כשבאים בליל יום-הכיפורים לבית-הכנסת, לובשים את הקיטל הלבן. לובן הוא סמל הטהרה וכתוב "לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז-ל). ומרמז לסליחת עוונות, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א-י"ח). גם יש בבגדי לבן דוגמת מלאכי השרת. אף הוא "בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר ומביא להתעוררות" (או"ח סימן תר"י, סעיף ד'). על הקיטל מתעטפים בטלית, אומרים "תפילה זכה" מיסודו של בעל "חיי אדם" (ח"א סימן קמ"ד) ומברכים זה את זה ב"גמר חתימה טובה".

מוציאים את ספרי התורה ועולים על הבימה. הש"ץ מקיף בספר תורה את הבימה ואומר את הפסוק: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צ"ז - י"א). יש מקומות שנוהגים לומר את הפסוק הזה פעם אחת, ויש אומרים אותו שלוש פעמים, ויש אומרים שבע פעמים. פוסעים פסיעה ואומרים, פוסעים פסיעה ואומרים, עד שגמרו להקיף את הבמה.

בבכי ותחנונים אומרים: "קם רבי שמעון סליק ידו לגבי עילא" (תיקוני זוהר, תיקון ה' ליום ל"ז). אחד מחשובי בית הכנסת, או הרב, אומר לפני הקהל דברי התעוררות.

הש"ץ עובר לפני התיבה ושניים מחשובי הקהל עומדים אחד לימינו ואחד לשמאלו, בחינת - לפי הגדרתו של ה"מרדכי" - "ואהרון וחור תמכו בידו מזה אחד ומזה אחד" ("מרדכי" סוף יומא). מקורו של המנהג הזה הוא במסכת סופרים (י"ד, י"ד):

"אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה, אלא שיעמדו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות".

השניים העומדים מימינו ומשמאלו של הש"ץ אומרים עמו "כל נדרי" בקול נמוך מקולו. הציבור אומר בלחש מלה במלה "כדי להתיר לשליח ציבור, כי אין יכול להתיר לעצמו" (ר' אייזיק טירנא: "מנהגים").

ההכרזה קודם "כל נדרי": "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" - הנהיג ר' מאיר מרוטנבורג, ולא כפי שסוברים, בשביל האנוסים שנתרבו אז, אלא בשביל הפושעים והעוברים על גזירות הקהל. ואך כותב ה"מרדכי" בפירוש:

"נכנסין לבית הכנסת ומתירין להתפלל עם כל איש שעבר על גזירות הקהל, אפילו אינו מבקש שיתירו לו" (מרדכי, שם).

מכאן וממקורות אחרים (תשב"ץ סימן קלו. טוב או"ח סימן תרי"ט), ברור שבתיקון ההכרזה הזאת נתכוון מהר"מ מרוטנבורג לפושעים והעוברים על תקנות הקהל. ומקור להכרזה זו שימש לו מאמר התלמוד: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אין בה תענית" (כריתות ו').

מתחילה היו נוהגים לומר "כל נדרי" פעם אחת. אחר כך הנהיגו לומר שתי פעמים, כדי להוציא המאחרים לבוא ("לקוטי הפרדס" לרש"י, י"ב:). לבסוף התקינו לומר שלוש פעמים, כמו בשאר התרות, שהחכם המתיר אומר שלוש פעמים "מותר לך" ("אור זרוע").

"אם כן דמי שלא שמע בפעם הראשונה ישמע בפעם שניה או שלישית ולכך מגביה את קולו בפעם שניה ושלישית" (אייזיק טירנא ו, שם).

בעל "מחזור ויטרי" מפרש, שבפעם הראשונה אומר "כל נדרי" בקול נמוך, כאדם שמשתהה להיכנס להיכל המלך ומבקש בחשאי. בפעם השניה יגביה קולו במקצת ובפעם השלישית יגביה יותר ויותר, כאדם שהורגל להיות מבני המלך (מחזור ויטרי, 388).

"כל נדרי" לא ידוע מתי נתחברה, מתי נכנסה לסדר התפילה. משערים שנתחברה בתחילת ימי הגאונים ולא בבבל. שכן גאוני בבל התנגדו לה בכל תוקף. אולם ר' אייזיק טירנא, בעל ה"מנהגים" סובר, ש"כל נדרי תקנוה בבבל" (שם: לה). שכן הנוסחאות היותר קדומות של "כל נדרי" נמצאות בסדר רב עמרם גאון, אצל רב האי גאון ועוד מקורות בבליים. ועוד ראיה: "כל נדרי" "הוא ארמי" ובבבל דברו ארמית.

