|
תוכן המאמר: ההתמרדות בימי אנטוניוס פיוס (161 לספה"נ) ההתמרדות בימי ספטימיוס סווארוס (199-198, לספה"נ) ההתמרדות בימי קונסנטינוס קיסר ביזנץ (בין 312 ו352- לספה"נ) המרד הגדול בימי קרבסטנטיוס וגליוס (352 לספה"נ) בניין "הבית השלישי" על-ידי יוליאנוס הכופר ותוצאותיו (363 לספה"נ) מאבק עם שכנים ההתמרדויות בימי יוסטיניאנוס ויוסטינוס (556 ו-578 לספה"נ) ההתמרדות בימי פוקאס (610-602 לספה"נ) עזרתם של יהודי א"י בכיבוש הפרסי (615 לספה"נ) נקמת הירקליוס עזרתם של יהודי א"י בכיבוש הערבי התגוננות יהודי ירושלים מפני נוסעי-הצלב התגוננות עיר-המבצר היהודית חיפה מפני נוסעי-הצלב תקציר: מלחמת התגוננות ומרידות של יהודי א"י נגד השלטון הזר שניסה לשעבד ולנצל את העם. ניסיונות אלה חזרו ונתעוררו בזמנים של רדיפות ונגישות, ובעיקר בימי הסתבכותם של השלטונות העוינים בריבות ממלכתיים-פנימיים, או במלחמות עם עמים אחרים. האמונה במפלתה של אדום הרשעה, התקווה לחידוש המרכז היהודי בארץ הקודש, לבניין הבית ולתקומת העם בארצו, סייעו בהרבה לגילוי הכוחות המלחמתיים וחירוף נפש בישראל. מילות מפתח: מרד, נוסעי הצלב, השומרונים, סלג'וקים, צלבנים, פרסים, ערבים, מוחמד, חיפה. |
|
מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב - כלום אין כותרת כגון זו תמוהה ביותר? הן היאבקותו של עם ישראל על חיי חירות ופריקת עול זרים נסתיימה לכאורה באותה פרשה מופלאה, עוטה ערפל ומסתורין, של מרד בר-כוכבא - כלום יכול היה העם להלחם על נפשו גם בתקופות מאוחרות יותר ולגלות גילויי גבורה ואפילו כאלף שנה לאחר החורבן? כלום לא נמחה העם העברי מעל אדמתו עד מהרה? "אלפיים שנה בגולה" - אמרה מהלכת זו, השגורה בפינו, יש בה כדי להטעותנו. עם מעורה באדמתו אינו נעקר בנקל משורשיו. כל עוד לא באו בעקבותיהם של הכובשים והמדכאים המוני מתיישבים לרשת נחלאות לא להם, כל עוד לא נושל עובד האדמה מעל אדמתו בזרוע, רב כוחו של עם חקלאי להתגבר על פגעי כיבוש ועל ייסורי שיעבוד וניצול. ולא זו בלבד: בקרב עם מעורה במולדתו מפעמת תמיד אהבת החירות ומסירות הנפש, ובבוא שעת כושר היא עלולה להתלקח, לגלות כוחות מופלאים של עמידה על הנפש ולהפך לגורם מדיני. אחת העובדות ההיסטוריות המאלפות ביותר, העולות מתוך התעודות המעטות על א"י בתקופה הרומאית-הביזנטית, הן ניסיונותיהם של יהודי הארץ לשוב ולהתמרד מפני השלטונות הזרים. ניסיונות אלה חזרו ונתעוררו בזמנים של רדיפות ונגישות, ובעיקר בימי הסתבכותם של השלטונות העוינים בריבות ממלכתיים פנימיים, או במלחמות עם עמים אחרים. בימי רדיפות ונגישות היה להן, להתמרדויות, אופי לוקאלי מצומצם, אשם בתקופות של מלחמות עמים הייתה הסערה מתלקחת, מקיפה את כל יהודי א"י ומהווה גורם מאיים ומסוכן ביותר. חלקן של התקוות המשיחיות, שנתחדשו ונתלבו מפרק לפרק, היה רב בהתמרדויות. האמונה במפלתה של אדום הרשעה, התקווה לחידוש המרכז היהודי