"לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן" אמר ר' יוחנן, מראשוני אמוראי ארץ ישראל (חולין קלו, ע"ב). באותם הימים, כאשר ר' יוחנן השמיע את הדעה הזאת (בראשית המאה השלישית לספירה) נראה כי לשון חכמים, שהיא הלשון העברית של המשנה, של התוספתא, של מדרשי ההלכה ושל הקטעים העבריים בשני התלמודים וכו' כבר לא היתה לשון מדוברת. אך חכמינו ידעו יפה, כי הלשון הזאת שונה בתכלית מכל הבחינות מן הלשון העברית של המקרא, כפי שמעיד המשפט הנ"ל.

אמנם לשון זו ראשית צמיחתה נעוצה כנראה עוד בימים הראשונים של הבית השני. חורבן הבית הראשון, חורבן מדינת יהודה וגלות בבל הרי הם נקודת מפנה בתולדות עמנו מבחינות רבות וביניהן אחת החשובות - בחינת הלשון. גולי בבל באו בארץ גלותם, בבבל, במגע הדוק עם לשון קרובה ביותר ללשוננו, היא הארמית, ולשונם העברית הושפעה מהם. כשחזרו לארץ יהודה, כוננו את מקדשם, והקימו מחדש את מדינת 'יהוד', שהייתה פרובינציה בממלכת פרס, אין ספק כי הלשון שדיברו בה אמנם עברית היתה, אך שונה מאותה הלשון העברית שבה דיברו אבותיהם לפני גלותם. אחת הסיבות העיקריות שגרמה לשוני זה, הריהי השפעת הארמית, ויתכן אף השפעת לשונות או ניבים אחרים, כפי שמלמד אותנו נחמיה, המתאונן "ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה יג, כד).

אך אין זו הסיבה היחידה לכך, כי לשון חכמים שונה היתה מלשון המקרא. יש להתחשב, נוסף על הגורם הזה, בשני גורמים אחרים:
א. אין לך לשון, אשר במרוצת הזמן לא תשתנה שינויים גדולים פחות או יותר.
ב. אין לך כמעט לשון בעולם, אשר לא תתפלג לניבים שונים בעת ובעונה אחת.

דבר זה יודעים אנו גם ביחס למקרא. הנה מפרשת 'שבולת-סבולת', אשר בספר שופטים (יב, ו), למדים אנו, כי דרכי ההגייה של בני שבט אפרים שונים היו מדרכי ההגייה של שאר בני ישראל. בני אפרים לא יכלו להגות את השי"ן כהלכה, בניגוד לאחיהם. אף בזכות הכתובות יודעים אנו, כי לשונם שונה הייתה מלשון ארץ יהודה. שכן בכתובות, שנתגלו בחפירות שומרון, נמצאה כמה פעמים המלה 'ין' היינו 'יין' שלא בסמיכות.

אף בימינו אנו מפולגת הלשון העברית לניבים שונים. די להכנס היום לבתי כנסת של העדות השונות כדי להיווכח, שלא הרי הגייתו של האשכנזי כהגייתו של הספרדי, או בן העדה התימנית. גם בקרב האשכנזים גופם הן שונה קריאתו של בן גרמניה למשל מבן הונגריה, ושל בן פולין מזו של הליטאי. ואין כאן "שיבוש" כביכול, אלא כאמור, דרך הטבע, לשונות מסתעפות לניבים שונים, ולפיכך כל אלה בבחינת 'לשון הקודש'; "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

ובכן, שלושה גורמים הם שהביאו לידי כך, כי לשון חכמים נשתנתה מלשון המקרא:
1. השפעת הארמית
2. שינוי טבעי במרוצת הזמן;
3. קיום ניבים שונים בלשון, המשפיעים זה על זה, ויתכן כי נתערבו זה בזה במרוצת הימים.

לשון זו, לשון חז"ל, החלה לצמוח, כאמור, עוד בראשית ימי הבית השני, ואין אפוא פלא, כי היא נותנת את אותותיה גם בספרים שנתחברו בימי הבית השני, כגון בספר דברי הימים, בעזרא ובנחמיה ועוד. אולם, בספרים האלה הסגנון עדיין נוטה להיות סגנון מקראי, ומשום כך אין ללמוד מהם דבר ברור לגבי הלשון המדוברת של הימים ההם.

