|
תקציר: השבת היא זכר למעשה בראשית. כיבודה של השבת מעורר את הכיסופים אל הבורא ואת הרצון להודות לו ולשבחו. עיקר הכוונה בשמירת השבת היא לשם ה' וכל יתר העניינים הם דברים שבאים ונגררים מעצמם, ולפיכך חילולה הוא עוון חמור. מילות מפתח: שבת, חילול, מקושש. |
|
המושג "חול" הוא היפוכו של המושג "קודש" כמו שהמושג "טמא" הוא היפוכו של המושג "טהור" (עיין לדוגמא ויקרא ה 10) |
"ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" |
|
"חילול", פירושה אפוא, הפקעת הקדושה. יש לפעמים, כהפקעה כזו היא מותרת ואפילו מחויבת על פי הדין כמו "חילול הכרם" שפירושו הפקעת הקדושה מעל הפרות על ידי פדיונם בכסף. מכאן יכולים אנו להסיק כי המלה "חילול" כשלעצמה היא "נייטרלית", כלומר אינה מחויבת לגרור אחריה משמעות שלילית של פשע ושל מעילה. אבל למעשה ברוב המקומות וההזדמנויות שאנו משתמשים במלה זאת יש בה המשמעות השלילית שעניינה הפקעת הקדושה מבלי שתהיה למחלל הסמכות לכך והצרוף "חילול-הקודש" מעורר במחשבותינו רגש של רתיעה וסלידה כאחד הפשעים האיומים ביותר. התואר "קדוש" חל בלשון המקרא על מקומות, כמו בית המקדש, עיר הקדש וארץ הקדש, על חפצים וכלים, כמו כלי המקדש ובגדי כהונה, על מאכלים, כמו הקורבנות ומתנות כהונה, על אנשים מסוימים, כמו הכוהנים הלווים ואף הנביאים וגם כלל ישראל וחסידי אומות העולם, על המלאכים ועל הקב"ה בעצמו ולבסוף גם על זמנים מסוימים, השבת, המועדים, שמיטות ויובלות. וזהו דבר שקשה לתפסו בתחילת המחשבה שהזמן, שאיננו נתפס בחושים וגם במחשבה אין לו קיום עצמי ממשי, כי תמיד הוא שוטף ועובר במרוצה, שגם הוא יוכל להיכנס ברשימת העניינים שחלים עליהם המושגים "קודש", ו"חול" שדומה שמעצם טבעם אינם יכולים לחול אלא על עניינים קבועים ומתמידים. אם נתבונן בזאת נראה שהלשון נאמנת בזה לכלליה. שהרי את המלים המתארות את המקום מעבירים אנו לתאר גם את הזמן. "מוקדם ומאוחר, ראש וסוף ארוך וקצר תחילה וקצה" ואפילו "נקודה", כל המלים האלה ואחרות כמותן משמשות לנו להביע את יחסי הזמנים כמו את יחסי המקומות, ואף התואר "קדוש" כך; כמו שיש "מקום קדוש" כך יש גם "יום קדוש". לא קל להסביר מה הכוונה בקראנו לדבר-מה "קודש". כמובן שתלויים בזה הרבה עניינים משפטים, הלכתיים, מוסריים וחברתיים. אבל כל אלה רק מתלווים אל הקדושה, יוצאים ממנה וסובבים אותה אבל אינם עצם הקדושה. ההסבר הרגיל הידוע מדברי חז"ל ומוכר ללומדי חומש ורש"י על הפסוק "קדושים תהיו" (תקרא י"ט) הוא, שקדושה עניינה הבדלה, הפרשה. ואמנם יש לזאת אסמכתא חזקה בכתוב (ויקרא כ' 26): |
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".