בעיר הקודש, לבניין הבית השלישי, לתקומת חיים לאומיים בארץ אבות, סייעו בהרבה לגילוי הכוחות המלחמתיים ולחירוף-הנפש בישראל. ניסיונות ההתמרדות של יהודי א"י בתקופה הרומאית-הביזנטית מלמדים אותנו, כי היאבקותו של העם העברי - אם לא על חיים מדיניים ממש, הרי לפחות על חיי אנוש יהודיים - לא נסתיימה עם מרד בר-כוכבא. הם מעידים על קיומו הממושך של העם בארצו, על ריבוי אוכלוסין ועל כוחו למלחמה. כי רק מקרב אוכלסין מרובים, מעורים בקרקע מולדת קדום, ורק מקרב עם שמרגיש באדנותו הטבעית והאורגאנית על אדמתו, על אף שלטון של זרים, עלולים להתפרץ כוחות מתמרדים. חשיבותן של עובדות אלה להארת גורלו של העם העברי בארצו לאחר מרד בר-כוכבא היא נכבדה עד מאוד. בלעדיהן לא תהא דמותו של העם העברי בא"י, כפי שהייתה לפחות עד מחצית המאה השביעית לספירת הנוצרים, שלמה לפנינו. ההתמרדות בימי אנטוניוס פיוס (161 לספה"נ) |
"הרוצים יכולים עוד היום לראות את ארץ יהודה כשהיא חרבה ומכוסה עיי מפולת, וכן את קרקעותיה המוברות והעזובות".
|
|
יש להניח, אפוא, כי מראה אותו חורבן, והאכזבה שהייתה כרוכה במרד בר-כוכבא, המסו את לב יהודי ארץ יהודה, שנדדו אל צפונה של הארץ, או חזרו אל עיירותיהם ההרוסות. אף על פי כן לא נרתע העם המוכה מניסיון של מרד שני. החורבן והשממה בארץ יהודה עוררו בלב רבים מיהודי א"י משטמה עזה לשלטון הרומאי. היא משתקפת ברור מתוך אותה שיחת-חכמים מפורסמת, בה חייב ר' שמעון בר יוחאי את ראשו למלכות, באומרו: |
"כל מה שתיקנו (הרומאים) לא תיקנו אלא לצורך עצמן,
תיקנו שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמם, גשרים - שייטול מהן מכס" (שבת ל"ג, ע"ב). |
|
לא לחינם הוכרח המבקר החריף לברוח על נפשו ולהסתתר במערה י"ג שנגה. |
"אף אנו מחבבין את הצרות - אומר ר' שמעון בן גמליאל - אבל מה נעשה,
שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין" (שבת י"ג, ע"ב). |
|
בסוף ימיו של אנטוניוס פיוס עמדה לפרוץ מלחמה גדולה בין הפרתים לרומא. ואכן מיד לאחר מותו של אנטוניוס, פרצה המלחמה בכל תקפה. הכנותיהם של הפרתים לקראת מלחמה מכריעה עם רומא נודעו ליהודי א"י וודאי על-ידי אחיהם יושבי פרס, ואלה עוררו אותם להאמין בגאולה הנשקפת להם ממלחמת "גוג ומגוג" הממשמשת ובאה. אמונה זו משתקפת מתוך דבריו של רשב"י, האומר: |
"אם ראית סוס פרסי קשור בארץ-ישראל (או בקברות בא"י),
צפה לרגליו של משיח" (מדרש איכה ושיהש"ר). |
|
וכן מדברי ר' יהודה בר אילעי: |
"עתידים מחריבים (שהחריבו את בית-המקדש) ליפול בידי פרס".
|
|
ברם, יהודי א"י הקדימו בהכרזת המרד. הם האמינו כנראה שפלישתם של הפרתים תחול עוד בימי אנטוניוס פיוס, אולם טעו ונכשלו. מהלך המרד עצמו והיקפו אינם ידועים לנו. הידיעה היחידה שהגיעה לידינו היא זו של קפיטולינוס, האומר כי רומא: |
"דיכאה את הגרמנים, הדאקים והיהודים המתמרדים, על-ידי הנציבים והלגאטים".
