"מתוך תיאום עם מטה הס"ס הוצאתי את היהודים שנתגלו וכן את הצוענים מן מחנה השבויים בבלגראד - - המגרש, שבו בוצעה ההמתה ביריה, היה מתאים ביותר - - כריית הבורות לקחה את רוב הזמן שהוקצב, ואילו ההמתה בוצעה בחיפזון רב (100 איש תוך 40 רגע)
- - לירות ביהודים יותר פשוט מאשר בצוענים. מוכרחים להדגיש, כי היהודים הלכו למות מתוך החלטיות מלאה, הם עמדו רגועים מאד - - בשעה שהצוענים מיללים, צועקים ומתנועעים ללא הפסק אף לאחר שהתייצבו כבר במקום היריות"
- - (מתוך אוסף התעודות שהוגש למשפט נירנברג, לפי הסימון 31 - Cxlix)

"כאשר ביום ה-5 לאוקטובר 1942 בקרתי את משרד הבניה בדובנו, סיפר לי העוזר שלי, הוברט מוניקס מהמבורג-הרבורג, כי בקרבת מקום נכרו שלושה בורות, כל אחד באורך של 30 מטר ועומק של 3 מטר, ובתוכם נורו היהודים מדובנו - - מוניקס ואני הלכנו ישר בכיוון הבורות. לא הופרענו בדרך. האנשים שהורדו מן המשאיות, גברים נשים וילדים מכל הגילים, נאלצו להתפשט על-פי פקודת איש הס"ס, שהחזיק בידו שוט ומגלב-כלבים. את הבגדים, הנעליים, הכותנות והתחתונים - נאלצים היו לשים לחוד בנקודות מיועדות. ראיתי תל-נעליים של - לפי-ערך 800 עד 1000 זוגות, ערימות גדולות של לבנים ובגדים. ללא זעקה, או בכיה התפשטו האנשים הללו, ניצבו יחד בקבוצות משפחתיות, התנשקו ונפרדו זה מזה - - במשך רביעית-השעה שנעמדתי ליד הבור, לא שמעתי שום תלונות או בקשות לרחמים. הבחנתי במשפחה אחת של 8 נפשות לערך, איש ואשה שניהם בגיל של 50 שנה לערך, עם ילדיהם בגיל של 10-8-1 שנים בקירוב, וכמו-כן עם שתי בנותיהן בגיל של 20 ו-24 שנים. אשה זקנה אחת, בשערות לבנות כשלג, אחזה תינוק בן שנה בזרועותיה ושרה לו איזה שיר, ודגדגה לו. התינוק צחק בתוך הנאה. הזוג הסתכל בעינים דומעות על כך. האב מחזיק בידו ילד כבן עשר ומדבר משהו על לבו. הילד נאבק בדמעותיו. האב מראה לו באצבע לנוכח השמים, מלטף את ראשו ונראה שהוא מסביר לו משהו - -"
(מתוך תעודה מספר: 2092 -שמה בחומר האשמה של משפטי נירנברג).

"יום אחד חיכו 400 יהודים במקום ההוצאה להורג. הם היו כלואים בבנין של המשטרה הפולנית. משמר גרמני הוצב על הקרבנות. ונוסף לגרמנים שמרו על האומללים שוטרים פולנים עם המפקד מרכילביץ בראש. עם שחר - נשא קול שופר ותחינות מן הבית, בו היו היהודים כלואים. מרכילביץ' פתח את הדלת ונשאר עומד כמאובן. בראש הקהל ניצב יהודי ישיש, בעל זקן לבן וארוך ותקע בשופר. התגובה לנוכח סצינה זו לא איחרה לבוא. "איזו קומדיה אתם עורכים פה?" - השתולל הרוצח והסתער במגלבו על כמה יהודים. "מה הם עושים?!" שאל לקצין פולני - "הם אומרים וידוי לפני מותם" השיב הלה. - "זה יעזור להם הרבה! מיד להוציאם" - צרח התליין מרוב חרון.

