ביום ארבעה בפברואר 1738 הוצא להורג בתליה בעיר שטוטגרט, בירת הדוכסות וירטנברג (דרום גרמניה) מי שהיה יועץ הפיננסים של הדוכס הקודם, קרל אלכסנדר, היהודי יוסף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר, המכונה "יוד זיס", באשמת בגידה במדינה, פגיעה בחוקיה וזכויות אזרחיה, מעילה בכספי המדינה ובזבוזם. גופתו הוצגה לראווה בכלוב ברזל שהוכן במיוחד לכך ע"י אגודת המסגרים. לא רק תושבי הבירה וסביבתה אלא גם סקרנים רבים אף ממקומות מרוחקים באו במיוחד כדי לחזות במו עיניהם בסיומה של קריירה מזהירה ומוזרה של כוכב שביט זה שדרך בשמי גרמניה ויהדותה. מבול של מגילות עפות, קונטרסים ופמפלטים נדפסו בשנים 1737-1739 והופצו בערי גרמניה ובשווקיה, והם תארו את עלייתו התלולה והמסחררת ואת מפלתו המהירה וסיפקו לקוראיהם בדותות, דברי השמצה אנטישמיים וניבול פה פורנוגראפי לרוב.

מה היתה מסכת חייו שהגיעה לקיצה במעמד מחריד זה? כמובן אין לספרות המגילות העפות, אשר הביבליוגראפיה שלהן מקיפה ארבעה עמודי פוליו בדפוס צר, כל ערך מדעי. רק מאוחר יחסית יכול המחקר ההיסטורי לעסוק בחשיפת הפרשה לאמיתה, מפני ששלטונות מדינת וירטנברג לא איפשרו לחוקרים גישה בלתי מוגבלת לארכיונים ושימוש בלתי מסוייג בחומר, אלא אחרי מהפכת 1918 עם הקמת משטר דמוקרטי בגרמניה. רק בשנות ה-20 של המאה הופיעו, איפוא, שני מחקרים המבוססים על החומר בגנזכי גרמניה בכלל ווירטנברג בפרט, אלה הם ספרו של קורט אלוונספיק ושל ההיסטוריונית היהודית הדגולה זלמה שטרן, אשר תחום התמחותה הוא בעיקר ההיסטוריה החברתית והכלכלית של יהודי גרמניה במאות ה 16-18 ואשר העניקה לנו בין השאר ספרים חשובים על יהודי החצר בכלל, ועל ר' יוסלמן איש רוסהיים - אולי הניגוד המוחלט ביותר ליוד זיס. סקירתנו זו תסתמך בעיקר על ספר אחרון זה, מפני שהוא מבוסס על מלא החומר התעודתי - גם מעבר לפרוטוקול המשפט - ומפני שהמחברת הצליחה לנתח את גורלו האישי של יוסף אופנהיימר, על רקע ההיסטוריה הכללית והיהודית של המאה מתוך ניתוח מעמיק של הנתונים המדיניים, החוקתיים והכלכליים שבה.

לאור ממצאיה תיראה לנו דמותו של יוד זיס עם כל המיוחד, המקסים, המבהיל והיוצא דופן מבחינה יהודית ואנושית כסמל אופייני של תקופה אשר בה דמדומי בוקר של תקופה חדשה נבלעים עוד בחשכת הלילה של העולם הישן. בתוך מערבולת ההתנגשות של דחפים חופשיים עם הכוחות המשמרים עולה היהודי זיס עליה מסחררת, אך הוא גם נשבר בתוכה באותה פתאומיות, כסמל קיומו הפרובלמאטי של יהודי בעל כשרונות ממעל לממוצע, אשר חי בשולי שתי חברות: זו היהודית אשר הליכותיה-הלכותיה הוא זנח וזו הזרה שלא יכול לחדור אליה חדירה שלמה ושפלטה אותו כשנזדמנה לה ההזדמנות המתאימה לכך.

מדוע הפך דווקא יהודי זה במסורת העממית לסמל הרשע, מדוע היא הבליטה בקיצוניות חד צדדית אך ורק את הצד השלילי שבאישיותו כהרפתקן דמיוני, כמפתה נשים מסוכן, כרודן אכזרי, כבעל תככים שטני, כמשרת משוחד, כמכשף שיכור וכזייפן ערום?