אך אם בראשית ימי הבית השני השתדלו עדיין אבותינו לפחות לכתוב (אם לא לדבר) בלשון המקרא, אלא שבלשון זו היו מבצבצים ועולים יסודות מתוך לשונם האמיתית (לשון חז"ל), הרי בתורה שבעל פה השתמשו בלשונם המדוברת, היא לשון חז"ל. וכך נמצא, כי כאשר בא רבי, רבי יהודה הנשיא, וערך את התורה שבעל פה במשנה, הרי ערך אותה ב"לשון המשנה". ולא הוא שהנהיג את הלשון הזאת, הן "אדם חייב לומר בלשון רבו". (עדויות א, ג). ברור איפוא, כי הלשון הזאת, הלשון המדוברת של העם היהודי, שישב בארץ יהודה, שימשה כבר מאות בשנים גם כלשון התורה שבעל פה, ובמשא ומתן של הלכה.

במה אפוא, היתה שונה הלשון הזאת מלשון המקרא? קשה לחוות כאן דעה בדבר עצם הגיית ההגאים השונים. היום, דרך משל, הוגים אנחנו את התי"ו הבלתי דגושה כתי"ו דגושה, כדרך הספרדים, ואילו האשכנזים, וכן התימנים והוגים אותה בצורה שונה. והוא הדין לכמה עיצורים אחרים. אין אנו יודעים בדיוק, מה היה המצב מבחינה זאת בימי חז"ל, אף על פי שיש בנידון זה השערות שונות.

אך אשר לדקדוק, אין ספק כי אכן נתחוללו שינויים גדולים. יודעים אנו היום, כי בלשון חז"ל היו משתמשים בצורת הכינוי 'את' גם לזכר, כפי שמעידים בעיקר כתבי יד של המשנה. אבל שרידים מן השימוש הזה אפשר למצוא דרך משל, אף בהגדה של ליל הסדר: "שאינו יודע לשאול את פתח לו". וכן יודעים אנו, כי היו משתמשים בצורת 'אתן' גם בשביל הזכר. דבר זה נתאשר עכשיו בצורה מפתיעה. באחת מאיגרות בר כוסבה, שנמצאה בשנה שעברה, הוא כותב "בטוב אתן יושבין". במקום 'הם' או 'המה' המקראית הייתה נהוגה צורת 'הן', כפי שאפשר למצוא כמעט בכל משנה ומשנה.

בשנים האחרונות התברר, כי בלשון חכמים לא היו משתמשים בצורת 'דברך', 'ביתך' וכו' (בכ"ף קמוצה), כי אם 'דברך', 'ביתך' וכו' (בקמץ לפני הכ"ף). ברור, כי אין זו אלא הצורה הארמית. הבינוני הזכר בריבוי מופיע אף הוא בצורה שונה. במקום 'כותבים', 'אוכלים' 'שותים', גורסת המשנה (בעיקר כתבי יד) 'כותבין', 'אוכלין', 'שותין', והוא הדין לבינוניים של שאר בניני הפועל; כוחם של הדברים יפה במדה רבה אף לגבי השם.

שינוי עצום נתחולל בתחום הפועל, שינוי גדול כל כך, עד שבגללו כבר קשה להניח, כי יהודי בן תקופת דוד המלך היה מבין את לשונו של יהודי בן תקופת רבי יהודה הנשיא. כידוע, בלשון המקרא העתיד איננו משמש דוקא בהוראת העתיד. דרך משל תמצא "ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א, ה), זאת אומרת 'היה נוהג לעשות'. בלשון המקרא אנו גורסים "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (בראשית כה, לד), כלומר תפקיד חשוב נועד לוי"ו ההיפוך מעתיד לעבר, והוא הדין להפך, וי"ו ההיפוך מעבר לעתיד.

