הכרזת החודש

מנהג קדום הוא להכריז בשבת לפני כל ראש חודש בבית הכנסת אחרי קריאת התורה באיזה יום או ימים בשבוע הבא יחול ראש-החודש. מקורו של מנהג זה אינו זכר לקדוש החודש ע"י הסנהדרין, אלא כדי שכל אדם ידע אימתי יהיה ראש החודש, ובימות החול לא כולם באים לבית הכנסת, מפני שרובם טרודים במלאכתם, והרי לוחות שנה כתובים ומודפסים לא היו בידי כל אחד ואחד:

"וכן מה שמכריזין אותו בשבת ולפני ראש החודש אינו זכר לקידוש החודש שהרי אין מקדשין ראש-חודש אלא בזמנו, אלא להשמיע לעם שבבית הכנסת יום קביעת החודש כדי שייוודע לכל אדם לפי שבימות החול פעמים בני אדם טרודים במלאכתן ואין באין לבית הכנסת, והדבר משתקע ביניהו" ¹.

הכרזת המולד

גם מנהגנו להכריז על שעת המולד לפני הכרזת ראש החודש, כדי שכל אחד ידע את שעתו בא כנראה כדי שלא לעורר את הרושם כאילו שיש כאן משום קדוש החודש.
יש מי שרואה בדברי ר' יוסי: "דמן יומוי לא צלית מוספא מן דלא ידע אימת ירחא" ("מימי לא התפללתי מוסף [=של שבת שלפני ר"ח] מבלי שידעתי אימתי החודש") את עקבותיו הראשונים של המנהג ². עיקר ההכרזה כיום היא בלשון זו: "ראש חודש... יהיה ביום... (וביום...) הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה". הנוסח הקדום של ההכרזה - כנראה שריד מתקופת התלמוד - נשמר במנהג רומניה (=ארצות הבלקן):

"כל עמא הבו דעתכון למשמע קל קידוש ירחא הדין כמה דגזרו מרנן ורבנן תבורא קדישא דיהרו יתבין בארעא דישראל אית לן ריש ירחא די בכך וכך בשבת, חושבניה ומנייניה בכך בשבת"
("כל העם תנו דעתכם לשמע קול קדוש החודש הזה, כפי שגזרו מורינו ורבינו, חבר הקודש, שהיו יושבים בארץ ישראל. יש לנו ראש חודש שבכך וכך בשבוע חשבונו ומנינו בכך בשבוע").

נשמר גם נוסח עברי עתיק במנהג איטליאני:

"כך גזרו רבותינו המכובדים שנכריז בפני הקהל הקדוש הזה שיהיו יודעים גדולים וקטנים שיש לנו ראש חודש... בחשבון רבותינו יום... ויום..." ³

ברכות ובקשות שנוספו להכרזה

במרוצת הזמנים הוקפה ההכרזה קטעי ברכות ובקשות, הן נעשו עיקר, ההכרזה טפל, וכך הפכה הכרזת החודש ל"ברכת החודש" והשבת נקראה "שבת מברכין". ברכות-בקשות אלה פותחות בקטע "יהי רצון", אך שונה הוא במנהגי אשכנז וספרד. הבקשה "יהי רצון שתחדש עלינו את החודש הזה (נ"א: "הבא") לטובה ולברכה" הנהוג במנהג אשכנז הייתה תפלתו האישית היומית של רב, האמורא הגדול, אחרי שגמר את תפילת העמידה הקבועה ("בתר צלותיה"),⁴ כמובן מתוך התאמה לצורכי היום בפתיחתה ("שתחדש עלינו"). גם כפל הבקשה על יראת שמים אינו במקור, כפי שהוא נמצא בסדורים: "חיים שיש בהם.., יראת שמים", "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים".
מאמר שנון עממי - אולי ממקור ליטאי-מוסרי - מסביר את הכפילות בזה שאחרי שהתפללנו על "חיים של עושר וכבוד" עלינו לחזר ולבקש יראת שמים ⁵.