ברצוננו להפשיט מדמותו את מעטה המסורת המשמיצה המציירת אך ורק קריקטורה ולתת קווים של אישיותו ההיסטורית כמות שהיתה. נזהר גם מלשוות לו דמות של קדוש מעונה על קידוש ה', כפי שהיהודים רצו לראותו לפחות לזמן קצר אחרי מותו.

משפחתו היתה אחת המיוחסות והעשירות מבין יהודי גרמניה במשך 300 שנה. הכשרון המסחרי שבה הגיע לשיא ההצלחה בדמותו של שמואל אופנהיימר (ש"ץ - תר"ג) חצרן, נדבן ושתדלן בוינה, ואילו בתחום חיי הרוח והלמדנות בולטת אישיותו של ר' דוד אופנהיימר (תכ"ד - תצ"ג) רב במורביה ובפראג ואספן ספרים, אשר ספרייתו העברית המפורסמת מהווה את היסוד לאוסף הספרייה הבודליאנית (ראה קרסל, ג.: אוצרות ספרי ישראל בעולם, מחניים ק"ו, ע' סב-סד) עד היום הזה. אך המסורת מספרת גם על הרפתקנים במשפחה שניתקו את כבלי הרצף ההיסטורי המוצק. אחד מבניה - היא מוסרת - התנצר בשנת שס"ג, אך אחד מאחיו ודודו הזקן חטפוהו בנסיעתו ליריד לייפציג והוא נעלם. בחקירה התברר שאכן העבירוהו לפולין, ושם חזר המשומד לאמונת אבותיו, אחר שקיבל על עצמו תקופת "תשובה" בת שלושה חודשים.

יוסף נולד בהיידלברג בשנת שנ"ז או שנ"ח. אביו היה סוחר אמיד, מבין החשובים בעירו, ואין שחר לאגדה שהיה בן זנונים לאמו עם מפקד העיר דאז, הרוזן לבית היידרסדורף. בילדותו הספיק לקלוט לתוך דמיונו רשמים של מאבקים ומתיחויות בתחום המדיניות הגרמנית, באשר רחוב היהודים בהיידלברג לא היה סגור ומסוגר בפני משבי הרוח שבעולם החיצוני כמו הגיטו בפרנקפורט השכנה. אך את רשמיו המכריעים הוא קלט במסעותיו בענייני מסחר לפרנקפורט, לאמסטרדם, לפראג ולוינה. בראשונה עסק במסחר בעיר מנהיים (ליד היידלברג) ובפרנקפורט. אך המאורע שנתן תפנית למהלך חייו היתה פגישתו עם הנסיך קרל אלכסנדר שאותו הכיר במקום הקייט וילדבאד בשנת 1732. הנסיך מינה אותו כסוכנו- דהיינו כספק חדשות חשובות בתחום הפוליטיקה והכלכלה - וכיהודי חצר, סוחר ובנקאי שלו.

