הצדקה בחיי הציבור
בצלאל לנדוי
מחניים ס' תשכ"א
|
תוכן המאמר: מצוות צדקה קופה ותמחוי ארגון מוסדות הצדקה ליד הקהילות גמילות חסדים ביקור חולים חברא קדישא (גמילות חסד של אמת) הכנסת כלה בתי יתומים פדיון שבויים הכנסת אורחים בתי ה"הקדש" לא על הלחם לבדו יחיה האדם תקציר: תמצית דיני צדקה ותחומי הצדקה. מילות מפתח: צדקה, פדיון שבויים, ביקור חולים, חברה קדישא, קבורת המת. |
מצוות צדקה
"כל אדם ליתן צדקה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן, בית דין כופין אותו מכת מרדות, עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו, ולוקחים ממנו מה שראוי לו ליתן" (שם סעיף ב').מוסד הצדקה הציבורי קיים ועומד בישראל מאז ומקדם, ומאז היותנו לעם, נמנית מידת החסד לכל צורותיה כאחד מסימני ההיכר של העם היהודי, כרחמנים וגומלי חסדים, אולם מתוך מידת הצניעות האופיינית אף היא לעם היהודי נעשה הדבר לא בעזרה ישירה אלא בעקיפין, אם באמצעות החזקת האדם שלא ימוט, ע"י סיוע הנקרא כיום "עזרה קונסטרוקטיבית", ואם על ידי עזרה ישירה, אולם גם העזרה הישירה לא ניתנה מיד הנותן ליד המקבל, אלא באמצעות גבאי הצדקה, או בתקופה מאוחרת יותר, באמצעות מוסדות החסד והצדקה.
המעלה הראשונה בסולם הצדקה היא העזרה הקונסטרוקטיבית: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כ"ה ל"ה) וכדברי הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים פרק עשירי ה"ז):
"מעלה גדולה שאין למעלה הימנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול".גם כאשר העני התמוטט מבחינה כלכלית ונזקק לעזרת הציבור, הוגשה לו העזרה ע"י מוסדות הציבור בדרך צנועה, באמצעות גבאי הצדקה, שהתעניינו במצבו, וחז"ל אף גינו את מבייש העני ע"י מתן צדקה בפומבי, באומרם: "יבוא במשפט על כל נעלם" זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא" (חגיגה ה' ע"א), ואם תמצא לומר, הרי מוסדות החסד הוקמו בעם היהודי, עוד לפני הקמת מוסד הקהילה הישראלית, או לפני הכרת מושג זה על ידי השלטונות ויתר הגורמים החיצוניים.
מוסדות החסד נמנים על היסודות הקהילתיים, שהונחו עוד בימים שבית המקדש היה קיים, וגם בגלות ישראל מעל אדמתו, הוסיף לקיים את מורשת אבותיו "הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". (ישעיה נ"ח ז), ולתיאור מעמדם של מוסדות הצדקה בישראל מוקדש מאמרנו זה.
"שקולה צדקה כנגד כל המצוות" שנו חז"ל (במס בבא בתרא ט' ע"ב), והכוונה למושג הנרחב יותר של הצדקה, שהוא לא רק צדקה לעניים אלא גם גמילת חסד לעשירים, וכדברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א):
"צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה, הצדקה נוהגת לעניים וגמ"ח נוהגת לעניים ולעשירים, הצדקה נוהגת בחיים וגמילות חסד בחיים ובמתים, הצדקה נוהגת בממונו, וגמילות חסד בין בממונו ובין בגופו".אין בידינו פרטים ברורים על צורתם ומבניהם של מוסדות החסד והצדקה בזמן הבית, אולם מתוך המשנה (שקלים פרק ה' משנה ו') אנו למדים כי בזמן הבית כבר היתה קופה של צדקה: "שני לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאין - - - ומה טיבה של לשכת חשאין, יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים הימנה בחשאי", וזוהי מידת הצדקה הנעלה ביותר בסולם הערכין של הצדקה: "נוטלה (-העני) ואינו יודע ממי נוטלה, נותנה (-המנדב) ואינו יודע למי נותנה" (בבא בתרא י' ע"ב).
על הפסוק "נתן תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו י'). דרשו חז"ל "לו" "בינך לבינו, מכאן שלשכת חשאין היתה במקדש" (ספרי קי"ז). אף מדברי הרמב"ם משתמע שכבר בימי הבית היתה קופה של צדקה בכל עיר ועיר, שנמנתה בין מוסדות הציבור החיוניים ביותר. את הפרק המוקדש לצדקה בהלכות מתנות עניים (פ"ט ה"א) הוא פותח: "כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים - - - ועיר שאין בה קופה של צדקה אין תלמיד חכם רשאי לדור בה", והוא מוסיף בהמשך הדברים: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה".
קופה ותמחוי
וקופה של צדקה שהיתה נוהגת כאמור בישובי ישראל בזמן הבית, נלוותה עליהן לישראל, לדורות הבאים אם כי בצורות אחרות. גם כאשר גלו מעל אדמתם ונשתקעו בגולה, הביאו אתם את מורשת אבותם, ומוסדות הצדקה הוקמו בקרבם, עוד לפני הכרת הקהילה הישראלית כגוף יורידי ומשפטי.
בתקופת הגאונים התארגנו, כנראה, מוסדות הצדקה כמתכונת המוסדות בתקופת המשנה, אולם בקהילות ישראל באירופה חל שינוי במבנה מוסד הצדקה, ועם התארגנות מוסדות הקהילה היהודית, הוקמה לידן גם קופה של צדקה לעזרת העניים והאביונים, במקום ה"קופה" וה"תמחוי", שהיו קיימים בזמן המשנה.
הממונים על מוסדות אלה, העוסקים בגביית כספי הצדקה ובחלוקתם, הם הם "גבאי הצדקה", אשר מקומם נכבד בסולם הערכין בישראל. "גדול המעשה יותר מן העושה" (בבא בתרא ט' ע"א), ולדברי הזוהר (בראשית ר"ח) נוטלים שכר כנגד כל הנותנים, ויש מן הפוסקים האחרונים שחייבו לקום מפניהם שכן שלוחי מצווה הם.
תואר הגבאי, שהיה בראשיתו תואר של גנאי לממונין "שהעמיד המלך לגבות מס ומנת המלך בכרגא וארנונא מישראל חבריהם" (סנהדרין צ"ג ע"ב), וחז"ל אף העמידו אותו בדרגה שווה כמעט עם הסנטר "שומר תחומי השדות מטעם השלטון המטיל אימה על התושבים, ואנשי מעלה המה החברים היו בדלים מהם" (בכורות ל"א ע"א), אך גבאי הצדקה, הפך לתואר כבוד נעלה והם הם "מצדיקי הרבים" שיזהירו ככוכבים לעולם ועד. (ב"ב שם).
לתפקיד גבאי צדקה לא נתמנו אלא אנשים נאמנים ביותר, כרבי חנינא בן תרדיון, המשמש לדורות כאות וכמופת לטוהר כפיהם של גבאי צדקה: בנימין הצדיק, תנא דברייתא, היה ממונה על קופה של צדקה, וגדולי הדורות ראו כבוד לעצמם להתעטר בעטרת הכבוד של גבאי הצדקה, ומעמדם היה נכבד עד כדי כך, שאנו פוסקים להלכה לעניין יוחסין: "גבאי צדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהם" (קידושין ע"ו א).
תפקידם של גבאי צדקה לכפות את רצונם על המסרבין ולמשכן על הצדקה, לא היה מן התפקידים הנעימים ביותר, וחז"ל דרשו "ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיה ל' כ') "ואפילו על גבאי צדקה" (ב"ב ח' ע"ב), אולם למרות זאת לא השתמטו מתפקיד זה. כאשר הציעו לפני רבי עקיבא לקבל עליו את תפקיד "גבאי של עניים", לא היה רוצה לקבל עד שיתייעץ עם בני ביתו, והוא קיבל את התפקיד רק לאחר שנאמר לו "תקבל על עצמך על מנת שיקללוך ועל מנת שיבזוך ולא תקפיד". ורבי עקיבא הפעיל את סמכויותיו "לגבי חברו רבי טרפון ועשה (-וכפה) אותו לצדקה מרובה כדי ארבעת אלפים דינר זהב". (ירושלמי פאה פ"ח ה"ו).
חלקם של גבאי צדקה לא שפר גם בימי הביניים והוראות מיוחדות ב"ספר חסידים" באות לעודד את הגבאים לתת לפי שיקוליהם, ולא להתחשב בתגובה אפשרית:
"והייתם נקיים מה ' ומישראל, ולא מכל ישראל - - - והגבאי חייב לתת לעניים צנועים בני טובים "שלא ידעו אלא שניים-שלושה מטובי העיר", ואף על פי שיציגו בפניו שאלה "אנה באה הצדקה כך מהרה ", ולגבאי יש בושת, מוטב לגבאי שילבינו פניו ואל יתבייש העני". (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תתקח).ב"מגילת אחימעץ", היא מגילת היוחסין של רבי אחימעץ ברבי פלטיאל, מראשי קהילת איטליה, שנכתבה בשנת ד' אלפים תתי"ד, מסופר על רבי פלטיאל הנגיד שנקרא לתורה, ובצדם של הסכומים הנכבדים שנדב למוסדות התורה בא"י ובבבל "אלף דינרים לראש הישיבה ולחכמים, ואלף לאבלי בית העולמים, ואלף לבבל לישיבת הגאונים - - - ואלף לכבוד התורה לקנות שמנים", נידב גם "אלף אל הקהילות, לעניים ולאביונים".
