מנהגי עדות המזרח בראש השנה
ד"ר ע"צ מלמד
מחניים נ"ז תשכ"א
|
התוכן: א. חדש אלול ב. התרת נדרים ג. משמרה ד. לימודים ה. סליחות ו. השתתפות הציבור בסליחות ז. הבאים לסליחות ח. פירות ראש השנה ט. תפילות ראש השנה י. חזן וסומכים יא. מכירת המצוות יב. תפילות בשעת הוצאות ס"ת ובשעת התקיעות יג. מספר התקיעות יד. תהלים מנחה ותשליך תמצית: המאמר עוסק במנהגים המשותפים לכל עדות הספרדים מתחילת ר"ח אלול ועד התפילות והתקיעות של ר"ה. מילות מפתח: סליחות, התרת נדרים, פיוטי הסליחות. |
א. חדש אלול
"שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (=שני שבועות"). והתלמוד נושא ונותן: "מאי טעמא דתנא קמא? שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על (ה)פסח שני... מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? שהרי משה עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח". ואף על פי שדורשין בהלכות פסח קודם לפסח "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג".שלש עתים יש אפוא לדרוש בעניני החג: שלשים יום, חמשה עשר יום ובו ביום. חמשה עשר יום נזכר אף לענין תרומת הלשכה ומעשר בהמה. וכך שנינו: "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג, והן גרנות למעשר בהמה דברי רבי עקיבא". והתלמוד נושא ונותן:
"וכמה פרוס? פירש רבי יוסי ברבי יהודה: אין פרוס פחות מט"ו יום. מאי משמע? א"ר אבהו: פרוס פלגא. פלגא דמאי? פלגא דהלכות פסח דתניא שואלין וכו'".אף לענין תשובה נהגו ישראל כך: להתחיל בתשובה שלשים יום לפני ראש השנה, מר"ח אלול. ומעניין שגם כאן יש דעה האומרת שמתחילים שני שבועות לפני ראש השנה. וכך כותב הרב יחיא ב"ר יוסף צאלח בפי' "עץ חיים" לתכלאל (=המחזור התימני) "מנהג הקדושים לומר סליחות מר"ח אלול ואע"פ שיש מקומות שנהגו לקום מחמשה עשר באלול ואחרים נהגו לקום בעשרת ימי תשובה המנהג הנכון הוא מראש חדש אלול... ודרושי רשומות אמרו א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ראשי תיבות אלו"ל... וסופי תיבות ד' יודי"ן נגד ארבעים יום (=מן ראש חדש אלול ועד יום הכפורים). וכן ארי"ה שאג מי לא יירא ראשי תיבות א'לול, ר'אש השנה, י' יום הכפורים, ה'ושענא רבה".
והנה עוד כמה רמזים מפי הקדמונים:
5. ויתן אותם לרחמים לפני ר"ת אלול, שהוא חדש הרחמים.
6. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב ר"ת אלול.
7. והאלקים אנה לידו ושמתי לך ר"ת אלול.
8. אחד לעולה ואחד לחטאת ר"ת אלול.
9. א'יש לר'עהו ו'מתנות ל'אביונים ר"ת אלול. וכן להיפך" אלול ר"ת א'כול ל'חמו ו'נותן ל'דל.
10. ו'יאמרו ל'אמר א'שירה ל'ה' ר"ת אלול.
11. אלול ר"ת א'הוב ל'מעלה ו'נחמד ל'מטה.
12. לולא האמנתי - לולא אותיות אלול, כי ע"י אלול האמנתי לראות בטוב ה'.
13. אלול גימטריא בינ"ה, שעל ידי הבינה באה התשובה, כדבר שנאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו".
ב. התרת נדרים
משנעשה "כל נדרי" לחלק בלתי נפרד של תפלת ערבית בלילי יוה"כ, עמדו וקבעו נוסח מיוחד (ארוך יותר) להתרת נדרים לשעבר ולמסירת מודעה להבא, שאמרוהו בערב ראש השנה ובערב יוה"כ, סמוך לשחרית, לאחריו או לפניו. ורבים, שאינם זהירים וזריזים להתפלל בציבור בכל ימות החול, מזדרזים לבוא להתרת נדרים, ואם אחרו לבוא לבית הכנסת שלהם הולכים הם לבית כנסת אחר עד שיזכו לשמוע התרת נדרים (ותפילה בציבור שבטלה - ה' ימחול!)
יש גם נוסח של התרת קללות וחלומות רעים. ובכמה קהילות נוהגים לקרוא התרת נדרים בערב ראש השנה, והתרת קללות - בערב יוה"כ, או להיפך.