מוצאה של התפלה

מוצאה של תפלה זו משתמע בצורה משובשת מסיומה: "בזכות תפלת רב", צורה שהשתבשה עוד יותר למלים: "בזכות תפלת רבים'.
מקור השיבוש הוא בהבאת מקור התפלה בדפוסים ישנים של הסדור: "ברכות, תפלת רב" והאות "ר" הפכה ל"ז". במנהג ספרד נמצא במקום זה: "יהיה רצון מלפני אבינו שבשמים לכונן את בית חיינו.... ..לרחם עלינו... לקיים בנו חכמי ישראל... שנשמע ונתבשר... ויקבץ נדחינו.,." (סימן כ"ר קשב"ק) שהאשכנזים נוהגים לאמרו בימי שני וחמישי אחרי קריאת התורה, אך דווקא בימים שבהם אומרים תחנון, 'ולא ב"יומי דפגרא". נוסח זה מובא בסדור ר' עמרם גאון, וגם הכל-בו ⁶ מזכירו, ודווקא בקשר עם שבת שלפני ראש חודש. החרוז האחרון הנמצא במנהג אשכנז ("אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה") חסר בסידורי הספרדים.

הקטע הבא: "מי שעשה נסים לאבותינו" המובא בסדור ר' עמרם גאון בא שם כפתיחה להכרזה. משום כך באה גם אצלנו הכרזת המולד לפני קטע זה, כדי שלא להפסיק בינו לבין ההכרזה. בסדור הספרדי הוא בא בהרחבה.

סמיכת ברכת הגאולה להכרזת החודש

להסמכת ברכת הגאולה להכרזת ראש החודש ניתנו טעמים שונים בזמנים שונים. בעל ה"אור זרוע" מסביר את הקשר בזה שחידוש הלבנה הוא סימן לגאולת ישראל "העתידים להתחדש כמותה". לפי ס' דרך פקודיך לר' צבי אלימלך שפירא מדינוב מביע הקטע את געגועינו לקבוץ הגלויות ולגאולה, כדי שקדוש החודש ייעשה שוב ע"פ הראיה ועל ידי הסנהדרין.

אחרי ההכרזה באה בקשה נוספת, יותר קצרה: "יחדשהו הקדוש ברוך הוא..." קיימות שתי נוסחאות גם של תפילה זו, אחת קצרה, ואחת ארוכה יותר, הנאמרת - לפי הגר"א - גם על ידי האשכנזים-הפרושים בארץ-ישראל והכוללת - בין השאר - גם את הברכה "לגשמים בעתם" הנאמרת רק בברכת החדשים חשוון עד ניסן.

מנגינות החזן

מנהג יפה היה קיים בקהלת אשכנז - בעיקר בדרום גרמניה ואשכנז הותיקה: החזן היה שר את המלים "לחיים ולשלום, לששון ולשמחה" עד "ונאמר אמן" ⁷ במנגינה האופיינית לחג שחל בחודש הבא, כגון בברכת חודש כסלו היה שר את המלים לפי מנגינת "מעוז צור", בברכת חודש ניסן היה שר אותן לפי המנגינה האופיינית לפסח ("אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב") ובחודש סיוון לפי ניגון "אקדמות". רק בשבת שבה ברכו ר"ח תמוז היה מוותר על הרמז הזה משום "אקדומי פורענות לא מקדמי" ⁸ ("אין מקדימין את הפורענות").

ברכת חודש תשרי

אין ברכת החודש נהוגה בשבת שלפני ראש-השנה - ר"ח תשרי, מפני שאין חשש שהצבור לא יזכור יום זה.

"תכלית ברכת החודש כדי שידעו אנשים שפונים לעבודתם בשדות מתי ראש חודש, אך בראש חודש תשרי שהוא ראש השנה יודע הקהל בלאו הכי מתי ראש חודש ומכין את עצמו ליום הדין" ⁹.

טעם נוסף מובא ב"מגן אברהם" ¹⁰ ע"פ הכתוב: "בכסה ליום חגנו" ¹¹ ראש החודש מכוסה. במנהגי ר' יצחק טירנא ¹² מובא הטעם לכך, ש"מכסים" על ראש חודש תשרי: "והכל כדי לערבב את השטן, כדי שלא ידע מתי ר"ה".

