מערכת היחסים בין רבי לאנטונינוס ותרומתה ההיסטורית עפ"י המסורות הארצישראליות והמסורות הבבליות. מילות מפתח: אגדה; רבי; אנטונינוס. |
|
השאלה העקרונית בדבר התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל לא נעלמה מעיניהם של חוקרי תולדות ישראל בתקופה שבין חורבן הבית השני ועד לסוף שלטון ביזאנטיון בארץ-ישראל. כפי שצוין לאחרונה1, הניסיון להפיק מידע היסטורי מהימן מאגדות חז"ל כרוך בקשיים רבים, שספק אם ניתן להתגבר עליהם. דומה, שאגדות חז"ל על רבי ואנטונינוס עשויות להדגים יפה הן את מורכבות הבעיה והן את הקשיים לפותרה. אפילו במסגרת המצומצמת של האגדות, שבמרכזן דמות של אחד החכמים בצוותא עם דמות של נציג השלטון הרומי - כגון הסיפורים על ר' עקיבא וטורנוסרופוס, או על ר' יהושע ואדריאנוס, או על רבן יוחנן בן זכאי ואספסיאנוס2 - יש לאגדות על רבי ואנטונינוס שני היבטים מיוחדים. (1) בעוד שהזיהוי של טורנוסרופוס, אדריאנוס ואספסינוס אינו נתקל בקושי כלשהו, הזיהוי של אנטונינוס לא רק שנוי במחלוקת, אלא שהמחלוקת נעוצה בכך, שאין דרך סבירה לזהותו. כידוע, השם אנטונינוס היה אחד משמותיהם של שורת קיסרים3, החל באנטונינוס פיוס (161-138), דרך מרקוס אורליוס (180-162), קומודוס (192-180), ספטימיוס סורוס (211-193), קרקלה (217-211), אלגבלוס (222-218) וכלה באלכסנדר סוורוס (235-222). לפחות שלושה מהם הוצעו כהולמים את דמותו של אנטונינוס בספרות חז"ל (מרקוס אורליוס; ספטימיוס סורוס וקרקלה). יוצא אפוא, שהזיהוי של אנטונינוס הנזכר בסיפורים עליו ועל רבי מותנה אם לא בהם בלבד, לפחות במה שאנו יודעים ממסורת חז"ל על תקופת נשיאותו של רבי. (2) האגדות על התנאים האחרים ובני שיחם הרומאים מציגות מערכת יחסים הנגזרת ממעמד הדמויות - נציג ההנהגה היהודית מול הקיסר או נציג השלטון הרומי - ומתוכן חילופי הדברים ביניהם. בצד אגדות מסוג זה, המסופרות גם על רבי ואנטונינוס, נמצאות אגדות המציעות מערכת יחסים מיוחדת במינה בקירבה האישית החמה בין שני האישים. החל מאמצע המאה ה- 19 ועד ימינו אלה זכו האגדות על רבי ואנטונינוס לתשומת ליבם של היסטוריונים של תולדות ישראל בתקופת חז"ל. למרות חילוקי הדעות ביניהם באשר לזיהוי הקיסר, שאליו מכוון השם אנטונינוס, ולמרות ההבדלים בשיטות המחקר, העמדה ביחס למסורות אלה אחידה למדיי, ועיקרה: "רוב המסורות האלה הן ללא ספק דברי אגדה מופרזים"3, אך בו בזמן |
"ביסודם של סיפורי התלמוד והמדרשים מונח, ודאי, גרעין היסטורי: הם מעידים על יחסים טובים, שנוצרו בתקופת האנטונינים בין השלטונות הרומיים בארץ-ישראל ובין חכמי ישראל"4.