|
|
אולם גם הסבר זה אינו ממצה את עומק הקדושה. ודאי, התכונה הבולטת ביותר של הקדושה היא ההבדל שבינה ובין החולין ולכן אנו מסיימים את הימים הקדושים בברכת "המבדיל בין קודש לחול", אלא שעוד צריך ביאור הבדלה לשם מה, שהרי ברור הדבר שלא כל דבר מובדל הוא קדוש. מחקרים אטימולוגיים, המחפשים את ההוראה היסודית, של השורש "קודש" בעברית ושל תרגומיו בשפות אחרות אינם מועילים לנו כלום בעניין זה. מה יועיל לנו למשל אם נדע כי לפי סברא אחת "קודש" ביסודו הייתה לו הוראה של "שרף" (זכר לדבר מדרש חז"ל בדברים כ"ב 9 - פן תקדש - תוקד אש") או שהמלה "holy" באנגלית ביסודה עניינה "שלמות" והיא קרובה למלה "whole"? נראה ברור שאין דרך אחרת להסביר מה זה קודש אלא לבחון את עצמנו ולראות איזה רעיונות או רגשות מתעוררים בקרבנו בשעה שאנו אומרים על דבר מה שהוא קדוש. ונדמה לנו כי מתוך בחינה כזאת לא נהיה רחוקים מן האמת אם נגיד שב"קדושה" כלולים שלושה רגשות: הראשון הוא רגש ההכנעה, השפלות ואוזלת היד כלפי מי שכוחו עוזו ויכולתו עולים לאין שיעור על כוחנו. הכרה זאת היא הכרחית בכל רגש של קדושה, כי המדמה בלבבו: "אזי ואפסי עוד" וודאי שהוא לועג לכל קודש. בייחוד עם רגש ההכנעה צריך לבוא גם רגש הכמיהה והגעגועים אל הקדושה בחינת |
"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי... בקדש חזי לראות עוזך וכבודך" (תהילים ס"ג 3-2), |
|
כי הכנעה בלבד בלי געגועים וכיסופים אינה שייכת לתחום הקדושה שהרי נכנעים גם לפני מושל עריץ ואפילו לפני שודד שיש בידו נשק. אבל ההכנעה לפני האלוהים היא כזאת שאף אם מתוך פחד ואימה ומורא מפני ידו הקשה מתעורר לרגע קטן הרצון לברוח כביכול מפניו מתייצבת ממול רצון זה ומבטלתו הכמיהה להוד הנשגב של הקב"ה ומשיבה את הבורח אל אותו המקום ממנו דימה קודם לברוח. וזהו שאמר רשב"ג ב"כתר מלכות" "אברח ממך אליך" והוא הדבר שחש יונה הנביא בעצמו ובבשרו כאשר קם לברוח מפני ה' ובסוף אמר בתפילתו: |
"ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קודשך" (יונה ב' 5).
|
|
התנאי השלישי למציאות הקדושה הוא שהכמיהה אל הקודש תהיה אך ורק מטרה לעצמה ולא תכלול בתוכה שום כוונה לאיזו הנאה אחרת כל שהיא חוץ מעצם ההנאה שבדבר זה עצמו, להתקרב עד כמה שאפשר אל מקור הקדושה. וזהו עומק הרעיון הצפון בהלכה החוזרת פעמים רבות במקומות שונים והקובעת ש"הנהנה מהקדשים מעל". מכל האמור מתברר שעצם הקדושה אין לה כי אם מקור אחד בלבד והוא האלוהים אשר בכוחו ובגבורתו ברא את העולם ולו תכרע כל ברך ותשבע כל לשון ואליו לבדו ישתוקקו כל המחשבות והנשמות הטהורות. וכל יתר העניינים והעצמים שאנו מכנים אותם בשם "קדושים" - קדושתם תלויה רק בזאת שהם מזכירים אותנו ומעוררים אותנו לכוון את מחשבתנו כלפי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולפיכך קובעת ההלכה כי כלי המקדש שנשדדו בידי הגויים פקעה קדושתם ויצאו לחולין וסמכו