היה מנהג גם לא להכריז על ראש חודש אב, וסמכו על הפסוק "במספר ירחים אל יבוא" ¹³. אך התקבל, אדרבא, המנהג לברכו בשם מנחם-אב שיחדשהו הקב"ה לטובה ולברכה. .. ולגאולה שלמה.


הנוהג להזכיר מעניין היום בברכת העבודה של תפלת העמידה מוזכר לראשונה בתוספתא¹⁴: וכל שיש בו מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה; ר' אליעזר אומר בהודאה, ואם לאו מחזירין אותו". וכן במס' שבת ¹⁵:

"ימים שיש בהם קורבן, כגון ר"ח וחו"מ ערבית ושחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו"

ומפרש רש"י:

לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום".

מתן תוכן זה לאזכרה מתבקש הן ממקומה של תוספת זו ("והשב את העבודה לדביר ביתך") והן מאופיו של היום: הרי ביום שיש בו מוסף תחושתנו בחוסר המקדש היא כפולה ותובעת ביטוי נוסף. ואכן בתפלת מוסף בקשה זו היא מרכזית: "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו".

אך הקטע "מעין המאורע" הנמצא בכל מנהגי התפלה שלנו היום, "יעלה ויבוא", המוזכר בשם זה לראשונה במסכת סופרים ¹⁶ אינו מכיל דבר מעין אלה, אלא ענינו בקשה שזיכרוננו, זיכרון אבותינו, זיכרון המשיח והעיר ירושלים יעלו לפני ה' ביום זה; ואכן גם בקשה זו קשורה גם היא בעקיפין לעבודת בית המקדש. נאמר ¹⁷:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם".

תפילתנו זו היא תחליף לתרועת החצוצרות שבאה אף היא להעלות את זיכרוננו לפני ה' עם הקורבנות. קשירת מוטיב הזכירה ב"יעלה ויבוא" בפסוק הנ"ל מסבירה לנו גם את העובדה מדוע אין מוסיפים את הקטע בשבת, אעפ"י שגם בשבת מקריבים מוסף, אך השבת אינה מוזכרת בפסוק, והרי מועד היא אינה נקראת ¹⁸.

מקומה של "יעלה ויבוא"

בהנמקה פורמלית למקומה של פסקת "יעלה ויבוא" אפשר להביא את הירושלמי ¹⁹: "כל דבר שהוא לעתיד אומר בעבודה, ואילו לשעבר ("על הנסים"! ) בהודאה". הרעיון המרכזי בקטע שלנו הוא, אפוא, הבקשה שזיכרוננו יעלה לפני ה' והוא יפקוד אותנו לחיים ולישועה.

אנו מכירים מוטיב זה יפה מברכת ה"זיכרונות" שבמוסף של ראש השנה, ביום הזיכרון, ומעניינים דבריו של ר' פלטוי גאון המובאים בס' המנהיג ²⁰: "ויש שאין אומרים אותו (=יעלה ויבוא) אלא במוסף בזיכרונות"; מנהג זה לומר "יעלה ויבוא" במוסף של ר"ה נהוג עד היום בנוסח ספרד, והוא מוכיח שהקטע אולי לקוח משם.

דינו של מי ששכח יעלה ויבוא

זכר לאותם הזמנים שבהם טרם היה לוח קבוע והחודש נקבע ע"י קדוש מפי הסנהדרין נשאר בהלכה הידועה שמי ששכח "יעלה ויבוא" מחזירין אותו אם שכחתו אירעה בתפלת שחרית או מנחה, אך לא בערבית, "מפני שאין מקדשין את החודש בלילה" ²¹ "ולא היה עדיין קדושת ר"ח על היום" ²² אך בחול המועד, שטעם זה נופל, מחזירין אותו אף בערבית. בערבית של ר"ח נוהג השמש להכריז ולהזכיר לקהל שיגיד "יעלה ויבוא". המהרי"ל מביא את המנהג שהיה נהוג בעירו מגנצא (וגם ביתר קהילות אשכנז) שבליל א' של ר"ח היה נוהג להכריז "יעלה ויבוא" ואילו בליל ב' "ראש חודש", שרק ביום ב' מתחיל החודש החדש ²³.