חסידים ואנשי מעשה עורכים התרת נדרים וקללות גם בערב ראש חדש אלול, ארבעים יום לפני יוה"כ, וגם בי"ט באב - ארבעים יום לפני ראש השנה. ולהתרת נדרים בערב ר"ח אלול מצאו רמז בכתוב לא' יחל' דברו' ככל'" סופי תיבות אלול. ויש בתי כנסיות, שעושים התרת נדרים בכל ערב ראש חדש.
ג. משמרה
ור" יששכר סוסאן כותב בספרו "תקון יששכר"
"פה צפת תוב"ב נוהגים שבכל יום מתקבצים בב"ה עשרה מתענים לא פחות מכל הקהלות יצ"ו שבצפת תוב"ב ויושבים כל היום, מאחר שנפטרין הקהל מתפילת השחר, בסליחות ותחנונים ווידוים כיום כפור וקורין כל התהילים עד המנחה ומוציאים בה ס"ת וקורין ויחל... ובהם כמה חכמי העיר יצ"ו והישיבות יצ"ו רבנים ותלמידיהם. וכמה פעמים ביניהם גדול דורנו החכם השלם הגדול מהר"ר יוסף קארו נר"ו ומבני ישיבתו עמו ביום משמרתו... וזכרוני מימי ינקותי, שגם בירושלים היו בתי כנסיות, שבהם היו בכל ערב ראש חדש מנין מתענים, ובתפילת מנחה היו מוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת ויחל. ואף בשנים אלו, שבהן ירדה חולשה לעולם - חולשה רוחנית יותר מאשר חולשה גופנית - עדיין יש יחידים המתענים בכל ערב ר"ח, או לכל הפחות בערב ר"ח ניסן וערב ר"ח אלול.ומנהגם של בני עדות המזרח והספרדים לעלות בשני ימים אלו על קברי הצדיקים בכלל ועל קברי הוריהם בפרט ולהתפלל על הסליחה ועל הגאולה. יש חסידים המתענים כל הימים שמר"ח אלול עד יוה"כ, ומכיון שיש בהם ששה ימי שבתות וימי ר"ה וערב יוה"כ, שאין מתענים בהם, יש משלימים את החסר בסוף חדש אב, להשלים למנין ארבעים יום, כנגד ארבעים יום, שהיה משה רבנו בהר "לחם לא אכל ומים לא שתה".
ד. לימודים
בכמה בתי כנסיות מתחילים לקרוא במעשי בראשית ביום כ"ה באלול: בכ"ה קוראים יום אחד, בכ"ו - יום שני, עד שביום ראש השנה קוראים יום הששי, שבו נברא אדם הראשון לפי המסורת.
ה. סליחות
לכאורה יש באמירת הסליחות של הספרדים חד גוניות. אבל אין הדבר כן, חזרה זו עשתה את פיוטי הסליחות ומנגינותיהם לנחלת הכל, כגדולים כקטנים. לפני כמה שנים הייתי מזדמן בח' אלול כמעט יום יום באחד מבתי הדפוס בעיר קדשנו, והצעיר העומד על מכונת ההדפסה לא היה פיו פוסק מלזמר פיוטים מן הסליחות. וספר לי אשתקד מורה צעיר: באחד מבתי הספר התיכוניים לא היה מורה לאחת הכתות, והחלה להתפרע. ובמה היתה התפרעותם? הם החלו לשיר משירי הסליחות. השירה היתה ערבה לאוזן - סח לי המורה - אלא שהפריעה לשאר הכתות, והשתקתי אותם בעל כרחי. מנגינות אלו אהודות מאד על הנוער, והן משודרות ב"קול ישראל" לעתים קרובות בתכנית "כבקשתך" ובתכניות אחרות, ופעמים משודרות הן אף שלא בעיתן - למשל בערבי ימים טובים.
