בחג החנוכה מעלים אנו את זכרם של המכבים. ידיעותינו אודות תולדותינו מאחרי ימי עזרא ונחמיה ועד לימי מרד המכבים אינן מרובות. נציין כאן רק, כי במשך הדורות שעברו מאז ימי עזרא ונחמיה התחזק הישוב וחזר והיכה שרשים, וכאשר באה שעת המבחן כתוצאה מגזרות אנטיוכוס, הוא היה מחושל במידה מספקת, כדי לעמוד על נפשו כנגד הסורים, ובהמשך הימים אף לפרוק את עולם, ולהקים מדינה עצמאית חזקה. מקורותינו מוסרים לנו תאורים מפורטים אודות מלחמותיו של יהודה המכבי, כי הדורות הבאים הבינו את חשיבות מלחמותיו לתולדותינו.

בשנת 332 לפני סה"נ כבש אלכסנדר הגדול את הארץ מידי הפרסים. בעקבות כיבושיו עבר השלטון במזרח לידי מקדונים ויוונים, ונגרע משלטונם של התושבים בני המקום. עם הכיבוש חדרו למזרח השפה, התרבות והדת היוונית ביתר שאת, וביחוד רבתה השפעת תרבות הכובשים בקרב השכבות האמידות בכל ארצות המזרח ובעיקר - בין תושבי הערים.

במצרים שלטה השושלת היוונית של בית תלמי, ובסוריה שלטה שושלת בית סלבקוס. מיסדי שתי שושלות אלה היו מצביאים בצבא אלכסנדר. עד לשנת 198 לפני סה"נ היתה ארץ ישראל שייכת לתחום ממלכת התלמיים. באותה שנה נכבשה על ידי המלך הסלבקי אנטיוכוס הג' (הגדול), שמלך בשנים 187-223 לה"ס. בשנת 190 הוא נוצח על ידי הרומאים ליד מגנסיה שבאסיה הקטנה. בחוזה השלום עם הרומאים הוכרח בין השאר לוותר על כל שטח הממלכה אשר ממערב להרי הטאורוס, ולשלם סכום עצום לרומאים. מאז נחלשה ממלכת סוריה, והרומאים הרבו להתערב בעניני האזור. הם עודדו את המתנגדים לסלבקים, ומסיבה זו תמכו לא פעם במצרים נגד הסורים; כן תמכו במורדים שונים כנגד הסורים, ואפשר שהתערבו אף לטובת יהודה המכבי. למרות זאת היתה ממלכת הסלבקים עדיין מדינה חזקה, ששלטה גם על חלקים של אסיה הקטנה ושל נהריים.

בשנת 175 לפני סה"נ עלה לשלטון בסוריה אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפנס, היינו - האל שניגלה לבני אדם. הוא ניצל בשנת 169 לפני סה"נ (על התאריך המדוייק קיימת מחלוקת) את העובדה שהרומאים היו עסוקים אז במלחמה כנגד פרסיאוס מלך מקדוניה האחרון, וניסה לכבוש את מצרים. אולם בשנת 168 נסתיימה המלחמה במקדוניה בנצחונם של הרומאים ליד פידנה, ושליחם פופיליוס לינס הכריח את אנטיוכוס לסגת ממצרים, על ידי איום בלבד שילחמו בו, אם לא יציית. אנטיוכוס ציית, ועזב את מצרים.

לא ניכנס כאן לסבך הסיבות שגרמו לכך, שאנטיוכוס ינסה לכפות על היהודים בכוח את הדת היוונית. נסתפק בעצם ציון העובדות: בעזרתם של חלק מהמתיוונים, שעיקרם היו מבני המעמדות העליונים, ניסה אנטיוכוס לכפות על היהודים את הפולחן היוני.

יש להקדים ולציין, שכבר אחרי מסעו הראשון למצרים דיכא אנטיוכוס מרד שפרץ בירושלים, ושדד את כלי השרת ואת אוצרות המקדש. (חשמונאים א, א, כ-כ"ה). מקץ שנתיים שוב פרץ צבא סורי לירושלים, והושיבו בה מתישבים נוכרים (שם, כ"ט-ל"ה).