מוסיפים "יעלה ויבוא" גם בברכת המזון לפני סיום הברכה השלישית. "בונה ברחמיו ירושלים", אך בסיום הקטע יש הבדל אופייני. מסיימים "כי א-ל חנון ורחום אתה" מתוך דילוג על המלה "מלך", מפני שמתפללים בברכה זו על מלכות בית דוד, ואין זה לכבוד מלכות שמים להזכירה יחד עם מלכות בשר ודם ²⁴.

הלל בראש חודש אינו מצווה

קריאת "הלל" בראש החודש מנהג הוא ולא מצווה, דהיינו אחת משבע מצוות מדרבנן לגמר את ה"הלל" בשמונה עשר יום בשנה ²⁵ (יום א' של פסח, יום של שבועות, שמונה ימי סוכות ושמחת תורה ושמונה ימי חנוכה) אך כמנהג היא מוזכרת כבר בתלמוד:

"רב איקלע לבבל; חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא, סבר לאפסקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם" ²⁶ ("רב נקלע לבבל; ראה אותם שקראו הלל בראש חודש וחשב להפסיקם. שמע שהם מדלגים, אמר: משמע שמנהג אבותיהם בידיהם").

כנראה בארץ-ישראל אשר ממנה בא רב לבבל לא היה באותו הזמן נהוג לומר "הלל" כלל בראש חודש.

ומדוע לא נקבעה קריאת ההלל בראש חודש כמצווה? התשובה ניתנת במס' ערכין ²⁷: אמנם ר"ח נקרא מועד כדכתיב: "קרא עלי מועד לשבר בחורי" ²⁸. פסוק זה נדרש על ראש חודש אב של השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. חודש תמוז הפך באותה שנה לחודש מלא, והמרגלים חזרו עם תום מסעם בן ארבעים יום עד ליל ט' באב, שנקבע אז כליל בכיה לדורות, ומכאן דראש חודש נקרא מועד ²⁹. אך ראש חודש לא נתקדש ע"י אסור מלאכה, אשר הוא התנאי לתקון הלל כמצווה על סמך הכתוב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" ³⁰, לילה המוקדש לחג טעון שירה, ושאין מוקדש לחג אינו טעון שירה; ומשום שקריאת הלל בר"ח רק מנהג היא, קוראים אותו בדילוג ³¹.

קריאת הלל בדילוג

יש מי שסבור שהטעם לקריאה חלקית זו (ב"דילוג") של ה"הלל" הוא במה שמביא המרדכי ³² ש"מלאכה כבדה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים", ולא רק לנשים שקיבלו את ביטול המלאכה בר"ח כשכר לסירובן למסור את נזמיהן למעשה העגל ³³. מנהג זה של אסור חלקי על עבודה הביא ליד אמירה חלקית של ה"הלל" ³⁴.

רמז נאה לאמירת "הלל" בראש חודש מובא בס' שבלי הלקט בשם הגאונים:

"מנין שאומרים הלל בראשי חדשים? מצינו שרמזו דוד בתהילים ³⁵: הללוי-ה הללו א-ל בקדשו' י"ב פעמים כנגד י"ב חדשים ומשמע הללו א-ל בקדשו: על קידוש החודש הללוי-ה, ולפיכך אנו כופלים "כל הנשמה" על שנה מעוברת, שיש בה י"ג חדשים" ³⁶.

ועוד טעם לאמירת רק חצי ההלל בראש חודש מובא בספרות המנהגים, והוא אופיו של ראש חודש כזמן כפרה, אשר עליו נייחד את הדיבור בדיוננו על תפלת מוסף. כטעם לאי-אמירת הלל במלואו מובא טעם זה בהגהות של ר' משה חזן לספר המנהגים לר' יצחק טירנא ס' נ"ה:

"לכן אין לגמור את ההלל כדאמר "זמן כפרה לכל תולדותם" דמיום שנתלו מאורות נפלה אסכרה בתינוקות שלא יכלו לסבל האויר ונתבטלה בקרבן ראש חודש" ³⁷.