לא אנחה אחת, אף אנקה. שום פעולת-חיסול לא השאירה על הגרמנים רושם מדכא כזה. דממת בית-קברות. אפילו שליכט (המרצח הנאצי) זחל לתוך מכוניתו סר וזעף, כמי שאינו שבע-רצון - -"
(לפי עדותו של הכומר שנרשמה על ידי אברהם ליפשיץ ופורסמה בבטאון של שארית הפליטה "אונזער שטימע" ברגן-בלזן, 14 בספמטבר 1947).

"במחצית השניה של חודש אוגוסט 1941, הוציאו להורג בקלם את כולם, בשלוש אקציות. הנוצרים הקלמאים ידעו לספר מתוך השתוממות רבה, על אומץ לבם ומצעד הגאון של היהודים, בעת שהובלו לטבח. חדורי רוח ההקרבה על קידוש השם, צעדו בסך יהודי קלם ובראשם הרב ובחורי הישיבה של ה"תלמוד תורה" הגדולה, ושרו בציבור פרקי תהילים וכן "אדון עולם". הפורעים היו מאוכזבים על שניטל מהם השעשוע ביהודים הנפחדים והמבוהלים. הנוצרים האדוקים הלכו אחרי-כן לכנסיה ואמרו בלאטינית פסוקים מן אותו ספר התהילים והכומר היזה עליהם "מים קדושים" ו"כיפר" על עוונם".
(מתוך פרקי העדות בספר התיעוד "ליטע", כרך א', ע' 1850).

"וזה שסיפר חבר שקפץ ב-15 בינואר 1944 מהקרון בו הובלו אחרוני היהודים משני מחנות העבודה בנדין-סוסנוביץ להשמדה באושבינצ'ים (אושוויץ):
בקרון, בהכרה ברורה של הסוף המתקרב, הוציא אחד, מאיר שיינטל (מאיר מאחער), טיפוס של יהודי עממי מבנדין, בקבוק יין-שרף מכיסו וקרא: "יהודים, הבה נשמח! ימח שמם וזכרם של הגרמנים. רק לא להצטער. יהודים, לחיים! לחיים, יהודים!" - -
(מתוך פרקי העדות של דוד ליור בספרו "עיר המתים" ע"ע 138/184).

"הרוצחים בחרו לגירוש במיוחד את התאריך של מוצאי יום הכיפורים. ביום הכיפורים שנת 1942 התאספו יהודי הגיטו בסוקולוב-פודלוסקי לתפילה בשטיבלך. קשה לתאר את התמונה של התפילות. צעירים שהיו רחוקים מדת, באו גם הם לתפילה מתוך איזה דחף פנימי. הרי יתכן וזו כבר הפעם האחרונה מן הדין איפוא להיות עם יהודים ביחד. התפילות עשו רושם של תפילות הרגע האחרון בחיים. הנה ניצב ליד העמוד הבעל תפילה הותיק, ישראל הניך, והוא בוכה וצועק ומתחנן לאלוקים, להסיר רוע הגזירה. איש הגיסטאפו הרמן יחד עם מנהל הגיטו, סורדיק, מסתובבים אותה שעה בחוצות הגיטו, צמאים לדם יהודי, וחייכו למשמע בקשות-התחנונים של היהודים. כתום התפילות, כמנהגם של יהודים אחרי כל תענית, לא שכחו גם הפעם ללגום "לחיים", אך זו היתה כבר הפעם האחרונה - -"
(לפי עדותו של שמחה פוליאקביץ' בספר "יובל-בוך" לזכר קדושי סוקולוב, ע' 89).

"בבוקרו של יום שני, ה-30 בנובמבר הוציאו את האומללים החוצה, סידרום בשורות והמצעד החל, המצעד הטראגי של שארית יהודי שדליץ בדרכם האחרונה.