העיר הנוכרית, היא החקרא, שישבו בה המתיוונים היהודים, מתישבים זרים וחיל מצב סורי, היתה בנויה במקום רובע היהודים ורובע הארמנים של העיר העתיקה הנוכחית.

בהקשר לכך מסופר בספר חשמונאים א' על גזירות אנטיוכוס:

"ויכתב המלך אל כל מלכותו להיות כלם לעם אחד, ולעזב כל איש את חוקותיו... ורבים מישראל רצו בעבודתו, ויזנחו לאלילים, ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולצרי יהודה ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולה וזבח ונסך מן המקדש, לחלל שבתות החגים ולטמא מקדש וקדושים. לבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים, ולשקף את נפשותיהם בכל דבר טמא ופגול... ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת... ויפקד פקידים על כל העם, ויצו לערי יהודה להקריב בכל עיר ועיר. ויתחברו אליהם רבים מן העם, כל עוזב את התורה, ויעשו רעות בארץ" (חש"א, א מ"א - נ"ג).

גזירות מעין אלו הטיל גם על השומרונים ועל פולחנם. אולם הגזירות השיגו בדיוק את ההיפך מרצונו של המלך: הגזירות לא סייעו להתיוונות ולמתיוונים, כי אם נהפוך הדבר: מרד החשמונאים גרם בסופו של דבר לפריקת עולה של מלכות סוריה ולכינונה של מדינת החשמונאים ולביטולה של תנועת וההתיוונות היהודית בארץ. ואילו תרבות ישראל ודתה יצאו מחושלות ממאבק זה, ומכאן ואילך מתחילה פריחה מחודשה בתרבותנו.

אנטיוכוס לא זו בלבד שביקש להעביר את היהודים על דתם, אלא, שגם החל להושיב בארץ מתישבים זרים, שהיו צריכים לחזק את הנאמנות לסוריה ולשמש גורם מדכא ומנשל לגבי האוכלוסיה היהודית. בט"ו בכסלו שנת 167 לפני סה"נ התקינו שיקוץ משומם - שמהותו עדיין צריכה עיון - על המזבח, והקימו מזבחות בנוסח הגויים במקומות אחרים בארץ. וביום חמישה עשר בכסלו

"בנו שיקוץ משומם על המזבח, ובערי יהודה שסביב בנו במות. ובפתח הבתים וברחובות זבחו.... ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר היתה על המזבח" (חש"א, א, כ"ד-כ"ט).

בכ"ה בכסלו אותה שנה החלו איפוא להקריב על גבי המזבח המחולל בבית המקדש שבירושלים. בד בבד עם חילול המקדש דרשו גם מן העם בכפרים לעשות כמצוות המלך.

המקורות למלחמות יהודה המכבי

המקור העיקרי לידיעותינו על מלחמות מתתיהו ויהודה המכבי הוא ספר חשמונאים א', הידוע גם בשם ספר מכבים (או מקבים) א', ספר זה נכתב במקורו עברית, אולם הוא נשתמר רק בתרגום יווני. בין התרגומים מחדש לעברית יש להזכיר את תרגומו של א. כהנא ז"ל, ולאחריה את תרגומו של ש. הרטום. ספר מכבים א' הוא תאור מדויק ומפורט למדי של הקרבות, המדייק בפרטים הטופוגרפיים. הספר בכללו נכתב כנראה על ידי היסטוריון רשמי של בית חשמונאי בימי הורקנוס הראשון (135-104 לה"ס), וניכרת בו השפעה צדוקית. כנהוג בספרי היסטוריה רשמיים הרי הפרטים הריאליים הם מדוייקים, אולם יחד עם זאת תאורו הוא חד צדדי במידה מסויימת, והוא מעלים פרטים שונים, שאינם תואמים את כיוונו.