כידוע מנעה מזיגה דומה בין שמחת מועד ושמחה על נס קריעת ים סוף ובין העצב על טביעת מעשי ידיו של הקב"ה בים את גמר ההלל גם ביום השביעי של פסח.

הקטעים אשר עליהם אנו מדלגים זהים היום בכל המנהגים, והוא לפי סדור ר' עמרם גאון: "לא לנו" (מחציתו הראשונה של תהלים קט"ו (א-י"א) ומחציתו הראשונה של הפרק שלאחריו, קט"ז (א'-י"א); "אהבתי". אך היו גם מנהגי דילוג אחרים; כך נמצא בסדור ר' סעדיה גאון דילוג שלישי: "נדרי לה' אשלם" עד "ובשם ה' אקרא" (קט"ז י"ד-י"ז). מאידך מזכיר רש"י רק את הדילוג על "לא לנו" ³⁸

ספרות ההלכה דנה בשתי שאלות נוספות המתעוררות לגבי "חצי ההלל" זה.

הלל ביחיד

האחת: היות ואמירת הלל בר"ח הוא רק מנהג - ולא מצווה, - האם גם היחיד קורא אותו או רק הצבור? ³⁹ כך פוסק הרמב"ם: "בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינו מצווה, ומנהג זה בצבור... ויחיד לא יקרא כלל" ⁴⁰. ואלו הראב"ד במקום משיג עליו. ההלכה בכל תפוצות ישראל היא שגם היחיד קורא בדלוג ⁴¹.

ברכה על הלל בראש חודש

המחלוקת השניה היא על השאלה, אם יש לברך על ההלל בראש חודש. שלוש דעות בדבר:
אף הצבור אינו מברך, כיון שהקריאה רק מנהג ⁴²;
רק בצבור מברכים, אך לא היחיד ⁴³;
אף היחיד מברך ⁴⁴. כך נוהגים האשכנזים, גם בארץ ישראל, בניגוד לדין ברכת "שהחיינו" על ברית המילה, שבו קיבלו האשכנזים בא"י את דעתו של הרמב"ם וה"בית יוסף".

נעיר - אגב - שאותם ספרדים המברכים על חצי ההלל גורסים רק בו "לקרא את ההלל", ואילו על ההלל השלם כל הספרדים מברכים: "לגמר את ההלל" ⁴⁵, מנהג אשכנז הוא לברך תמיד "לקרא את ההלל", והוא מסתמך על מהר"ם מרוטנבורג ⁴⁶.

ד. תפלת מוסף של ראש חודש ושל שבת ראש החודש

שני נוסחים לברכת היום במוסף

הברכה האמצעית של מוסף לראש החודש - קדושת היום - נמצאת בסידורנו (במנהגי כל העדות) בשתי נוסחאות:
אחת לראש חודש שחל באחד מימות החול, והיא מתחילה במלים: "ראשי חודשים לעמך נתת";
והשניה לשבת ראש חודש: "אתה יצרת עולמך מקדם".

כפילות זו אינה קיימת בשום חג מחגי ישראל; בכולם הנוסח שווה היום בין אם החג חל באחד מימות השבוע בין אם הוא חל בשבת. במקרה אחרון זה מוסיפים רק את ההוספות המיוחדות לשבת: "ותתן לנו... שבתות למנוחה", "וביום השבת", "ישמחו במלכותך", וכן בחתימה.

מן התלמוד הירושלמי ⁴⁷ מתברר שהיה קיים בארץ-ישראל מנהג שגם בראש חודש היו אומרים את קטע החתימה של הרגלים ו"השיאנו", ובכתבי יד נמצאת אף הברכה "אתה בחרתנו". מבנה הברכה דומה לזה של ברכת קדושת היום בשבת ובמועדים, אך אינו זהה אתו. יש פתיחה: "ראש חדשים", "אתה יצרת" פסוקי קרבן במוסף מס' במדבר כ"ח וקטע החתימה הפותח במלים " א-לוהינו וא-לוהי אבותינו". אך חסר הקטע בין פסוקי הקרבן ובין קטע החתימה, בשבת: "ישמחו במלכותך" וברגלים: "א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, מלך רחמן".