"אם הגבאי שומע מהנבלים שאומרים לו שחושדים אותו, כיון שהטובים אינם חושדים אותו, אל יקפיד על דבריהם" וכן גבאי של צדקה ש"הנבלים חושדים אותו שהוא גונב, או שנותן למי שלבו חפץ, אל ישים אל לבו ואל ימנע בשבילם". (שם סימן תתק"ט).
אם מתקופה זו אין עדיין בידינו הוכחות כי היה זה במאורגן, הרי במאות השנים הקרובות נזכרים כבר מוסדות הצדקה, שהחלו להתארגן ליד הקהילות היהודיות בספרד, ויש להזכיר את דברי רבי יוסף אבן מיגאש, רבו של הרמב"ם, המזכיר בחידושיו לבבא בתרא (ק"ב ע"א): "סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים", ומכאן משתמע כי בימיו היו כבר מוסדות הצדקה מאורגנים עם הקדשות מיוחדים להן, וכן מזכיר הרמב"ם בתשובותיו (הוצאת פריימן ס' ר"נ) על "נחלה" (נכסי דלא ניידי), שהוקדשה בעד "פת לעניים".
ארגון מוסדות הצדקה ליד הקהילות
כאן יש לציין את התלבטויותיהם של החוקים המתקשים במציאת הוכחות מספיקות לקיומן של קהילות יהודיות, בעלות סמכויות מוכרות ע"י השלטונות, בתקופה ההיא, ועל יסוד מילה אחת בתשובתו של רש"י (ס' רמ"ב הוצ' אלפנביין) על "יעקב שהיה שכיב מרע וחילק נכסיו על פיו, והיו הקהל לפניו, קרובים ורחוקים", הם מוכיחים קיומה של קהילה בימיו, ויש החולקים עליהם (י. בער במאמרו על "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים", "ציון" תש"י).
היסודות ההלכתיים לסמכויותיהן של הקהילות מצויים איפוא, כאילו דרך אגב, וכאמור מסמיך רי"ט עלם, ובעקבותיו יתר הפוסקים, את סמכויות הקהילות להטיל מיסים על חבריהם, גם בניגוד לרצונם, על יסוד דברי הברייתא "להסיע על קיצתן" (בבא בתרא ח ע"ב). מעניין שעיקרה של אותה ברייתא, הלכות צדקה, ובה מפורטים הלכות גביית קופה ותמחוי וחלוקתן "ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו", ורק בהמשך הדברים נאמר: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". היסוד ההלכותי לסמכויות הקהילות וגביית המיסים הקהילתיים, מצוי איפוא ברמז בלבד, בברייתא המוקדשת להלכות צדקה, ואילו סמכויות הגביה לגבאי מפורטות ביותר, ועוד בימי המשנה היו לגבאי הצדקה סמכויות כפיה לגביית מסים "וממשכנין על הצדקה".
באחד מכינוסי הרבנים וגדולי הקהילות, שהוזמנו על ידי רבינו גרשום מאור הגולה, נתקבלה תקנה מיוחדת המסמיכה את בני הקהילה, להתקין תקנות מחייבות לטובת העניים: "ואם פוסקים בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת, והרוב מתרצים בדבר, והן מן המהוגנים, אין האחרים רשאים לבטל התקנה ואין לו לדחות שלא יכנס בתקנת חברו כי אם על פי בית דין כי אין ב"ד לישב על זה, כי הכל לפי טובי העיר, כמנהג הקדמונים או כפי צורך השעה" (ספרו של פינקלשטיין על "הממשל העצמי של היהודים בימי הביניים" ע' 121) ומר א.ז. איגוס מוסיף על כך (תלפיות, שנת תשי"ב, ע' 638)
ש"שאלת חילוק הצדקה לעניים, בין עניים מקומיים לעניי חוץ, היתה שאלה חמורה מאוד שהיתה גורם חשוב לסכסוכים ממושכים. היו עשירים רבים שהיו להם קרובים עניים, והם העדיפו לתמוך בעניים אלו באופן ישיר, במקום למסור את כסף הצדקה שלהם לקופות הקהל, ושגבאי הקהל יחלקו לכל העניים בשוה. לכן כאשר רצו ראשי הקהל לעשות תקנה או להטיל מס מסוים לטובת העניים, התנגדו יחידים אלו בכל תוקף נגד התערבות הקהל באופן חילוק כסף הצדקה שלהם, ועל כן תקנו תקנות מיוחדות לעניני צדקה, ועשו חילוקים מיוחדים לתקנות אלו "תקנה שלא לסרב לכנוס בחרם להרים מעשר" (- מס מיוחד לעניני צדקה) ורבנו גרשום תיקן לחדשה בכל שנה. (תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג קנ"ט ב).היו אומנם פוסקים כגון רבינו תם, שטענו כי אין רשות לרוב למשול בעריצות על המיעוט ואין הוא יכול לכוף את המיעוט, אפילו לעניני צדקה, ואת הגמרא ש"בני העיר יכולים לכוף אחד לתרום לקופת הצדקה" מפרש רבנו תם באופן אחר, כדברי ר' יצחק, בעל אור זרוע, בספרו
"ועוד היה מפרש רבינו תם זצ"ל, דודאי אין בני העיר יכולין לכוף אחד לצדקה, ולא לכל דבר שאינו תקנת העיר, והא דכפיי' רבא לר' נתן בר אמי, היינו שהיה כבר קצבה ותנאי ביניהם ונתרצו בה מעיקרא, ועתה לא רצו לקיים הקצבה לפיכך אכפייה". "ופעמים היה רבינו תם זצ"ל מפרש שקיבלו עליהם בני עירו של ר' נתן בר אמי, שיהא רשות לגבאים לכוף אותם, לפיכך כפה אותם רבא". (אור זרוע הלכות צדקה).ואומנם קיימו וקיבלו עליהם בני הקהילות התחייבויות לצורכי צדקה, ומוסדות הצדקה התארגנו ליד הקהילות היהודיות, אם כי לא בצורה שהיתה מקובלת בימי המשנה והתלמוד בצורת "קופה ותמחוי", אלא כקופה כללית של צדקה. רבי יצחק מקורביל מחבר הסמ"ק ומבעלי התוספות מציין בספרו (מצווה רמ"ח) "ודין תמחוי וקופה אינו נוהג בזמן הזה בינינו, לכן דילגתי חלוקתם שאינם נוהגים במלכויות האלה". לעומתו מביא הלכות אלו בספר המצוות שלו "ספר מצוות גדול" (סמ"ג) רבינו משה מקוצי, אף הוא מבעלי התוספות, והוא מוסיף "וכשהייתי בספרד ראיתי שגבאי הצדקה מחזירים בכל יום, ומחלקין בערבי שבתות". במדינות אלו לא היו קיימים קופה ותמחוי כמו בזמן הגמרא, אולם קופת צדקה היתה קיימת ליד כל קהילה וקהילה. (מצוות עשין קס"ב).
עם התפתחות הקהילות בספרד התפתחו שם מוסדות הצדקה, ולעיתים התלקחו חילוקי דעות בנידון. הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד במאה הראשונה לאלף הששי, מביא באחת מתשובותיו את השאלה שהובאה לפניו כאשר "עניי העיר מרובים והעשירים אומרים שיחזרו על הפתחים, והבינוניים אומרים שלא יחזרו על הפתחים, אלא תהיה פרנסתן על הציבור לפי ממון", והוא פוסק להלכה כי "הדין עם הבינונים". הכרעתו נתקבלה להלכה, והובאה גם ע"י מרן רבי יוסף קארו (בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"נ סעיף ה') ונתמכת גם ע"י הרמ"א בהגהותיו (שם).
הנטייה הכללית היתה איפוא להטיל על הציבור את הטיפול בעניני צדקה, ועל כן הוקמו מוסדות הצדקה ליד הקהילות היהודיות. באחת ההוראות המצויות ב"ספר חסידים" (הוצ' מקי"נ תתס"ח) אנו מוצאים הדרכה לעניים לבכר את הפניה למוסדות הציבור על פני גביית צדקה מיחידים: "כשאדם נצרך לבריות, אם יכול לעשות שיתנו לו הקהילות שבכל עיר ועיר, אל יאמר ליחידים לבקש כי מה שנותנים לו מן הכיס, לא יכאב הלב על זה, אבל מה שנותן היחיד שמא צעור על הדבר שמוצא מידו פשוט ומוצץ דמו הוא".
אחד מחוקרי תולדות היהודים בימי הביניים י. אברהמס מציין כי מוסדות העזרה ההדדית בקהילות ישראל היו מאורגנים בצורה מסודרת כל כך, הן ע"י עזרה ישירה בצורת צדקה והן ע"י עזרה קונסטרוקטיבית, עד כדי כך שהנכרים לא הכירו את מציאותם של עניים בבתי ישראל, ולא במעט היתה להרגשה זו חלק מהדעה שהיתה רווחת בימי הביניים כי כל היהודים עשירים וגדושי ממון (החיים היהודים בימי הביניים ע' 307 ואילך).
עיניהם של גבאי הצדקה היתה פקוחה על מצבם הכלכלי של בני הקהילה, וכאשר אחד הנדיבים שהיה עשיר, בעל צדקה ומכניס אורחים ירד מנכסיו, והאורחים היו מוסיפים לבוא אליו, מבלי לדעת על ירידתו הכלכלית, סייעו בידו גבאי הצדקה, כדי שיוכל להמשיך בפעליו, אם כי העניים סבורים שמשלו הוא נותן להם. וכך נמסר בספר חסידים: "חייבים טובי העיר לומר לו בחשאי, אנו יודעין שאין לך כל כך שתוכל לפרנס האורחים, וכיון שהן רגילין לבוא אליך קח מן הצדקה תאכילם ותשקם". מבחינה מסויימת יש גם תועלת ציבורית בכך שלא ידעו כי משל ציבור הוא נותן להם, שאם ידעו שמשל ציבור מפרנס אותם, "יטריחו אותו ולא יצאו מביתו מהרה" (הוצ' מקי"נ סימן תת"ע).
