תוכן המאמר: התאבדותם של לוחמי מצדה "המוות קורא דרור לנשמות" "אשרי הנופלים בקרב" השחיטה החלה ההיסטוריון והסופר אחרון הקנאים סיפור המלחמה מסתרי מצדה ארמון הורדוס השריפה הגדולה כלים, כתובות, שלדים תמצית: המאמר סוקר את תיאור הקרב במצדה כמו שמופיע בדברי יוסף בן מתתיהו, את רגעי ההתלבטות האחרונים שלפני ההתאבדות ההמוניים, ואת הממצאים הארכיאולוגיים הקיימים במקום. מילות מפתח: מצדה, הורדוס, התאבדות גיבורי מצדה. |
"מה מאוד נכזבה תוחלתי. אמר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החירות ואתי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות. והנה לא נבדלתם מכל החשוכים בגבורתכם ובעוז רוחכם ויראים אתם את המוות הזה, הבא לפדותכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז מן היום אשר הגענו לבינה למדונו חוקי תורתנו, תורת אלוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלי תוספנה עוד לדאבה; וכל עת אשר הן אסורות בגויה הבלה ושבעות רוגז ביחד עמה, הן באמת חשובות כמתות, כי לא יכוון הקשר בין חלק האלוהים ובין החלק הבלה... אולם אחרי אשר תפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כוח נצחים ותגבר אונים באין מעצור מעברים, ולא תיראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלוהים... ורק תכונה אחת לה - כי אין כליון שולט בה, והיא סיבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תיגע בו הנשמה יחיה ויפרח וכל אשר תרחק ממנו יבלה וימות. כה גדול חלקה בנצח... והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלוהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בכל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירא מוות תחת אשר אנו אוהבים את המרגעה בעת שנתנו? והלא אוולת היא בלבנו לרדוף אחרי החרות בחיים בעוד עיננו צרה בחרות נצח. והנה עם נלך בדרכים אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המוות באהבה". (מלחמת היהודים ז', ח', ז).אין להעלות על הדעת, שנאום זה, העשוי לפי כללי הגיון של מתכון הלני-רומי, יצא מפיו של ראש הקנאים במצדה בשעת ההכרע האחרונה של המצודה השגיבה. יוסף בן מתתיהו הוא שתלה בדבריו אלה של בן יאיר טעם פילוסופי של השארת הנפש, והוא ששיווה לבוש סגנון למוצא פיו של אלעזר, שקלט אותו על פי השמועה. בכך רצה להעלות, בסתר כוונותיו, את ערכם של מגיני מצדה בעיני קוראיו הנוכרים ולהנציח את זכרם בגינוני ספרות, שהיו להם מהלכים בין הרומיים במאה הראשונה לספירה. הן לא ייתכן, שאמנם נזקק אלעזר לדוגמה מחכמי הודו, כדי להמריץ את אנשיו שעה קודם מותם. פונה אלעזר לנצורים בשעת דחקם ואומר להם, שמן הראוי להם ללמוד מחכמי הודו, שחיי העולם הזה נחשבים בעיניהם לעבודה זרה וכל תכליתם להתיר את הנשמה מבית הכלא של הגוף, שמאמינים הם בלב שלם, שחיי הנשמות הם חיי אמת ונצח. בקול שירה עולים הם על המוקד וכל מאווייהם, - שהנשמה תצא בטהרה מן הגוף.
"כולם כרעו לפני האויבים, כאילו הוכנו לפאר את ניצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לאמר: אשרי הנופלים בקרב, כי מתו במלחמתם בעד חירותנו ולא במכרם אותה (לאויבים)".והולך אלעזר ומונה מיני מיתות משונות, שפקדו את היהודים בזמן המלחמה ברומיים: זרג, שריפה, הלקאה עד למוות, טרף לשיני חיות רעות, אמצעי שעשוע לרומיים. וגרוע מזה מצבם של אלה, שנשארו בחיים ומבקשים את המוות הגואל. עתה בא מנהיג הקנאים בהר מצדה לתאר בפני שומעיו את מצוקתה של ירושלים בירת יהודה. עיר גדולה זו, על חומותיה הבצורות, על רבבות המתנדבים שבה, שהיו ערוכים למלחמה, לא יכלה לעמוד בפני האויב. זו עדות לרצון האלוהים. כיצד אפשר עתה לחיות ולנשום אויר לאחר המפלה הגדולה שפקדה את ירושלים?
"וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו - היעצור כוח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש אשר מלאו לבו לשנוא את עיר אבותיו, מי האיש רך-הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מותנו כולנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת ההיכל מחולל וניתץ. והנה שעשעה נפשנו תקווה, הנאה לאנשי חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים; ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבור לנו מיתה יפה, נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל-ידינו לרחם עליהם". (מלחמת היהודים, שם, שם).
"ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נשאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו. ככה ציוו עלינו חוקי תורתנו. על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו. האלוהים פקד עלינו את הגזירה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם. יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה, ותימהון, בראותם את גבורת לבנו".
"הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה".איש לא נרתע מהמעשה, כולם שחטו את בני ביתם; את רכושם העבירו למקום אחד, כדי להעלותו באש; על פי גורל נבחרו עשרה אנשים לשוחטים, שישחטו את כולם.
"וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צווארו לשחיטה בידי האנשים אשר מלאו את המעשה הנורא הזה". (מלחמת היהודים ז': ט', א').תמה המלאכה, עשרת הנותרים הפילו גורל ביניהם. הנלכד בגורל צריך היה להמית את תשעת חבריו, ולבסוף לטרוף את נפשו בכפו. וכשנהרגו התשעה, בדק האחרון את השוכבים על הארץ, אולי נותר אחד בחיים והוא מחכה למיתתו. הדליק המצדאי האחרון אש בכל פינות ארמון המלך, תקע את חרבו בבשרו ונפל שדוד ליד האחרים.
"וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למות ולא שוב אחור מהמעשה הגדול הזה". (מלחמת היהודים ז': ט, ב).