המקור השני הוא ספר חשמונאים ב', שנכתב במקורו יוונית במצרים, והוא סיכום של ספר מפורט יותר, שמחברו היה הסופר יסון מקירנה. ספרו של יסון מקירנה אבד לנו. - מכל מקום ברור, שהיה פרוש נאמן; בדבריו יש לפעמים מנה בולטת של דמיון ושל דרך כתיבה רגשנית בטעמו של זרם מסוים אשר בהיסטוריוגרפיה ההליניסטית. כמו כן לא הכיר את הטופוגראפיה של ארץ יהודה, ואינו שומר על סדר זמנים נכון. אולם יש לציין, שבכמה ענינים נאמנים עלינו דברי ספר זה יותר מאשר דברי ספר חש"א, הערוך יפה. הספר נפסק עם תאור מפלתו של ניקנור בי"ג באדר שנת 161 לה"ס, וקביעת יום זה כיום חג. הספר מתחיל איפוא בעניני חג החנוכה, ומסיים ביום ניקנור, שחגגו אותו עוד מאות בשנים, עד אשר נדחה ונשכח בגלל תענית אסתר. ומטרתו היא לכן, לספר לקורא על המאורעות הקשורים לשני חגים חדשים אלה.

כמו כן נשמרו פרטים נוספים על כמה מקרבות יהודה המכבי בדברי יוסף בן מתתיהו. קשה לדעת, אם לפנינו מסורות שבעל פה, או אם סמך יוסף על מקור שבכתב.

ראשית המרד

בעקבות גזרותיו של אנטיוכוס נהרגו רבים מן העם ששמרו על מצוות התורה. נמצאו אנשים, שנכנעו למצוות המלך. יש שברחו אל המדבר, ואחרים ובהם מבית הכהונה הגדולה ברחו למצרים והקימו שם את בית חוניו, מקדש שהתקיים עד לאחר חורבן הבית השני. המפלגה שדרשה לשמור על מסורת אבות ולא להיכנע לאנטיוכוס, היתה מפלגת החסידים, שממנה הסתעפו אח"כ הפרושים. אולם בהתחלה לא היה מנהיג שיבוא ויעמוד בראשם של החסידים. כידוע, פרצה המרידה בכפר מודיעין, כיום אל מדיה 12 ק"מ מצפון ללטרון, 10 ק"מ ממזרח ללוד, בגובה של פחות משלוש מאות מטר מעל פני הים. מודיעין נמצאה קרוב לאזור הספר היהודי של הזמן ההוא. בשטח הגבעות הנמוכות אשר במדרון המערבי של הרי יהודה.

כולנו זוכרים את המאורע המתאר בספר החשמונאים הראשון:

"ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל... וידברו אל מתתיהו לאמר: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת, ונתמך בבנים ובאחים. עתה קרב ראשון ועשה מצות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים...
ויען מתתיהו אמר בקול גדול אם כל העמים... יסורו כל איש מעבודת אבותיו ואני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין או שמאל".

והוא הרג יהודי שהסכים לזבוח, ואת פקיד המלך.

משפחת מתתיהו היתה משפחה של כהנים כפריים. פרנסתם היתה על עבודת האדמה, והם היו משפחה נכבדה בכפרם. כיון שמודיעין היתה באזור הגבעות הנמוכות, לא הרגישו מתתיהו ובניו את עצמם בטוחים מפני נקמת הסורים, והם נמלטו מזרחה לשטח ההרים הגבוהים יותר.

כאמור, נמלטו קבוצות של חסידים אל מדבר יהודה, כדי להימלט מן הגזירות. החיילים שיצאו כנגדם מצאו תחבולה פשוטה להכחידם: הם תקפו את החסידים ביום השבת, כאשר לא התגונן. באופן זה נהרגו רבים מן החסידים, ואז חידשו מתתיהו ואנשיו הלכה בישראל: כל אדם אשר יבוא אלינו ביום השבת, נלחם בו ולא נמות כולנו". בעית המלחמה בשבת עוד העסיקה את אבותינו רבות בימי הבית השני.

מתתיהו וחבורתו שהלכה וגדלה, עברו מכפר לכפר בתוך ההרים, בשטח שמצפון לירושלים; דומני, שבקרבות הראשונים היתה מטרתם העיקרית של הסורים להכניע את יהודה ואת סיעתו בתורת מורדים במלכות; רק בשלב מאוחר יותר, כאשר התחזק יהודה ושלט במרביתה של ארץ יהודה היתה לפני הסורים גם דאגת שחרור החקרא מפני היהודים המנסים לבודדה על מנת להכניעה.