באחת התשובות ממחבר קדמון, שהובאו בסוף ספר "כל בו", במסגרת המדור לתשובות הגאונים והרי"ף, נמסר על חילופי גבאים בימים ההם: "ועכשיו נהגו כל קהילות הקודש למנות אנשים על צורכי ציבור לזמן, ובהגיע זמנם, יצאו אלו ונכנסו אחרים תחתיהם - - - וכן לקופה של צדקה והמאור, וכן על המס, ושאר דברים הצריכין לציבור".
בהמשך הדברים נזכרת שם אפשרות של הורדת גבאים מכהונתן:
"בין שנוטלין שכר עליהן ובין שאינן נוטלין, ואפילו לא קבעו להם זמן בפירוש, אחר שנהגו בכך - - - ואם מפני החשד אחר, כיון שנהגו לבוא חליפות נסתלק החשד, שכשרים שבדורות נושאין במשא הרבים ובצרכי הציבור, ואחר כן מסתלקין ובאים אחרים תחתיהן" (הובא ע"י ח"ה בן ששון בספרו "פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים" ע' 120).ומעניין שעוד לפני כארבע מאות שנה היו קיימות עדיין בפרנקפורט שני המוסדות, קופה ותמחוי, ור' יוסף יוזפא האן נורלינגן, שחי בשנות ת"ל-תצ"ו, מספר בספרו "יוסף אומץ" על המנהג בקצת מקומות לגבות תמחוי "מכל בית ובית, חלק מהתבשיל המוכן אצלו, ונותנין עניים, ומי שאינו נותן ככר לחם או מעות ליד הגזבר והוא מחלק לעניים" (סימן תקמ"ז).
בהמשך דבריו הוא ממשיך לספר שם על ביטול מנהג החזרה על הפתחים כפי ששמע מ"בר סמכא":
"ושמעתי מזקנים שבימים שעברו לפני זמן רב, לא היה המנהג פה ורנקבורט שהגבאי צדקה הוא מחלק מעות בכל שבוע לעניי העיר, רק המה בעצמם היו הולכים הלוך מבית לבית כל ערב שבת וערב שבת, עד כי פעם אחת נראתה עניה אחת אחר מותה, בשעת התפילה, לפני חצר בית הכנסת על האבן, והיו מזכירין אותה לי בשמה, רק שנשכח מלבי מי היתה, ושאלו אותה על אודותיה, והשיבה שבאה להזהיר לבל יכשלו עוד בעוון זה, שהעניים מוכרחים להלבין פניהם בכל ערב שבת, ללכת לשאול מבית לבית, ואם לא יסורו מדרך הרע הזה, יענשו אנשי העיר, חס ושלום, בעונש גדול רחמנא ליצלן, ועל זה נתקן פה לגבות בכל חודש מעות ראש חודש, הנהוג עד היום, כדי שיחלקו הגבאים לעניים מדי שבת בשבתו ואל יצטרכו לבייש פניהם ללכת מבית לבית."עם התפתחותן של הקהילות היהודיות בפולין התפתחו לצידן גם מוסדות צדקה וחסד, שהיוו חלק בלתי נפרד מהקהילה כמוסדות נספחים, אולם ברבות הימים התפתחו מוסדות אלו בנפרד, בכיוון צמצום מכסימלי של התלות בקהילה.
ההסבר לתופעה היה בכך שהשלטונות הנכריים הפכו את הקהילה למכשיר לסחיטת מסים גלותיים, תשלומים והענקות. יותר מתשע עשיריות של תקציבי הקהילות היו מוצאות למסים ממלכתיים, אדוניים ועירוניים, מתנות לפקידים וכמרים, דמי חסות נגד גזירות, ותשלומי שיעורים וריבית של חובות, שהיו לווים לכסות בהם חובות ישנים.
לכל קהילה היו מוסדות צדקה, שהוצאות קיומם עלו פי כמה על הסכומים, שהקהילות היו קובעות בשבילם, לפיכך נוסדו חברות מיוחדות להחזקת המוסדות, וההכנסות היו באות מתשלומי חברים, מנדבות ותרומות חד פעמיות, ולפעמים גם מהתרמה מיוחדת של כל חברי הקהילה.
מעניינים הם דבריו של ר' יחיא קאפח בספרו "הליכות תימן" (ע' 100), על קופת ה"הקדש", שהיתה קיימת בקהילות תימן, ונועדה לתמיכת העניים, ביחוד בשעת מחלתם. מקופה זו הוציאו לתכריכין וליתר צרכי הקבורה לעניים, וכן נטלה הקופה על עצמה להחזיק את פועלי הנקיון, המתבטלים ממלאכתם בימות הגשמים. בין סדרי הקופה בתימן יש להזכיר את התקנה, שנתקבלה לפני דורות רבים, שכל שור או כבש או עז הנשחטים, הרי חלבם ועורם מופקעים לקופת ההקדש, ומאידך, הרי במקרה שהבהמה נטרפת, מקבל הקצב או בעל הבהמה, פיצוי מקופה זו.
ר' אליהו הכהן האתמרי, בעל "שבט מוסר", חיבר ספר מיוחד על עניני הצדקה "מעיל צדקה", ובו הוא מונה שבעים סוגי צדקות, הכלולות במצוות צדקה, ואשר ישראל, רחמנים בני רחמנים, הצטיינו בהן, מהן צדקות קבועות והן לעת מצוא בלבד, כגון "מעות חיטים" בפרוס הפסח, מתנות לאביונים בפורים, וכך לכל חג ומועד.
בדברינו על הצדקה, בחיי הציבור נציין כמה שרטוטים לענפיה השונים של הצדקה הציבורית, כפי שנשתמרו בידינו בפנקסי קהילות ובקיפולי הספרות התורנית, אולם נוציא מן הכלל את החברות, לתלמוד תורה והחברות להחזקת עניי ארץ ישראל, שהיו קיימות בכל תפוצות ישראל, ואין לראות אותן כמוסדות צדקה במובן המקובל, כעזרה לעניים או לנזקקים אחרים בעת דחקם אלא שמטרתן היתה רוחנית בעיקרה, אם כי היא היתה קשורה בהכרח באיסוף כספים וכו', וביצוע תפקידיהן.
גמילות חסדים
יש מהראשונים המונים גמילות חסדים, בכלל מצוות עשה, והם הוסיפו לפרט את מצוות הצדקה המיוחדות הכלולות בכלל גמילות חסדים, וכך מציין הרמב"ם בספר המצוות שלו:
"מנו בכלל הדרך ילכו בה, ואמר "את הדרך" - זו גמילות חסדים, "ילכו" - זו ביקור חולים, "בה" - זו קבורת מתים".יש הסבורים שפסוק זה אינו מצוות עשה אלא אזהרת יתרו למשה "שיודיע למשה רבנו שיודיע לשואל וידרוש מהם, שיהיו זריזים באלו המצוות תמיד, כדי לשכן ביניהם אהבה ואחווה" - - - והיא מעצתו אליו "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום", אבל מצוות גמילות חסדים היא בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
בעל ספר "החינוך" מפרט פרטי מצווה זו (מצווה ס"ז):
"להלוות לעני כהשגת היד, כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו, וזאת המצווה של הלואה היא יותר חזקה ומחויבת ממצוות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן, אין דוחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה, וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלוואה במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה, לסעוד המך בהלוואה, טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר אם כסף תלווה את עמי".יש להוסיף כי נתינת צדקה לעניים אף היא בכלל מצוות גמילות חסד, אלא שעל הלוואות ממון ונתינת צדקה נתייחדו מצוות מיוחדות, והאריך בדבר רבי ישראל מאיר הכהן בעל "חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד".
חברות "גמילות חסדים" היו איפוא מן החברות המקובלות ביותר בתפוצות ישראל, ומהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, שחי במאה השניה לאלף השישי, מציין כי בחול המועד היו נוהגין לבחור את "המתעסקים בגמילות חסדים".
בימי הביניים בימים שהיהודים היו נתונים למשיסה, וכל שעה ושעה היו צפויים לגירוש, לא יכלו להשקיע את רכושים בנכסי דלא ניידי שערכו במקומו בלבד, ובמידה שהיה להם רכוש כל שהוא, החזיקו אותו בבתיהם, אם בכסף אם בתכשיטים, כדי שיוכלו ליטול עמם את רכושם הדל, עם קבלת פקודת הגירוש, ואת כל רכושם זה לא היססו להלוות ליהודים בלי ריבית, בשעה שהיה צורך לעזור להם להתבסס מבחינה כלכלית וכו'.
ויתר על כן, בגלל ההגבלות הכלכליות נגד היהודים, כאשר מרבית הפרנסות ומשלוחי היד נסגרו בפניהם בגזירת השלטון ובשנאת ההמון, נאלצו חלק ניכר מהיהודים להתפרנס שלא ברצונם מהלואות לנכרים בריבית, ואף בתקופה זו הפגינו היהודים את הסולידריות היהודית, וגילו את נכונותם לסייע לאחיהם היהודיים, והעמידו לרשותם הלואות ללא ריבית תמורות משכנות או שטרות.