פיוטים אלו מצטיינים גם בתוכנם המוסרי ובפשטות סגנונם, והשפעתם היתה גדולה ומבורכת ומעוררת לבבות לתשובה. הנה בית אחד מן הפיוט הראשון של סליחות "ישן אל תרדם" [כנראה לר' יהודה הלוי?], בו פותחים את אמירת הסליחות:
"וצא בחצות הלילות / בעקבות אנשי שמות
אשר בלשונם תהלות / ואין תוכם תוך ומרמות
לילותיהם תפילות / וימותיהם צומות
לאל בלבם מסלות / ולהם בכסאו מקומות
דרכם סולם לעלות / עד ה' אלקיך"
ו. השתתפות הציבור בסליחות
השתתפות הקהל באמירת הסליחות גדולה מאד, הן בעניות, כגון "בדיל ויעבר" בפיוט "רחמנא", או "ענינן", או "עננו", הן בחלקים המושרים על ידי כל הקהל בהתעוררות והתרוממות הרגש, כגון "אל מלך" וי"ג מדות ו"אדון הסליחות". ויש פיוטים, שבתיהם מתחלקים בין הקהל, כלומר: כל יודע שיר שר בית אחד. למשל הפיוט "אם אפס רובע הקן", המתאר את עקידת יצחק, וסימנו: אפרים בר רבי יצחק [מרינגשבורג]. וכאן ניתנת הזדמנות לילדים לנסות את כוחם בשיר. ויש פיוטים, שהקהל חוזר על הבית ששר החזן תחילה. ואף בזה מחנכים את הילדים. למשל "עננו אלקי אברהם עננו".
בכלל אפשר לומר שלילי הסליחות מעוררים את הילדים לפעילות מוסיקלית ומגלים את מיטב הכשרונות. וטובי החזנים והזמרים הידועים לי עשו את צעדיהם הראשונים בהיכל ה' בילדותם בלילי הסליחות ובפיוטי הימים הנוראים ובשירי הבקשות בלילי שבתות. לפני שלשים שנה היה רוב מנין הבאים לסליחות נערים וילדים. אבל עתה שהנשים הצעירות היו למודרניות, והאמהות הצעירות נשתעבדו גם הן לפולחן הילד, "מרחמות" הן על בניהן שמא תחסר שנתן שעה או שעתים ומונעות אותם מלקום לסליחות. ורק ילדים בודדים תמצא כיום בכל בית כנסת, ומכיר אני ילד בן 21-31, שבחדש אלו עוזב את מטתו בבית הוריו והולך ללון בבית סבתו הסמוך לבית הכנסת, למען יוכל להשכים קום לסליחות. ופעמים הוא הפותח את דלתות בין הכנסת.
חתימת הסליחות לאחר "נפילת אפים" הוא הפיוט "שומר ישראל", המושר בפי כל הקהל ברגש מלא בטחון ואמונה. ובכל מנגינותיו השונות של פיוט זה חש השומע כסופי גאולה עזים. התימנים אומרים פיוט זה לפני "נפילת אפים".
רובם של הפיוטים נתחבר בלשון הקדש. אבל יש גם פיוטים שנתחברו בארמית. למשל "רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא בדיל ויעבר" (=הרחמן זכור לנו בריתו של אברהם האהוב בשביל "ויעבר"), דעאני לעניי ענינן (=העונה לעניים עננו). מרנא דבשמיא לך מתחנן (=רבוננו שבשמים, לך אנו מתחננים), מחי ומסי ממית ומחי (= מכה ומרפא ממית ומחיה).
ז. הבאים לסליחות
לדאבוננו הולך וקטן גם מספרם של הגדולים המשכימים לסליחות. ברוב בתי הכנסיות יש מנין בצמצום. שבתה גם קריאתם הערבה (ס-לי-חו-ת) של השמשים, וכמתגנבים הם באים לקרוא את השרידים אשר יראת ה' בקרבם. בכל רחוב יש רשע המתאנה לשמש ומאיים עליו, ואף מרים את ידו עליו. בכמה שכונות חדשות בירושלים אין שמש מעז לקרוא לתפילה אפי' האיר היום והשמש זרחה.