ב- 31.10.1733 נעשה קרל אלכסנדר, אחרי שקודמו מת ללא בנים יורשים, דוכס וירטנברג. השליט החדש, איש צבא אמיץ ורחב האופקים, אך חסר אמצעים, ואף עני מרוד, שעבר כבן למדינה פרוטסטנטית מובהקת לדת הקתולית למען שאת לאישה נסיכה קתולית עשירה ויפה, מריה אוגוסטה לבית תורן. עליתו על כס הדוכסות יצרה מתיחות עצומה במדינתו. ברוב מדינות אירופה ניצח במאות ה- 17 וה- 18 המשטר המוחלט (האבסלוטיזם) - ללא הגבלות ע"י החוקה וזכויות המעמדות הפיאודאליים שתבעו עד כה את שיתופם בשלטון. ניצחון זה של המלוכה, השלטון המרכזי והפיכתה לסמכות בלעדית במדינה הושגה ולוותה ע"י העלאת עושרה והכנסותיה של המדינה על ידי מיסוי מוגבר והטלת מכסי מגן וארנונות, וע"י התעסקות המדינה במפעלי תעשיה ומסחר (מרכנטיליזם); כן מבססת המדינה המוחלטת את תוקפה על צבא קבע במקום על מליציה של אזרחים. קרל אלכסנדר השתחרר בנכר מכל זיקה למסורת מולדתו ומתפיסתם המדינית של נתיניו החדשים. בוירטנברג זו נשמרה - אולי כמדינה יחידה בגרמניה ואירופה כולה - צורת המדינה של ימי הביניים עם חלוקת הסמכויות בין הנסיך ובין אסיפת המעמדות שהצרה את פעולות השלטון על קטנות המוחין של אזרחים זעירים. בוירטנברג בלט בעיקר - בניגוד לאנגליה, שגם בה שרר דו שלטון בין השליט ובין הפרלמנט - האופי הזעיר-בורגני של השותפים העירוניים בממשל, שבו אבדה אף לאצילים כל חשיבות פוליטית. והנה עלה לשלטון דוכס בעל תפיסות מודרניות בדבר פעילות מדינית וכלכלית ששאף להביא את ארצו לשגשוג ולפריחה. האמת ניתנת להאמר, קרל אלכסנדר לא פעל מתוך עקרונות מדיניים טהורים ותוך מניעים מוסריים של התחייבות כלפי מדינתו, אלא יצר השלטון ותאוות התהילה שבו, דחפו אותו לתכניותיו הנועזות. "הנני רוצה לשלוט בעצמי, ברצוני לתקן את אי הסדר שהשתרר בכל, ברצוני להאזין לנתיני ולעזור להם", אמר בעלותו על כס הדוכסות.

אך מי יסייע לו במימוש תוכניותיו המרחיקות לכת והמהפכניות? כל פקידי הדוכסות היו קשורים בכל נימי נפשם ואישיותם לעולם המסורת של המדינה המעמדית האידילית של העבר וחששו מכל ניסיון של פגיעה בזכויותיהם ו"חרויותיהם", ולא יכלו ולא רצו להשתחרר מזיקה זו. אך שונה יחס זה אצל הסוכן היהודי. הוא אינו קשור למדינה ע"י קשרי מסורת, תרבות ומשפחה, הנהו מתגורר בה ללא עבר, ללא שורשים בעולמה הסגור והמסוגר של חברתה. הוא איננו אף אזרח וירטנברג. הוא הפיקח, המפוכח והתקיף החותר לקראת הישגים של ממש מסוגל ליעץ, לתכנן וגם לבצע. ואם ההצלחה לא תאיר פנים לדוכס, ואם הנסיוניות ייכשלו, הרי ליהודי העומד בבדידותו בעולם זר זה אפשר להתכחש, אפשר לשלח אותו כשעיר לעזעזאל המדברה מבלי שיקום לו מי שייקום את נקמתו.

וכך ממנה הדוכס את הסוכן שלו ליועץ המדינה ולממונה על מערכת הכספים שלה. אופנהיימר ראה את תפקידו העיקרי בביסוסן של הכנסות המדינה על יסודות כלכליים חדשים וע"י שחרור שליטו מתלותו בהקצבות הזעומות על ידי אסיפת המעמדות שרק לה היתה הזכות לאשר מיסים ותקציבים. הדרך החדשה התבססה בעיקר על החכרת אחוזותיו הפרטיות של הדוכס ומפעליו לחוכרים פרטיים תמורת תשלומים קבועים וגבוהים. כן ריכז בידי הממשל המרכזי על ידי מונופולין את הייצור של מצרכים חיוניים ויזם יסוד תעשיות ממשלתיות. כבר בפעולותיו הראשונות נתקל הדוכס בהתנגדות הגוף המינהלי החשוב ביותר במדינה, "מועצת הסתרים" (Der Geheime Rat). ביתר מדינות אירופה הפך מוסד זה מזמן לגורם החשוב בחיזוק השלטון האבסולוטי נגד הזכויות הפאודליות, והנה בוירטנברג דווקא מועצה זו עמדה לצידם של כוחות העולם החולף. קרל אלכסנדר פיטר את המיניסטרים העיקריים שלו ודווקא פיטורים אלה הפכו אח"כ לאחד מפרטי האישום העיקריים נגד אופנהיימר. היום אנו יודעים - מתוך עיון מדוקדק במסמכים - שהדוכס עצמו היה הכוח הדוחף לפיטורים אלה.