|
|
בעוד ההיבט הראשון נובע בעיקר ממוטיבים סיפוריים, שאינם מתקבלים על הדעת, ההיבט השני יותר משהוא נשען על המצוי באגדות גופן, הוא מנסה להסביר את התופעה על רקע עובדות היסטוריות שיש להן ראיות מוצקות. יש להודות, שסיכום דעותיהם של ההיסטוריונים הגיוני במידה כזו, שאפשר היה להציגו כתשובה לשאלת התרומה ההיסטורית בלי לעיין מחדש באגדות עצמן. אבל יש שלושה טעמים המצדיקים להידרש לבחינה נוספת של האגדות על רבי ואנטונינוס: [א] ההבדל הבולט בין אופי האגדות במקורות חז"ל הארצישראליים לבין אופי האגדות בתלמוד הבבלי. בלי בחינה מדוקדקת של הבדל זה קשה להבין את התפתחותה של המסורת על רבי ואנטונינוס, ואת הדקויות בעיצוב דמויותיהם ובמידת זיקתו לאישים ההיסטוריים שברקע. [ב] חשיבות העיון באגדות לא לגופן בלבד, אלא במסגרת ההקשר הספרותי שבמהלכו הן מאורגנות. ההקשר עשוי ללמד לא רק על הסיבה שבשלה הובאו האגדות ועל תרומתן לעניין הרעיוני של ההקשר, אלא גם על מידת מעורבותם של עורכי הקבצים הספרותיים של חז"ל באופי המסורות כפי שהן לפנינו. [ג] החשיבות של עיון השוואתי בין המסורת למקבילותיה הן בספרות חז"ל והן בספרותם של עמים אחרים5. במסגרת זו אני מבקשת להתרכז בעיקר בהבדל שבין המסורות הארצישראליות למסורות הבבליות, ולבחון את התרומה ההיסטורית של כל אחת מהן. הדברים להלן מיוסדים על 31 אגדות - 24 סיפורים ושבע מסורות לא סיפוריות6. 21 (כ- 68%) מבין המסורות (ביניהן 17 סיפורים) מצויות רק במסורת הארצישראלית, ועשר מסורות (כ- 32%; שבע מהן סיפורים) מצויות רק במסורת הבבלית, אם כי בשלושה מבין הסיפורים בתלמוד הבבלי ניתן לזהות זיקה לסיפורים שבמסורת הארצישראלית. הדיון המרכזי הוא בסיפורים; בסיכום מוצגות גם המסורות שאינן בגדר סיפורים. כמו רוב סיפורי חז"ל גם סיפורי רבי ואנטונינוס מיוסדים בעיקרם על חילופי דברים בין הדמויות, ולכן היסוד המבני הדומיננטי בסיפורים הוא הדיאלוג, אם כי מבנה העלילות של הסיפורים אינו אחיד. ואולם, מבנה העלילות בפני עצמו אינו תורם הרבה לבחינת אופייה המיוחד של מערכת היחסים בין רבי לאנטונינוס ותרומתה ההיסטורית. על אלה ניתן לעמוד בעיקר מהתבוננות בשמונה היבטים: (1) המקום. (2) הזמן. (3) המשפחה. (4) דמויות המשנה. (5) שלטונו של אנטונינוס. (6) התעניינותו של אנטונינוס בענייני אמונות ודעות. (7) התעניינותו של אנטונינוס ביהדות. (8) היחסים האישיים בין רבי לאנטונינוס. (1) המקום (2) הזמן (א) כאשר מימוש הקשרים הוא באמצעות שליח, משתמע שהזמן המסופר ארוך מהזמן הסיפורי (שלושה סיפורים - [11]; [21]; [22]). (ב) כאשר הסיפור בנוי משני חלקים, וכל אחד מהם מתרחש בזמן אחר ([8]; [14]; [15]; [16])8. (ג) כאשר הסיפור פותח באכספוזיציה המוסרת על מערכת יחסים מתמשכת ([23]; [24]). שתי האפשרויות האחרונות תורמות לעיצוב מערכת יחסים קרובה והדוקה, אך זו עולה במיוחד מן האפשרות השלישית, וזו נמצאת בסיפורי התלמוד הבבלי בלבד. (3) המשפחה (4) דמויות המשנה (5) שלטונו של אנטונינוס (א) אנטונינוס מתייעץ עם רבי בעניינים הנוגעים לשלטונו. כשהוא מבקש לילך לאלכסנדריה, הוא שואל את רבי "שמא יעמוד מלך וינצחני? " [2]; הוא מתייעץ עם רבי מה לעשות כדי למלא את אוצרותיו החסרים [11], או כיצד להתמודד עם חשובי רומי