ח. פירות ראש השנה
הנוסח בהגדות התלמוד ובכריתות: למיכל. אבל ר' בצלאל אשכנזי מביא ב"שיטה מקובצת" לכריתות "ס"א (=ספרים אחרים) למיחזי בריש שתא". וכן הנסוח גם בערוך ערך קרא. וכן מעתיק הרב אבודרהם בסדר תפילות ר"ה (עב ע"א) ומוסיף:
"ובתשובות הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהן בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול המצרי כרישין ושלקות ותמרים ומניחים ידיהן על כל אחד ומוציאין משמותם סימן טוב ואומרים על דלעת-קרא 'יקרע גזר דיננו'. ועל הפול-רוביא, 'ירבו זכיותינו'. ועל הכרתי 'יכרתו שונאינו'. ועל התרדים - סילקא 'יסתלקו עונותינו'. ועל התמרים 'ייתמו עונותינו'. ומוסיפין עוד רמון ואומרים עליו 'נרבה זכויות כרמון'. ויש אומרים בלשון תפילה 'יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו ושיקרע גזר דיננו'. 'יהר"מ ה' או"א שיתרבו זכויותינו'. ויש נוהגין לאכול ראש כבש ודגים ומיני מתיקה".אבל רבי יעקב בעל הטורים מעתיק למיכל, ומוסיף:
"רוביא ירבו זכויותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו. כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצא נוהגין להביא על השולחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה. והר"מ (=והרב רבי מאיר) מרוטנברג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק ר' יוסף קארו מביא בבית יוסף את נוסחתנו "למיחזי", ומעיר: "אבל מדברי רבינו (=בעל הטורים) אין נראה שצריך לומר שום דבר אלא שם אותם הדברים רומז על הענינים ההם".מנהג זה, שהיה בתחילה ראיה בלבד, הביא לידי אכילה. ובעדות המזרח נעשתה אכילת דברים אלו לאחת "המצוות" המיחדות את לילי ראש השנה, ובעלי בתים ועקרות הבית מזדרזים בקנייתם ומתאמצים להשיגם באותה דאגה-ואולי יותר מזה-שהם דואגים למרור וחרוסת לליל הסדר. ואף נוסח ה"יהי רצון" לכל פרי ומאכל קבוע הוא, ויש שמוסיפים ל"יהי רצון", גם פסוק מן המקרא. למשל לתמרים:
"יהי רצון מלפניך ה' או"א שיתמו איובינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו. יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'. ובחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי כי אני עבדך".וכנגד אלו שקטרגו על מנהג זה, שיש בו ניחוש, כתוב "לא תנחשו" מדבר קשות מחבר "בית דין" (=מחזור לראש השנה עם דינים, חיברו ר' אברהם חמוי), ומביא ראיה מן המקרא, שסימן אינו ניחוש: אלישע אומר ליואש מלך ישראל לירות בחצים, ומלך ישראל הכה ארצה שלש פעמים, והנביא קוצף עליו שעמד להכות וניבא לו שיכה את ארם רק שלש פעמים (מ"ב יג טז-יט). וכן במעשה ירמיה וברוך בן נריה, שאמר לו "והיה ככלותך לקרא את הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת" (ירמ' נא פג). וכן בקריעת כנף המעיל אמר שמואל לשאול "קרע ה' את ממלכתך" (ש"א טו כז). כל אלו אינם ניחושים.
וכבר הקדימו בעל הדרישה שכתב בטור שם: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא ולית ביה משום נחוש אם כן בהאי נמי לית ביה משום ניחוש ומותר".
בתכלאל התימני לא נזכר ענין אכילת פירות. אבל מפרשו של התכלאל, בעל "עץ חיים" כותב: "אוכלים בר"ה דברים המעוררים לאדם ליישר מעשיו, כיצד יהא רגיל לאכול בר"ה רוביא ויאמר יה"ר שירבו זכויותינו... ואוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק. ויש לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה. ואין לאכול דברים חמוצים..."
ט. תפילות ראש השנה
כדאי לציין שבכמה מחזורים הודפס הבית הרביעי "הקם משפלות לראש ממלכת..." באותיות קטנות, ויש מחזורים, שהשמיטוהו לגמרי מחמת הצנזורה, ואת הה"א שבמלת "רעה" חשבו במקומה. מחברו של הפיוט הוא ר' אברהם חזן מגירונדי.
בשחרית נקבעו פיוטים של ר' יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירול לפני נשמת: ולפני יוצר כרשויות, אבל כמה פוסקים ערערו על ההפסקות הללו, ולפיכך הנהיגו ברוב הקהילות לומר פיוטים אלו לאחר חזרת הש"ץ ואמירת קדיש תתקבל.
ברצוני להעיר על בניינו של הפיוט הפותח ב"ה' יום לך אערך תחינה שעה קולי ושועתי ה'", שחיברו ר"י הלוי. המשקל הוא יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה בדלת וכן בסוגר. בפיוט כ"ו שורות כמנין שם הוי"ה. כל שורה פותחת בשם ה' ומסיימת בשם ה'. התבה השניה בעשר השורות הראשונות פותחת ביו"ד והתבה שלפני האחרונה מסיימת ביו"ד. בחמש השורות הבאות - פתיחה וסיום באות ה"א; בשש השורות הבאות - בוי"ו, ובחמש האחרונות - בה"א (והרי שוב שם הוי"ה).
בחזרת הש"ס מוסיפים לפני "ובספר חיים" תפילת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, היום תאמצנו, היום תברכנו וכו'". בסדר א"ב. ובקדיש תתקבל שאחר החזרה (בשחרית, במוסף ובמנחה) מוסיפים אחרי "יהא שמיה רבא..." ולפני "תתקבל צלותנא...": תענו ותעתרו ברחמים מן השמים וכו' ויפתח ה' אלקינו לנו וכל ישראל אחינו שערי ברכה וכו'" בסדר א"ב. והמקובלים מוסיפים שערים עד חמשים כנגד חמשים שערי בינה.
לפני חזרת הש"ץ בשחרית ובמוסף שרים את הפיוט "ה' שמעתי שמעך", שהוא הכנת כל הלבבות, של הש"ץ ושל הציבור, לתפילה בהתעוררות. ובמוסף יש שמוסיפים את הפיוט "ונתנה תוקף" (לאחר ה' שמעתי), ויש שאומרים אותו באמצע ברכת זכרונות במוסף.
בכמה קהילות נוהגים לומר בערבית ומוסף לאחר קדיש תתקבל סדר תפילה על הפרנסה. ואלו הם חלקיה: מזמור כ"ד, יהי רצון (=תפלה על הפרנסה קצרה או ארוכה), מזמור כ"ג, הפסוק "ויהי ה' את יוסף וגו'" שבע פעמים ישר והפוך ("המצרי אדוניו בבית...")
י. חזן וסומכים
באמירת הפיוטים נוטל חלק גם הקהל. כל היודע את המנגינה (אפילו קריאתו משובשת) שר בית אחד או יותר.
גם התקיעות, שבדורות הראשונים היו נשמעות מפי זקן או תלמיד חכם לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס, נעשות בימינו בשכר. וכל בית כנסת שוכר תוקע, מצוערי החכמים או אדם שכוחו בגרונו ובריאותיו.
יא. מכירת המצוות
יב. תפילות בשעת הוצאות ס"ת ובשעת התקיעות
והוא הדין בתפילות שלפני התקיעות, הנאמרות ע"י התוקע וע"י הקהל לאחר אמירת הפיוט "עת שערי רצון", שמחברו שילב את כל הפרטים שהוסיף המדרש לפרשת העקידה, ובצורה דרמטית תיאר את כל התנועות והשיחות שהיו במעשה הזה.
יג. מספר התקיעות
יהודי תימן תוקעים שבעים קולות: שלשים באור השחר, לפני "ברוך שאמר". שלשים מיושב לאחר קריאת התורה. ועשרה בחזרת הש"ץ אחרי מלכיות תשר"ת, אחר זכרונות - תש"ת ואחרי שופרות - תר"ת.
סדרן הרגיל של שלשים התקיעות מיושב הוא: תשר"ת, תש"ת, תר"ת - ג' פעמים. ויש שמסדרים: תשר"ת - ג' פעמים, תש"ת - ג' פעמים, תר"ת - ג' פעמים. ואבא מארי זצ"ל היה נוהג לסדר ביום הראשון בסדר הראשון, וביום השני - כסדר השני.
יד. תהלים מנחה ותשליך
אבל תוך שנתו מתאספים בביתו לאמירת תהלים לעילוי נשמת הנפטר, ובעל הבית מכבד את הבאים ב"ברכות": מזונות, העץ, האדמה ושהכל (תה או קהוה).
אחר אמירת התהלים מתפללים מנחה, פותחים בפרשת העקידה, שכן תפילת מנחה יצחק תיקנה, ואח"כ למנצח וכו', כמו בכל יום טוב.
לאחר מנחה עושים תשליך ליד נהר או שפת הים, או ליד בור או ברכה בחצר. אגב, גם מנהג התשליך לא היה כתחילה אלא לסימן. וכך מביא בעל "דרכי משה" בשם מהרי"ל (=מורנו הרב רבי יעקב לוי): "רגילין לילך אל הנהר ולומר תשוב תרחמנו וגו' משום דאיתא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם במים עד צוארו ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש עכ"ל. וכ"ה במנהגים אלא שהוסיף שרואין דגים חיים ואפשר שהוא לסימן שלא תשלוט בנו אין הרע ונפרה ונרבה כדגים".
במחקרנו זה נגענו רק בקצה הנושא: דברנו רק על מנהגות אחדים, מאלה המשותפים כמעט לכל עדות המזרח. ההווי והמנהג בין עדות המזרח אינו אחיד: לא הרי סדרי התפילה בין יהודי תימן כהרי התפילה בין יהודי פרס, ולא ראי מנהגי נשואין יהודי חלב ודמשק כראי נישואין בין יהודי בגדד ובצרה.
רק לאחר שינתנו לנו מחקרים מפורטים ומקיפים. שייעשו בידי חוקרים מבני אותן העדות, רק אז יעלה בידינו לארוג יריעה רחבה ורקומה זו של חיי בית ישראל.