השתרכה לה ההלוויה הארוכה של השארית. הם צעדו, המתים למחצה, על ההלוויה שלהם עצמם. בראש התהלוכה צועד הארי שבחבורה - ר' יצחק נחום וויינטרויב הישיש, אשר במשך יובל שנים שירת את עדתו בלב ונפש, ולא השאירה לבדה אפילו ברגעים האחרונים על סף הקבר. הוא מתקדם בקומה זקופה ומלא-גאון, ועיניו יוקדות. הפנים החיוורות העלו סומק, מן האש היוקדת עתה בנפשו. שער ראשו וזקנו הכסוף, מלבין עתה עוד יותר. שפתיו הכחולות מתנועעות בקושי וממלמלות מה חרישית. והרי הוא היה רגיל תמיד לדבר אל עדתו, להגיד משהו לאחיו בכל הזדמנות שנאספו, אם ביומא דפגרא או חג, באסיפות הקהילה ובכינוסים שבבית הכנסת - -

מקיפים אותו הזקנים, שהצליחו להינצל ממבצעי הטבח שנערכו עד עתה, כולם עטופים בקיטלים צחורים ובטליתות. הם נראים, ר' יצחק נחום הישיש ומלוויו, כאילו התכוננו למאורע חגיגי גדול וחשוב, למשימה קדושה ונעלה.

הקרה צורבת. הרוח מצליפה בפנים ללא רחמים, תולשת את העור. האדמה מכוסה בשכבה סמיכה של שלג וקרח. הסאדיסטים צמאי הדם מנצלים את ההזדמנות האחרונה שניתנה להם להתעלל בקרבנותיהם האומללים והם נאלצים להתיישב על הקרקע הקפואה. כשהזקנים ישבו על האדמה בקיטליהם הצחורים וטפחו איש ברעהו, בכפור האיום ששרר, הוציא ר' יצחק נחום - לפי סיפורו של לייב מנולבוים - מחיקו בקבוק יי"ש וכוסית, ומזג לכל אחד מהזקנים כדי שישתו "לחיים" ויאחלו איש לרעהו להיפגש בעולם שכולו טוב וכן לתליינים סוף מר".
(מתוך ספר-היזכור של אלימלך פיינזילבר: "אויף די חורבות פון מיין היים", ע' 137).

"בתוך ההמון הרב נמצא גם הרב נחום משה'לה הי"ד. הוא ביקש להגיד כמה מלים ליהודי העיר ברגעים האחרונים לפני יציאת הנשמה. בקול חנוק מדמעות אמר הרב: "יהודים יקרים, אני רואה לנגד עיני שחיטה נוראה, שכמוה טרם ידע עמנו. נחשול דמים עומד לטבענו. עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם. כל דור השאיר שריד וזכר, והבן התפלל לעילוי נשמת אביו. אנו אומללים מכל דורות היהודים שקדמו לנו, כי שוחטים את כולנו, את נשותינו ילדינו ועוללינו. איש לא יבוא להשתטח על קברותינו, איש לא יאמר '"קדיש" עלינו, איש לא ינצור זכרוננו בלבו. נרנו כבה: כולנו נרד, עוד מעט, לבור אפל. יהודים יקרים, העולם כה יפה, האילנות מלבלבים, הצפרים אומרות שירה, ועלינו לרדת לבור שחת. עמנו צמא-חיים. משה רבינו עליו השלום, כשנחתם עליו גזר-הדין, ביקש מרבון העולם שיניחהו כחיות השדה שהן אוכלות עשבים, או כעוף הפורח בארבע רוחות העולם. ה', השקיפה ממעון קדשך והביטה וראה למי עוללת כה, על מי שפכת זעמך. אנו חטאנו, בנינו פשעו, אולם כרובים אלה, תינוקות אלה, מלאכים זכים וטהורים אלה, מה חטא חטאו ששפכת עליהם את חרונך?

יהודים, אנו עולים "קידוש השם". נתאחד כולנו כאיש אחד. נלך לקראת המוות בלב שמח. הרגע הנורא עבור יעבור, והא-ל מלא רחמים השוכן במרומים ימציא מנוחה נכונה לנשמותינו בסתר כנפיו".
(לפי עדותו של בן-ציון שר בספר קובל, ע"ע 418-417).

"היהודים חשו באסון המשמש ובא. בשבת פחדו לצאת לרחוב. ישבו וציפו ללילה המתקרב, כאילו היה זה הלילה האחרון בחיים. הלילה עבר ועם שחר השכימו רבים לאמירת הסליחות הראשונות. באורח ספונטאני החליטו הכל, גברים ונשים ואפילו ילדים, לצום ולהתענות. היו מוכרחים להציץ ישר לתוך עיניו של המוות. אמרו סליחות ביחידות, כי חששו להתאסף ב"מנין". הצום עבר בקלות, כי האנשים לא חשבו כבר על דברים כה פעוטים של אוכל.