על הכתוב ביחזקאל ז 22. "ובאו בה פריצים וחללוה". כי אחרי שהכלים האלה אינם משמשים יותר לעבודת הקודש אין בהם מה שיקרבנו אל הקדושה יותר משיש בכלים אחרים. עתה נשוב להתבונן במושג של קדושת הזמן. הזכרנו לעיל שהלשון יכלה ליחס קדושה לזמן כמו שהיא מייחסת קדושה למקום. עתה נתבונן בדבר מבחינת הרעיון כי הדבר הוא קל מצד אחד ונכבד מצד שני, פשוט מצד אחד ונשגב מצד שני. מצד אחד קל להגיע אל הקדושה שבזמן מאשר אל הקדושה שבמקום, שהרי בשביל להגיע אל המקום הקדוש אתה צריך לקום וללכת ולפעמים המקום רחוק והדרך קשה ולפעמים המקום מחולל בידי רשעים או הרוס וחרב. וכבר מספר השנים שבית המקדש חרב עתה כמעט פי שלושה על מספר השנים שעמד בבניינו - מה שאין כן הזמן המקודש. אתה אינך צריך לבוא אליו. הוא בא אליך בכל מקום שאתה נמצא בו ובכל מצב שאתה נמצא בו, ואין אתה תלוי בזה ברצון אחרים ובמעשיהם. בידך ורק בידך הוא להקים את מקדש-הזמן ואיש אינו יכול להחריבו. אבל מצד שני תחושת הקדושה שבזמן דורשת מאמץ מחשבתי והתעלות רוחנית גדולים יותר מאשר תחושת הקדושה שבמקום. כי במקום אנו רואים בחושינו בניינים מפוארים, אולמות מקושטים וכלים נאים שעלולים לעורר בנו התפעלות מצד עצמם ועל ידי כך לעורר בנו התעוררות של כמיהה אל הקודש, אבל בזמן אין אנו רואים שום סימן חיצוני והכל תלוי רק בהכרה הפנימית שבנו כי שונה היום הזה מימים אחרים. כי ביום הזה כלולים זיכרונות המקרבים אותנו אל הקודש. ואם נתבונן בדבר מנקודת השקפה זו נבין מדוע הקדימה התורה בכמה מקומות את האזהרה על קדושת השבת לפני האזהרה על קדושת המקדש. כי בעומק המחשבה אנו רואים שקדושת השבת נעלה יותר מקדושת בית המקדש ולפי זה מובן גם מדוע אין בניין בית המקדש דוחה שבת. ועוד נתבונן כי כל שלושת היסודות שמנינו למעלה בהסברו של מושג הקדושה כולם מצויים ובולטים בעניין השבת. ראשית: השבת היא זכר למעשה בראשית: כלומר כלולה כאן ההכרה שאנו כולנו נבראים וקיימים לא בכוח עצמנו אלא בכוחו העליון והנשגב של הבורא. שנית: יש בשבת, בכיבודה ובעינוגה כדי לעורר את הכיסופים והגעגועים אל הבורא ואת הרצון להודות לו ולשבחו. על כן נקבע כ"מזמור שיר ליום השבת", מזמור צ"ב בתהילים: "טוב להודות לה'. כי שמחתני ה' בפועליך במעשי ידיך ארנן מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. והדבר השלישי שיש בתנאי הקדושה הוא שתהא הכוונה לשם שמים בלבד, גם זאת אנו מוצאים הרבה פעמים בתורה כשהיא מדגישה "שבת לה'" או "שבת היום לה' " וכדומה. כלומר, אם כי בשבת יש הרבה צדדים שמביאים הנאה גופנית פשוטה וגם תועלת חברתית ומוסרית הרי בכל זאת עיקר הכוונה בשמירת השבת היא לשם ה' וכל יתר העניינים הם דברים שבאים ונגררים מעצמם אם מקיימים את השבת כהלכתה לשם ה' וזאת הסיבה שהרבה מלאכות אסורות בשבת אף על פי שאין בהם מאמץ גופני ויגיעה יתירה, כי הכוונה הראשונית בשמירת השבת אינה אלא לקדש את היום לשם ה'. לפי כל האמור נבין מדוע כה חמורה קדושת השבת וכה החמירה התורה בעונשה, |
"ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה (שמות ל"א 14). |
|
במערכת העונשים שבתורה העונש על חילול שבת הוא מן העונשים החמורים ביותר ושום עונש אחר על עברה אחרת של חילול המקדש והקדשים אינו דומה לו. שווה עונש זה בחומרתו רק לעונשים החלים על סוגים מסוימים של גילויי עריות ושל עבודה זרה, כי חילול השבת היא פגיעה בקודש הקדשים הנעלה ביותר. יחזקאל הנביא מקדיש תוכחה עזה לבני ישראל ומונה את החטאים שחטאו ישראל מיום היותם נבחרים לעם לה' (יחזקאל פרק כ'). שם הוא מזכיר פעמיים את חטא חילול שבת ומיחס אותו לימי המדבר. בפעם הראשונה (פסוק 13) מיוחס חילול השבת ליוצאי מצרים. ובפעם השניה מיוחס חילול השבת לבנים של הדור הקודם (פסוק 21). נראה ברור שנבואת יחזקאל זו מסתמכת על מה שכתוב בתורה: חילול השבת שהוא תולה ביוצאי מצרים מכוון למה שמסופר בתורה בפרשת המן (שמות ט"ז 28-27) כי יצאו אנשים בשבת ללקוט את המן בניגוד לאזהרתו של משה. חילול השבת שיחזקאל תולה בדור השני מכוון למה שמסופר בספר במדבר (ט"ו 31 והלאה) על אודות המקושש עצים ביום השבת. אם דברינו אלה בהבנת נבואת יחזקאל נכונים יש לנו כאן הכרעה שלפי הפשט המעשה של המקושש אירע בדור השני של המדבר, כלומר אחרי חטא המרגלים והפרשיות שבתורה כתובות כסדר המאורעות, ולא כמדרש האומר שעניין המקושש קרה בשבת השניה אחרי העניין של לקיטת המן. ואומנם למדרש יש כוונה מיוחדת בזאת, מצד אחד להגדיל את חטאת ישראל שחללו שתי שבתות רצופות ומנעו בזה את הגאולה (על זה מיוסד המאמר המפורסם "אילמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין") ומצד שני כוונת המדרש היא כנראה להצדיק את עונש המיתה שהוטל על המקושש. לפי שיש כמה פרושים למלה "מקושש" ולא לפי כל הדעות זאת היא מלאכה שחייבים עליה מיתה. ולכן העתיק המדרש את המעשה לתקופה קדומה עוד לפני "מתן-תורה" וקביעת העונשים. לפי זה לא הייתה מיתתו של המקושש על פי חוקי העונשים שבתורה אלא "הוראת שעה" כדי לבסס ולחזק את מצוות השבת שרק אז ניתנה. אולם לפי פשוטו של מקרא מסתבר כמו שכתבנו למעלה. השוואת דברי יחזקאל לסיפורי התורה מאלפת אותנו מאוד. לפי משמעות פסוקי התורה היה אמנם בעניין לקיטת המן כישלון של אנשים מסוימים בחוסר ביטחון בה' או בקטנות אמונה הנובעת מחשש שמא לא יספיק להם המאכל שהכינו מערב שבת ולכן יצאו לחפש מן בשבת. והנה הם חפשו ולא מצאו. ומכיוון שכך ייתכן שלא היה כאן חילול שבת ממש שהרי לא היה להם מה ללקט. על כל פנים אין התורה מדגישה כאן את העברה של חילול שבת וגם אינה מייחסת זאת לכל העם אלא לחלק מן העם "יצאו מן העם ללקט". אבל יחזקאל מגיב על מעשה זה בתוכחת זעם חמורה מאוד: |
"וימרו בי בית ישראל במדבר בחוקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אתם האדם וחי בהם ואת שבתותי חללו מאד (יחזקאל כ' 13).