ביקור חולים
אנשי סגולה ובני עליה שקדו למלא חובה זו כמידת יכלתם, ורבי יהודה אבן תיבון, בן דורו של הרמב"ם, מצווה בצוואתו "מוסר אב", לבנו, שהיה רופא: "בני, האר פניך לבני אדם, ובקר חוליהם, ויהיה לשונך להם למרפא, ואם תקבל מעשירים, היה מרפא חנם לענייהם, וה' ישלם גמולך ויתן שכרך, ובזה תמצא חן ושכל טוב, בעיני אלקים ואדם" ("צוואות גדולי ישראל" לי. אברהמס ע' 67).
ברבות הימים הוטלה הדאגה לביקור חולים על הציבור. מדברי המהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, משתמע שכבר בימיו, במאה השניה לאלף הששי, התקיימו חברות ל"ביקור חולים", ובשנת תל"ח (1678), בהתחדש קהילת ישראל בלונדון הוקמה שם חברת "ביקור חולים".
בכמה קהילות היתה קיימת חברת "לינת הצדק" להשאלת כלי הרפואה, לארגון התנדבות, לבקר או לישון אצל חולים ערירים מחוסרי משפחה וכו'. אף לאחר שהטיפול בחולים הועבר לחברות ולקהילות, לא הסתלקו היחידים מחובתם לקיים מצוות ביקור חולים, בבחינת גמילות חסד בגופם, ורבי יצחק מוינא, בעל "אור זרוע" מביא בהלכות שבת: "ומנהגנו, לאחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת, הולכים לבקר את החולים". בתקנות קהילת אביניון משנת שי"ח (1558), נקבע תור לביקור חולים עניים ולטיפול בהם, והיה זה גילוי נוסף לרוח הסולידריות, שהיתה שוררת בקהילות ישראל.
פרופ' בלבן, המתאר את התפתחות הקהילות היהודיות בפולניה (במאמרו שבקובץ "בית ישראל בפולין" ע' 56) מספר כי בכל קהילה יהודית היו רופאים אחדים שהיו מחויבים לבקר את החולים ב"הקדש" וכן יתר החולים העניים בביתם. בפוזנא היו משביעים את הרופאים שיבקרו בהקדש לפחות שלוש פעמים בשבוע, ואת החולים העניים בביתם בכל פעם שייקראו לכך, ואם לא יקבלו תשלום מאת החולים, עליהם לפנות לקופת הצדקה, אולם הסידור לא היה רצוי ביותר, וחולי ההקדש מתאוננים תמיד על אדישותם של הרופאים, ועל הזנחת ההקדש במשך שבועות תמימים.
גבאי הצדקה היו באים לידי הסכם עם הרופאים וכן עם החובשים, ומוסרים לידם את ההשגחה הרפואית על עניי הקהילה, ובהסכם שנעשה ע"י גבאי הצדקה בקראקא בשנת ת"א (1641) עם ה"בלבירר" (החובש) שקיבל עליו "לרפא חולים, עניים מקומיים, וגם אורחים, כל המוטל על הצדקה, כל מיני מכות, בר מינן, פצעים וחבורות, שבר יד ורגל, מכה גדולה או קטנה, חוץ מצרעת, בר מינן, שאינו מחויב לרפאות הוא בעצמו". כן הותנה "באם שיזדמן לו איזה מכה גדולה מחויב לצרף אליו רופא גוי שהוא מומחה, להתיעץ עמו בדבר הרפואה".
אחד המכשירים הקהילתיים שסייע בידי הקהילה לביקור חולים, היה בית ה"הקדש" שהיה קיים ליד כל קהילה, ושימש בשעתו, נוסף על תפקידו כבית "הכנסת אורחים", גם כ"בית חולים" לחולים עניים. המוסד הראשון מסוג זה ידוע לנו בקלן, במאה התשיעית לאלף החמישי, וברבות הימים התפתחו הימנו בתי החולים הציבוריים, שהתקיימו ליד הקהילות.
מתוך התעודות על חיסול הרכוש הציבורי בספרד, לאחר הגירוש, אנו למדים על בתי חולים שהיו קיימים בקהילות קטנות ביותר, ואף בתקופה החדשה עמדו בתי החולים הציבוריים במרכז פעולות הסעד של הקהילות היהודיות.
חברא קדישא (גמילות חסד של אמת)
ישנה דעה על קיומן של חברות מיוחדות להלוית המת עוד בזמן התלמוד. והטוענים לדעת זו מסתמכין על דברי הגמרא (מועד קטן כ"ז ע"ב) כאשר רבי המנונא הגיע לעיר ושמע כרוז על אחד שנפטר. משראה שהאנשים עוסקים במלאכה, תמה, אולם נאמר לו "חברותא איכא במתא" וכפירוש רש"י (שם) "חברות הן שאלו קוברים מתים שלהם לבדם, ואלו קוברים מתים שלהם לבדם", והדברים מובאים גם בתוספות כתובות (י"ז ע"א ד"ה להוצאת המת). י. כץ בספרו "מסורת ומשבר" (ע' 186 בהערה שם), מביא דעות אלו וטוען שאין הוכחה מכאן, ולדעתו הרי החבורה הראשונה נוסדה במחצית המאה השלישית לאלף הששי, בהסתמך על דבריו של ר' יוסף יוזפא האן בעל "יוסף אומץ" (ע' 328).
לא היתה זו חברת קברנים גרידא להחשת הטיפול בנפטרים או להגנת זכויותיהם של בני החברה. לדעתו היה בהקמת החבורה משום ערובה לבני החברה עצמם "לדאוג זה לזה ביום פקודתם, לבל יחסר דבר מן הטיפול המתחייב בשעת מותם וקבורתם", וחובת גמילת חסד של אמת, הועברה מן העדה אל החבורה, כל עניני הקבורה של הקהילה נמסרו בידי החברה קדישא, ונשתמרו זכויות מיוחדות לבני החברה כגון נתינת מקום נכבד לקבורה, הקפדה יתרה על הסדרים בשעת הקבורה וכדומה.
החברה קדישא נשארה איפוא מעין חבורה סגורה שההצטרפות אליה היתה מותנית לפחות להלכה, בתכונות אישיות שהיה בהן משום עדות שהמועמד ראוי לאותה אצטלה. בני החברה היוו מעין עידית מוסרית של הקהילה, וכך נראו בעיני עצמם ובעיני הציבור כולו. נכבדי הציבור ראו איפוא כבוד לעצמם להתקבל לחברה זו. הגר"א מוילנא נמנה על חברי הח"ק בוילנא כשם שרבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא" נמנה אף הא כחבר ח"ק בעיר מולדתו ליאזני.
בני המשפחות המיוחסות נתקבלו לחברה בטכס מיוחד, שנערך ביום האספה השנתית ששימש מעין יום גנוסיא לחברים ולאחר צום היום, עם תפילות וסליחות נערכה סעודה גדולה כיד המלך.
מרבית החבורות בישראל נקראו בשם חבורות קדושות, וכך למשל נקראה גם הקדומה בחבורות "תלמוד תורה" הידועה לנו, היא "חברת תלמוד תורה דקראקא", ובתקנות שהגיעו אלינו משנת שי"א, היא מכונה בשם זה "החברא קדישא הלז נתיסדה, שהמה יפקחו על כללות למוד התורה", אולם ברבות הימים נתייחד השם "חברא קדישא" למוסד הטיפול בנפטרים אף הושמט השם העיקרי גומלי חסד של אמת "גחש"א", והיא מכונה "חברא קדישא" בלבד.
חברא קדישא להלווית המת כללה לעתים לא רק את הלוית המת וקבורתו, אלא גם עזרה לחולים, איסוף מנין בשעת הפטירה, ניחום האבלים והספקת סעודות ההבראה לאבלים נזקקים, והכנסותיה המרובות נועדו לעזרת עניים בכלל.
ליד חברא קדישא העיקרית הוקמו חברות בת ומוסדות לוואי לעזרת האבלים "מנחם אבלים", "מכסה אלמנה" ו"מגישי מנחה", ובעיר ריגיו שבאיטליה אף התארגנה בשנת תק"ב (1742), חברה מיוחדת "חסד של אמת" שחבריה הציבו לפניהם את המטרה לדאוג לתכריכין בשביל הנפטרים, לעשירים תמורת תשלום ולעניים בחינם. החברה שנוסדה ע"י שמונה אנשים מנכבדי הקהילה לא היתה פתוחה לכל, וקבלת חבר חדש היתה זקוקה לאישור כל החברים הקודמים, אולם החברים הורישו את זכות חברותם לבניהם אחריהם.
ברבות הימים הרחיבה החברה את מסגרת פעולתה, לשכירת אנשים לאמירת תהלים אצל הנפטרים או להשלמת מנינים בבתי האבלים, ולאחר מכן אף חרגה לגמרי מתפקידה היסודי וקיבלה על עצמה לספק סנדקים לעניי העיר.
בימים ההם היתה זו בעיה, בגלל המנהג שהיה נהוג באיטליה שהסנדק היה נותן מתנות לרך הנימול ולאביו, ולא כל אחד יכול היה לעמוד בהוצאה גדולה זו. חברה זו התחייבה איפוא "לקנות בכל שנה שתי מצוות הסנדק" ואחד מבני החבורה היה זוכה במצווה על פי הגרלה (מ. א. שולוואס "פנקס החברה חסד ואמת", רשומות סדרה חדשה כרך רביעי).
הכנסת כלה
במסכת סוכה מ"ט ע"ב שנינו "דאמר ר' אליעזר ואהבת חסד זו גמילת חסדים, והצנע לכת עם אלקיך זו הוצאת המת, והכנסת כלה לחופה", ומדברי רש"י (שם ד"ה הוצאת המת) משתמע שאדם צריך לבזבז כל ממונו להכנסת כלה עניה. ואף רבי יוסף קולון, הוא מהרי"ק, קובע להלכה ש"אין לך צדקה גדולה מזו להשיא בתולות עניות"... ואומנם בכל קהילות ישראל היתה עדיפות לצדקה זו.