כדאי לציין, שיהודים רבים ובמיוחד הקשישים והנשים, נשארו בבית, כששמעו שחוטפים כבר וציפו לבואם של הרוצחים. כאשר הובילו את הנשים האסירות הכריזה זלדה מילר: - "לא! אתם לא תשמידו אותנו! עוד ישארו יהודים בארץ ישראל ובאמריקה. הם עוד ינקמו את נקמתנו!"
(לפי עדותו של יעקב ספירשטיין, בספר "ליטע" כרך ראשון, ע"ע 1876/1879).

"אספר כאן על מאורע שקרה במחנה שלנו, בשבת תשובה של שנת תש"ג. ה"שטורמפירר" של הס"ס, גזימק, בא באותו יום כשהתת-מקלע בידיו, כמו צייד המחפש ציד. הוא ניגש לראש הקהל של ווישניצה, מנחם צימטבוים, ושאל אותו, מדוע אין הוא עובד ביתר חריצות. ראש הקהל ענה קצרות: "הנני עובד, כפי שאני מוצא לנחוץ".

תשובה זו הרגיזה את הגרמני והוא פקד לצימטבוים לשכב על הארץ כשפניו למטה. באכריות סאדיסטית התחיל המרצח הגרמני להכות את היהודי השוכב, עד שהגוף נהפך לגוש בשר נוטף-דם.

לפתע פרץ צימטבוים ביללה מרה וצוחה כלפי הנאצי: "חיה צמאת-דם שכמותך! אחי ואחיות ינקמו בבוא הזמן את נקמת דמי השפוך. העונש יהיה אכזרי, כמו שאכזריים המה פשעיכם. אתם לא תשמידו את עמנו. אתם תהיו לחרפה ולשמצה בקרב העמים, כי כתמי דמינו ישארו עליכם לנצח".

ואל היהודים העומדים מרחוק קרא צימטבוים: "אל תפלו ברוחכם. אלקים עמנו".

ואז פנה צימטבוים השמימה וקרא: "רבונו של עולם! הנני מוסר את עצמי במלוא ההכרה כקרבן למען עם ישראל. הלואי ואהיה הקרבן האחרון. הלואי ותרום קרן ישראל".

הרשע הנאצי שראה את הרושם שעשו דברי קרבנו, צוה לקרבנותיו לקשור אותו יד לרגל והשאירוהו כך מתגולל על הארץ במשך ארבע שעות בינתיים פקד לבנות תליה בשבילו. כשהתליה הוקמה אספו את כל יהודי המחנה ובתוכם גם את אשת צימטבוים וילדיו ולעיניהם תלוהו.

דבריו האחרונים היו: "ה' הוא האלקים! ושמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד! ברוך אתה ה' המקדש שמו ברבים!"...
ובמלים אלו יצאה נשמתו הטהורה".
(לפי עדות שפורסמה בעתון "הבוקר", מיום 10 בנובמבר 1945).

"בימים אלה דפדפתי בקומפלקס של "בלעטער פאר געשיכטע" (דפים להיסטוריה), הבטאון הרשמי של המכון היהודי בפולין לחקר ההיסטוריה, אשר נמצא תחת פיקוח הקומוניסטים, ומצאתי להפתעתי תיאור נוגע ללב על רגעיו האחרונים של אחד האדמו"רים הידועים, הצדיק רבי משה'ניו פרידמן מבויאן, שמקום מושבו האחרון היה בקראקא. המחבר האלמוני, אשר מחברת רשימותיו נמצאה לאחרונה במקרה בעת עבודות החפירה בשדות אושוויץ, מתאר כיצד רבי משה פרידמן מבויאן, "דמות מאטריכאלית", ניגש אל ה"אובר-שטורם-פירר", ראש פלוגת ההשמדה הנאצית ונשא באזניו נאום נרגש בגרמנית: "אתם רוצחים ארורים! עם ישראל יחיה לנצח!" לבסוף סיים את דבריו בקריאה נרגשת של "שמע ישראל". כותב היומן, אשר לפי נוסח דבריו נראה כי איננו דתי, מוסיף שורות אלו: "זה היה רגע נעלה, שאין לו השוואה ודמיון במציאות, זה מאשר את העצמה הרוחנית של היהודים".
(מתוך המחקר תנועת החסרות בתקופת השואה", ספר הבעש"ט, ע"י רע"א/רע"ב).