בשישה ביוני 1735 הרכיב הדוכס ע"פ עצת אופנהיימר קבינט מיניסטרים נאמנים לו (onferenz ministerium). חבריו זכו על ידי בית המשפט במשפטו של אופנהיימר בתאור "בובות" של זיס והוקל בעונשם ואחרים אף זוכו. כמו כן השליט אופנהיימר סדר בקופות המדינה השונות על ידי מינוי מבקר כללי וריכוז הנהלת קופת החצר לפחות. תכניתו ליסוד קופת מדינה מאוחדת לא נתגשמה מפאת התנגדות ה"מעמדות". בהערכת חלקו של אופנהיימר במדיניות הכספים של הדוכס אסור להתעלם מן העובדה שמעולם לא היה מיניסטר ואף לא פקיד של המדינה גם כמדינאי נשאר סוחר ובנקאי, איש הביניים בתקופת מעבר לצורת מדינה חדשה.

לא נוכל במסגרת סקירה זו לעסוק בפרטי פעולותיו ותוכניותיו הכלכליות והפיננסיות של זיס לשיקום מדינת וירטנברג ובביצוע רעיונות אדוניו הדוכס. אך מה היתה דמות האיש שעמד מאחורי הפעולות והתוכניות?

השונות שבאישיותו מלאת הסתירות בולטת ביותר. כפי שבדמותו נאבק המדינאי עם הסוחר, ההרפתקן עם הפקיד, כך גם היהודי שבו עומד בסתירה עם החצרן-הקבליר של המאה ה-18. התנהגותו התרחקה במאוד מדרך החיים של יהודי זמנו. הוא לא שמר על דיני הכשרות ועל הלכות השבת. יחסו אל הנשים - נכריות כמובן - היה רחוק מן הצניעות היהודית המופתית, והתנהגותו בשטח זה היתה דומה לזו של אנשי החצר והאצילים של המאה ה-18. יחסי זנות וניאוף עם נשים נוצריות - היו אחת האשמות החמורות שהטיחו נגדו במשפטו אחרי מות הדוכס, והשופטים חקרו אותו ואת העדים והעדות בסקרנות מוזרה. סגנון חייו ובתיו בפרנקפורט ובשטוטגארט עם המותרות ששררה בה, אוצרות האומנות - תמונות ופסלים של גדולי האומנים בני זמנו והעבר - הרחיקו אותו מדרך חייהם אף של העשירים מבני עמו בזמנו. ואף על פי כן היה יהודי, ולא רק לפי מוצאו ודמו, אעפ"י שהתבטא לא פעם בזלזול ובגאווה כלפי היהודים אשר איתם בא במגע בעסקיו, אך במעשיו הוא עמד לצד עמו ובתוך עמו, בעיקר בתחום עסקיו ומסחרו. הוא פעל למען מתן רשיון התישבות היהודים בדוכסות וירטנברג, רק עם יהודים סחר בעסקי מתכת יקרה, ורק ליהודים מסר את עסקי הספקות לצבא. הוא לא יכול להיות עוד יהודי המשתייך לעולם הגיטו, אך לכלל העולם החדש לא ניתנה לו עדיין דריסת רגל של ממש.

רק אחרי מפלתו, אחרי מותו הפתאומי של אדוניו הדוכס, בחודשי מאסרו ועם הליכתו לקראת המוות הוא הכריע הכרעה ברורה - למען עמו ולמען אלוקיו.

ב-12 במרץ 1737 מת הדוכס מיתת פתע, לפני שזכה להגשמת אף חלק מתוכניותיו למודרניזציה של מדינתו בעזרת אופנהיימר. באותו לילה כבר נאסר זיס והוחזק בראשונה במעצר במבצר הוהננויפן (Hohenneuffen). המערכה האחרונה בחייו המרעישים של יהודי זה זכתה לתאור רחב ומפורט כבר על ידי בני זמנו. מות הדוכס עורר גלי שמחה במדינה והביא לידי ביטול כל תקנותיו ותוכניותיו. ביהודי, יועץ הכספים יוסף אופנהיימר, ראו את האשם העיקרי במעשים שנעשו. רק ביום 22 במאי, עם העברתו למאסר חמור יותר, למבצר הוהנאספרג (Hohenasperg), התברר לו מצבו הרציני, באשר רק ביום זה נודע לו שמכינים משפט פלילי חמור נגדו.

עיקר טיעונו של אופנהיימר בחקירה - שבה הואשם, כאמור, בבגידה במלכות, בשימוש לרעה במעמדו ובסמכותו לטובתו האישית וניצול אוצרות המדינה למען עצמו - היה, שלא נשא מעולם משרה רשמית מטעם המדינה, שמעולם לא הושבע בשבועת נאמנות ולא נשא בשום אחריות, שאף התואר "יועץ הפיננסים" (Finanzienrat) לא היה אלא עניין פורמאלי בלבד, ובכל שביצע פעל לפי פקודות הדוכס. את רכושו, כך טען לא רכש בוירטנברג אלא הגיע אליה כאיש עשיר. כנתין זר אי אפשר היה להאשימו בבגידה במלכות. לו היו שופטיו דנים אותו דין אמת לא היה צפוי לעונש חמור ובודאי לא לעונש מוות. לכל היותר היה נידון להחרמת רכושו ולגרוש מן הארץ. אך פסק דינו נקבע עוד לפני התחלת המשפט. זכותו למנות לעצמו סניגור מחוץ לגבולות וירטנברג נשללה ממנו. תשעת השופטים שישבו בדינו היו כמעט כולם אויביו בנפש. ב-13 בדצבמבר ניתן פסק הדין והוטל עליו עונש מוות בתליה - עיוות הדין משווע אף לפי מושגי המאה ה-18, בעיקר בזה שבית המשפט קבע ברוב של שמונה נגד אחד שגם נתין זר יכול להתחייב בעוון בגידה במלכות, אך גם משום שנידון כפקיד המדינה. גדול המשפטנים בוירטנברג, הרפרכט (Harpprecht), שהיה היחיד מבין שופטיו שהתנגד לפסק הדין, חיווה את דעתו, שהוא נוגד את משפטי הקיסרות הגרמנית ואת משפטי וירטנברג גם יחד. הוא סבר שהחרמת רכושו וגרושו מן המדינה לצמיתות היה צריך להיות גזר דין צודק. כנראה גם עוצר המדינה, קרל רודולף, היסס זמן רב עד שחתם על פסק הדין באומרו ש"מוזר בעיניו שעל יהודי לשלם בעד מעשים נוכלים נוצריים." פרט האישום היחידי שלפיו אפשרי היה לדונו למיתה לפי החוק היה מגעיו עם נשים נוצריות, אך בדין זה חדלו מזמן לדון במדינה, ובעיקר משום שבמקרה זה היו צריכים לעלות לעץ התליה גם את כל הנשים שאתן הוא בא במגע אסור, וביניהן נשים רמות מעלה. פסק הדין היה, איפוא, לא רק רצח משפטי, מפני שלשופטים היו מניעים פוליטיים ברורים בעליל, אלא רצח פוליטי שבו השתמשו במנגנון המשפטי.

אם בזמן הראשון אחרי מעצרו השלה אופנהיימר את עצמו לגבי מהלך החקירה והמשפט והאמין שיצא זכאי בדינו, הרי העברתו למאסר החמור בהוהנאספרג העמידה אותו על חומרת מצבו, והוא הבין מהר שחייו נתונים בסכנה. כל עדי הראיה מעידים מה מהר השתנו פני האסיר, ואיך הפך מבעל הופעה שופעת חדוות חיים, מרץ ואף יופי גברי, לזקן בעל קומה שחוחה שהזקנה קפצה בו ואף התרשל בהופעתו החיצונית. יאוש עמוק, ליאות ודיכאון תקפוהו, ובמשך ימים שלמים היה מוטל על משכבו ללא תנועה וללא דיבור, מבלי לגעת באוכל שהוגש לו. הוא חש עתה את הבדידות האיומה שבה היה נתון; כל אלה שבהם נתן את אמונו עזבוהו, אף ידידיו היהודיים שהגיעו על ידו לעושר, למעמד ולזכות ישיבה במדינה נטשוהו מרוב פחד ואף העידו עדויות שקר נגדו.