הראב"ד הראשון, בעל "סדר הקבלה", המספר את פרשת ארבעת השבויים מבבל שהובלו לספרד ושם כוננו את מוסדות התורה הראשונים, מספר כי שליחותם נועדה ל"הכנסת כלה" היה זה כאשר ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל, ר' שמריה בר אלחנן, ר' משה אביו של ר' חנוך ור' חנוך עצמו, נסעו ממדינת בארי, לגביית תרומות "להכנסת כלה". (אין להמנע מציון הדעה כי במקרה זה "הכנסת כלה", פירושה למען הישיבות, שהיו נוהגות לכנס את תלמידיהן ל"ירחי כלה". ראה "ספרות ההיסטוריה העברית" לא. כהנא והמקורות המצוינים שם).
בדרך כלל היה אבי הכלה מחזר על הקהילות ואוסף את הסכומים הדרושים להכנסת כלה לחופה, אולם במרבית הקהילות היו קופות מיוחדות למטרה זו.
בשנת שפ"ו עלתה בעיה זו על שולחנו של "ועד מדינת ליטא" והוחלט להטיל על כל הקהילות שנמנו על "ועד המדינה", מכסה מסוימת של בתולות עניות שעליהן להשיא אותן: בריסק -12, הורדנא 10- ופינסק - 8. שמות הכלות המאושרות נקבעו לפי גורל. כל כלה תקבל 30 זהובים "והסביבות עם ראשי הקהילות יעשו סדר ומוצב, מוצא הכסף מאין יבוא, ויקחו המעות כנ"ל לבל יחסר המזג" (פנקס ועד מדינת ליטא, שפ"ו).
בשנה שלאחר מכן, שפ"ז, נידונה בעיה זו גם בקהילת קראקא, ונתקבלה תקנה על איסור מגביות פרטיות למטרה זו, ובמקום זה סוכם שגבאיות מיוחדות תאסופנה תרומות להכנסת כלה, והן תמסורנה את ההכנסה לקופת הקהילה. (מאמרו הנזכר של בלבן) לאחר שנים אחדות, בשנת שצ"ג, הוחלט כי "שני בעלי בתים יסבבו מבית לבית כל יום רביעי, ויגבו לצורך כלות עניות".
השתתפות הציבור בתרומות להכנסת כלה היתה מובטחת כל כך, עד שנמצאו הורים שהיו מבטיחים מראש נדוניא גדולה לבנותיהן על סמך השתתפות הציבור, ואחת החבורות להכנסת כלה ברומא, החליטה בשנת שע"ח (8161), כי הורה המבטיח לבתו נדוניה העולה על סכום מסוים אינו זכאי לתמיכת קופת הציבור.
בקהילת רומא שהכנסותיה היו מוגבלות, הוחלט להשיא בכל שנה 12 כלות עניות ולספק להן את מלוא הנדוניה הדרושה, וכדי למנוע אפלייה נקבעו 12 כלות אלו לפי "גורל צדק".
בתי יתומים
בתקנות היסוד של "ועד מדינת ליטא" משנת שפ"ג, הוטל הטיפול על בית הדין בכל מקום,
"למנות עליו אפוטרופסים, אנשים אמידים ובטוחים - - -, שישגיחו עבור היתומים לעשות פירות - - - וכל קהילה נדרשה למנות שלושה מבקרי חשבונות, ותוארם "אבי יתומים", שיקבלו חשבון מהאפוטרופוסים מדי שנה בשנה.המוסד המיוחד לחינוך היתומים ולהחזקתם המלאה כבית הורים הוא בית היתומים הראשון, נוסד באמסטרדם בשנת ת"ח (1648), ע"י העדה הפורטוגזית, והוא התנהל ע"י חברת "אבי יתומים" לפי תקנות מיוחד בן 195 סעיפים.
לטיפול מיוחד זכו יתומות, לגביהן היתה התחשבות מרובה בשעת ההקצבות להכנסת כלה, אם כי מצדקה זו נהנו גם בנות שיש להן הורים אך הם מחוסרי אמצעים ואין ידם משגת להכניס את בנותיהן לחופה.
פדיון שבויים
אין איפוא כל פלא כי קהילות ישראל הצטיינו במצווה זו, קהילת ישראל ברומי התפתחה בשעתה, מיד לאחר חורבן הבית השני, מפדויי השבי שהובאו לשם ע"י הרומאים את הקמת מוסדות התורה בספרד מייחס הראב"ד הראשון, בעל "ספר הקבלה", לארבעת השבויים שנישבו כאשר היו מפליגים בים, ולאחר שנפדו ע"י קהילת קורדובה, נשארו בספרד והקימו שם את הישיבות הראשונות, הרי לפנינו מסירותן של הקהילות הראשונות באירופה לפדיון שבויים.
בסוף האלף החמישי וראשית האלף השישי היתה בעית פדיון שבויים חריפה ורבים מעוברי ימים נישבו ע"י שודדי ים, אך בני הקהילות לא חסכו מאמץ וכסף, כדי לפדות את אחיהם שנפלו בידי נכרים. מאידך אסור לו לאדם לנצל את מסירות נפשם של הקהילות לפדיון שבויים, ולהעמיד את עצמם בסכנה ואף אם מטרתו היא רצויה, וכן מייעץ בעל "ספר חסידים" (הוצאת מקי"נ סי' תשע"ו):
"מי שהולך למרחוק ללמוד והדרך מסוכן, יש ליסטין הרבה בדרכים, וגוזלין וחומסין והורגין, ותופסין אותו ומייסרים אותו עד שיפדוהו הקהילות, על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו, שהיה לו להמתין מעט רגע עד יעבור זעם ולא יגרום שיהרג - - -, ואם יתפשוהו שמא יעשו לו ייסורין, שאינו יכול לסבול, וימסור עצמו להשתמד או יגרום שיפדוהו הקהילות, הרי מעלה עליו כאילו גורם רעה לעצמו ולאחרים".אחת הבעיות שהיה בהן מעין "פדין שבויים" היתה קידום סכנת גזירות מצד השלטונות שהצרו לישראל, וכל מקורות הצדקה גויסו למטרה זו. וכך פוסק הרא"ש בתשובתו (טור יורה דעה סי' רנ"א)
"שיכולים לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך ל' (שלושים) פשוטים, להגמון לכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו, יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים", וההסבר הוא "כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם".בכל הדורות היה צורך בפדיון שבויים כפשוטו וכמשמעו, אולם הדחיפות לגיוס כספים לפדיון שבויים התבלטה ביותר, בימי פורעניות לישראל.
בשנת רמ"ז (1487), חמש שנים לפני גירוש ספרד, כאשר כל תושביה היהודים של מלגה, כ- 400 - 1000 נפש, נישבו בידי הכובשים, גייסו יהודי ספרד ובראשם אברהם שניאור, הוא הרב הראשי של קסטיליה, שלא החזיק מעמד בימי מבחן, סכומים עצומים לשחרור השבויים, ואחד העסקנים היה רבי שלמה אבן וירגה בעל "שבט יהודה".
הצרכים לפדיון שבויים גדלו בימי הגירוש, ולאחר מכן, כאשר רבים מבין היהודים, נישבו ע"י שודדי ים והובלו לקהילות ישראל במזרח, השוכנים על חוף הים, והללו הקציבו סכומים עצומים לפדיון השבויים.
בקהילות שונות הותקנו תקנות שקבעו סדר תרומות ונבחרו גבאים מיוחדים לגיוס תרומות לפדיון שבויים, כגון בפוזנא, האמבורג, אמשטרדם, רומא וכו'. קופת פדיון שבויים שבויניציה, הצטיינה בפעולתה ושימשה במשך שנים מרכז פעולה לאיטליה כולה ואף מחוצה לה. חברה זו הטילה מס ייבוא ויצוא על הסחורות שנשלחו ע"י הסוחרים היהודים בויניציאה לנציגיהם המסחריים בארצות המזרח, וההכנסות היו מוקדשות לפדיון שבויים.
עשרות שנים לפני גזירות ת"ח כבר הותקן בקושטא מס מיוחד לצורך פדיון שבויים ורבי יוסף מטראני כותב:
"זה כ"ג שנים שנעשית גאבילה פה קוסטאנדינה לצורך פדיון שבויים, על כל המביאים סחורות מבחוץ אשר לא מיושבי העיר המה, ורצו חכמים לעכב בהם, אלא שבאו מחמת טענה שפדיון שבויים אלה הבאים מרוסיא יום יום, אכולי עלמא רמי לפדותם" (שו"ת מהרי"ט ח"ג סימן י"ג).לאחר מכן נתפשטו תיקוני הג'אבילות גם בסאלוניקי, אדריאנופול וכו'. נוצרים כיהודים ציינו את נדיבותם המסורתית של יהודי תורכיה לפדיון שבויים "שמעולם לא הניחו בארצם יהודי בעבדות". כבר המהרש"ל הציג בשעתו לדוגמה ולמופת את "האנשים, גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם, פודים השבויים יותר ויותר מכדי דמיהם", וביחוד התבלטו במסירותן בשנות גזירות ת"ח ושנים אחדות אחריהן. כאשר אלפי יהודים מנפגעי גזירות ת"ח נשבו ע"י הטטארים והמוסקבנים והובלו לקהילות ישראל אשר במזרח, היו יהודי קהילות אלו מהדרים בפדיונם של השבויים בני עמם. היו להם מוסדות ומסים לכך, ואף הופעל לצורך זה מנגנון העזרה המסועף והבדוק לעניי ארץ ישראל, וי. היילפרין קובע במאמרו על "שבייה ופדות בגזירות אוקראינה" ("ציון" תש"ך ע' 17): "קרוב לוודאי שלא היה קיבוץ יהודי ניכר, באירופה, באסיה ובאפריקה, שלא נתן ידו באיזו מידה לפדיון שבויים, אך יותר מכולם עשו למען השבויים קהילות תורכיה וקושטא בראשן, שאליהם בעיקר הובאו השבויים".