כל זה נעלם מלשון חכמים. העתיד משמש בהוראת העתיד, העבר בהוראת העבר, נעלמו כל ו"וי ההיפוך, נשתכח אף העתיד המארך (אשמרה, אעברה), אבד אף העתיד המקוצר (והנער יעל, בר' מד, לג), ונעלם את המקור הנפרד (זכור תזכר דב' ז, יח) את הפסוק הנ"ל היינו צריכים לנסח בלשון חכמים: "אכל ושתה עמד והלך לו" וכו'. אף שינויים אחרים נתחוללו בתחום הפועל. במקום 'לקרוא' שבמקרא, אנו גורסים 'לקרות', במקום 'מצאנו', אנו גורסים 'מצינו', זאת אומרת, פעלי ל"א מתנהגים כאילו היו פעלי ל"ה. במקום 'לרדת, לשבת' אנו גורסים 'לירד, לישב'.

ואפילו במערכת בנייני הפועל חל שינוי. מן הצד האחד בניין 'פועל' נעלם כמעט לגמרי, אך מן הצד השני נוסף בנין חדש, והוא בנין 'נתפעל'.

כמובן, השינויים האלה נתנו את אותותיהם גם בתחביר של לשון חכמים והדברים ארוכים.

שינויים עצומים נתחוללו אף בתחום אוצר המלים של המשנה. נעלם מצד אחד חלק מאוצר המלים המקראי, וכנגד זה נוסף אוצר מלים חדש ממקורות שונים, (עיין להלן). ולא זו אף זו: אף אוצר המלים המקראי שנתקיים, שינה לפעמים את צורתו ואת הוראתו.

אשר לאוצר המלים שנעלם: קודם כל לא התקיימו כל אותן המלים, אשר לא יבואו במקרא אלא בשירה המקראית בלבד, כגון 'האזין', 'חמק', 'שווע', ועוד. העלמת השרשים האלה מובנת לחלוטין. הן מאחר שהם אינם מופיעים למעשה אלא בשירה המקראית, הרי ברור, כי שוב לא היו משמשים בלשון היומיומית המדוברת, וממילא לא יכלו להתקיים ולעבור ללשון חז"ל. אך מצויים גם פעלים, שהרבו להשתמש בהם בלשון היומית של המקרא, כגון 'אבה', 'בגד', 'חדל', 'ניצב', 'רכש' ואף הם נעלמו מלשון חז"ל.

וכנגד השרשים שנעלמו, מופיעים שרשים חדשים מרובים (יותר משלוש מאות). מנין הגיעו שרשים אלה? אין ספק, שיש ביניהם שרשים עבריים עתיקים, אשר במקרה לא בא זכרם במקרא. הדברים אמורים בעיקר במלים הקשורות בתחום החקלאות, כגון 'מסק' (זיתים) 'ספת' (אבטיחים) וכיו"ב. פעלים אחרים נכנסו ללשון חז"ל משפות שונות; דרך משל 'גנז' (מן הפרסית), 'אמד' (מלשון 'אומדנא' מן האכדית), וכן 'משכן' (מן האכדית). ישנם שרשים, שנכנסו ללשון חכמים מן היוונית, כגון ל'קלס', (השורש הזה שונה לחלוטין משורש 'קלס' המקראי) 'זווג', 'ספג', 'קטרג' וחלק חשוב לארמית בפעלים החדשים האלה, כגון 'ארע', 'בדק' (השורש שונה מ'בדק' המקראי) ועוד כיוצא בזה.

כפי שאמרנו, אף מלים עבריות, שנתקיימו עוד מימי התנ"ך, עשויות היו לשנות את הוראתן או את צורתן. כך דרך משל, במקרא שורש 'רצה' הוראתו בעיקר 'שביעות רצון' (השווה "כי רגע באפו חיים ברצונו" תה' ל, ו) ואילו בלשון חכמים משמשת 'רצה' כבר בהוראה השגורה היום על פינו. במקום 'קם' הרי לשון חכמים משתמשת ב'עמד', ולא רק כדי לציין מצב עמידה, אלא את פעולת 'הקימה' (השווה "ובשחר עמד ומצאו מת" טהרות, ה, ו). ואשר לשינוי צורה של שם - במקרא מדובר על 'משאת', (עמוד עשן, שופ' כ', מ') ואילו בלשון חכמים מוזכרות ה'משואות' (ראש השנה ב, ב). פועל עשוי לבוא בלשון חכמים בבנין שונה משל המקרא. לפי כתבי יד ברור, שפועל 'כשל', דרך משל, משמש בלשון חז"ל בבניין פיעל ("נמצאת מכשלן לעתיד לבוא", ראש השנה א, ו) ואילו במקרא - 'הכשיל', בהפעיל.