"הרבי מדומברובה, רבי חיים יחיאל רובין ועמו כעשרים יהודים הובאו לבית העלמין ביום ששי בבוקר. הנאצים החזיקו אותם במשך יום תמים. בערוב היום ביקש הרבי את אחד הקברנים היהודיים שיחמוק העירה ויביא לו שתי חלות. כשהשמש עמדה לשקוע נאנח הרבי על שנגזר עליו לא לטבול היום במקוה לכבוד שבת; זוהי הפעם הראשונה שהוא מחסיר טבילה בערב השבת, ובמיוחד ביום קדוש כזה שכל יהודי פשוט צריך לטבול לכבודו - הוסיף הרבי.

את תפילת "קבלת שבת" אמר הרבי בלחש. הוא ביקש מכולם להתפלל בפעם האחרונה "קבלת שבת" מתוך התלהבות ורגש הלב. מרחוק עמדו הרוצחים מזוינים ברובים וציפו לפקודה להשמיד את היהודים. עוד בצהרים הכריחו את היהודים לכרות במו ידיהם קבר משותף, הללו מילאו אחרי הפקודה ובתוככי קבר זה קיבלו עתה את פני שבת המלכה.

אחרי התפילה בירך הרבי את היהודים ואת הקברנים ב"שבת שלום" ופתח מיד לשיר "שלום עליכם", אמר "קידוש" על החלות ופתח באמירת תורה על כ"ב אותיות התורה. באמצע אמירת התורה, מוסר הקברן היהודי שניצול, התלהב הרבי והתחיל לשיר ולזמר. והוא גרף בהתלהבותו את היהודים שעמו, עד שפצחו אף הם בשיר ובריקוד בתוככי הקבר, בה זיככו את נשמותיהם יחד עם הרבי. המפקד הנאצי נתן את הפקודה "לירות" ותוך כדי ריקוד יצאה נשמתם של הקדושים בטהרה".
(לפי עדותו של הקברן שניצל בעתון הניו-יורקי "פורברטס", 3 במרץ 1946).

"ביום השני לכניסת הגרמנים לזלוצ'ב, ליד טרנופול, (יוני 1941), הוציאו החיילים הגרמנים והאוקראינים כשלושת אלפי יהודים מבתיהם, אנשים, נשים וטף וביניהם רבים מפליטי מערב גאליציה, שרוכזו בחצר בית-הכנסת ונסגרו על מסגר. 3 ימים היו היהודים כלואים ללא אוכל ומשתה. בשבת הוציאו אותם והובילום למבצר שמאחורי העיר. את בית-הכנסת הציתו באש. כשהיהודים יצאו את בית-הכנסת הבוער לקחו אתם את ספרי התורה. בין היהודים נמצא מקובל נודע, מזקני החסידים של הרבי מדזיקובור, מאיר אפן שמו, פליט מעיר ריישא. הוא צעד בראש מאות היהודים, שהיו עטופים בטליתות ורבים מהם נושאים בידיהם ספרי תורה. הובילו אותם לקבר-ההמונים שנכרה עבורם במשך 3 הימים שנכלאו. לאורך כל הדרך שרו היהודים בקול רם: "רננו צדיקים בה'". בבואם ליד הקבר נשארו הגברים עומדים כמאובנים, הנשים והילדים פרצו בבכי. התיצב ר' מאיר ביניהם, בידו האחת ספר-תורה וביד השניה שופר. פניו נראו אותה שעה כפני מלאך, והוא פתח בדברים לפני העדה הקדושה אודות קידוש השם, אודות נצחיותו של עם ישראל ועל נקמתו של הקב"ה שינקום דם עבדיו השפוך והארץ לא תכסה הדם הנקי. באוירה זו הוציאו הקדושים את נשמותיהם".
(מתוך פרקי הזכרונות של אליעזר אונגר בספרו "יזכור").