|
|
והדבר מובן: יחזקאל בהביטו לאחור ממרחק הזמן רואה בחטא הראשון הזה (שזה הוא למעשה החטא הראשון של העם אחרי יציאת מצרים) לא מאורע בודד בפני עצמו אלא חוליה ראשונה בשרשרת ארוכה של מרי שנמשכה עד חורבן בית המקדש. מנקודת השקפה זאת נעשתה עברה קלה לפשע חמור מאוד וכבר ציינו חז"ל דבר זה בהעירם על התוכחה הזאת (מובא ברש"י לפסוק 5) |
"הרי שהייתה שנאה זו כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה. ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה"
|
|
והדבר משמש לקח לדורות: שכל מעשה שהאדם עושה מוערך לא לפי אותו הרגע אלא לפי התוצאות שיהיו לו בדורות הבאים ואפילו הרחוקים מאות בשנים. ואדם חייב לכוון את מעשיו ולהביא בחשבון גם איך ישפיעו הדברים על צאצאיו ועל צאצאי צאצאיו וכאן נפתח לנו פתח להבין לעומקו את העניין של "פוקד עוון אבות על בנים". בהמשך הדברים (בפסוק 16) אומר יחזקאל |
"את שבתותי חללו כי אחרי גילוליהם לבם הולך". |
|
וגם זהו לקח חשוב מאוד שמתאמת בניסיון שאלה שמרוקנים את ליבם מכיסופים אל הקודש האמיתי אנוסים מטבעו של דבר לעשות להם אלילים וגילולים מתועבים כתחליף לקודש הטהור שחסר להם. ואם כי שמות האלילים האלה וצורותיהם משתנים מדור לדור, הרי עצם העניין קיים ועומד גם בימינו. בפסוק 21 חוזר יחזקאל (כמו שכבר הזכרנו), ומייחס חילול שבת לבנים של דור המדבר. וכבר ביארנו שלדעתנו מכוון יחזקאל בזה למעשה של המקושש. ואף על פי שהמקושש היה איש אחד, מתוך נקודת ההשקפה הנבואית המבוארת לעיל מכליל יחזקאל את חטאו בחטא כל העם ומוכיח את כל ישראל על שחללו את השבת. כבר הזכרנו שיש כמה דעות בהלכה בעניין ההגדרה המדויקת בדבר חטאו של המקושש והעונש שמגיע לו על פי הדין. לענייננו כאן אין צורך להיכנס בפרטי הלכות. מספיק לנו לציין כי מעשה זה משמש הדגמה לערכה הגדול של שמירת השבת וכבר ציין זאת הרמב"ם בראש פרק ל"א של מורה הנבוכים חלק שני באומרו: |
"כמה חמורה היא השבת ואדון הנביאים הרג עליה". |
|
ומבחינה זאת היו מבעלי האגדה שדנו את המקושש לכף זכות ואמרו שלשם שמים נתכוון להיות מופת בנפשו לגודל קדושתה והיו אף שזיהו את המקושש עם צלפחד בן חפר הידוע מסוף ספר "במדבר". עוד פעמים אחדות מוכיח יחזקאל את ישראל על חילול השבת: המקום המזעזע ביותר הוא בפרק כ"ג וכדאי לצטט במלואם את שלשת הפסוקים 39-36 ולחוש את זעקת האימה שבהם שתוקפה לא פג במשך השנים הרבות שעברו מעת האמר הנבואה עד היום הזה: |
ויאמר ה' אלי בן אדם התשפוט את אהלה ואת אהליבמה והגד להן את תועבותיהן:
|
כי נאפו ודם בידיהן ואת גלוליהן נאפו וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה:
|
עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא ואת שבתותי חללו:
|
ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבואו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי.