שמצערים אותו [20], או כיצד להביא את שתי בקשותיו - שבנו ימלוך תחתיו ושטבריה תהיה לקולוניה - בפני שריו כך, שהם יסכימו לשתיהן [19]. (ב) אנטונינוס מזכיר את היותו מלך או מתנהג כמלך. רק בשני סיפורים מזכיר אנטונינוס את היותו מלך: כשהוא אומר לרבי, שהארוחה הצוננת בשבת ערבה לו יותר מן התבשילים הרותחים ביום החול, רבי משיב לו, שאלה של החול חסרים תבל אחד, ואנטונינוס מגיב בפליאה: וכי האוצר של המלך חסר כלום? [8], ובסיפור נוסף [15] אנטונינוס אינו מקבל מרבי, שאסור להתפלל בכל שעה משום שזו קלות ראש בגבורה. כדי להוכיח לאנטונינוס שאכן יש בכך משום קלות ראש, משכים רבי ומגיע אליו ואומר לו: "קירי כירא" [= שלום עליך], לאחר שעה - "אמפרטור", ולאחר שעה נוספת - "שלום עליך המלך". אנטונינוס מגיב על כך "מה אתה מבזה על המלכות". בארבעה סיפורים אחרים, שכבר נזכרו לעיל, אנטונינוס מגיע אל רבי עם עבדיו [23], או מזמין תלמיד של רבי לטפל בעבד [14], או מגיע לקיסרין עם לגיון [16], או מציע לרבי לשמור את הזהב לטובת היחסים בין ממשיכי דרכם [22], ומשתמע שממשיך דרכו של אנטונינוס הוא שליט רומי. (ג) רבי מתייחס אל אנטונינוס כאל קיסר. אופן זה בא לביטוי בצורה ברורה בשלושה סיפורים: בסיפור [15] שהוזכר לעיל, כשרבי מברך את אנטונינוס "שלום עליך המלך"; בסיפור המכתב ששולח רבי לאנטונינוס, הפותח בציון היות אנטונינוס מלך [12], והשינוי שמכניס רבי בסדר הפנייה מדגיש את הכרת רבי במעמדו השלטוני של אנטונינוס; כשאנטונינוס גוחן לפני רבי כדי שיעלה עליו למיטתו [24], רבי מגיב, שאין דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך. ואגב, כשמתלבט ר' חנינא בר חמא כיצד למלא את בקשת אנטונינוס, ששלחו להביא עבד מת, הוא אומר לעצמו, שאם ישאיר את המת ולא ימלא את משימתו יהיה בכך משום זלזול במלכות [23]. בסיפור נוסף יחסו של רבי אל אנטונינוס כאל קיסר משתמע מכך, שכאשר שואל אנטונינוס את רבי מנין לו החשש שמא עבדיו לא הקפידו על השמן בנרות, הוא משיב: מאחשורוש שכתוב בו "ועשה משתה לכל שריו ועבדיו" [17]. גם אם ניתן היה לצפות, שעיצוב אנטונינוס כשליט זר עשוי לתרום להבלטת הפער בין שני האישים, רק סיפור המכתב, שבו אנטונינוס אינו מודע להתרחשות, מיוסד על הפער הזה, שאתו מתמודד רבי בתבונה של אדם, שיודע לתת את הכבוד הראוי לשליט בלי לחוש שבכך נגרע מכבודו הוא. בסיפורים האחרים או שהיבט השלטון אינו מעניק לאנטונינוס יתרון על רבי, או - כפי שבא לביטוי בעיקר באופן הראשון שהיבט זה מאדיר את חוכמתו של רבי ויתרונו על פני אנטונינוס. הגם שאופן זה נמצא גם בשני סיפורים במסורת הארצישראלית, הוא מועצם בשלושת הסיפורים בבבלי. (6) התעניינות אנטונינוס בענייני אמונות ודעות (7) התעניינות אנטונינוס ביהדות סיפור אחד בלבד מבין שבעת הסיפורים בתלמוד הבבלי מספר על התעניינותו של אנטונינוס ביהדות, וגם בסיפור זה [24] העניין הוא בשאלה האישית - האם אבוא לעולם הבא? - והוא נובע מן הקירבה האישית לרבי, שבה פותח הסיפור. ואולם כשרבי משיב לשאלת אנטונינוס בחיוב, אנטונינוס שואלו: והרי כתוב "לא יהיה שריד לבית עשו" (עו' א,יח)? וכשרבי מתרץ את עמדתו בכך, שהפסוק מדבר רק ב"עושה מעשה עשו", מקשה אנטונינוס מפסוק נוסף "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה" (יח' לב,כט), ושוב רבי מרגיעו: "'מלכיה' ולא כל מלכיה, 'כל נשיאיה' ולא כל שריה". בכך נוסף לאנטונינוס הקו של מי שבקי בפסוקי המקרא. אך סיפור יחיד זה הוא היוצא מן הכלל המאשר את הכלל: המסורת הבבלית התעניינה פחות בזיקתו של אנטונינוס ליהדות, ועיקר עניינה היה באנטונינוס הקיסר, שרכש ידידות עמוקה לרבי, כפי שנראה באופן בולט בהיבט האחרון. (8) היחסים האישיים בין רבי לאנטונינוס בשבעה הסיפורים שבקבוצה הראשונה, ההנחה בדבר היחסים האישיים אינה סותרת את המסופר, אך על-פי המסופר בהם בלבד אי אפשר היה ללמוד על טיב היחסים. בשניים מן הסיפורים, שבהם חילופי הדברים בין רבי לאנטונינוס ממוקדים בענייני אמונות ודעות ([1]; [18], סעיף 6 לעיל), אפשר היה להמיר את אנטונינוס בדמות של פילוסוף אנונימי בלי שעניינו של הסיפור היה משתנה, ולכן הסיפור תורם לעיצוב דיוקנו כמי שמתעניין בשאלות הנדונות, אך לאו דווקא לקירבה האישית בינו לבין רבי. גם משני הסיפורים האחרים, שדנים באמונות ודעות ושבהם רבי מקבל לבסוף את דעת אנטונינוס ([9]; [10]), אין בהכרח להקיש על יחסים אישיים; ספק אם מה שהסיפור רוצה לומר הוא, שרבי קיבל את ההשקפה בדבר מועד נתינת יצר הרע והנשמה באדם רק משום שידידו הגוי השמיעה. סביר יותר, שעמדת רבי נועדה לתת לגיטימציה להיקלטותה של השקפה ממקור לא יהודי, ולסמוך לה פסוקי מקרא. ובדומה, בשני הסיפורים שבהם אנטונינוס שואל למובנם של פסוקים מן המקרא ([3]; [13]), אין להיבט הידידות משמעות; גם הם מוסיפים קו לדיוקנו של אנטונינוס, אך לא בהכרח לקירבתו המיוחדת לרבי. וגם הסיפור על נוסח הפתיחה של המכתב, ששלח רבי לאנטונינוס [12], אינו מאיר במיוחד את היחסים האישיים ביניהם. אדרבה, רבי משנה את נוסח המכתב לא משום רגש הידידות כלפי אנטונינוס, אלא משום הדגשת רגש הכבוד כלפי מי שבתוקף הנסיבות הוא כפוף אליו, והנימוק שהוא נותן - לר' אפס המתרעם - כי הוא לומד מפנייתו של יעקב אל עשו בלשון "כה תאמרו לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב" (בר' לב, ה) אפילו מוסיף מימד של ריחוק מצדו של רבי. המסופר בשבעה עשר הסיפורים שבקבוצה השנייה לא רק מעצב את הקירבה האישית בין רבי לאנטונינוס, אלא שאפשר לומר, שלזכות המסופר בהם יש לזקוף את ההנחה בדבר הקשרים האישיים ההדוקים ביניהם. אף-על-פי-כן, דרגת הקירבה בין שני האישים בשבעה עשר הסיפורים אינה אחידה, והיא מותנית בעניינו המרכזי של הסיפור. כשמסופר שאנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, ורבי שמע על כך ואמר "ברוך אלוהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת" [6], אפשר שאנטונינוס תרם את המנורה מתוך ידידות אישית לרבי, אבל אפשר שהמעשה נבע מרצון להביע קירבה לכלל היהודים, או אפילו מתבונה מדינית של קיסר, היודע כיצד לרכוש את לב נתיניו. והוא הדין בשאלותיו "מהו לבנות מזבח?" ו"מהו להקטיר קטורת?" [4]: על-פי הסיפור גופו ברור שאנטונינוס חש קירבה עמוקה ליהדות ולערכיה, אך לא ברור אם גרמה לכך ידידותו עם רבי, אם כי הסיפור אינו סותר אפשרות כזו, ובעצם הפניית השאלה לרבי נרמזת מערכת יחסים אישית. ובדומה, השאלה "מהו להתפלל בכל שעה?" [15] בפני עצמה אינה מעידה על הקירבה ביניהם, אבל הצגתה