ראש חודש כיום כפרה

הנוסח שלנו מדגיש עם פתיחתו את האופי המיוחד של ראש חודש כיום כפרה, בניגוד למועדים שהם ימי שמחה: "ראשי חדשים לעמך נחת, זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם", וכן בנוסח של שבת ר"ח: "ותתן לנו... [ו] ראשי חדשים לכפרה".

מה טיבו של ר"ח כיום כפרה? אנו למדים מן הפסוק: "ושעיר עזים לחטאת לה'" ⁴⁸, שחטאת זו מכפרת על חטא שאין מכיר בו אלא ה' ⁴⁹; אלה הן עבירות הקשורות בכניסה בטומאה למקדש ולאכילת קדשים בטומאה ("טומאת מקדש וקדשיו") "ואין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף", שלא נודע לעבריין מעולם, גם לא לאחרי המעשה שעבר בטעות, בשגגה עבירה מעין זו, כגון שנכנס למקדש מבלי שידע שהיה טמא ולא נודע לו לעולם. אין לו, אפוא, כל אפשרות להשיג כפרה אישית בדרך אחרת.

אמנם גם מוספי המועדים כוללים חטאת מעין זו של ר"ח, אך בחגים זה רק צד אחד של תוכן היום, והעיקר היא שמחת הרגל.

אגב, ישנה דעה (ר' שמעון) במשנה מס' שבועות שישנה עבירה שרק שעיר ראש מכפר עליה: טהור שאכל את הטמא (=בשר קדש טמא).
ישנה דעה שלישית (של ר' מאיר) שכל השעירים כפרתם שווה, אף השעירים של יום הכפורים. מכל מקום שונה אופיו של ראש חודש מזה של המועדים, בזה שהוא רק יום כפרה, ובזה הוא דומה ליום הכפורים. בעיקר הוא מיועד לכפרה על החטאים שעברו ישראל עליהם בחודש שחלף, "דאירעה בין זה לזה" ⁵⁰.

אופיו זה של ר"ח כיום כפרה על מה שהתרחש בחודש האחרון מתבטא לפי ספר הכוזרי ⁵¹ במלים: "זמן כפרה לכל תולדותיו", אשר הוראתן כאן לדעתו - אין זה פשוטן - "לכל מאורעותיהם"; וזה לשונו של ריה"ל:

"ואחר כן (=אחרי תקון הנפש שהופעל על מנוחת השבת) יהיה עתיד לרפואה החודשית שהיא זמן כפרה לכל תולדותם, רצוני לומר, תולדות החדשים וחדושי הימים, כמו שאמר "כי לא תדע מה ילד-יום"" ⁵².

כפרה על מיעוט הירח

אך חכמי האגדה לא הסתפקו בצד זה של כפרת החטאים ע"י ראש חודש בפסוק: "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'"⁵³ בפרשת מוסף של ר"ח מוספת המלה "לה'" לעומת פרשות יתר מוספי המועדים, בהם כתוב "ושעיר חטאת אחד" וכדומה. תוספת זו נדרשת ע"י ריש לקיש:

"מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" ⁵⁴.

הקב"ה - כך מספר התלמוד בספור הידוע - קבל את טענת הירח שהיה שווה בגדלו לשמש: "אפשר ששני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" וצווה עליו להמעיט את עצמו. הירח טוען: "הואיל ואמרתי דבר הגון, אמעיט את עצמי? " ואינו מקבל כל פיצוי שהקב"ה מציע לו. ה' נאלץ, אפוא, לכפר על מעוט הלבנה ע"י הקרבת החטאת. המהרש"א בחדושי האגדות שלו למקום מסכם את דברי המפרשים שקדמו לו באומרו שיש כאן רמז לגורלה של כנסת ישראל אשר הירח סמל לה, אשר ממעטת את דמותה בחשכת גלותה הארוכה לפי גזרת הקב"ה, והקב"ה - כביכול - רואה צורך לעצמו לכפר על מהלך אכזרי זה של הנהגת עולמו.