בימים ולילות אלה של אפלה מוחלטת מסביבו, מצא בתוכו את הדרך לאלוקיו. החצרן האלגנטי, שכינה את עצמו לפני זמן לא רב כ"מתמחה בכל הדתות", ששאף להידמות בלבושו, בדיבורו וכל הופעתו לאציל גרמני לכל דבר, דמה עכשו לזקן יהודי קדוש וצנוע. פיו ממלל תפילות עתיקות שכמעט שכחן מאז שחר ילדותו, הוא מסרב לגעת במאכלות אסורים ואף מדמה לעצמו שבמותו אשר לקראתו הוא הולך יקדש שם שמים. בגאווה ובשאט נפש הוא דחה כל הצעה שבאה מצד הכמורה ואף מצדו של המשומד כריסטוף ברנרד, מרצה לשפה העברית באוניברסיטת טיבינגן, להציל את נשמתו על ידי המרת הדת. לאחד מהם הוא ענה: "לא הייתי מתנצר אף לו נתמניתי קיסר על ידי כך. המרת הדת היא עניין לבן חורין ואינה הולמת את מצבו של אסיר". בינתיים פעלו יהודי הרייך למען פדיונו תמורת סכום עצום, גם אמו פעלה לטובתו, ואחיו הציע את כל רכושו תמורת שחרורו - כמובן הכל לשוא.

כך הגיע יום הוצאתו להורג, אחרי שהודיעו לו רק ארבעה ימים לפניו - ביום 31 בינואר 1738 - על פסק הדין, ואף העלימו ממנו באיזו ממיתות בית דין יומת. הנסיונות לשדלו להמיר את דתו לא פסקו גם בימים האחרונים, והוא דחה את כולם. בנוכחות שנים ממכריו היהודים והמומר ברנהרד אמר את הווידוי הגדול. את שארית כספו ציווה לבתי הכנסת למען יתפללו לעילוי נשמתו וידליקו נרות זיכרון. כן הוא ביקש לשגר איגרת לכל קהילות ישראל בגרמניה שלא ינטרו לו טינה, כי הרי הוא עומד ליהרג על קידוש השם. בעלותו בשלבי הסולם לעץ התליה קרא ללא הרף "שמע ישראל ה' אלקנו ה' אחד".

כך תפסו יהודי אשכנז את מותו. סרה שנאתם וקנאתם באיש שעלה מקרבם, התרחק מהם מרחק רב והתנכר להם ולאלוקיהם בגאווה ובגסות, אך שב אל עמו ולאביו שבשמים בשעותיו האחרונות ומת כאחד מהם. במשך שנת מותו הדליקו למענו נרות נשמה. ההוראה לרשום את שמו בספרי "יזכור" (ממור-ביכער) בין ההרוגים על קידוש ה' מאז גזרות תתנ"ו בוטלה אחר כך, כאשר רגשי הזעזוע על הוצאתו להורג חלפו ושבה ההכרה הצלולה יותר, שעם כל הטראגיות שבדמותו לא בין קדושי עליון יכירנו מקומו.

חוקרי תולדות ישראל בני זמננו חלוקים בדעתם, אם יוסף אופנהיימר הוא נציג ראשון של טיפוס מדינאי-פיננסיסטן יהודי מודרני שקדם לזמנו בסייעו לשליטו לסלול את הדרך למדינה הקפיטליסטית המודרנית (זלמה שטרן) או אם הוא האחרון בשורה הארוכה של חצרנים יהודיים של ימי הביניים ששרתו בכשרונותיהם שליטים זרים - אולי התהומי והדמיוני שביניהם - המסיים תקופה ואינו פותח עדיין חדשה (יצחק בער, בביקורתו על ספרה של ז. שטרן "קרית ספר", ז [תר"ץ-תרצ"א] עמ' 392). בין כך ובין כך דמותו, חייו ומותו של היהודי זיס משמשים דוגמא מזעזעת לקיומו של יהודי בעל כשרונות מדיניים כלכליים מעל לממוצע בתנאי גלות עם כל הסיכון הכרוך בו לא רק לשלומו, למחיתו ואף לחייו, אלא גם לשלמותו הדתית, הנפשית והמוסרית.