ר' נתן נטע הנובר, ההיסטוריון של גזירות ת"ח, מספר בספרו "יון מצולה" (הוצ' ת"א ע' 33) על היהודים שמסרו את עצמם לשביה: "אמרו אם אנו נמתין עד שיבואו היונים לעיר, יעשו בנו כלה ונחרצה, או שיכריחונו להמיר דתנו, חלילה, מוטב לנו שנלך אל מחנה הקדרים בשבי, כי ידענו אחינו בני ישראל שבקוסטנטינא ובשאר קהילות תורכיה, רחמנים גדולים הם, ויפדו אותנו בממון, וכן עשו, הלכו ארבע קהילות הנ"ל אנשים נשים וטף, כשלושת אלפים נפשות אל הקדרים". "ונכמרו רחמי שוביהם עליהם, וניחמום בדברים טובים, ואמרו להם: "אל תדאגו, אל יהיה לכם חסרון באכילה ושתיה, יש בכם שוחטים, שחטו לכם צאן ובקר לרוב, ומהרה אנו מביאים אתכם אל אחיכם שבקוסטנטינא לפדות אתכם".
ר' מאיר משעברישין, שהעלה אף הוא את זכר הגזירות ההן, בספרו "צוק העתים", מספר על מסירותם של אנשי זמושץ לפדיון שבויים: "ויביאו הקדרים אל החומה את השבויים ששבו במהומה, אשר נשארו מהרוגי מלחמה, ויפדון אנשי זמושט הנדיבים, ונכמרו על השבויים החביבים, בחורים ובתולות, עולי ימים ושבים". (הוצ' גורלנד ד' 22).
המוסד המרכזי של יהדות פולין בימים ההם, "ועד ארבע ארצות", דן בשנת תכ"א בבעיה זו, ולאחר שאחד הניצולים סיפר להם על "אלפי נפשות מישראל שנשבו תחת יד אומה קשה ומפתים אותם להמיר דתם", יצא הועד בקריאה לחייב "כל איש אשר בשם ישראל יכונה, לנדב לפדיון שבויים" ונתמנו שלושה גבאים מיוחדים, והם יביאו את התרומות ללובלין ושם יוחלט איך לשלוח לקושטא, שהייתה כאמור מרכז לפדיון שבויים (פנקס ועד ארבע ארצות סי' רמ"ב).
אף "ועד מדינת ליטא" החליט לעשות מאמץ עליון לשחרור השבויים, ורשות מיוחדת ניתנה "לכל קהילות והמקומות אשר ישנו שם מנין יהודים, הרשות בידם לפדות כל נפש עד י"ז זהובים, בלי שום שאלה ורשות, - - - והזריז בעניין זה הרי זה משובח ומשכורתו תהיה שלמה משוכן רומה".
במאה החמישית לאלף החמישי, בתקופת שלטונה של השלאכטה האצילה הפולנית, שלטון ללא מצרים, החריפו הרדיפות נגד היהודים במדינת פולין, והפריצים, אדוני הכפרים והעיירות, היו מתעללים ביהודים שהיו נתונים לשלטונם. ר. מהלר כותב ב"תולדות היהודים בפולין", (ע' 355) כי הסיפורים על גורל החוכרים היהודים בכפרים המצויים בשבחי הבעש"ט אינם מופרזים כמלוא נימה ומאומתים לאור מסמכים חדשים שנתגלו לאחרונה. מקרים כמו אלה היו טיפוסיים בימים ההם לגבי כל שטחי פולין כאשר לא היה בידי החוכר לשלם את הריבית הגבוהה במועדה, היה אדוני האחוזה סוגר את החוכר בדיר החזירים או בתוך בור, מענה אותו עם אשתו וילדיו בעינויים אכזריים, ומכריח את הילדים בעזרתו של הכומר, או בלעדיו, לאכול טריפות ואחר כך היה אובד מתוך הקהל ונטמע בין הנכרים.
בחשבונותיהם הרשמיים של קהילות אחדות מופיעות בין שאר ההוצאות תקציבים מיוחדים לפדיון שבויים, ולכל קהילה היתה קרן מיוחדת למטרה זו. כאשר מחוללי תנועת החסידות העלו את דגלה להעלאתם הרוחנית והחומרית של המוני העם והקדישו מאמצים מרובים לשחרור ה"מוכסנים", שהיו נתונים לשבט ולחסד בידי אדוני הכפרים (הפריצים), והיו מגדולי החסידות כגון ר' ליב שרה'ס, מתלמידי הבעש"ט , שהצטיין במיוחד במצוות פדיון שבויים, וכל ימיו היה מסבב בקהילות ישראל, ומגייס את הסכומים הדרושים לפדיון שבויים מידי הפריצים.
הכנסת אורחים
חז"ל מספרים לנו על אברהם אבינו "שלא היה יושב ושוהה בתוך ביתו אלא יוצא ומהדר (מסובב) בעולם וכשימצא אורחים מכניסם בתוך ביתו" (אבות דרבי נתן פרק ז'), אף איוב השתבח בעצמו "בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח" (איוב לא לב), ואף על פי כן אמר הקב"ה לאיוב "עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם". (אדר"נ שם).
הכנסת אורחים נכללת במצוות גמילות חסדים, שהוגדרה בפתח דברינו כחלק ממצוות צדקה, והיא נמנית בין הדברים ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (משנה פאה א' א), וחז"ל הפליגו בשבחה עד כדי כך שאמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז א.)
ש' קליין מציין בספרו "תולדות הישוב היהודי באר"י" (ע' 38) כי אחד המוסדות החשובים והעתיקים של הקהילה היהודית בארץ ישראל, במאות השנים הראשונות לאחר החורבן, היה "בית האורחים", שאותו אנו מוצאים כבר בסוף ימי הבית השני בירושלים, וכן גם בתפוצות הגולה היה בית אורחים אשר שמה סרו פועלים שעבדו במקום, כשהם רחוקים מבני משפחתם או אנשים עוברי דרך ללון שם, בפרט בשבתות. יש בידינו גם הוכחה מוחשית לדבר, בכתובת חרותה באבן מבית האורחים "בית ארחותא" של העיירה רמה אשר בין צפת ועכו: "דכירין לטב רב אליעזר בר טדאור ובניו דבנאו (בית דמ) דאורחותה (ראה י' בן צבי, "ציון" ספר ה' ע' פ"ט).
כאשר הלך ישראל בגולה הביא אתו גם את מוסדות הצדקה מסוג זה, ובמכתביו של האפיפיור גרגריוס הראשון, שחי במאה הרביעית לאלף החמישי (598 לסה"נ), הוא מזכיר את הפונדקאות הקיימים ליד בתי הכנסיות היהודיים בפלרמו, לאיכסון אורחים עניים.
נכונות העזרה ההדדית בישראל להכנסת אורחים נתגלתה במידה שאין למעלה הימנה בימי מסעי הצלב, כאשר שרידי הקהילות שנפגעו מזעם הפורעים נוסעי הצלב, נמלטו לקהילות הסמוכות, ובני הקהילות ההן פתחו את ביתם בפני שרידי חרב, האכילום והשקום, עד אשר עבר זעם.
כן נקלטו בקהילות ישראל פליטי גזירות ת"ח. כאשר קהילות שלמות באוקראינה הושמדו ע"י כנופיות חמילניצקי, ושרידי חרב חיפשו מקלט בקהילות פולין, "כאשר רבים מבני עמנו עם ה', אלה מארצם יצאו ונתגרשו ממקומם ונחלתם, ולא באו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה - נאמר בהחלטות "ועד מדינת ליטא" משנת ת"י - ועל כן הוחלט, וכתבנו זאת זכרון בספר, שכל המגורשים אשר עדיין מתגוררים בארצנו, ויש לאל ידם להתפרנס משלהם, ואינם מוטלים על הציבור, אין לשום קהילה או ישוב במקום אשר המה שם כהיום, למחות דירתם שם - - - וכל ימי מגוריהם אין למחות בידם כל משא ומתן שירצו, בכדי חיותם וסיפוקם", ואילו לגבי העניים המוטלים על שכם הציבור נקבעו מכסות קליטה לכל קהילה וקהילה.
כעבור שנתיים, בשנת תי"ב, הועלתה שוב שאלה זו על סדר היום של הועד, והוא החליט לפרנס על חשבון הקהילות אלפיים נפש במשך חצי שנה.
על מידת הכנסת אורחים שהיתה מקובלת בקהילות פולין, במחצית השניה של המאה הרביעית לאלף, הששי מספר ר' נתן נטע הנובר, ההיסטוריון של גזרות ת"ח בספרו "יוון מצולה": "היה אין שיעור לגמילות חסדים שבמדינת פולין, ובראש - בהכנסת אורחים. אם בא חכם אחד אורח, אף בקהילות שהיו פתקין בשביל האורחים, לא היה צריך תלמיד חכם לבזות כבודו לקבל פתק, רק הלך אל איזה פרנס מקהילה להתארח באשר ייטב בעיניו. ובא שמש הקהל ולקח הקיבוץ מאתו, והראה הקיבוץ אל הגבאי, או אל פרנס החודש אשר יהיה בימים ההם, ונתנו לו לאורח מתנה כפי ראות עיניהם, ושולחין לו עם השמש דרך כבוד, והתארח אצל בעל הבית אחד, כמה ימים שירצה, וכן שאר האורחים שקיבלו פתקין, היו נותנין לו פתק אחד, והתארח אצל בעל הבית אחד אשר עלה בגורלו כמה ימים שירצה האורח, ולכל הפחות היה פתק אחד ימים, ונתנו לו אכילה ושתיה, ערב ובוקר וצהרים, ואם היו רוצים לילך לדרכם היו נותנים להם צידה לדרך, ושולחין אותם על סוס ועגלה מן קהילה לקהילה".