ומעניין שנוסח "כל נדרי" המובא על ידי רב עמרם גאון רובו בעברית, וזה תכנו:

"כל נדרי ואסרי וחרמי ושבועי וקיומי דנדרנא ודאסרנא על נפשתא בשבועה, מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו. בכולם חזרנא ובאנו לפני אבינו שבשמים, אם נדר נדרנא אין כאן נדר (אם אסר אסרנא אין כאן אסור, אם חרם חרמנו אין כאן חרם). אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו (בטל האיסור מעיקרו) בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו. אין כאן לא נדר ולא איסור ולא חרם ולא שבועה ולא קיום, יש כאן סליחה ומחילה וכפרה, ככתוב: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה".

הרבה חילוקי דעות נתגלו בין גדולי ישראל, אם לומר "כל נדרי" או לא. המקיימים מנהג "כל נדרי" סומכים עצמם על האמור בתלמוד:

"הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל" (נדרים כ"ג).

ה"כל בו" אומר:

"ואנו כבר גלינו דעתנו ופרשנו שאין לומר כל נדרי כלל. ומה מועלת ההתרה למי שמתנה לאחר נדרו שיהיה בטל? וכבר שמענו מההיא שמעתתא שאין למנהג הזה שום שורש, שאין מבטלין נדרים בכך ואין בו ממש", (כל-בו סימן מ"ח).

דעת הראב"ן וכן דעת "שבלי הלקט", שאין בלשון "כל נדרי" התרה כל עיקר והסומך על זה עובר בבל יחל, אלא מנהג הראשונים הוא לבקש סליחה אף על נדר שהתקיים או שהותר כבר. ולזה נוטה דעת רב האי גאון האומר:

"אין אנו מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זה כל עיקר. ואתם תחמירו כמותנו ואל תשנו ממנהג הישיבות".

ותיקן נוסחתו בלשון זו:

"כל נדרי וכו' דנדרנא וכו' ועברנו עליהן בשילו או באונסע, נבעי רחמי מן קדם מרי שמיא דלישרי לן, דלישבוק לן, נדרנא לא נדר למחייב עלייהו, איסרנא לא איסרי למיחסי בהן, ושבועתנא לא שבועי למילקי בדילהון ככתוב ונסלח".

רב נטורנאי גאון אומר:

"אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בכל ארץ בבל להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי. אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו ז"ל".

רב עמרם גאון, אחרי שהביא את נוסח "כל נדרי", מסיק: "אבל שגרו במתיבתא הקדושה, שמנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן" (סדר רב עמרם גאון).

רש"י אומר: אומרים "כל נדרי" כדי להתיר את נדריהן שאין זוכרים, אבל אם זוכרים צריך לקיימם ("לקוטי הפרדס" לרש"י).

הבית-יוסף בשם הריב"ש אומר: "טוב הדבר שלא לאמרו כלל, וכך מנהג קטלוניא" (טור או"ח, סימן תרי"ט, בב"י).

שונאי ישראל העלילו, שאין ליתן אימון ביהודים, שכן "כל נדרי" פוטרת אותם למפרע מכל נדר ושבועה.

בוויכוח הדתי שהיה לפני לודוויג התשיעי בין ר' יחיאל מפאריס ובין המשומד ניקולאי דונין על הדת היהודית, היה "כל נדרי" כלי זין בידו של המומר. הוא אמר:

"וזה החכם כסל למו, כי אומרים לכל מי שנדר או נשבע שיכול חבירו להתיר לו נדרו, ובכל שנה ושנה אומרים ביום הכיפורים להפר את הנדרים והשבועות שהשביעום הגויים. ואין מקיימין נדר ושבועה לכל גוי. ועוד מצוי בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד ביום הכיפורים ויאמר: "כל נדרי" וכו'. ויאמר, כי שלשה הדיוטות יכולות להתיר הנדר ולכן אין מקיימין נדר ושבועה לכל גוי, זה העם לא היה, כי אין להם אמונה".