כן יש לציין, שעיקר מעוזם של החשמונאים בעת הקרבות הראשונים היה בהר יהודה הצפוני ואף בחלק הדרומי של הר שומרון הסמוך לו, היינו, איזור גופנא, כפי שהציע מ. אבי יונה.

מסתבר, שתחילה עברו מתתיהו ואנשיו בכפרים, והפילו חתיתם על היהודים שעברו על המצוות והצטרפו אל המתיוונים, או נטו אליהם.

"אז נאסף אליהם קהל חסידים גבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה, וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם, ויהיו להם למשען, ויערכו חיל, ויכו את הרשעים בקצפם, ואת האנשים הפושעים בחמתם, והשרידים נסו אל הגוים להינצל. ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות, וימולו את הבנים אשר לא נמולו אשר מצאו בגבול ישראל, בחוזקה, וירדפו את בני זדון ויצלח הדבר בידם. ויגאלו את התורה מיד הגוים, ומיד המלך, ולא הניחו קרן לרשע" (חשמונאים א', ב, מ"א-מ"ז).

תחילה, בעוד מספר הלוחמים בצבא החשמונאים היה מועט, היה זה תפקידו של החיל אשר בחקרא שבירושלים ושל המתיוונים בני בריתם לנסות לדכא את המרד. המתיוונים והסורים לא העריכו כראוי את עוצמת המרד, וסברו, שפעולה משטרתית רגילה תספיק לדכא את המרד. רק כעבור זמן מה נוכחו, שלא יוכלו לדכא את המרד בכוחותיהם הם, ופנו לעזרת החיל אשר בשומרון.

מתתיהו מת זמן קצר אחרי ראשית המרד. במקומו עומד עתה בראש הלוחמים יהודה המכבי, המנהיג בחסד עליון. בהנהגתו התפשטה תנועת המרד יותר ויותר, ובמהרה כבר לא יכול חיל המצב הסורי אשר במבצר החקרא אשר ממערב להר הבית, במקום רובע היהודים והארמנים כיום, להשתלט על תנועת ההתנגדות הגוברת. לא עבר זמן רב, והמורדים היוו סכנה של ממש לחקרא, ואיימו לנתקה מסביבתה. אנשי החקרא, חיל המצב הסורי, המתישבים הסורים שהובאו על ידי אנטיוכוס והיהודים המתיוונים לא יכלו להתגבר בכוחם הם על המורדים, והוכרחו לפנות לתגבורת מן החוץ, כדי להתגבר על המורדים.

שטח הישוב היהודי

(ראה מפה ג')

כדי להבין את התפתחות הקרבות, עלינו לסקר בקצרה את שטח הישוב היהודי בארץ ואת דרכי התחבורה העיקריים, וכן עלינו לנסות ולסקר בקצרה את הכוחות הצבאיים של שני הצדדים.

שטח הישוב היהודי בארץ לא השתנה במידה מרובה מאז ימי שיבת ציון, בסוף המאה הששית לפני סה"נ. בדרום שימשה כעיר גבול בית צור, כיום ח'רבת א-טביקה שמדרום לגוש עציון ברמת הרי יהודה. מדרום לה השתרעה ארץ אדום, שכללה את חברון המרוחקת 7 ק"מ מבית-צור ואת באר-שבע. במערב היתה מרישא, בקרבת בית גוברין כיום, העיר האדומית החשובה. האדומיים היו באותה תקופה שונאים ליהודה, ובתור כאלה - בני ברית בכוח של הסורים. במזרח השתרע הישוב היהודי עד ליריחו ולסביבתה, ועד לירדן. גם בחלק של עבר הירדן הסמוך ליריחו, היה ישוב יהודי צפוף למדי.

בצפון עבר הגבול בסביבת בית-אל הקרובה לרמאללה. כאן גבל תחום יהודה עם תחום השומרונים. יש להניח, שישוב מעורב של יהודים ושומרונים נמשך גם צפונה מכאן. בדרך כלל שררו יחסי איבה בין היהודים לשומרונים, אולם כיון שגם דתם של השומרונים נרדפה על ידי אנטיוכוס, מסתבר שהאכרים השומרונים היו מוכנים לעזור ליהודה ואנשיו בשעת סכנה זו, או בכל אופן, לא היו הפעם בני ברית לסורים.

במערב הגיע גבולנו עד לשפלה. גזר, במקום התל הקרוב לקבוצת גזר כיום, היתה כבר ישוב מבוצר נוכרי. מלבד זה ידוע לנו על אזורים שונים משני עברי הירדן מחוץ לתחום ארץ יהודה, שהיה בהם ישוב יהודי ניכר, בגליל, בנרבתא ובעבר הירדן, שעוד נזכירם בהמשך המאמר הזה.

יהודים כאנשי צבא בימי הבית השני

מעטות הן ידיעותינו על הכשרתם הצבאית של אבותינו בתקופה זו, אולם ברור הוא, שהיהודים היו ידועים כחיילים טובים. בתקופת שיבת ציון שומעים אנו אודות מושבה צבאית יהודית ביב שבמצרים העליונה, ששימשה חיל מצב לפרסים ששלטו אז במצרים. כן שומעים אנו על יחידות צבאיות בארץ בני עמון במאה השלישית לפני סה"נ שהיו כפופות לבית טוביה, משפחה נכבדה שאנו מוצאים אותה אחר כך בין נכבדי ירושלים. המלך הסורי אנטיוכוס הג' (187-223 לפני הס"נ) הושיב מושבות צבאיות יהודיות באסיה הקטנה. אחת מחובותיהן של המדינות שהיו בתחום הממלכה הסורית, היה לספק חיילים למסעות הצבאיים השונים, וארץ יהודה לא יצאה מכלל זה. בימי ינאי מוצאים אנו מצביאים יהודיים בצבא מצרים, וכיו"ב.

מענינת לתולדות היהודים כאנשי צבא בתקופת בית שני היא ידיעה מקרית בספר חשמונאים ב' המעלה לנגד עינינו מציאות היסטורית שאין המקורות מזכירים אותה שוב:

"אספר להם (יהודה המכבי) על המלחמה בבבל נגד הגלטים שבאו לקרב רק בחיל שמונת אלפים (היינו, חיילים יהודיים) ומקדונים ארבעת אלפים, וכעזוב המקדונים אותם, היכו שמונת האלפים את שתים עשרה הריבוא בתשועה שהיתה להם מן השמים, ויקחו שלל רב" (שם, ח, כ').

היינו, מסתבר שמדובר כאן בשכירי צבא יהודיים שלחמו בשרותו של מלך סלבקי. היהודים המשיכו להילחם כנגד אויב שעלה עליהם במספרו, גם כאשר עזבו המקדונים את המערכה. כן שומעים אנו בתקופה שקדמה למרד המכבים על מרידות בארץ יהודה. ובכלל יש להניח, שחלק של האכרים בתקופה ההיא ידע לאחוז בנשק, כדי להגן על אדמתו מפני שודדים ונודדים, ובעת התקפות שכנים ומלחמות.

אין לדעת, באיזו מידה השתתפו חיילים מקצועיים בהתקוממות החשמונאים, ואין לדחות מראש את האפשרות, שהיו לוחמים בעלי נסיון צבאי כגרעינו של הצבא החשמונאי. ידוע, שליהודה ואנשיו חסרו כלי נשק ומגינים כאשר החלו במלחמה. בתחילה היתה, כנראה, חרב - בין קצרה הדומה לפגיון ובין חרב גדולה יותר - נשקם העיקרי. פרשים לא היו ביניהם בהתחלה. אולם בהמשך המרד החל החיל היהודי להתארגן, עד שהוכשר גרעין ניכר של צבא קבע בפיקודו של יהודה המכבי. נוסף לצבא הקבע היוו את עיקר הלוחמים אנשי הכפרים, שהתגייסו למערכה מסויימת או אף לקרב יחיד, ויש שרק התקבצו כדי לרדוף אחרי האויב הנסוג. בעיקרו של דבר, לפנינו כאן צבא עממי, שעיקר כוחו הוא בכוחו המוסרי, באמונתו בצדקתו, ובהכרח להגן על ארצו, אדמתו ותורתו - יסודות שחסרו בצבא הסורי המתקיף. בדומה לצבאנו בעת מלחמת החרות, היה הציוד גרוע, אולם המוראל היה גבוה.

הצבא הסורי

את מהותו של הצבא הסורי בתקופה הסלבקית אנו מכירים רק בקויו הכלליים, כיון שהמקורות עליו הם מועטים. יש להבדיל בעיקר בין יחידות הצבא שהיו כפופות לשלטון המרכזי, ושבסיסיו העיקריים היו בסוריה, לבין הצבא שבפרובינציות. בקרבות הראשונים יש לנו ענין בעיקר בצבא שחנה בסביבה, ונתעכב קודם כל עליו; בשלב מאוחר יותר נכנסו לפעולה גם צבאות מסוריה.

שלטונם של הסורים בארץ ובסביבתה היה בנוי במידה רבה על הישובים הנוכריים. ראינו כבר, שאנטיוכוס הג' הושיב מושבות צבאיות יהודיות באסיה הקטנה, כדי לחזק שם את שלטונו, ואנטיוכוס אפיפנוס הושיב מושבה של נוכרים בירושלים. בכל רחבי הממלכה היו מפוזרות מושבות שעיקר תושביהן היו יוונים או מוקדוניים, שקיבלו קרקעות וזכויות לרוב, והן שימשו משען לשושלת הסלבקית כנגד התושבים השמיים, שמהם הפקיעו שטחים אלה. כאשר גברה יד בית חשמונאי, כבשו חלק ניכר מן הערים הנכריות שהיו בתוך מדינתם. ואילו אחרי כך, מאז כבש פומפיוס בשנת 63 לה"ס את הארץ, חזרו והקימו הרומאים ערים אלה, והחזירו אליהם תושבים נוכריים. מכאן ואילך שוב שימשו ערים אלה משען חשוב לרומאים כנגד הישוב היהודי. בערים אלה חנו בדרך כלל, כנראה, יחידות צבא קבע, ואפשר היה לגייס בהן נוסף לכך עתודות בשעת הצורך מבין התושבים. כן חנו גדודים בכל מחוז, דהיינו, ביהודה, באדום ובאזורים אחרים. הצבא שחנה במחוזות ובערים היה מורכב מחיל רגלים ומפרשים שנשקם היה בעיקר חרבות וחניתות. הצבא המקצועי המובחר של הממלכה הסלבקית חנה ברובו בסוריה עצמה. חלק של צבא זה היותה הפלנגה המוקדונית המפורסמת, היינו, מבנה צמוד של אלפי חיילים, בעומק של שורות אחדות אשר נשאו חניתות ארוכות. לפני הפלנגה הזדקרו איפה חודיהן של חניתות מספר, עד שנראתה כעין קפוד. הפלנגה פעלה בכובד משקלה. היא הוכנסה לפעולה בקרבות מרובי משתתפים, ויכלה לפעול רק בשטח מישורי או קרוב למישורי, ולא בשטח ההררי. יחד עם הפלנגה פעלו לעתים גם פילים שצעדו לפניה, ותפקידם דמה במקצת לתפקידי הטנק בימינו. כן היו בצבא הסלבקי חילות עזר מרובים, כגון קשתים וכיו"ב.

המרכז העירוני הנוכרי העיקרי אשר בסביבת הארץ היה בשומרון (צפונית-מערבית לשכם, כיום סבסטיה), שהיתה לפנים בירת ממלכת ישראל, ואלכסנדר הגדול ייסד בה עיר יוונית. מבחינה אדמיניסטרטיבית היתה ארץ יהודה כפופה לשומרון, אף כי ארץ שומרון לא עלתה בגודלה על ארץ יהודה. הסיבה לכך היא, שבירושלים השלטון היה בעיקרו בידי הכהן הגדול היהודי, ואילו בשומרון - השלטון היה נוכרי. עיר נוכרית קרובה, אבל קטנה, היתה העיר גזר. כמו כן היו ערים נוכריות לרוב באזור החוף (עזה, אשקלון, אשדוד, יבנה, יפו, אפולוניה, דאר, עכו, וכו').

ציודו של החיל ההיליניסטי ידוע למדי מתאורים ספרותיים ומציורים על גבי מצבות קבורה שניגלו בצידון.