מנהג זה שהאורח היה בוחר לו אצל איזה פרנס מקהילה להתארח, "כאשר ייטב בעיניו" הכביד מאוד על הציבור ובשנת שצ"ב נתקבלה-נתחדשה בקהילת קראקא תקנה עתיקה לאכסן את האורחים על פי סדר שנקבע ע"י שמשי הקהילה: "להעמיד שמשים מיוחדים, שישגיחו וישפיעו על האורחים, שלא יתארחו לאיזה בעל בית שירצו, כדי שלא תכבד העבודה על הבעלי בתים שהם אנשי שם, וכדי שלא להכשילן לעתיד לבוא לנעול דלת וכו', רק שיחזיקו האורחים לסירוגין לבעלי סכומות, לכל אחד ואחד כפי הברכה אשר ברכו השם, והעמדנו השמשים שלנו יצחק ויצחקל שיעמדו על המשמר פעמים ושלוש בכל יום. באופן שאם בוא יבוא אורח, יהיה מי שיהיה יתנו לו תיכף מקום ללון ובחוץ לא ילון" (מאמרו של י. ל. ביאלער "קראקא עיר סגולה", בספר קראקא ע' 135).
כעבור ארבע שנים, בשנת שצ"ב, נוכחו לדעת כי הסדר החדש שהופעל אינו יעיל די צרכו, ועל כן הוציאו את הסמכות מידי השמשים ומסרו את הדבר להכרעה לפי גורל: "אחר זה הסכמנו מחדש שיכתבו פתקאות על פי הגורל, וינתנו להאורחים שילך כל אחד עם הכתב ההוא לבעל הבית, שיפול לו בגורל, והשמשים ילכו עמו לבעל הבית ההוא שיקבלו בסבר פנים יפות, והשמשים מחויבים להשגיח בכל עת לפני רחוב היהודים, שתיכף ומיד כשיבוא לשם אורח, יביאוהו אל הפרנס חודש, ויתנו לו בעל בית ומקום ללון על כל פנים, לשלושה ימים, ובחוץ לא ילין חלילה וכל מי שיסרב ולא יקבל את האורח ההוא, מחויבים השמשים לקחת ממנו משכונות על סך זהוב אדום לצדקה, בלי שאלת שום מנהיג" (שם).
אורחים מכובדים נתאכסנו איפוא בבתי נכבדים, אורחים פחות חשובים הופנו לבתי אירוח פרטיים, והקהילה שילמה להם את הוצאות האירוח, ואילו האורחים העניים, המכונים "ארחי פרחי" היו מאוכסנים בבית ה"הקדש", שהיה קיים ליד כל קהילה וקהילה.
במשך מאות בשנים התקיימו ליד הקהילות הגדולות חברות להכנסת אורחים. גבאי החברה היו קובעים פלעטן, כלומר פתקי הוראה, לבעלי הבתים, לקבל אורחים לשבת ויום טוב, ובליסה היה כל אחד מחויב לקבל אורח לשבת, או לשלם תמורתו זהוב למטרה זו.
בתי ה"הקדש"
בית ההקדש נזכר לראשונה בפנקס קהילת קלן במאה השמינית לאלף החמישי, אולם בראשית האלף הששי נזכר כבר בית הקדש גם במינכן ובכמה קהילות אחרות, ועם הנדידה ההמונית של יהודי המערב למזרח, העבירו אתם לשם גם את המבנה הארגוני של מוסדות החסד, ובתי "הקדש" נוסדו גם בקהילות פולין.
יש לציין כי הכנסת האורחים של הקהילות היהודיות נוצלה על ידי עניים שאינם מהוגנים וכן על ידי גנבים וליסטים יהודיים שיצאו לתרבות רעה. אף היו בתי "הקדש" שנוסדו במיוחד עבור ה"ארחי פרחי", הקבצנים הנודדים שנקראו "בעטעל יודין". כך למשל מספר ע. שוחט בספרו "עם חילופי תקופות" (ע' 157) כי הללו היו חשודים על גניבה, ועל כן לא ניתן להם להיכנס לתוך המקומות ולחזר על הפתחים, אלא הוקמו בשבילם בתי אכסניה מחוץ לערים, וגבאי הצדקה היו יוצאים אליהם לחלק להם את הנדבות, אף היו מקומות שהופקדו בהם שומרים בשערים שלא ייכנסו הקבצנים העירה, וכל זאת נבע מחשש מעשי גניבה, מלבד הפחד שפחדו מפני השלטונות, שמא ישתקעו בתוך הערים יהודים עניים, שהיו בלתי רצויים להם. לבתי ה"הקדש" יצא שם לא טוב, ובכמה מן הקהילות הופקדו שומרים לפקח על טהרת בתי ההקדש, שלא ייעשו שם דברים בלתי רצויים.
בליטא הגיע מספר הרמאים לממדים רציניים ביותר ובין התקנות שנתקבלו ע"י ועד מדינת ליטא בשנת שפ"ג (פנקס מדינת ליטא ע' 17) הוחלט על נקיטת אמצעים כנגדם: "אודות קבצנים העולים משוט בארץ ומהתהלך בה לארכה ולרחבה, מארץ רחוקה הם באים ומתפשטים בארץ ליטא ורוסיה, ודרכיהם דרך לא סלולה, מטים עקלקלותם בדרכי חושך, ואינו נוגה להם במעשיהם החשוכים ומכבידים על המדינה לאכול מטובה, ביתר שאת [ועוז], עוד זה מדבר וזה בא, והנם למשא עד אשר לא יוכל למלט משא, וביותר אנשים בלתי הגונים מתלבשים בטלית שאינו שלהם ובחלוקה דרבנן, לדרוש כרבים, ולהורות ולהבדיל, ובקרבו ישים אורבו, מלא מרמה ותוך שבע תועבות בלבו, נהים כריסי' לא שוי' כמעשיהם, רבים (שהיה ש)נתפסו בבתי זונות ובתי משתאות, ויתר חילולים רבים, שאין הדעת סובל. ואין להעלות על הספר".
"על זאת עלה ונגמר, בחרם ושמתא ובקנס גדול, ממון הערוך די מסת ידו, שלא ליתן כלום לשוב קבצן בעולם, זולת הפור לשלחו משם ולהלן, ואין להחזיקו בביתו יותר מעת לעת".
"ואם אין לאל ידיהם לפטור אותו ולשלחו ע"י כפיות יד ישראל, יגרשנו אותו ע"י גוי, ואין חטא ואשמה בדבר כי כבר הליצו בעדינו חכמינו ז"ל במתק לשונם, באמרם בואו ונחזיק לרמאין, - - - ואיש אשר ידמה בנפשו לנהוג בו מידת רחמנות, לעבור על דברי תיקון זה, נחשב לו לעוון להיענש בעונש חרם ושמתא ועונש ממון, זולת שאר עונשין ורדיפות".
לאחר כחמישים שנה היה צורך לנקוט באמצעים דומים בקהילות אשכנז, ובתקנות קהילת פרנקפורט משנת תל"ה, נתקבלה תקנה מיוחדת לא לאכסן אותם: "בעלי בתים קובלים מאוד מאוד, שהפונדקאים מחזיקים אצלם את כל הגנבים, ומשום כך אינם בטוחים בבתיהם מגניבות, וחוץ מזה נעשים בפונדקאים על ידי הגנבים כל העבירות בסתר ובגלוי, ובמיוחד מעשי זנות, מכיון שיש חרם מרבני אשכנז שלא לעשות עסקים אתם, הרי כל שכן שלא יתן שום בעל אכסניה אוכל לשום איש, ואפילו לא יכניסנו מבלי שיביא כתב ראייה מהממונה, כמה זמן רשאי הוא להחזיקו, או אם האורח יביא פלט (-פתק) ללינה, אז רשאי לתת לו משכב לאותו לילה, על זה מחוייב כל בעל אכסניה להישבע שבועה כפולה שלא לעבור על דבר".
בדומה לכך "על כל בעל בית לנהוג שלא לתת כל דריסת רגל לאנשים כאלה, וכל בעל אכסניה שיהא עובר על כך, לא יורשה להלין איש במשך שנה תמימה, מכל שכן לתת אוכל, ומלבד הקנס שצפוי לו מן הקהל יצ"ו יפורסם ברבים שאכסינתו אסורה".
בקהילה אחרת נתקבלה תקנה "ששום בעל בית לא יחזיק בביתו כייסים או שאר גנבים, ואפילו לינת לילה לא יתנו להם, בכן מהיום הננו אוסרים וגוזרים בחרם על כל מי שיעבור על זה, וכן יאבד את הקיומים שלו, חוץ משאר עונשים קשים שיבואו עליו מידי השררה יר"ה. כללו של דבר, אל יבוא אדם לידי מגע או משא ומתן עם גנבים וכייסים".