|
|
את הידיעה הזאת שאב קפיטולינוס וודאי מן הארכיונים של רומא. העובדה שדיכוי יהודי נרשם בספרי הזיכרונות של קיסרי רומי. בנשימה אחת עם דיכוי מרידות הגרמנים והדאקים מעידה על חשיבותו של המרד היהודי בא"י בעיני הרומאים, לא בא"י בלבד, אלא גם ברומא עצמה. ההתמרדות בימי ספטימיוס סווארוס (199-198, לספה"נ) לדברי דיאו קסיוס עמד בראש המתמרדים "שודד" בשם קלאודיוס. כידוע כינו הרומאים תמיד את המתמרדים בכינוי זה. ועוד יוסף בן-מתתיהו פלביוס קורא לאחיו, קנאי המרד היהודי הגדול ברומאים, בשם "שודדים", וודאי כדי לשאת חן וחסד מאת מטיבו ואיש חסדו טיטוס, אשר בביתו התגורר וכתב את ספריו. לפי דיאו קסיוס עבר קלאודיוס את כל א"י וסוריה והטריד את השלטונות וצבאותיהם, אף העיז להגיע עד אהלו של הקיסר סווארוס בכבודו ובעצמו. על אף כל מאמציהם של השלטונות לתפסו לא עלה הדבר בידם. צור מחצבתו של המנהיג קלאודיוס, "שביקש לשחרר את הארץ מידי רומא", אינו ידוע, אך מכיוון שמסע-הניצחון של סווארוס לאחר דיכוי המרד בסוריה נקרא "מסע-ניצחון יהודי" דווקא, הרי קרוב לוודאי כי מנהיג המרד היה אף הוא יהודי. בשוב סווארוס כמנצח לרומא הכיר הסנאט "הוא ראוי קודם-כל ל"מסע-ניצחון פרתי", כלומר למסע חגיגי בשל ניצחונו על הפרתים. נוסף על כך החליט הסנאט על "מסע-ניצחון יהודי" משום שגם בסוריה בוצעו הדברים יפה על-ידי סווארוס". ההתמרדות בימי קונסנטינוס קיסר ביזנץ (בין 312 ו352- לספה"נ) אביי מת לכל המאוחר בשנת 338 לספה"נ וקונסטנטינוס מלך ביזנץ בשנת 337. על מרד בימי קונסטנטינוס מדבר במפורש כריזוזטומוס בדרשותיו נגד היהודים, אלא שאין לעמוד על אפייה של התמרדות זו ועל היקפה. על-כל-פנים, דיכוי ההתמרדות ורדיפותיו של קונסטנטינוס גרמו להגירה מוגברת של יהודי א"י לבבל. המרד הגדול בימי קרבסטנטיוס וגליוס (352 לספה"נ) בפרס עצמה היה מצבם של היהודים טוב עד מאוד. על-כן ראו יהודי בבל בכיבוש המקווה של א"י על-ידי הפרסים אות לקרבתם של ימות המשיח, והם עמדו לימינה של פרס וכן לימינם של אחיהם יהודי א"י שראו במלחמת ביזנץ בפרס שעת-כושר לפרוק את עולה מעליהם. מרכז המרד היהודי בקונסטנטיוס וגלוס היה בצפורי שבגליל התחתון. "היהודים בדיאוקיסריה (צפורי י. ב.) - אומר סוזומנוס - |
"התנפלו על פלשתינה ועל התושבים מסביב, תפשו כלי-זין והחליטו לא להישמע לרומאים". "בשנת הזאת - כותב תיאופנס - התקוממו היהודים בפלשתינה והרגו רבים מעמים אחרים, יוונים ושומרונים. לפי אורליוס מינו עליהם היהודים מעין מלך, בשם פטרוניוס.
|
|
גרץ סבור, כי מנהיג מרד זה, שהיהודים ראו בו גואל משיחי, נקרא בפיהם בשם "נטרונא". הוא מרומז בפסיקתא, סוף פרשת החודש (הוצאת ש. באבער, עמ' נ"ו): דרשן, שביקש לעודד את העם במרדו, פונה אל הקהל בשאלה: |
"מי פורע לכס מאדום?