"בנסי נסים עלה בידי להכניס שופר אחד לתוך המחנה. וכך הלכתי בראש השנה מבלוק לבלוק ותקעתי לפניהם.

כמובן, שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות, והייתי צריך להישמר מאד שלא ירגישו בכך השומרים הגרמנים והקאפו"ס הרשעים. והנני להודות להשי"ת שזכיתי לתקוע ביום ראש השנה הלז לערך עשרים פעם את המאה קולות, ואנשי המחנה האומללים שמחו מאד שלכל הפחות זכו לצאת ידי מצות תקיעת שופר אף בהימצאם באושוויץ. אך בגלל בהילות וההכנות לנסיעה של הטרנספורט שהזכרתי למעלה, נמנע מהם לשמוע תקיעת שופר. כאשר הגעתי אליהם לפנות ערב יחד עם הרב ר' מנדל הנ"ל כדי לבצע את עסקת "החליפין" הם עמדו כבר ליד השער מוכנים ומזומנים לצאת מהמחנה. כשאמרתי להם שיש אתי שופר, נתמלאו שמחה של קדושה וביקשו ממני לתקוע חיש מהר מאה קולות כדי שיזכו במצוה, טרם יעבירום למקום בלתי נודע.

עדיין מצלצלים ומהדהדים באזני הקולות והבכיות שפרצו מפיותיהם של אלף הנשלחים בשעת התקיעות. והתקיעה, שברים תרועה, שיצאו אותה שעה משופרי, נתמזגו עם היללות והגניחות של עדה קדושה זו והגיעו עד לכסא הכבוד - - -

כשנודע לנערים בבלוק המבודד, כי יש שופר במחנה, הם התחילו לזעוק בקולי קולות שיתקעו לפניהם, כדי שיזכו במצוה זו בטרם יעלו על המוקד.

התקרבתי איפוא לבלוק ותקעתי לפניהם את המאה קולות, למרות שהשומרים היתרו בי שאם ישגיחו בי הגרמנים, יצרפו גם אותי למחנה הנערים.

בליל שמחת תורה הובילו הרשעים לכבשנים לערך חמישים נערים צעירים, שנותרו עוד במחנה. כאשר הגיעו הנערים לבנין המשרפות, אמרו להם הרוצחים כי עליהם להיכנס ל"בית מרחץ". כי דרכם של הרשעים היתה לרמות את הנכנסים לבית התופת הזה, ותחת מסווה של הובלה ל"בית מרחץ" ציוו עליהם להתפשט וכך הכניסום מרצונם הטוב לתנורי הגאז...

אך הנערים, שידעו כבר על גורלם של אלפי הילדים שנשלחו קודם לכן למשרפות, לא השלו כלל את עצמם לאן מובילים אותם, והיו מוכנים למות מות קדושים.

נענה אחד מהם ופנה לחבריו: - חברים, הלא שמחת-תורה היום. אמנם אין לנו ספר-תורה כדי לרקוד אתה. אבל הרבונו של עולם הוא בודאי אתנו - הבה נרקוד אתו, טרם גופתנו נשרפות על המוקד.

תיכף התלכדו כולם במעגל ריקודים והחלו לשיר בקול גדול - "אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" ו"טהר לבנו לעבדך באמת". בקעו הקולות של שירת וזמרת הנערים בכל חדרי המשרפה והדיהם הגיעו עד לרקיע השמים - - -
(מתוך עדותו של הרב צבי הירש מייזליש, במבוא לספרו "מקדשי השם").

"לייבל יוטז'נקה, המכונה אריה שחר, מוסר ואומר:
- אני נלקחתי למחנה פלאשוב בקיץ של שנת 1942 עם חיסולו של גיטו דז'יאלושיץ. לערך שנה הועבדתי במחנה זה.
גם אלינו בפלאשוב הגיעו שמועות מוזרות ודמיוניות על אודות ה"מתי'סובציס" שהתחפרו בתוך הגיטו, לועגים למוות ומצפצפים על הגרמנים. והנה נזדעזענו לשמוע, כי המורדים הללו נלכדו והובאו לפני המפקד האכזרי, כלב-הדמים גט. אינני זוכר את התאריך המדויק, אבל רישומו של יום זה חרות חזק בזכרוני. כל אסירי המחנה נצטערנו אז הרבה ויחד עם זאת נזדקפה קומתנו. כי אלה החסידים הגיבורים נפלו בצורה אחרת, מאשר אחרים. קבוצה של 13 בחורים צעירים הוצגה בפני המרצח הנתעב גט, שהיה מחסל הגיטו. כרגיל עברו כולם את הסלקציה האחרונה, החזקים יותר נלקחו לעבודה, התשושים והחלשים - ישר להורג.