היו תקופות שקהילות ישראל באירופה המערבית היו נאלצות לפנות לשלטונות כנגד מגפת הקבצנים הנודדים, שהגיעו ממזרח אירופה ופשטו על פני קהילת צרפת, ביחוד במחוז אלזס- לוטרינגיה. בשנת תקל"ג (1773) פרץ מחנה של מאה קבצנים "אשר דיברו בכל לשונות אירופה" לקהילת איל-סיר סורג וכדברי מהלר בספרו "דורות אחרונים" (ח"א, ע' 114). "לא הסתפקו בקצת הפרוטות שחולקו ביניהם וכן לא בעובדה שהחולים והנשים ההרות הוכנסו לעיר. כמה פעמים הבקיעו שערי העיר והתנפלו במקלות ובאבנים על יהודי המקום, שנסתגרו בגיטו, רק כשהגיעה בשנייה פלוגת גראנדירים מאביניון, נחבשו בבית האסורים ואחר כך גורשו מן המחוז. לאחר המעשה החמירו ארבע הקהילות חומרות יתר בתקנות לגבי אי הכנסת יהודים מן החוץ, וקהילת קאפאנטראס קיבלה עליה לשלם לשוערי העיר הנוצריים ולשוערי הגיטו תוספת שכר מיוחדת כדי שיבריחו אורחים כגון אלה".
בסיכום הדברים ניתן לציין כי במאמרנו העלינו רישומים לפעולותיהן של כמה מחברות הצדקה, והם מוסדות החסד העיקריים, אולם מספר החברות ומוסדות החסד שהיו קיימים בתפוצות ישראל היה גדול ביותר.
עוד במאה הראשונה לאלף השני מפרט רבינו נסים גירונדי (-הר"ן), מחכמי ספרד, חמש חברות צדקה שהיו קיימות בקהילת פרפיניאן, ובתשובתו (שו"ת הרן סימן א') הוא מספר: "זה כמה שנים נתחברו מטובי העיר לדבר מצווה, לפרנס ולבקר חולי עניי ישראל - - - וכל בני החבורה עשו ביניהם שטר שחתמו בה כנהוג בכל חבורת מצווה, מזכרון כל ההסכמות והתנאים שהסכימו והשתנו בגדר החבורה הנזכרת שעשו, - - - ואחר כך כתבו בשטר הנזכר כמה הסכמות וכמה תנאים, בעניין הממונים על החבורה והגבאים וביקור החולים ועניינים אחרים, - - - וכן הסכמנו שכל איש ממנו שידור נדר בבית הכנסת שבעירנו, שיהא החצי מזה הנדר להקדש זה". מתוך דבריו משתמע כי בעירו היו חמש חבורות: "חברא קדישא", חברת "תלמוד תורה", "שמן למאור", "הקדש חולים" ו"עזרת עניים".
תושבי הקהילות היו נוהגים לתרום בהזדמנויות שמחה וכן לעתים מזומנים לטובת חברות אלו, ויש שהיו משאירים בצוואתם סכום הגון כקרן קיים להחזקת מוסדות אלה. י. בער מספר בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" (ע' 378) על אחת מאלמנות האנוסים, שהשאירה בצוואתה קרן לגמילות חסדים "לתשועת נפשה", שיתנהל ע"י אחד מקרוביה מתושבי סרגוסה "ואם קהילת היהודים בסאראגוסה תחרב או תאבד את אוכלוסיתה על ידי איזו סיבה, או תמיר את דעתה ומעמדה, באופן שההקדש הנועד למען תשועת נפשי יופסק, תעבורנה ההכנסות הנזכרות לרשות הקהילה היהודית הגדולה ביותר של המלוכה האראגונית". נוסף לכך הקציבה סכומים שונים לחברת "קברים", "תלמוד תורה", "ביקור חולים" ולשאר ענייני צדקה.
קהילות איטליה הצטיינו במיוחד בריבוי החבורות שנועדו לעידוד מעשים טובים, ומכיוון שהיו בכל עיר קהילות אחדות, כגון איטליאנו, אשכנזים וספרדים, גדל מספר החברות במידה מרובה. ברומא למשל היו קיימות בתקופת הגיטו למעלה משלושים חברות, ובליוורנו העשירה והפורחת הגיע מספר החברות עד ששים בקרוב. (תולדות יהודי רומא לריגר, ח"ב ע' 315).
בקהילת רומא התארגנו חבורות הצדקה ברבע מחלקות עיקריות: "עוזר דלים", "גמילות חסדים", "מושב זקנים" ו"שומר אמונים", אולם אלה שימשו מעין חברות גג בלבד ועל ידיהן הסתעפו חברות קטנות לצדקות ושמותיהן העידו על תפקידיהן. וכך למשל היו שם שבע חבורות להלבשת עניים: "מלביש ערומים", מכסה ילדים", "מלביש עניים", "נוה שלום", "לב אלמנות ארנין", "שמחת הרגל" "אורח חיים" וכן הוקמו חברות מיוחדות להחזקת יתומים ולגידולם כגון "מגדלי יתומים" (שם).
מנהג החבורות היה נפוץ כל כך בציבור האיטלקי עד שנוסדו שלוש חבורות מיוחדות: "מדליקי נר שבת", להספקת שמן לעניים להדלקת נר שבת, "מדליקי חנוכה" - לנר חנוכה וכן "שומרי מזוזות" להספקת מזוזות לפתחי הבתים.
אף בקהילות אירופה המזרחית התארגנו חבורות מיוחדות לגמילות חסדים לצדקה. בפנקסה של קהילת דובנא ("דובנא רבתי" לא. ז. מרגליות) נזכרות כמה חברות "חברא קדישא גחש"א", "נר תמיד" (לבית הכנסת), "נר תמיד לקלויז", "חברה קדישא - סנדקאות", "ביקור חולים", "גמילות חסד" (להלוואות), "פדיון שבויים", "מלביש ערומים" ו"הכנסת כלה". (מאמרו של י. קלויזנר בקובץ "יהדות ליטא").
מן הדין לציין את הצורה החדשה של צדקה ציבורית, שהתפתחה ליד תנועת החסידות, ואם כי כאן לא היה לדבר מבנה של מוסד או ארגון, עם גבאי צדקה נבחרים, תקנות וכו', אלא שמנהיג העדה היה נוטל את ה"פדיונות" מאנשי שלומו, ומחלק אותם לצדקה כראות עיניו, הרי הגיעו ממדי הסכומים שחולקו על ידם להיקף רציני בכל ענפי הצדקה.
על הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, מסופר כי כל הכספים שהיו ניתנים לו כ"פדיונות", היו מיועדים אך ורק למטרות צדקה, הכנסת כלה, פדיון שבויים וכדומה. אף מסופר עליו שמעולם לא לנו אצלו מעתו, וכאשר "היה בא מן הדרך היה מסלק חובות והמותר פיזר צדקה באותו יום".
בשעה שיצא הקטרוג על תנועת החסידות ובין היתר טענו המתנגדים בכתבי הפלסתר שלהם, על סחיטת כספים כביכול ע"י ראשי התנועה, יצא ר' זכריה מנדיל, מתלמידי הרבי ר' אלימלך מליזענסק באגרת גלויה, שהובאה לדפוס, בסוף ספר "נועם אלימלך", ובו הוא מכריז:
"מעולם לא לנו אצלם מעות בקופסא אפילו לילה אחת. ותמיד כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים, להשיא יתומים ויתומות ואלמנות, ולהתיר אסורים, ולפדות השבויים, ולרפא החולים, ולנחם אבלים, ולגמול חסדים עם כל אנשים, ולהכניס אורחים, ולקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ולרחם על אביונים".באגרת זו, שנכתבה בימי חייו של הרבי ר' אלימלך מליזענסק, כלומר כעשרים וחמש שנה לאחר פטירת הבעש"ט, אנו למדים על מאמציהם של ראשי תנועת החסידות, לכלכל את ענייני הצדקה לכל צורותיה, ומאז ועד עתה הוכרו בתי הצדיקים כמרכזי צדקה במידה שאין למעלה הימינה, וכל קשה יום היה מוצא פורקן באהלי צדיקים, מבחינה רוחנית וגשמית גם יחד.
לא על הלחם לבדו יחיה האדם
הוא מדגיש כי
"המטרה הכלכלית שהצריכה את ארגונן של חברות אלו על בסיס מקצועי, לא היה בה כדי להצדיק את קיומן, ורק ההתעסקות במצוות ובמעשי חסד היא שהקנתה את ההצדקה הציבורית לקיומן".לעתים היתה הדרך הפוכה ובחברת לימוד נקבעו סדרי עזרה הדדית בין חבריה ומן הדין לציין את טענתו כי היו חברות כגון "חברה לסיפוק עצי הסקה" או "לחלוקת ציצית חנם", שסיסמתן העיקרית לא היתה אלא סיסמת כרוז והצדקה לקיומה, ומטרתה העיקרית היתה בתחומי עשייה צדדיים כגון קיום שיעורים, הקמת בית כנסת וכו'.
הדגשנו כי אנו מציינים רק את מוסדות החסד והצדקה, ולא את מוסדות התורה, אולם מן הדין לציין כי בכמה מן החברות היה נהוג לקיים שיעור יומי לתלמוד תורה. כאשר נוסדה בשנת תקכ"ד (1763) "חברא קדישא של בחורי חמד בוינה", הרי מלבד תפקידי הצדקה שנטלה על עצמה כגון מתן בסתר, הכנסת כלה, פדיון שבויים, הלבשת ערומים וביקור חולים, נמנו בין מטרותיה גם "אמירת קדיש ולימוד משניות על נפטרים וכן לקבוע עתים לתורה, לקבל פני רב ומורה, לשמוע פלפול וסברה". אף חברי "חברה קברנים בהאנוי", נדרשו לבוא כל יום ללמוד שיעור ב"עין יעקב" ובתנ"ך. וכמובן שהכנסות החברה העודפות על ההוצאות היו מיועדות למטרות צדקה וחסד.
וכך נשתלבו בחיי קהילות ישראל שלושת העמודים שעליהן העולם העומד (פרקי אבות, פרק א' מ"ב)
"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