|
| והוא עונה בעצמו: |
"נטרונא (או נטירותא),
שנאמר: והיה לכם למשמרת- (שמות י"ב, ו')... |
|
המרד בקונסטנטיוס וגלוס לא הצליח. ציפורי נהרסה עד היסוד בה. גלוס הרג אנשים, נשים וטף, לאלפים ואת עריהם ציפורי, טבריה, לוד וערים רבות אחרות, העלה באש. עקבות חורבנה של ציפורי נתגלו כנראה בחפירות שנערכו על-ידי האוניברסיטה של מישיגן שבאמריקה, בשנת 1931. ש. ייבין, שהשתתף בהנהלת החפירות, מניח - על סמך חרסים ביזנטיים, אפר וסימני שריפה - כי את השכבות ההרוסות והשרפות שנתגלו יש ליחס לאותו מרד. אחת הערים שנחרבו על-ידי גלוס הייתה כנראה גם בית-שערים, כפי שמעידות על כך במידה רבה של וודאות, חפירות "החברה לחקירת א"י ועתיקותיה", בהנהלת ב. מייזלר (מזר), באותו מקום. בבית-הכנסת שנתגלה בחפירות, שהוא הגדול בבניינים מסוג זה שנחשפו בארץ, נמצאו סימנים ברורים של שריפה והרס. אחד הסימנים המכריעים לקביעת תאריך ההרס הוא אוצר של 1200 מטבעות, שנמצאו באחד האולמות באותו שטח. המטבעות נטבעו במחצה הראשונה של המאה הד' לספה"נ. זמן המטבעות המאוחרים ביותר הוא שנת 350 לספה"נ. על-כן מתבקשת מאליה המסקנה, כי אוסף המטבעות נפסק בשנת 352, היא שנת המרד בקונסטנטיוס וגליוס. הד דיכויו האכזרי של המרד בימי קונסטנטיוס וגלוס עולה כנראה מתוך הדרוש שבפסיקתא רבתי ח', כ"ט, ע"ב: |
"קול צעקה משער הדגים" (צפניה א', י',) - זו עכו, שהיא נתונה בחיקם של דגים;
"ויללה מן המשנה" - זו לוד, שהייתה משנה לירושלים; "ושבר גדול מן הגבעות" - זו ציפורי שנתונה בגבעות; "הילילו יושבי המכתש" - זו טבריה, שעמוקה כמכתשת, אמר הקב"ה: עשיתי את הדין בארבעה מקומות אלו, מה שעשו בהם נכרים". |
|
הד הדיכוי עולה גם ממקומות אחרים בתלמוד ירושלמי ובמדרשים.
מקור נוסף, אם גם לא-בטוח, על גורל העם העברי בא"י בימי דיכוי המרד בשנת 352 היא הקינה הקטועה, שנתגלתה בגניזה של קהיר ונתפרסמה על-ידי הרב ש. אסף ז"ל. הקינה חסרה אחיזה כרונולוגית וודאית, הסגנון והמבנה שלה מזכירים את הסגנון ואת המבנה של פיוטי הפייטנים הראשונים בסוף התקופה הביזנטית, אך ייתכן, כי הפייטן בחר לנושא קינתו חומר ספרותי על האסון שפקד את א"י לאחר המרד מפני קונסטנטיוס וגלוס. הקינה מנתה שמות ישובים רבים שהחורבן וההרס פקדו אותם בשעת אותו אסון. היא עמדה על חשיבותן של כמה וכמה מן הקהילות בא"י ויקר ערכן ותיארה את מעשי האכזריות שעשו בהן האויבים המדכאים, אלא שרק קטע מאותה יצירה הגיע לידינו. מקטע הגניזה שניצול יש להעלות רק פסקאות שלמות בודדות, כגון: |
חברון [בה] נפלו גיבורים
קלים כצבאים על ההרים .......חכמים סופרים בתורה ובתורת כוהנים [מהירים] העת תשוביב נמהרים וסופרים1 וינקום [דמם] מלך מתיר אסורים אונו 2 הרכה והענוגה בספר תורה יום ולילה הוגה אימתני 3 בזה לך ול[עגה] וישח לבביך בדאגה דלפה נפשי מיתוגה עד צור ישיב ללבבי הפוגה. |
|
הפייטן מבכה את "זקנה המכובד" של יפו, מספר על הצרים אשר באו "ויבקעו הרות לוד" ועל בחורי ישראל אשר "שק תפרו עלי גלוד" (עור), הוא "סולד והומה" על "עשרת הרוגי לוד" על "המפולת בחמה" (בזעף), או "בחומה" (בחומת העיר), על "ציוני" (בית הקברות) העיר, שהיו ל"שממה", "ויאבל בה חיל וחומה", כי אבדו בחורי ישראל שהגנו עליהם. הפייטן מתמרמר על "הזדים", ש"התחברו בחוצפה" והרסו את "זבול" (אולי בית-הכנסת) בחוסיפה, שהיא אולי כיום הכפר הדרוזי עוספיה בהר הכרמל, בו נתגלתה רצפת בית-כנסת מן המאה הו' לספה"נ (תיקון רצפת בית-כנסת מן המאה שד' שנהרס?). הוא מבכה את זקניה של חיפה, שנטבחו בידי האויבים, וכן את ביטול "העגולה", כלומר את ביטול הועד, שהיה יושב בחצי גורן עגולה: |