הסאדיסט המושחת הזה, גט, התחשק לו להתעלל באלה הלקוחים למוות. עוד חצי שעה של משחק שטני, של השפלת היהודים ושל מריטת עצביהם והפעם מה מרה היתה אכזבתו. קבוצת הבחורים הובאה למקום הטבח, שנקרא במחנה "מאחורי הבאגו" ("באגו" - שם מכונת-חפירה גרמנית, אשר בעזרתה הכינו את הקברים ההמוניים). גט ציוה להעמיד את אלה ה"תלמודיסטען" בקבוצת לחוד - ואלה עד מה הם נתאוששו ונתעודדו בגלל הזדמנות בלתי צפויה זו. הם יצרו מעגל יחד, אמרו דברי חיזוק זה לזה, ביקשו מחילה זה מזה ופרצו בריקוד נלהב, אשר אמנם לא ארך יותר מחצי שעה..."
(מתוך פרקי-הגבורה בשם "אלה שלא נכנעו", "המודיע", י' סיון תשכ"א).

עד זה מספר כי בהיותו בטרבלינקה פגש באחד המשלוחים את הרב מפאביאניץ, הרב מנדל אלטר, שהיה אחיו של הרבי מגור ונשיא אגודת הרבנים בפולין. כשהרב שמע את הפקודה להתפשט ותפס במה הדברים אמורים, נטפל לאחד משומרי העזר היהודיים במחנה וביקש להביא לו קצת מים. "אני מבטיח לך עולם-הבא עבור זה" - התחנן לפניו הרב הישיש. הלה שהיה אכזר כלפי שאר היהודים לא היה יכול הפעם לנהוג כמנהגו ורץ להביא מים עבור הרב, בחשבו כי הוא רוצה לשתות לפני מותו. ברם המים היו נחוצים להרב אלטר לא כדי לשתות, כי אם למטרה נעלה ביותר. הוא רחץ ידיו לתפילתו האחרונה וקרא ליהודים המיואשים שניצבו סביבו: "יהודים, הבה ונאמר וידוי לפני המוות!" הרב פתח בתפילה וההמונים שעמדו ערומים למחצה אמרו אחריו. קמה יללה גדולה. הרוצחים הגרמנים נזעקו מכל עבר. "מה זה פה, בית-כנסת?" - צעק קצין הס"ס, הממונה הראשי על השמדת היהודים" --
(מתוך עדותו של הרב שמואל שרייבר מבראטיסלבה).

"- - שמעו נא אחים, בני ישראל, היודעים אתם לאן אנו הולכים? לדרך הקדומה של קידוש השם אנו הולכים. אברהם אבינו הוליך אחד מזרעו לעקידה ושניהם הלכו בשמחה ובהתלהבות. "וילכו שניהם יחדיו" - מלמד שהלכו בחדווה. ואנו, כשאנו הולכים כולנו אל העקידה, אבות על בנים, סבים על נכדיהם, אמהות וסבתות על כל משפחותיהם, ראשי העדה על כל קהילותיהם - מה גדול הרגע הזה! תנו דעתכם, יהודים יקרים, קדושים וטהורים, על מה מוליכים אותנו לעקידה? הלא השטן עצמו מכריז גלוי ומפורש, שרק אשמה אחת מצא בנו - את השם "ישראל". הרינו הולכים כולנו יחד לקדש את השם. אך לא בחפזון, יהודים. הנפשו רגע, אלה הם הרגעים האחרונים, הנה נקיים את המצוה של מסירות נפש על קדושת השם בכל שלימות כוונתה - -".
(מתוך הספר -ניצוצי גבורה" - עלילות קידוש השם בימינו, מאת משה- פראגר).