|
|
בפסוקים אלה מוכיח הנביא את שני בתי ישראל, יהודה ואפרים, (אהלה ואהליבה בלשון הסמלית הנבואית) על החטא הכבד של הקרבת קורבנות אדם, חטא שהוא חמור הרבה יותר משום שבעיני העושים אותו נחשב למצווה שאין כמותה. וחטא זה יש בו משום עבודה זרה (ניאוף בלשון הסמלית הנבואית) שפיכת דמי נקיים, טמוא המקדש וחלול שבת. - והנה יש לשאול מה עניין שתי עברות אלה טמוא המקדש וחלול שבת אצל עניין קורבנות אדם? התשובה היא שאותם התועים והטועים חשבו כי קורבנות אדם הם המצווה הנעלה ביותר וכמו שאמרו חז"ל בעניין דומה לזה, אלה שהקריבו את בניהם חשבו עצמם לעומדים במדרגה יותר גבוהה כביכול ממדרגתו של אברהם אבינו בניסיון העקדה: יש אפוא להניח שהם עשו את קורבן התועבה הזה דווקא בבית המקדש (במקום עקדת יצחק) ובודאי השיאו עצמם לחשוב כי קרבן כזה דוחה שבת ואולי התפתו לחשוב אפילו שמצוותו דווקא בשבת - ואם אמנם לאמתו של דבר קרבן זה הוא רצח מתועב אפילו ביום חול, בכל זאת נשאר עוד מקום בנפש הנביא, וגם בנפשותינו אנו הקוראים, מקום להזדעזע מכך שהיו בעמנו אנשים שלא רק שחשבו את רצח ילדיהם למעלה גדולה ומצווה חשובה אלא בחרו להם לביצוע מעשה זה את המקום הקדוש ואת העם הקדוש ובזה טמאו המקדש וחללו השבת באותם הדברים עצמם שהשלו את עצמם שהם מוסיפים קדושה להם. ומכיוון שהגיעו העניינים לידי כך לא הייתה אפשרות אחרת אלא שבית המקדש יחרב וכדברי המקונן "שכח ה' בציון מועד ושבת" כי העם הלך בגולה ושמר שם את שבתותיו. וגם בימים ההם היה קשה לשמור את השבת בגלות לבני ישראל ועל אחת כמה וכמה לגרים מבני הנכר שביקשו להיספח על עדת ישראל, אולם כאלה כן אלה התאמצו והחזיקו בשמירת השבת בהאמינם כי בזכות זאת יזכו לגאולה ככתוב בנבואת ישעיהו |
"כל שומר שבת מחללו... והביאותים אל הר קדשי נאום ד' מקבץ נידחי ישראל" (ישעיהו כ"ו 8--6). |
|
וכאשר שבי ציון קיבלו על עצמם לקיים את תורת משה וכרתו אמנה על כך, הדגישו בין הסעיפים הראשונים את מצוות שמירת השבת: |
ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכר לא ניקח מהם בשבת וביום קדש (נחמיה ח' 32).
|
|
נראים הדברים שבאמנה זאת קיבלו על עצמם לשמור לא רק את האיסורים מן התורה אלא גם את הגזרות והתקנות של החכמים שהרי איסור מקח וממכר בשבת היא תקנת חכמים. שנים אחדות אחרי כריתת האמנה מצא נחמיה חלול שבת גדול ביהודה ובירושלים (נחמיה י"ג 15 והלאה). אנשי יהודה היו דורכים גתות בשבת ומביאים סחורה למכור בירושלים וגם סוחרים מן הצורים היו מביאים דגים לירושלים ומוכרים בשבת. נחמיה הפחה אחז בשני אמצעים: גם בהטפה וגם באמצעים חוקיים. בהטפה הוא מזכיר שבחטא חילול שבת חרבה ירושלים. נחמיה מתכוון בזאת לנבואת ירמיהו (י"ז 19 והלאה) בה הוא מוכיח את העם ואת המלך שלא יביאו משא בשערי ירושלים ביום השבת. מלבד זאת ציוה נחמיה; לסגור את שערי ירושלים בערב שבת עם נטות צללי הערב ("כאשר צללו לו שערי ירושלים לפני השבת") בשביל שהרוכלים לא יוכלו להיכנס. בכל זאת המשיכו הרוכלים לבוא ולנו מחוץ לחומה. כנראה שקיוו למצוא דרך להתגנב אל תוך העיר או שחיכו שאנשים מהעיר יצאו אליהם לקנות את סחורתם. נחמיה היה צריך להשתמש באיומים נגדם "אם תשנו - יד אשלח בכם". האיום הועיל והסוחרים חדלו לבוא בשבת. אין נחמיה מספר לנו אם היו לו אמצעים חוקיים נגד אלה שדרכו גתות בשבת ביהודה. ובמקום זה נפסקת בכלל הרצאת דברי ימי ישראל בכתבי הקודש, אבל מן הדברים המסופרים לנו בספרים אחרים על תקופות מאוחרות יותר רשאים אנו להסיק כי דברי ההטפה של נחמיה ביחד עם הפצת דברי התורה והנביאים בעם הועילו להחדיר בעם את תודעת קדושת השבת. והשבת נעשתה לאחד היסודות שחיי קהילת שבי ציון ביהודה היו מושתתים עליהם. עד שבימי החשמונאים כבר נמצאו רבים מאוד שמסרו את נפשם על קדושת השבת אף במקום שלפי הדין היו חייבים לחללה. ראוי לציון פה דבר שיש לו חשיבות חינוכית רבה בימינו: לפעמים שומעים אנו טענות כי בדורנו מפני שינוי תנאי החיים קשה לשמור על השבת יותר מאשר בדורות הקודמים. דומה כי עיון קל במקרא מוכיח לנו שאין הדבר כך. בכל תקופת המקרא מימי משה ועד ימי נחמיה אנו נתקלים בבעיה של שמירת שבת, והבעיות דומות מאד לאותן הבעיות שבימינו אם כי התנאים הטכניים והחברתיים היו שונים תכלית השינוי. בימי דור המדבר (בלקיטת המן) הייתה הבעיה בעצם: איך אפשר להכין אוכל טוב לשבת מערב שבת. בימי נחמיה הייתה הבעיה איך אפשר להשבית עבודה חקלאית בשבת, ואיך אפשר למנוע מסחר ורוכלות ותחבורה ציבורית בשבת. מכאן חייבים אנו להסיק שהתחלפות הדורות ושינוי סדרי החברה ושכלול הטכניקה הם רק עניינים שניים במעלה לבעיה העיקרית שהיא החדרת ההרגשה של הקודש בהכרתו של האדם מישראל. וכשזו ישנה אין האדם חושב שאיסורי השבת מכבידים עליו אלא להפך כל ימי השבוע הוא נכסף ליום השבת. לבסוף עוד נקודה חשובה אחת בשמירת השבת שלרוב אין שמים לב אליה. השבת מסמלת את רציפות האומה מיום היותה לעם עד היום הזה. שהרי, בניגוד למועדים התלויים במהלך הירח ובתקופות החמה אין לנו שום סימן בטבע שהיום הזה הוא הוא היום השביעי ולא יום אחר. ואנו תלויים בזה רק באמונה ובידיעה הבטוחה שספירת הימים הזאת, שבוע אחרי שבוע נמשכת ברציפות מהיום הראשון בו קיבלו אבותינו על עצמם את מצוות השבת עד היום הזה. ובמשך כל הדורות הרבים לא נגרע יום אחד ולא נוסף יום אחד למניין זה של ימי השבוע. וגם בין כל המחלוקות והכיתות השונות שקמו בישראל, אם כי היו חילוקי דעות על פרטים שונים באופן שמירת השבת, מעולם לא הייתה מחלוקת על עצם התאריך של יום השבת. אפילו אותן הדתות שקבעו להן יום מנוחה או יום תפילה ביום אחר מימי השבוע אינן טוענות כי היום שלהן הוא היום השביעי, להפך הן מבססות את מעלת יומן על הנחה מוקדמת כי השבת של ישראל היא היא היום השביעי מכאן יוצא שבשעה שאנו שומרים את השבת אנו מעידים בזה גם כי אנו מחזיקים בידנו את החוט העובר במשך כל הדורות מימות אבותינו הראשונים שהתחילו לספור את הימים שבעה שבעה. ומעולם לא פסק מניין זה מישראל. מניין זה וכל ימי השבוע הוא אפוא החוט שמחבר את כל הדורות בישראל ועושה אותם לגוי אחד בארץ ועם מקדשי שביעי. |