בפני רבי מרמזת עליה, והרמז הופך לגלוי באכספוזיציה של החלק השני של הסיפור כשרבי משכים ומגיע אצל אנטונינוס. כשבא אנטונינוס לקיסרין והוא שולח אחר רבי [16], סביר שמדובר ביחסי קירבה מסוימים, אם כי עניינו של הסיפור אינו בידידות בין השניים, אלא בתגובתו של ר' שמעון בן רבי למראה הלגיון המרשים של אנטונינוס, ובהבדל בין תגובת ר' חייא, שדימה את חיילי אנטונינוס לזבובים המתקבצים על תאנים וענבים, לבין תגובת רבי, שטען שאנשי הלגיון אינם חשובים אפילו כזבובים משום שבזבובים הקב"ה עושה שליחותו, ואילו בחיילי אנטונינוס אינו עושה הקב"ה כלום. בשני סיפורים ([8]); [17]) סועדים רבי ואנטונינוס, בראשון רבי עושה סעודה לאנטונינוס, ובשני אנטונינוס עושה סעודה לרבי. ושוב, תפקיד הסעודה בסיפור האחד הוא לספר על ההבדל בין הטעם המשובח יותר של המאכלים הצוננים בשבת לבין טעמם הפחות של התבשילים החמים בחול, ובסיפור השני תפקידה לאפשר לספר על הפער בין רבי לאנטונינוס במידת האימון של כל אחד מהם בהקפדה של עבדי אנטונינוס על הכנת הנרות לסעודה ועל עליונותו של רבי בזכות היותו בקי במקרא, אבל הסעודות גופן מעצבות יחסי קירבה וידידות. בארבעת הסיפורים, שבהם אנטונינוס מתייעץ עם רבי בענייני שלטונו ([2]; [11]; [19]; [20], סעיף 5 לעיל), העלילה בנויה על בעיה של שליט ועל פתרונה בעזרת יועץ נבון. אבל מבחירתו של אנטונינוס להתייעץ עם רבי עולה לא רק הוקרתו את רבי, אלא גם אימונו בו וידידותו אליו, וההדדיות ביחסים משתקפת מהיחלצותו של רבי לעזור לאנטונינוס. הסיפור על אחד מתלמידי רבי, שהצליח לרפא את עבדו הנוטה למות של אנטונינוס [14], בנוי על כוחו הרוחני של העוסק בתורה להציל חיי אדם, אבל אנטונינוס לומד על כוח זה הודות לביקורו בבית מדרשו של רבי, ורבי הוא זה שנענה לבקשת אנטונינוס ושולח אליו את תלמידו, וברור שהתנהגות שניהם מעידה על יחסי קירבה עמוקים ומתמשכים. קירבה רבה משתמעת גם מן הסיפור על אנטונינוס המבקש מרבי "התפלל עלי" [7]: רבי נענה ואומר - תינצל מן הצינה, ואנטונינוס אומר, שזו אינה תפילה משום שאפשר להתלבש היטב ולהינצל מן הצינה גם בלי תפילה; ורבי משנה את התפילה ואומר - תינצל מן השרב, ואנטונינוס אומר - זו אכן תפילה, שהרי כתוב "ואין נסתר מחמתו" (תה' יט,ז). הגם שמשמעות הסיפור היא שיכולת ההתמודדות עם קור וחום מותנית גם באדם עצמו, בקשת אנטונינוס מרבי להתפלל עליו מלמדת על רחשי החיבה וההוקרה בין שני האישים. הסיפור על השיחה, שבעקבותיה החליט אנטונינוס להתגייר[5], משלב בין זיקתו ההולכת וגוברת של אנטונינוס ליהדות עד שהיא מגיעה לשיאה בהכרעתו להפוך ליהודי לבין יחסו המיוחד לרבי. הסיפור פותח בשאלת אנטונינוס אם הוא יזכה לאכול מן הלויתן בעולם הבא, אבל הניסוח של השאלה הוא - האם אתה מאכילני מן הלויתן - כלומר, מצד אחד הוא יודע את ההשקפה היהודית על חלקם של צדיקים לעולם הבא, ומצד אחר הוא פונה באופן אישי לרבי, כמי שעל-פי היכרותו הקרובה אתו יכול לדעת אם הוא זכאי לכך; שאלתו השנייה - מטלה של פסח לא האכלתני ומן הלויתן אתה מאכילני - מגלה, שהן זיקתו ליהדות והן יחסו לרבי אינם חד-פעמיים, והתשובה של רבי - ו"מה נעשה לך, ובטלה של פסח כתוב 'כל ערל לא יאכל בו' (שמ' יב,מח)" - אמנם מדגישה כי ההבדל בין יהודי