זבולי חרבה וחרפה
זכור ה' לעבדות חוסיפה זקינים טבחו ונפשי דלפה זלעפה אחזתני על חורבן חיפה. חיפה העיר ההוללה עליך ליבתי אמולה מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה. |
|
דיכוי המרד על-ידי גלוס ערער את החיים הרוחניים בארץ ישראל. רבים מן החכמים ברחו על נפשם לפרס, מרכזי התורה חרבו וארץ-ישראל חדלה מהיות לבה של האומה המפוזרת בגולה. בניין "הבית השלישי" על-ידי יוליאנוס הכופר ותוצאותיו (363 לספה"נ) בתחילת שנת 363 לספה"נ, כחודשיים לפני צאת הקיסר למלחמה על פרס, בה נפל חלל בקרב, פנה יוליאנוס קיסר בשתי איגרותיו המפורסמות אל היהודים וביקש מהם להתפלל לשלום ביתו ומלכותו והכריז חגיגית כי יקומם את עיר הקודש ירושלים על חשבתו וישיב אותה, כמו שקיוו היהודים לראותה מאז שנים רבות, וייתן בתוכה כבוד העם לגדול מכל. לדברי הירונימוס, בפירושו לדניאל ט', ל"ד, הבטיח הקיסר כי אף יקריב קרבן בהיכל. הבטחותיו של יוליאנוס הכופר נבעו מתוך התנגדותו הנמרצת לנצרות, שהייתה זה כארבעים שנה לדת המדינה. הן נועדו לחתור תחת אשיות התיאולוגיה הנוצרית שנשענה על חורבנו הנצחי של בית המקדש4. לפי מקורות נוצריים שונים התחילו באי כוחו של הקיסר בהכנות למלאכת הבניין בהר הבית. ההכנות עוררו התלהבות רבה הן בקרב המוני ישראל בא"י והן בקרב המוני העם בתפוצות. |
"כששמעו גדולי הכוהנים היושבים בטבריה, - שיוליאנוס החליט לרדת לסוריה - כותב בעל החיבור "יוליאנוס הכופר" - שמחו שמחה גדולה, וייקחו כתב הודיה מבני עמם וקורבן מטוב ארצם ויעלו לקראת המשוגע כמותם בתרסוס שבקיליקיה, והם לבושים (בגדי כהונה) ותוקעים בשופרות וניתנים לו תודה כלאלוהים".
|
|
רומן סורי מן המאה השישית לספה"נ יודע אפילו לספר, כי יהודי טבריה כינו את יוליאנוס בשם יורשו המקווה של כסא דוד... רמז זה מעורר בנו את ההנחה כי יהודי א"י הסתמכו על דברי ישעיה מ"ה, א' |
"כה אמר ה' למשיחו לכורש"
|
| ועל ישעיה מ"ד, כ"ח: |
"האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמור לירושלים תיבנה והיכל תיווסד",
|
|
והשאילו אותם לקיסר, שנתגלה אליהם פתאום כגואל.
לדברי מקורות נוצריים עוררו יהודי א"י את יהודי התפוצות להרים את תרומותיהם לבניין הבית. נשי ישראל פרקו עדייהן מעליהן, ולא עוד אלא אף הסיעו אבנים לבניין בעצם ידיהן. לדברי הירונימוס, בפירושו לדניאל י"א, ל"ד, דרשו היהודים בני זמנו את הפסוק |
"ובהיכלם יעזרו עזר מעט" - חציו על גלוס וחציו על יוליאנוס:
בהיכשלם - בימי גלום; יעזרו עזר מעט - בימי יוליאנוס. |
|
רמז על הסכמתם של יהודי א"י למפעלו של יוליאנוס יש לבקש בדברי האמורא ר' אחא, בן זמנו של יוליאנוס, האומר, כי: |
"בית-המקדש עתיד להיבנות קודם מלכות בית דוד"
(ירושלמי מעשר שני פ"ה, ה"ב), |
|
כלומר בטרם בוא המשיח. דברי ר' אחא באים כהמשך לדברי ר' אלעזר, המצדיק את הקמת הבית השני על-ידי כורש מלך פרס, ודומה כי דברי ר' אחא באים לרמז על ההיתר להקמת הבית גם על-ידי יוליאנוס.