על כך ענה לו ר' יחיאל:

"אין אנו מפירין רק השגגות שלא יכשל אדם בנדריו או בשבועתו בשוגג. וכדקאמרת דג' הדיוטות מתירים נדרים ושבועות, היינו, אותן שאינן אלא לעצמו ואין לאחרים חלק בהם. אבל הנדרים שבין הנדרים שבין אדם לחברו אין אדם יכול להפר". (ספר וויכוח רבינו יחיאל מפאריס עם משומד אחד - טהראן 1873, עמודים 6-7).

ואע"פ שר' יחיאל נצח לא נמנע מומר שני, בשם פאבלו כריסטיאני, להשתמש בכלי זיין של "כל נדרי" בוויכוחו עם הרמב"ן בשנת 1263. וגם מפלתו של כריסטיאני לא הועילה. במאה ה- 16 משתמש בעלילת "כל נדרי" המומר פפרקורן בספרו "דע יודענשפיגעל".

בזמן האחרון ניסו לחדש את העלילה הזאת גרוס, רוהלינג, פראנייטיס ואחרים. ומעניין, בין המגינים על "כל נדרי" היו האנטישמיים י. ק. ואגנזייל ואייזנמנגר (אייזנמנגר, ענטדקטס, יודנטוק, ח"ב, פט' עמוד 489).

יש "אוקאז" מיוחד של ממשלת הצאר שנת 1875, המכיר בפירוש ל"כל נדרי" שנתנו הרבנים אחרי וועידה מיוחד בפטברבוג. וזוהי נוסחת התשובה של הרבנים, לממשלה:

"בשם אלוקים ועל פי התורה, אנחנו מתירים נדרים ושבועות, שהאדם אוסר בהם איסור על נפשו. ובכלל מתירים אנו נדרים ושבועות שהאדם נודר ונשבע מפי עצמו רק על דברים שבינו לבין עצמו, אבל חס וחלילה לכל איש לחשוב, שאנחנו מתירים אלות ושבועות שנשבענו לממשלה ובמקומות המשפט, או אלות ושבועות שנודרים ונשבעים בענינים שבין אדם לחברו".

המנהג "כל נדרי" נתפשט בכל תפוצות ישראל, חוץ ממקומות אחדים, כמו קהלות קטלוניה, אלג'יריה ועוד, שאין אומרים שם "כל נדרי" (ארחות חיים קה: טור או"ח סימן תרי"ט, בב"י).

קהילות שונות וגדולי ישראל שינו כמה פעמים את נוסח "כל נדרי". לפיכך יש לנו הרבה נוסחאות של "כל נדרי". בנוסח הקודם היה כתוב: "מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה", וכך הוא בסדר רב עמרם גאון. גם רבנו תם הנהיג לומר: "מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה", כדי שיהא משמעותו על להבא. והמלים "דאסרנא ודי אחרמנא" ניקד באופן שמשמעותן לעתיד (טור או"ח, סימן תרי"ט). קהילות אשכנז, צרפון צרפת ופולין, קיבלו את שינוי הנוסח של רבנו תם, ואילו הארצות הלטיניות, ספרד, פרובינציה ורומי, נוהגות כמנהג הקדמון. שתי הנוסחאות נמצאות במחזור אראגון, (סלוניקי 1805).

חלק מהספרדים ונוסח הגר"א אוחזים בזה ובזה ונוהגים לומר: "מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה, ומיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה".

הנוסח אצל רב עמרם גאון, שהוא נוסח רומי ואיטליה, הוא בעברית. נוסח אשכנז ורוב המכריע של נוסח ספרד הוא בארמית. ויתכן שהנוסח הארמי הוא קדום יותר ואמרו אותו בבבל, ורב עמרם גאון בסידורו תירגם אותו לעברית.

אברהם גייגר, מראשי המתקנים, ביטל "כל נדרי" ובמקומה תיקן תפילה זו:

"כל פשעי ופשעי הקהל הזה ופשעי כל עמך מחם והעבירם מנגד עיניך וטהר לבנו מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה. לבנו נשבר, רוחנו נדכאה, מעשים אין אתנו, בצדקתך נשעננו, נא רחום אל תעזבנו כי עפר אנחנו, כעוונותינו נא אל תגמול" (סדר תפילה "דבר יום ביומו" ברסלאו 1891).

המתקנים ברצותם למצוא חן בעיני הגויים, באסיפות הרבנים שלהם בברוינשווייג, בשנת תר"ד, ביטלו "כל נדרי" והנהיגו לזמר במקום זה "שיר המעלות ממעמקים".