עדיין כר נרחב לפני החוקר לברר סתומות בנידון זה. דרך משל, במקום 'שב' המקראי, משתמשת לשון חכמים ב'חזר', שאין לו רמז במקרא. השורש כנראה איננו ארמי. האם עברי עתיק הוא? דומה הבעיה לגבי השורש 'צרך'; שאינו מופיע במקרא אלא פעם אחת בלבד.

רחבה היריעה של לשון חז"ל, והיא מצפה עדיין לחוקרים לשם מחקרה.
הדרישה הראשונה היא: המחקר חייב להתבסס לא על ספרי הדפוס, שהם משובשים, אלא על כתבי יד.
הדרישה השניה: יש לברר את טיב השפעת הארמית על לשון חכמים. השפעה זאת חזקה היתה הרבה יותר משפיללו. ואין הדברים אמורים רק בעובדה שהארמית העניקה מלים ללשון חז"ל, וביניהן אף מלים מצויות ביותר, כגון 'אלא' ושהשפיעה השפעה עצומה על המבנה הדקדוקי של לשון חז"ל. עלינו יהיה לברר אם אין ההשפעה הזאת מרחיקת לכת הרבה יותר, היינו במקום שלכאורה אין רמז להשפעת הארמית, אם אין כאן השפעת עקיפין. דרך משל: בלשון המקרא משמשות שתי התיבות 'אף' ו'גם', בלי כל הבדל ביניהן, ואילו בלשון חכמים לא נותרה אלא 'אף'. מה יכולה להיות הסיבה? האם לא גרמה העובדה שבארמית אין אלא 'אף', אך לא 'גם'?
בניגוד ללשון המשנה הרי לשונם העצמית של התלמוד הבבלי והירושלמי ארמית היא. כמובן, יש בשניהם יסודות עבריים מרובים מאד (הכתובים בלשון המשנה). אך כדי לעמוד על טיבם של לשונות אלה, עלינו להקדים דברים אחדים על הלשון הארמית בכלל.

הלשון הארמית ידועה לנו מכתובות שנמצאו בסוריה בעיראק במצרים ועוד, כבר מן המאה העשירית לפני הספירה. בממלכת פרס, שירשה את הממלכות האשורית והבבלית, ושהייתה שולטת מהודו ועד כוש מאמצע המאה הששית עד אמצע המאה הרביעית לפני הספירה, היתה הלשון הארמית משמשת לשון האדמיניסטרציה, ומכאן חשיבותה ושימושה בכל הארצות הנ"ל. נוסף על כך התפשטה הארמית כלשון מדוברת הן בארץ ישראל ובסוריה, והן בתחום עיראק של היום. בשל כך אנחנו מבינים גם את העובדה, כי אף במקרא, בספרי עזרא ודניאל, ישנם פרקים שלמים הכתובים ארמית. בשל התפשטותה של הארמית, ובשל העובדה, כי במרוצת הזמן דחקה היא במקומות שונים בתחומים הנ"ל את הלשון העברית מפי היהודים, הורגש הצורך לתרגם את התורה ואת ספרי המקרא האחרים לארמית.

אולם כדרך שאמרנו לגבי העברית, כך עלינו לקבוע אף לגבי הארמית, כי במרוצת הזמן חלו בה שינויים גדולים פחות או יותר. ומאידך גיסא נתפלגה היא לניבים שונים. לא הרי הארמית של המקרא כהרי הארמית של הירושלמי, ולא הרי הארמית של הירושלמי כהרי הארמית של התלמוד הבבלי. ביחוד עלינו לציין, כי באלף הראשון לספירה הנהוגה מסתמנות שתי קבוצות עיקריות של הניבים הקרויים הארמית הביניימית, והם הניבים המערביים, שהיו מדוברים בארץ ישראל ובסוריה כפי הנראה, והניבים המזרחיים, שהיו מדוברים בתחום עיראק של היום. ובכן הארמית של הירושלמי הרי היא ניב השייך לקבוצה המערבית, שכן, כפי הנראה, היו לו מהלכים בעיקר בגליל. ואילו הארמית הבבלית הייתה משמשת כלשונם של היהודים, שהיו יושבים בתחום עיראק של היום.
הארמית של הירושלמי קרובה יותר לארמית המקראית מאשר הארמית הבבלית. אשר לעיצורים יש בה כל הסימנים המבדילים אותה מן העברית, דרך משל, היינו, צד"י עברית מופיעה בתור טי"ת (אין כאן מקום לעמוד על הנסיבות המיוחדות לחילוף זה), כגון 'קיט' (קיץ), לפעמים בתור עי"ן, כגון 'ארע' (ארץ) ; זי"ן עברית מופיעה לפעמים בתור דל"ת, כגון 'דהב' (זהב), שי"ן עברית מופיעה לפעמים בתור תי"ו, כגון 'תלת' (שלש). אשר לתנועות, בולטת ביחוד העובדה כי חולם עברי מופיע לפעמים בתור קמץ, כגון 'שלם' (שלום, והשווה בקדיש 'שלמא רבא' - שלום רב). כן יש להוסיף, כי לעתים קרובות מופיע שווא נע במקום שהלשון העברית יודעת תנועה, כגון, כתב (כ"ף שוואית, שהיא 'כתב' בעברית, בכ"ף קמוצה), ואין כאן מקום להאריך.