על פירוש אגדה נוסף רמזנו כבר לעיל בפרק על חצי ההלל. אנשי המעמד - ישראל שהתאספו בעריהם לתפלה ולצום במשך שבוע שלם לשם התייחדות עם עבודת בית-המקדש שבוצעה בשבוע זה על ידי משמר הכוהנים מאותו המחוז - היו מתענים ביום רביעי "על תינוקות שלא תעלה אסכרה בפיהם" ⁵⁵. מיום שנתלו המאורות ברקיע ביום רביעי נפלה אסכרה בתינוקות שלא יכלו לסבול האוויר, והתקלה הקוסמית - כביכול - נתבטלה ע"י קרבן ראש החודש. פירוש זה מובא כבר בפירוש בעלי התוספות על התורה לבמדבר כ"ח ט"ו, וכן מצאנו אותו לעיל בהגהות לספר המנהגים של ר' יצחק אייק מטירנא. לפי אגדה זו נתפס הבטוי "זמן כפרה לכל תולדותם" במובן "ילדיהם":

"וכל שכן בשעות חידוש הלבנה שיש לדאוג לתינוקות, וקרבן זה של ראש חודש מכפר עליהן, וזהו שאנו אומרים במוסף של ראש חודש "זמן כפרה לכל תולדותם" ותולדותיו של אדם אלו התינוקות".

לשני הפרושים האחרונים על אופי הכפרה שבראש חודש יסוד רעיוני משותף: תשובתו, מעשה הכפרה ועמידתו המוסרית של האדם עשויים לתקן - כביכול - לקויים הטבועים בקוסמוס ובמהלך ההיסטוריה.

תאור ר"ח בעבר - בעבודת בית המקדש - נמשך: "זיכרון לכולם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא". על משמעות ה"זיכרון" בקשר לר"ח עמדנו לעיל בדיוננו על "יעלה ויבוא" על סמך הכתוב: "והיו לכם לזיכרון" ⁵⁶. צורת העתיד "יהיו" באה כדי לבטא את ההתמד - כך היה תמיד, אך הגר"א בסידורו גורס "היו".

בקשת להחזרת העבודה לבית המקדש

מתיאור בעבר עוברת הברכה מיד לבקשת החזרת העבודה לבית המקדש מבלי להזכיר את החטא שגרם לחורבנו, וזאת בניגוד לתפלת המועדים ("ומפני חטאינו") ואף לתפלת שבת ר"ח ("ולפי שחטאנו לפניך אנחנו ואבותינו, חרבה עירנו... ואין אנו יכולים לעשות חובותינו").

בתיאור העתיד - החזרת העבודה - עלינו לציין כמה פרטים.
עולת המוסף ("ועולת ראש חודש נעלה עליו") מוזכרת לפני החטאת ("ושעירי עזים נעשה ברצון"), אעפ"י שהקרבת החטאת קודמת תמיד לזו של העולה ⁵⁷, כנראה מתוך שמירה על הסדר בפרשת המוסף בתורה ⁵⁸. אך מפתיע הציון "ושעירי עזים נעשה ברצון", הרי "רצון" הוא ביטוי אופייני לקרבן נדבה ולא לחטאת, שבאה אך ורק כחובה ⁵⁹. אך "לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה ואין צורך בכפרה על מיעוט הירח, לפיכך יהיה השעיר רק ברצון ונדבה לבד" ⁶⁰.
כמו כן מתמיה שבמוסף של ר"ח דווקא אנו מדגישים את השירים שהיו אומרים בבית המקדש: "ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך האמורים לפני מזבחך", הרי בכל יום נאמר שיר של יום ע"י הלויים, ולכל חג מזמור משלו שבא במקום ה"שיר של יום". מדוע מוזכר בתפלה רק שירו של ר"ח? הטעם הוא, כנראה בזה ש"ראש חודש שחל להיות בשבת שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת" ⁶¹, וכפי שר' יוחנן מנמק "לידע שהוקבע ר"ח בזמנו, לעשות היכר ולהודיע שר"ח היום ונקבע בזמנו, ואילו שיריהם של כל יתר החגים נדחים מלפני שירה של שבת ⁶³. פסוקי קרבן המוסף ("ובראשי חודשיכם") הבאים אחרי הפתיחה כמו בכל מוסף נאמרים בחינת "ונשלמה פרים שפתינו" במקום הקורבן עצמו.