לדברי מקורות נוצריים שיסה יוליאנוס את היהודים בנוצרים, מעניהם ומרדפיהם, בהבטיחו להם כי הגיעה שעתם לחדש את חייהם החופשיים בארץ אבות. אם נכונים דברי המקורות הרי היה במעשיהם של היהודים בנוצרים משום נקם ושילם על החרבת בתי-כנסת רבים בכל אתר ועל המצוקות וההשפלות שגרמו להם תחת שלטון ביזנץ. מפעלו החגיגי של יוליאנוס הכופר לא הושלם. מלאכת הבניה על הר-הבית נפסקה פתאום על-ידי רעידת-אדמה, שהמיתה ופצעה רבים מבין הבונים. דעות החוקרים על פרשה זו מחולקות, ולא כאן המקום לעמוד עליהן5. הספרות התלמודית עוברת על זה בשתיקה, אולי משום האכזבה המרה שהייתה כרוכה בה ואולי כדי לטשטש את הקשרים בין היהדות ובין הקיסר "הכופר". ברם, הדרש, המובא בדברי הירונימוס הנ"ל, מעיד כי היהודים ידעו להעריך את מעשה יוליאנוס. יש חכמים, כגון בכר, הסבורים כי דברי בראשית רבה "בימי ר' יהושע בו חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש" שייכים לזמנו של יוליאנוס "הכופר" דווקא. אין ספק שעל אף האכזבה שבאה עם מותו של יוליאנוס, נסכה כוונתו של הקיסר אמונה ותקווה בגאולה אשר בוא תבוא. אמונה ותקווה אלה הם שחיזקו את לב הישוב בא"י להתמרד וללחום על חיי אנוש ועל חיים דתיים חופשיים בתקופות הבאות. מאבק עם שכנים |
"כי ציוה ה' ליעקב סביביו צריו" (איכה א', י"ז),
|
| דורשים איכה רבתי א', י"ז ומדרש שמואל פט"ז, כ"ו: |
כגון: חלמיש לנווה (שניהם בחורן י. ב.)
קסטרא לחיפה, סוסיתא (מעל מזרח ים-כינרת) לטבריה, יריחו לנערן וללוד לאונו", |
|
והם מגלים לנו כמה סבלו היהודים בחורן, בגליל, בסביבות ים-המלח ובשפלה, מן השכנים הנכרים; ואילו הספרות הנוצרית באותה תקופה יודעת על סבל של נוצרים מצד היהודים. הספר "חיי חריטוניוס הקדוש", שנתחבר במאה השישית, או השביעית, מספר על ההגמון אלפידוס, שישב במנזר עין-דרך, בקרבת יריחו, ומת לפני 419 לספה"נ: |
"הוא השיב אחור את ההתקפות מלאי קנאה רבה של העברים שישבו במקום נערן".
|
|
הישוב היהודי בנערן, הסמוכה ליריחו, התקיים לפחות עוד מאה, מאתים שנה, לאחר מות ההגמון. רצפת הפסיפס של בית הכנסת של נערן, על תשע כתובותיה, תמונת גלגל-המזלות, כלי-הקודש ותמונת דניאל בגוב-האריות, שנתגלתה כבר בימי מלחמת-העולם הראשונה, בשל פצצה שנפלה באותו מקום וחשפה אותם, הותקנה במאה החמישית או השישית. עוד בשנת 514 לספה"נ ירד נזיר מהר-סיני - |
"ובא לפלסטינה, לנערה (נערן) ולליביאס, שהם מרכזים ליהודים(!)...
התגייר ולקח לו אישה, ויהיה מורה בגלוי את תורת היהודים נגד האמונה הנוצרית". |
|
המשך המאמר
|
|---|
