חזקיהו המלך, שישעיה הנביא האציל עליו מרוחו, תיקן תקנות להחזיר עטרת דת ישראל לטוהרתה, שיבר מצבות, ניתץ במות וכרת אשרות, הוא גם הוציא את הטומאה מהיכל ה', פתח דלתות בית המקדש, שנסגרו בפקודת אביו אחז. (דבה"י ב, כט), והרים על ידי כך את קרנה של ירושלים. הוא העמיד את העם הנמצא בירושלים ובנימין וכרת אתם ברית לעזוב את עבודת הפסלים וללכת אחרי השם ולשמור מצוותיו, עדותיו, וחוקיו. בהתלהבותו לעקור כל שארית של עבודה זרה מן הארץ, לא נרתע מלכתת את נחש הנחושת שעשה משה במדבר (מלכים ב, יח, ד), כי עד הימים ההם נכשלו בו בני ישראל והיו מקטירים לפניו. החכמים שבדור הסכימו למעשהו והודו לו על כך (פסחים נו א) ואף ייחסו לו יסודם של בתי כנסת ובתי מדרש, שהיה מספק להם שמן למאור (סנהדרין בבלי צד, ב). לא? בר זמן רב ושוב חזרו ונחרבו הפסלים וכהני פולחנם, עד שהמלך יאשיהו הצעיר התעורר לפעולה דרסטית יחולל מהפכה דתית מקיפה, השבית את הכמרים, ביער את הבמות, האשרים, הפסילים והמסכות וניגש לשפץ מחדש את בית המקדש ולהחזיר עבודת ה' למקוריותה. בעת בדק הבית נתגלה ספר התורה וגם הוא, כחזקיה לפניו, חידש את הברית בין העם לבין השם (מלכים ב, כג ודבה"י ב, לד).

המאבק הנואש הממושך בין שתי השקפות עולם, בין תורת משה לבין עבודת אלילים, העמיק את רגש התיעוב לפסלים והגביר את הזעם נגד הצורות, שהן נטע זר בכרם ישראל. נבואת יחזקאל הנביא יצרה רוח חדשה בעם עם מגמה להתקדש ולהיטהר לקראת עבודת השם העתידה להתחדש. על אדמת בבל התארגנה וקמה יהדות מחודשת. שלבה בירושלים ותורת משה על שפתיה. שירי ערגה ואהבה חוברו והיו לשירי עם בפי הציבור ומעוררו געגועים ותקווה לשוב לארץ אבות ולראות את בית המקדש בנוי על תלו. בבבל גם קמו בתי תפילה, שהם הראשונים בתולדות בתי הכנסת על אדמת נכר, ומסורת עתיקה מספרת, שיכניה מלך יהודה. וסיעתו נטלו אתם לגולה מאבני ירושלים ומעפרה ובנו בית כנסת בסביבת נהרדעא וקראו לו

"דשף ויתיב", כלומר, "זז משם והתיישב כאן" (בבלי, עבודה זרה, מג, ב) והיינן דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו (תהלים קב, טו).

כך נוצר הקשר הנפשי לכל הדורות בין בית המקדש לבין בית הכנסת ונפתחה דרך ליהדות של חכמי ישראל ותורתם שבעל פה, תורה ששמרה על עם ישראל וייחודו בסערות הימים בארצות פזוריהם עד היום.

כשניגשו שבי הגולה להקים את הבית השני, הייתה שאיפתם להקימו במתכונת הבית הראשון על כל פארו והדרו, אבל לא השיגה ידם של בני "דלת העם", הנשאר בירושלים יושבי הגולה", העולים החדשים, גם יחד לבצע את המשימה הזאת. מצבם הכלכלי היה קשה וחייהם בארץ טרם התבססו, סמכו על כן על בית המלכות אשר בשושן שיבוא לעזרתם. רמז על כך עזרא הסופר בתפלת ההודיה שלו

"ברוך ה' אלוקי אבותינו אשר נתן כזאת בלב המלך לפאר את בית ה' אשר בירושלים" (עזרא ז, כז).

לא רק להקים אלא גם לפאר. בהשפעת הנביאים האחרונים נשתנו ערכי המחשבה של בני ישראל השבים מן הגולה ותודעתם הרוחנית-לאומית התגבשה במידה רבה. הקריאה הדרמטית של זכריהו הנביא,

אל תהיו כאבותיכם! (א, ד) ואזהרתו הנמרצת "אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (שם, י, ב)

השפיעו שהיהודים ראו בכל פסל או דמות מקור טומאה שיש לשרש אחריה ולהרחיקה מן הארץ כי תועבה היא.

והימים ימי המאבק הגורלי בין תרבות המזרח לבין תרבות המערב. התרבות והאמנות הפרסית שהייתה אז בשיא זהרה, עם מערכת צורותיה הפולחניות התפשטה על פני כל המזרח. ניצחונותיו וכיבושיו של אלכסנדר הגדול שמו קץ לממלכה הפרסית והתרבות ההלניסטית פרצה לתוך תחומיה של ארץ-ישראל, הביאה אתה שוב שפע של דמויות וצורות מן המיטולוגיה היוונית-רומית, שהיהודים לא שערום ולא ידעום עד כה. תרבות זו כבשה עד מהרה את הלבבות והכתה שורשים בחיי העם, אולם היא באה לידי ביטוי בעיקר בשיטת הבניה, באמנות הקישוט והפסול ובאורח החיים, מבלי להזדהות עם ערכם הדתי והאידיאולוגי של האטריבוטים הסמליים של ההילניזם. ופולחנם. הסלידה לפסלים ולצורות לא רפתה, להפך היא הלכה והעמיקה ואיסורם נשמר בעקביות ובהתמדה גם בתקופת מלכי בית חשמונאי וגם בתקופת הורדוס הגדול. כמובן שתודעה זו הטביעה את חותמה וקבעה את יסודותיה וטובה של האמנות היהודית בכלל ושל מערכת הקישוטים וסגנונם של הבית השני בפרט.

על צורת בית זרובבל וקישוטיו, שנבנה בשעת הדוחק והמצוקה, לא ידוע לנו דבר, לעומת זאת רב החומר הספרותי באופן יחסי, על מקדש הורדוס, שנבנה בעצתו. של בבא בן בוטא ובפיקוחם של חכמי ישראל, שלמרות יחסם השלילי למלך ולמעשיו שבחו את מפעלו. והכריזו

"מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו".

לבנינו המונומנטלי של הבית ולקישוטו השתמשו בחומרי בנין יקרים ביותר, זהב, כסף ונחושת קלל מעורבת בזהב ואבנים צבעוניות בכחול, לבן וירוק (כוחלא, שישא ומרמרא), גם אותן חשב המלך לכתחילה לחפות בזהב, אלא שהחכמים יעצו לו להימנע מזה

"דהכי שפיר טפי", שהבנין ייראה כגלי ים נעים (אידוותא דימא) "והעין משתעשעת בראייתם" (בבא בחרא ד, א).

משום הרחקה יתירה ומחשש לעבור על אזהרת

"לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך" (דברים מז, כא)

נאסר השימוש בעץ בקודש פנימה, ונפסקה הלכה לדורות

"שאין בונים בו עץ בולט כלל" (רמב"ם, בית הבחירה, א, ט),

אם כי רבים היו הנגרים גם בין הכוהנים העושים במלאכה, כנראה שמשום כך העדיפו לצפות, את הקירות והדלתות במתכת יקרה, במקום צפוי העץ שבבית ראשון, שנאמר בו בהדגשה "כולו ארז אין אבן נראה" (שקלים ד, ד, מדות ד, א, מלחמות ה, ה, ד). מנוף הבית נעלמו לגמרי דמויות. של בעלי חיים ואין זכר לבקר ולאריות. שהיו במקדש שלמה, יתר על כן בימים ההם לדברי יוסף רווחה הדעה "שלא עשה שלמה במפעל זה מעשה דתי", אם כי חכמי התלמוד לא ראו בזה פגם (ראה תוספות ד' ה, ברובים ויומא נד, א). לא זו בלבד אלא גם הכרובים, שתפשו מקדם מרכזי במשכן ובמקדש ראשון, לא חזרו לשני (מלבד דעת יחיד הסובר שהיו שם דמויות של כרובים מצוירות בכותל [שם] וגם ידיעה אחת ממקור לא יהודי). על קישוטי קיר אחרים לא נמסר במקורות, אבל יש להסיק, מתוך השוואות, שהיו שם ציורים ופיתוחים על נושאים צמחיים וצורות גיאומטריות מסוגננות.

יוסף בן מתתיהו, שראה את המקדש במו עיניו וכנראה שימש בו במשמר כהונה, מתאר את יפי הבית לפרטיו ומתפאר שהעמודים המפותחים היו תאווה לעין רואים,

"אם כי לא הוסיפו על התפארה הזאת העשה צלמים (ציורים) ולא מעשה פסלים" (מלחמות ה, ה, ב).

הוא חוזר על כך בספריו מספר פעמים

"כי אסור על פי החוק לתת בבית המקדש צלמים וחצאי פסלים וכל הדברים העשויים בתבנית בעלי חיים" (שם, א לג, ב).

גם הורדוס נזהר מלפגוע ברגשות העם ולא המרה את פי החכמים בשטח זה, כשם שנמנע מלהיכנס לתחום המקדש,. שהכניסה שם הייתה אסורה לזרים, למרות מעמדו המלכותי. מלבד היסוד המסורתי-דתי, פעל רגש של גאווה לאומית ודחף של התגוננות. להגברת הרגישות לצורות ובמיוחד לאלו שסימלו את שלטון הרומאים השנואים ונצחונותיהם. כדוגמא יכולה לשמש התקרית עם כלי הנשק וסימני הצבא עטופי בד שהכניסו הרומאים לעיר. היהודים חשדו שמתחת לעיטוף מוסתרות הצורות השנואות וכמעט הגיעו לידי התנגשות דמים, לולא שהורדוס ציוה להסיר את העטוף וכולם פרצו בצחוק (קדמוניות טו, ח, ב). במתיחות המתמדת ששררה בימים ההם הורד נשר הזהב שעשה הורדוס בשנה האחרונה לחייו והציב אותו בגובה השער של בית המקדש, התגרות זו הניעה את הנוער היהודי למעשה נועז שהביא למותם של ארבעים תלמידי החכמים הגיבורים שפוצצו את סמל השלטון הזר לרסיסים לעיני העם בחצר בית המקדש.