החתימה

קטע החתימה עשיר הבקשות על אושר רוחני וחומרי בתפלת החגים ("קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת...") מכיל כאן רק בקשה אחת: ("חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה...") שתים עשרה לשונות של שפע יש כאן: 1) לטובה, 2) ולברכה, 3) לששון, 4) ולשמחה, 5) לישועה, 6) ולנחמה, 7) לפרנסה, 8) ולכלכלה, 9) לחיים, 10) ולשלום, 11) למחילת חטא, 12) ולסליחת עון, כנגד שנים עשר חודשי השנה. בשנה מעוברת שבה ישנם שלושה עשר חדשים מוסיפים "ולכפרת פשע". ⁶⁴
קיימים חילוקי מנהגים, אם להוסיף תוספת זו במשך כל שנת העבור ⁶⁵, רק מר"ח חשון עד אדר ב' ⁶⁶ או אפילר רק בר"ח אדר ב' ⁶⁷. נוסח ספרד מוסיף ע"פ נוסח הרמב"ם בקשה נוספת הצופה לאחרית הימים: "ויבא החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו תחלה וראש לפדיון נפשנו".

כי בעמך ישראל בחרת

הזכרת בחירת ישראל לפני חתימת הברכה ("כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות") באה לפי ההלכה שבכל ברכה "צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן" ⁶⁸ דהיינו שהמלים לפני החתימה "ברוך אתה ה'" צריכות להיות דומות כעין מעבר - לברכה. "מעין החתימה" מתבקש כאן, באשר הברכה חותמת "מקדש ישראל וראשי חודשים". בחירת ישראל ובחירתן קודמות לקדוש החודשים והמועדים: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם" ⁶⁹ - קביעת החודשים והמועדים מסורה בידי ישראל - מה שאין כן בשבת הקבועה ממעשה בראשית. בתפלת המועדים אין צורך במשפט מעין זה לפני החתימה, באשר כל קטע החתימה ענינו קדושת ישראל על ידי התורה והמצוות: "קדשנו במצוותיך", והרי בחירה וקדושה מושגים קרובים ודומים: "אתה בחרתנו מכל עמים... וקדשתנו במצוותיך" נאמר בפתיחת תפלת המועדים.
אגב, אולי מעידה "מעין חתימה" שלנו על פתיחת הברכה ב"אתה בחרתנו", כפי שנמצא באמת בכתבי יד, דבר שבנוסחנו אינו נמצא עוד ⁷⁰

קדושה במוסף של ר"ח

בעניין הקדושה במוסף של ר"ח בחזרת הש"ץ חלוקים מנהגי אשכנז וספרד: האשכנזים אומרים קדושת חול ("נקדש את שמך"), ואילו הספרדים פותחים ב"כתר יתנו לך" בדומה לשבתות ולחגים. קדושת "כתר" היא היא שהביאה לידי התהוות המנהג לחלוץ את התפילין לפני מוסף, כי לא יאה לאדם לעמד לפני הקב"ה עטור בכתר התפילין בזמן שמכתירים את ה' בכתר המלוכה ⁷¹. אך גם במנהג אשכנז שבו אין בכלל קדושת "כתר" התפשט המנהג של חליצת התפילין - על אף התנגדותם של כמה פוסקים - כדי לשוות לתפלת מוסף ר"ה אופי של תפלת החגים אשר בהם אין מניחים תפילין.

כבר הזכרנו שתפלת מוסף של שבת ראש חודש ("אתה יצרת") אינה הרחבת הנוסח של מוסף ר"ח בחול ע"י תוספות מעין השבת, אלה יצירה עצמאית ובלתי תלויה; סגנונה נשגב ופתטי יותר, והיא דומה בתוכנה ובזמנה למוסף של המועדים: רק מופיע כאן המוטיב של חורבן בית המקדש מפני חטאינו, מה שאין כן במוסף של ר"ח.

תנתן כאן סכימה לשם השוואת שלש הצורות של ברכת קדושת היום במוסף: