|
תוכן המאמר: היהודים כיורדי-ים מלחמת-הים היהודית בשיאה חורבן הצי היהודי הקרב על מימי הכינרת המקורות לתיאור הקרב כיצד לחמו היהודים ביבשה ובים מהלך הקרב תקציר: העוצמה הימית ומלחמות הים של היהודים בימי קדם. מילות מפתח: מלחמות ישראל, יפו, כינרת, אספסיאנוס, טיטוס. |
|
היהודים כיורדי-ים אולם למעשה אין כל תימה בכך. אדרבא, המפליא הוא שאין כיום רבים בתוכנו המכירים את גדולתו של הספן היהודי הקדום, אשר בה הכירו פה אחד העמים העוינים, שסבלו מתגרת ידו האמיצה. דברים על זריזותם של היהודים כיורדי ים פזורים במקומות לא מעטים בכתבי ההיסטוריונים היווניים והרומאים. ההיסטוריון היווני סטראבון כתב בפרוס ספירת הנוצרים, עת כבדה יד השלטון הרומאי על ארץ-ישראל, כי היהודים שלחו ידם בשוד וגזל ימיים, בציינו כי: |
"בארץ מרובת אוכלוסין הרובצת תחת עול מסים כארץ-ישראל, נמצאו הרבה אנשים נוקשים, מרי נפש וחסרי כל, שלא בעטו בשום דבר כדי לכלכל את נפשם, והשעה הייתה שעת מלחמת קודש בשונאים, ועל כן נחשב גזל האניות הנכריות של סוחרי הסורים והיוונים למצווה".
|
|
אגב, הופעתם של היהודים בכתבי ההיסטוריונים הגויים כשודדי-ים אינה צריכה להכלים אותנו. היהודים שלמו לאויב במטבעות האויב. הן האויב גבה מסים כבדים מן היהודים ביבשה, ואילו היהודים גבו משונאיהם "מסים כבדים" בים... ליהודים הייתה מסורת ממושכת של יורדי ים, והדבר נראה יפה הן מן המקרא והן מן המקורות המאוחרים, המכילים שפעת פרטים מהווי יורדי-הים. מסורת זו הייתה נחלת כל השלוחה העברית של הגזע השמי. בני צור וצידון העבריים היו "הספנים בהא הידיעה" של העולם הקדום. אניותיהם הנועזות חצו לא רק ימים, אלא גם אוקיאנוסים. בני ישראל, שכניהם, הגם שהיו בעיקרם עובדי אדמה, היטיבו כמותם לפלס נתיבות בים, ולא אחת, כבימי חירם ושלמה, שיתפו עמם פעולה. מלחמת-הים היהודית בשיאה |
"בימים ההם התקבצו אנשים רבים אשר גורשו מן הערים לרגלי המלחמות מבית, ואשר נמלטו ממהפכת האויב ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס. להיות משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשוט על מקומות היבשה אשר נלחמו עליהם האויבים, על כן שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים בין סוריה וכנען ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אנייה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם" (מלחמות היהודים" ספר ג', פרק ט'). |
|
הקנאים הרבים שנתלקטו בעיר יפו ההרוסה (אשר זכתה לכינוי "קן-שודדים" יהודי עוד מפי סטראבון, ההיסטוריון היווני) עשו אפוא יד אחת עם אחיהם שודדי-הים, והשתלטו בספינותיהם על נתיבי הים באגן המזרחי של הים התיכון. בנתקם באורח זה את רומא "מאסם התבואה" של הקיסרות הרומית - מארצות המזרח התיכון, ובמיוחד ממצרים - הסבו כמובן צרות-צרורות לכלכלתה, ובודאי גם למעמדה המדיני ולכוחה הצבאי, המצביא הרומי בארץ-ישראל אספסינוס, לא יכול להרשות למצב זה להימשך. חורבן הצי היהודי |
"וכאשר הגיע שמע עלילותיהם לאוזני אספסיאנוס, שלח על יפו אנשי-צבא פרשים ורגלים, והם, באו אל העיר בלילה, כי לא נמצא בה משמר, יען אשר שמעו בני העיר, כי צבא הרומאים הולך וקרב, ולא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה, רק ברחו אל אניותיהם ולנו שם, הרחק ממטחוי קשת", מספר יוסף בן-מתתיהו "במלחמות היהודים" (ספר ג', פרק ט').
|
|
ברור מדבריו, כי ליפו ההרוסה לא היו ביצורים העשויים להדוף התקפתו על צבא רומי. היפואים החליטו, אפוא, לפנות עצמם מן העיר אל אניותיהם להרחיקן מן החוף מרחק בטוח, וללון בהן בלילה. בודאי מתוך כוונה להפליג בהן בהאיר היום למקום אחר. הפלגה מן הנמל בחשכת הלילה הייתה מסוכנת, מחמת הסלעים הרבים שבקרבת העיר. יוסף בן-מתתיהו מיטיב לתאר את מצבן הטקטי של אניותינו, נוכח חוף יפו, אותו לילה: |
"ולעיר יפו אין נמל מתכונת המקום, כי שפת הים היא שם כמעט שורת רכסים ישרה, ורק משתי קצותיה היא מתעקלת מעט. שתי הקרנות האלה (הקצוות המעוקלים - ש. ג.) הם צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים... ורוח הצפון (הגם שהוא מנשב רק לעיתים נדירות. - ש. ג.) סוער בכוח לקראת החוף ומעלה משברים חזקים לפני הסלעים העומדים לו למעצור! על כן קשה מפרץ-הים הזה ליורדי האניות מרחבי הים. במקום הזה עמדו הפעם אנשי יפו בספינותיהם..." |
|
אולם הצי היהודי לא זכה להפליג עם בוקר מן המקום המסוכן הזה, כי - |
"... ופתאום קם עליהם רוח סערה לפנות בוקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם "רוח הצפון השחור", והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה וספינות אחרות ניפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי-אם להימלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כיסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים (בספינות אל לב-ים. - ש. ג.) לא מצאו מקום מנוס (מן הסערה. - ש. ג.) וגם הנשארים על עומדם (בספינותיהם, בנמל העיר. - ש. ג.) לא הצילו נפשם, כי כוח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה הייתה צווחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נופצו במפלת הספינות. רבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רוב האנשים נסחפו בזרם הים ונופצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו הפליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה". |
|
שיחקה לרומאים השעה, ו"רוח הצפון השחורה" עשתה למענם מה שלא יכול לעשות צי-המלחמה הרומאי - והחריבה את הצי הלוחם היהודי על אנשיו. הרומאים קוו רק לכבוש את יפו, בסיסו של ציינו זה, ולהקשות בכך על פעולותיו, והנה באו איתני הטבע וטבעו לעיניהם את הצי עצמו. אולם זה לא היה סוף הפסוק למלחמת-הים היהודית. מסתבר שרק חלק מ"שודדי-הים" היהודים וספינותיהם נכחדו ביפו, וסכנתם של הנותרים - בבסיסים אחרים, ובמרחבי הים הפתוח - הייתה עדיין גדולה לרומאים. דברים אלה משתמעים מהמשך הפרשה, כפי שמספר יוסף בן-מתתיהו: |
"ולמען אשר לא יתקבצו שודדי-הים במקום הזה שנית, הקים אספסינוס מחנה במקום מצודת העיר והציג שם פרשים עם רגלים. על הרגלים ציווה להישאר במקום ההוא ולשמור את המחנה, ואת הפרשים שלח לפשוט על הכפרים הסמוכים וערי הפרזות מסביב ליפו להשחיתם. הם מלאו אחרי מצוותו ופשטו יומיום על הארץ עד אשר הכריתו את יושביה והשמו את כלה". |
|
אספסינוס עשה מלאכתו ביסודיות וטרח להחריב לא רק את הבסיס הימי היהודי, אלא גם את שטח העורף עלו, שבו תלויה הייתה אספקתו. ניתן להניח, מכל הדברים הללו, כי הדברת העוצמה הימית של היהודים הייתה חיונית ביותר לרומאים, למען ינצחו במלחמה. הבאנו את כל הדברים האלה על מנת להבהיר כי העוצמה הימית היהודית הייתה גורם לא-מבוטל בעולם הקדום, וכי לעיתים נודע לה תפקיד אסטרטגי חשוב במלחמות היהודים לחירותם. הקרב על מימי הכינרת המקורות לתיאור הקרב אולם יוסף בן מתתיהו היה מחויב להכיר גם בגבורתם של הקנאים, אשר הגירו דם רומאי כה רב ואילצו את הרומאים ללחום לחימה קשה ארבע שנים ומעלה בטרם כבשו סוף-סוף את כל ארצנו הקטנה. אחרי ככלות הכל היה האיש המוזר הזה, ברוך הכשרון אך האנוכי לאין שיעור, יוסף בן מתתיהו, יהודי, ובנבכי לבו ואולי בניגוד לרצונו המודע, אהב והעריץ את אחיו הקנאים הגיבורים אשר אמרו "חרות או מות", ואשר הוא לא עצר כוח להתעלות לשיעור קומתם. הערצה סמויה זו, המבצבצת פה ושם בתארו את קרבות הקנאים והרומאים, אף הכתיבה לו את דרך הרצאת הדברים שלו בכללותה. כי מאחר שבחביון נשמתו המשוסעת שאף יוסף והתפלל לניצחון היהודים אשר הוקיעו אותו מקרבם, הוא מרחיב את הדיבור לא אחת על הדרך שבה יכולים היו היהודים לנחול ניצחון, אילו היו הולכים בה ומבזה את דרך הפעולה שבה הלוך הלכו, ואשר בעטיה נחלו תבוסה. אכן, חרף כל מגרעותיו, היה יוסף מצביא מחונן, ולטענותיו אלה נגד היהודים יש רגלים. כיצד לחמו היהודים ביבשה ובים היהודים ראו את עצמם נעלים מן הרומאים כלוחמים. וזהו אחד החשובים שבגורמים אשר הניעו אותם להרים יד בכובשיהם, גם בהיותם במיעוט, ומוקפים אויבים. אלמלא הביטחון העז, שאחד מהם עשוי להניס אלף רומאים ושנים רבבה, אין להבין כיצד ההינו ערים בודדות, או פלכים קטנים בארץ ישראל, להתקומם נגד שלטון הרומאים, כפי שאירע באזור הכינרת, כי בטחון זה, שמקורו היה בגדולתם בעבר, בתחושת ייעודם בעתיד ובעליונותם המוסרית, ובודאי גם בגבורתם הפיסית המיוחדת, לא עמד להם, כמובן, כאשר התנגשו ממש עם הרומאים למודי תורת המלחמה. בגבורה בלבד לא סגי. אם אין הגבורה מופעלת מתוך ידע, מתוך שמירה על המושכלות-הראשונים הטקטיים של שדה-הקרב, סופה שהיא מתבזבזת לשווא. תנופת גבורתו האישית של הלוחם היהודי הייתה מנחילה לו לא אחת ניצחון מדומה בתחילת הקרב. הרומאים לא אחת נרתעו מפני מחץ חרבו. לא אחת הרקיעה הסתערותו את שורותיהם המלוכדות, להן לא יכול שום לוחם בן עם אחר (שעה שהמדובר היה בהסתערות חזיתית) והם הפכו לו עורף ונסו על נפשם. אולם המשמעת והאימון שתורגלו בם הרומאים שנים רבות עשו כמעט תמיד את שלהם, ומעט-מעט, ולעתים גם בבת-אחת, כאשר שורות היהודים התוקפים כבר נשתבשו, היו הרומאים מחדשים את המערך המלוכד שלהם, או מבצעים התקפת-נגד פתאומית באגף היהודים או בעורפם, ומטים את מאזני הקרב לטובתם. כי היהודים לא השכילו להבין את הסוד הפשוט, שקבוצה מלוכדת, הפועלת במשטר ובסדר, לפי תכנית מחושבת, קבוצה המקצה כוח לריתוק, כוח לאגוף, עתודת-כוח למקרים של תמורה פתאומית במהלך הקרב, - שקבוצה כזו תתגבר כמעט תמיד על קבוצה נועזת ממנה, אך הנלחמת ללא תכנון מפורט, ללא ראיית הנולד באשר לפעולותיו האפשריות של האויב, וללא נקיטה-מראש באמצעים לנגידת פעולות עלולות אלה. המפתיע שבדבר הוא שהיהודים לא חסרו ערמה ותחבולה, ובמיוחד במערכות המצור ידעו יפה לטמון פח לרומאים ולהפילם בו, חרף כל תבונתם הצבאית של הרומאים. אין זאת כי אוזלת היד שגילו היהודים לעניין התכנון נבע מתכונתם המוכרת יפה של אזרחים שהפכו ללוחמים-לשעה - להאמין, כל אחד בלבו, שהוא חכם מחברו, ומיטיב לדעת ממנו הכיצד והיאך יש לנהל את הקרב. אשר על כן רק לעיתים רחוקות יהיה להם לב אחד - ותכנית אחת. לא קשה לראות בעיני רוחנו את המפקד היהודי לפני קרב זה או אחר מדבר על לב אנשיו כי ישמרו לעשות רק את פקודותיו ולא יעשו דבר על דעת עצמם, כי ימתינו לאות שלו לתקוף או לסגת, למהר או להאט, לכתר או לבקוע, לרוץ או לעמוד. ואחר-כך, בשעת הקרב, קל לראות אותו בעיני רוחנו מאבד כליל את השליטה על אנשיו התוקפים או נסוגים, ממהרים או מאיטים, רצים או עומדים - הכל לפי העולה על דעתם. כי היהודים היו בעיקרו של דבר, אזרחים שהפכו ללוחמים לשעה. ללוחמים - ולא לחיילים! בכוחם הפיסי הרב ובאומץ לבם היטיבו לשסף בחרב, לדקור בחנית, לירות בקשת, אך הם לא למדו כראוי את עקרונות-המלחמה, שהם חובה שלמה המצריכה לימוד רב, תורה שהרומאים שקדו עליה דורות רבים ושכללוה ללא הרף, הם לא הבינו שעליונותם הרוחנית והמוסרית אין פירושה גם עליונות ברמת המלחמה. המשמעת שלהם הייתה משמעת של אזרחים, הרגילים להתווכח ולהמיר דעות, ולא משמעת של חיילים, המצייתים ציות גמור ומוגמר. וכך אירע הדבר שלוחמים אמיצים ואף נבונים אלה, שכל אחד בפני עצמו היה על פי רוב עדיף על הרומאי אשר מולו, נפלו מיריביהם הרומאים בעמדם במערכה מול מערכה. וכל המגרעות הללו, שמנינו בלוחמים היהודים בקרב היבשה מופיעות גם בקרב הימי שלהם על פני הכינרת. מהלך הקרב |
"יצא אספסינוס את פני העיר (טבריה - ש.ג.) וחנה בינה ובין טריכי בתוך. הוא ציוה להקיף את מחנהו במצודה חזקה, בחשבו מראש, כי יתמהמה במקום הזה לרגלי המלחמה. כי אל עיר טריכי התאספו כל המורדים (שיצאו מטבריה לאחר שזקני העיר הסגירוה לרומאים - ש.ג.) בבטחם במשגב העיר הבצורה הזאת וביאור הנמצא בקרבתה, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ים גינוסר (ים כינרת). כטבריה, ככה גם העיר הזאת בנויה לרגלי הר וגם עליה סוכך היאור (האגם - ש.ג.) ומכל העברים ביצר יוסף את חומותיה, ורק טבריה הייתה חזקה ממנה, יען כי את המצודה הסוגרת על טבריה הקים יוסף בראשית המרד, כאשר היה לו עוד כסף וחיל למכביר, אולם טריכי קיבלה רק את שיירי נדבת לבו. ולבני העיר היו סירות (ספינות) רבות ביאור, למצוא שם מנוס כאשר יינגפו במלחמתם ביבשה, וגם היו מוכנות למלחמת הים, לעת מצוא". |
|
נדלג על הסתערותם הפתאומית של הקנאים היהודים מטריכי על מצודתו של אספסינוס, הסתערות שבתחילתה נחלו ניצחון; ונדלג על התקפת-נגד של הרומאים בראשותו של טיטוס, שהביאה בסופו של דבר לכיבוש טריכי ולנסיגת הקנאים ממנה אל סירותיהם שבאגם. נעבור מיד לתיאור הקרב הימי באגם, על פי דבריו של יוסף בן-מתיתיהו. |
"וטיטוס שלח רוכבים אחדים לבשר לאביו את מפעלו ואספסינוס שמח על גבורת בנו ועל נצחונו, והאמין, כי בדבר הזה ביצע חלק גדול מהמלחמה ובא אל העיר (טריכי - ש.ג.) וציוה להקיף עליה ולשמור את כל מוצאיה לבל ימלט משם פליט, ונתן פקודה להמית כל איש היוצא מן העיר. וביום השני ירד אל היאור וציוה לבנות ספינות-שיט, להלחם מהן עם הבורחים, והספינות נבנו במהרה, כי היו שם עצים רבים והמון אנשי-מלאכה". "ואחרי אשר הוכנו כל ספינות-המלחמה הושיב בהן אספסינוס מספר אנשי צבא, אשר תמצא ידו (כלומר מספר אנשי צבא שיהיה בכוחו) להכות את הבורחים אשר על היאור. והיהודים אשר נדחפו אל הסירות (אחרי הקרב על טריכי - ש.ג.) לא יכלו עוד לחתור אל היבשה, למען המלט על נפשם, כי שם ארבו להם צריהם בכל מקום, וגם לא להלחם עם שונאיהם פנים בפנים, כי סירותיהם היו קטנות כדרך סירות השודדים, ולא היה בהן כוח לעמד בפני ספינות האויבים, וגם האנשים מתי-המספר אשר בכל אחת הסירות פחדו לגשת אל הרומאים הרבים, אשר עמדו צפופים יחד". |
|
רואים אנו, אפוא, שאספסיאנוס הציב לפני הקרב הימי את כוחותיו היבשתיים בעמדות נוחות סביב הכינרת, כדי למנוע מנוס מן הקנאים שבאגם, ורק לאחר זאת שיגר את הצי שלו, שעלה בעוצמתו לאין שיעור על ציינו שלנו. ולאור צעדים אלה שנקט אספסיאנוס למוד המלחמה מתבלט המשגה שעשו היהודים עוד בתחילת הקרבות על טבריה וטריכי. הם לא השכילו כמו אספסיאנוס, להפעיל את כוחם הימי בשילוב עם כוחם היבשתי שעה שכוחם היבשתי היה עדיין בשלמותו, והקרבות נטושים היו לאורך חוף האגם. היהודים הפעילו את כוחם היבשתי בנפרד, ואת כוחם הימי - בנפרד. בגלל משגה זה הובסו בקרב, הגם שלחמו באומץ רב. |
"הם סבבו מרחוק את הספינות (של הרומאים - ש.ג.) ויש אשר קרבו אליהן מעט והשליכו אבנים ברומאים ממרחק, או עברו עליהם, למען הכותם מקרוב. אולם גם בזה וגם בזה הרבו לעשות רעה לעצמם. כי בהשליכם אבנים לא השיגו דבר, מלבד אשר צללו כלי-נשק שונאיהם כל פעם אשר פגעה בהם האבן - ולעומת זאת שמו עצמם למטרה לקלעי הרומאים, ואלה אשר נועזו לגשת אל הרומאים נפגעו בטרם עשו רעה לרומאים וטבעו עם סירותיהם יחד במצולה, וכאשר ניסו היהודים לבקוע להם דרך בין האויבים נדקרו רבים ברמחיהם, ויש אשר קפצו הרומאים בחרב שלופה אל סירותיהם וגם הקיפו סירות אחדות לקחו אותן בשבי על האנשים היושבים בהן. והטובעים הצפים על פני המים נהרגו בחיצי האויבים או נחנקו תחת כובד ספינותיהם, וכאשר אחז איש אובד-עצה בדופן ספינת האויב, קצצו הרומאים את ידו או כרתו את ראשו. ורבים היו חללי היהודים אשר ספו בכל מיני מיתה, והנשארים נלחצו בדרך מנוסתם אל היבשה בידי הרומאים, אשר כתרו את סירותיהם וסגרו עליהם את הדרך ודקרו רבים מהם בעודם בתוך היאור. ורבים הספיקו לעלות על היבשה והרומאים התנפלו עליה והמיתום שם. וצבע היאור היה אדום מדם, וכולו היה מלא חללים, כי לא נמלט איש. ובימים הבאים עלתה צחנה נוראה בכל הארץ מסביב, ואיום היה המראה לעיניים. כי החוף היה מלא שברי ספינות מנפצות וגם פגרי אדם נפוחים, אשר נשחתו מלהט השמש ונרקבו והשחיתו את האוויר, עד אשר לא הייתה הצרה הזאת לאבל ליהודים בלבד, כי אם גם לזרא לרומאים. זה היה קץ מלחמת המים. ומספר חללי היהודים יחד עם הנופלים בעיר לראשונה היה ששת אלפים וחמש מאות". |
|
סיפרנו כאן על שתי תבוסות של אבותינו בים, האחת - ביפו - מידי איתני הטבע, והאחרת - בכינרת - מידי הרומאים. אולם זהו החומר ההיסטורי המעט שהותירה לנו יד הזמן, על אודות העוצמה הימית ומלחמות הים של היהודים בימי קדם. ברם, מכלל המסופר על הכישלונות שלהם משתמע שהיו להם ימאים מומחים ונועזים אשר נחלו בוודאי הצלחות בקרבות על פני מים רבים. אין לדעת אילו תגליות היסטוריות צופן לנו העתיד, ואפשר שעוד תחזינה עינינו גם בחומר על ניצחונותיהם. |