לשאינו יהודי אינו ניתן לגישור במה שנוגע לפולחן הפסח, אך בו בזמן מעידה על ידידותו העמוקה של רבי לאנטונינוס. זהו, קרוב לודאי, גם ההסבר להכרעת אנטונינוס למול את עצמו: הוא מגיע להכרה בזכות הבנתו, שלמרות הקירבה הרבה בינו לבין רבי ולמרות קירבתו ליהדות, עובדת הישארותו ערל אינה מאפשרת לו למצוות את מלוא עניינו בקשר האישי עם רבי ובקשר הרוחני לדת היהודית. מרגע שמל עצמו הוא חש, שאין המעשה שלם בלי שרבי יראה את מילתו, וגם אם רבי מסרב להתבונן במילה, שלב זה מעלה את יחסיהם לשיא של אינטימיות, שאין דומה לו ב- 13 הסיפורים בקבוצה השנייה. רק שניים מביניהם היו מן הבבלי ([19]; [20]), אבל שניהם באים ברצף של שישה סיפורים ורצף זה ראוי לעיון בפני עצמו. אגב דיון בעניין משא ומתן עם הגויים ביום חגיהם, מפרטת המשנה בעבודה זרה (פ"א מ"ג) את חגי הגויים, וביניהם - "יום גנוסיא שלמלכים". הסוגיה מבררת מהו יום גנוסיא, ופותחת בדעת רב: "יום שמעמידין בו את המלך ברבים"11. על כך שואלים: והרי בברייתא נאמר "יום גנוסיא ויום שמעמידין בו את המלך ברבים"? ומשיבים, שיום גנוסיא הוא יום המלכת המלך, ואילו יום שמעמידים בו את המלך ברבים הכוונה להעמדת בן המלך כמלך. ומקשים: האם הם מעמידים מלך בן מלך? והרי לפי רב יוסף "'הנה קטן נתתיך בגויים' (עו' א,ב) - שאין מושיבין מלך בן מלך"? בשלב זה מנסים לפרש שיום גנוסיא הכוונה ליום לידת המלך, והפירוש נדחה משום שיש ברייתא שמבחינה בין יום גנוסיא ליום הלידה. או אז מסכמים את הדיון בחזרה לדעה הראשונה - יום שמעמידין בו את המלך - ומוסיפים: ואין מקום לקושיה; כאן, ביום גנוסיא, הכוונה למלך עצמו, וכאן, ביום שמעמידין בו את המלך, הכוונה לבן המלך; ואם בכל זאת תשאל מה עם העמדה, שהגויים אינם מעמידים מלך בן מלך, התשובה היא, שעל ידי שאלה (האב מבקש רשות מהשרים להעמיד בנו תחתיו) הם מעמידים, כגון אסוירוס בר אנטונינוס שמלך (על ידי שאלת אביו). כהסבר לדוגמה של אסוירוס בן אנטונינוס מובא הסיפור הראשון ברצף הסיפורים: |
ואמר ליה אנטונינוס לרבי: בעינא דאסוירוס ברי ימלוך תחותי ותתעבד טבריה קלניא, וחדא עבדי, תרתי לא עבדי.
איתי גברא, ארכביה על חבריה, ויהב יונה לעילאי ואמר ליה לתתאי: אימא ליה לעילאי דניפרח ליונה מן ידיה. אמר [= אנטונינוס]: שמע מינה הכי קאמר לי: תבעי מניהו דאסוירוס ברי ימלוך תחותי, ואימא לאסוירוס דיעביד עבד טבריה קלניא. |
|
[תרגום: ואמר ליה אנטונינוס לרבי: אני רוצה שאסוירוס בני ימלוך תחתי ושתיעשה טבריה קולוניה, ו/דבר/ אחד יעשו, שניים לא יעשו. הביא [= רבי] אדם, הרכיבו על חברו, ונתן יונה לעליון, ואמר לו לתחתון: אמור לעליון שיפריח את היונה מידו. אמר [= אנטונינוס]: למד ממנה, שכך אמר לי: תבקש מהם שאסוירוס בני ימלוך תחתי, ואמור לו לאסוירוס שיעשה את טבריה קולוניה.] הסיפור, שהובא בסוגיה כראיה הן לעמדה העקרונית - כי הגויים מעמידים מלך בן מלך על ידי שאלה - והן למקרה הפרטי של אנטונינוס, מעצב את אנטונינוס כמי שפונה אל רבי כאל יועץ נבון, שיוכל לייעצו כיצד להתמודד עם שריו כך, ששתי תוכניותיו בתחום שלטונו יתממשו על-פי רצונו. לפיכך, הקירבה האישית ביניהם אינה מפורשת, אלא משתמעת מעצם הבחירה של אנטונינוס להתייעץ דווקא עם רבי; |
| המשך המאמר |
|---|