ואשר לתורת הצורות, - בשם בולטת תופעה אחת, והיא היידוע. בניגוד ללשון העברית, בא הידוע הארמי בסוף התיבה. ובכן, 'מלך' - 'מלך' בעברית, אבל 'המלך', הוא 'מלכא' בארמית. ברבים, 'מלכים' - 'מלכין', אבל 'המלכים' - 'מלכיא' יש הבדלים מסויימים גם בכינויים החבורים לשם. בולטת בעיקר העובדה, כי אותם הכינויים, המסתיימים בעברית במ"ם, מסתיימים בארמית בנו"ן, כגון 'להם' - 'להון' וכיו"ב. שונה בהרבה הכינוי המקביל לעברית בצורת 'עבדיו', שהיא בארמית 'עבדוהי' ובארמית גלילית בעיקר 'עבדוי'.

בפועל אין שינויים גדולים בין ניבי הארמית. אף כאן יש לציין, כי בעתיד, דרך משל, מסתיימים כינויי הרבים בנו"ן; ובכן בעברית 'תכתבו', בארמית 'תכתבון' (השווה למקרא "עקב תשמעון" דב' ז. יב). התחילית של עתיד גוף שלישי נקבה איננה תי"ו, כי אם יו"ד, ובכן תחת 'תכתבנה' בארמית 'יכתבן' (והשווה גם במקרא "ויחמנה הצאן" בראשית ל, לח). בצורת העבר יש לציין בעיקר שני גופים: 'היא כתבה', בארמית - 'כתבת', 'הן כתבו' בארמית המקראית - 'כתבה' (השווה "בנות צעדה עלי שור" בראשית מט, נב). אבל בארמית הגלילית כנראה בעיקר 'כתבין'.

אשר לבנינים: בנין 'נפעל' אין בנמצא בארמית. תחתיו משמש בנין הדומה ל'התפעל', אלא שאיננו דגוש. ה'פועל' וה'הופעל' נעלמו מן הארמית כבר בתקופה קדומה, ולא נותרו אלא הבינוניים שלהם. כל בנין חוזר משמש גם כבנין סביל בארמית. ובכן 'התכתב', שבארמית גלילית הפך ל'אתכתב', פירושו 'כתב את עצמו' וגם 'נכתב'.

באוצר המלים של הארמית הגלילית מצויות הרבה מלים שאולות, מן היוונית בעיקר, שהשפעתה על הניבים הארמיים השונים מבחינה זאת היתה גדולה למדי. ובכן דרך משל, 'בלנא' (בלן), 'פילי' (שער), 'דיסקרין' (צלחת), ועוד. יש גם מלים מועטות מן הרומית, כגון 'לגיון', ועוד.
הארמית של התלמוד הבבלי התרחקה הרבה יותר מן הארמית המקראית מאשר הארמית של התלמוד הירושלמי. דומה כי התרחקות זאת סיבתה נעוצה בעובדה, שהארמית של התלמוד הבבלי הושפעה הרבה מאד מן הלשון האכדית (אשורית-בבלית), שהיתה הלשון המדוברת בתחום עיראק של היום לפני שהשתלטה שם הארמית.

הדברים שנאמרו לעיל לגבי מערכת העיצורים והתנועות של הארמית הגלילית כוחם יפה גם כאן, אך יש לציין, כי ההשפעה האכדית ניכרת הרבה בתחום מערכת העיצורים בעובדה, כי עיצורי הגרון נחלשו מאד בתלמוד הבבלי. דרך משל, 'הדר' (חזר המצוי בתלמוד כגון 'הדר בה' - וחזר בו), היתה צריכה להיות 'חדר'. במקום 'לחמא' תמצא 'נהמא' (לחם), וכאן נמצא וגם חילופי למ"ד-נו"ן; 'אדיתבי' - 'עד דיתב' (עד שהיו יושבים) ; 'זירא' - 'זעירא' (קטן); 'אטמא' - 'עטמא' (עצם). כל הדוגמאות האלה מראות, כיצד הגרוניות מתחלפות זו בזו, וכיצד הן עשויות גם להעלם כליל. כאמור, יד האכדית באמצע, שכן האכדית איננה מכירה את העצורים הגרוניים, סגולה אחרת נוספת של התלמוד הבבלי היא התופעה של השמטת עיצורים בסוף תיבה, כגון 'להו' - 'להון' (אמר להו - אמר להם) ; אכלי - אכלין (אוכלים), 'תיקו' - 'תיקום' (תקום, תעמוד, כלומר הבעיה תעמוד בלי יישוב), ועוד כיוצא בזה. עובדה זאת בולטת בעיקר בכינויים, הן בכינויי השם והן בכינויי הפועל, כגון 'אתו' - 'אתון' (אתם) ; 'כתבתו' - 'כתבתון' (כתבתם).

בשם העצם יש לצין את העובדה, כי בניגוד לארמית של הירושלמי ולארמית המקראית אין בניב הזה יידוע; ובכן 'גברא' יכול להיות 'איש', או 'האיש', 'מלכא' היינו 'מלכים' וגם 'המלכים'. אף בנטיית השם יש לציין הבדלים, כגון 'מר', שהוא למעשה 'מר' (אדוני), 'אם' שהיא למעשה 'אמי', (אמרה לי אם - אמרה לי אמי).

בפועל יש להדגיש, כי בעתיד גוף שלישי יחיד ורבים התחילית איננה יו"ד, כי אם למ"ד (ולפעמים נו"ן), כגון 'לכתוב' - 'יכתוב', 'ליתני' - 'יתני', 'לימא' - יאמא (- יאמר, הרי"ש נשמטה!). אף בתחביר שונה לשון זו מן הארמית המקראית ומן הארמית של הירושלמי.

שינויים גדולים נתחוללו אף באוצר המלים, ושוב בעיקר בהשפעת האכדית, שהעניקה לארמית הבבלית מלים הרבה. אך כאן יש להדגיש אף את חלקה של הפרסית. עיראק של היום הייתה נתונה ברובה לשליטת הפרסים מימי כורש ועד הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה, כלומר כ-1200 שנה. אין פלא אפוא, כי הפרסית השפיעה על הארמית הזאת, בעיקר בתחום אוצר המלים. והרי דוגמאות אחדות מן האכדית: 'מרא', 'חצינא' (את ומעדר); בהוראת המלה 'שער' השתמשו בארץ ישראל במלה 'תרעא', ואלו בבבל במלה 'בבא' (ומכאן 'בבא קמא', 'בבא מציעא' 'בבא בתרא', - השער הראשון, וכו'). מן הפרסית נכנסה דרך משל מלת 'גון' במלה 'כגון' (פירוש 'גון' למעשה 'צבע'), 'גולפנקא', 'פרוונקא' (שליח) ועוד.

הלשון הארמית של ספרות גאוני בבל (תשובות וכיו"ב), שונה במקצת מן הלשון של התלמוד הבבלי, והיא קרובה יותר ללשון תרגום אונקלוס (והוא הדין ללשונן של כמה מסכתות, כגון נדרים, נזיר וכו').

הן לשון הבבלי והן לשון הירושלמי לא נחקרו עדיין די צרכן. ועוד כר נרחב לפני החוקר. אך גם כאן מן הדין, שהמחקר יתבסס על כתבי יד, שכן ספרי הדפוס נשתבשו לא מעט.