בתפילת "על הנסים" שהותקנה לזכר המאורע של מרד החשמונאים וניצחונם, הובלט במיוחד הגורם של טיהור המקדש וניצחון הרבים על המעטים, ואילו דבר רכישת העצמאות המדינית לא הוזכר בה אלא במרומז: "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כיום הזה". אך אין להסיק מכאן בשום פנים, שחכמינו לא הרגישו בכל עוצם ערכו של המאורע המדיני, אנו מוצאים במסכת ערכין הסבר לכך שבחג הפורים אין אומרים הלל כפי שאומרים בחנוכה:

"משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן",

כלומר: הישועה שבאה לישראל בפורים לא הייתה ראויה שנגמור עליה את ההלל משום שלא זיכתה את ישראל בעצמאות מדינית. ומכלל לאו אתה שומע הן: נס חנוכה ראוי הוא שנאמר עליו את ההלל משום שהביא לידי שחרור העם וביסוס עצמאותו. וביתר בירור הטעים את זאת הרמב"ם בהלכות חנוכה:

"וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני".

אכן, הרמב"ם, שהיה מחונן בחוש ממלכתי מובהק, כפי שאנו למדים מכמה פיסקות בהלכות מלכים; הרמב"ם שבמקום אחד באגרותיו מציין כחטא שחטאו אבותינו את המנעותם מללמוד תכסיסי מלחמה, כדי לעמוד בפני אויביהם - ידע יפה שגולת הכותרת לפעלם של החשמונאים הייתה רכישת העצמאות והחזרת מלכות לישראל ל"יתר על מאתיים שנה"

השלבים של המרד

בראשית היה המעש המהפכני: המתת המתיוון מרשיע הברית, המעלה את החזיר קרבן לזאוס על המזבח, על ידי אבי המשפחה מתתיהו הכהן. ויהודה זו, הרמוסה עד עפר, המלאה טומאת אלילי יוון, המתבוססת בדמי נקיים מקדשי השם: ביהודה זו שרשעיה ובוגדיה יושבים שאננים במבצר הבגידה - במצודת חקרה שבירושלים, וכל טובי בניה, אלה שעדיין לא נרצחו בידי אויב, אכולים היו רפיון ויאוש ללא מוצא - ביהודה זו הונף נס המרד, זה שעתיד היה לההפך לנס הגאולה והדליק את הלהבות ההתקוממות בלבבות עמומים.

אז בא השלב השני של תנועת השחרור: הבריחה למדבר. עדיין היו המתקוממים חלשים, מחוסרי נשק או בלתי מאומנים בשימושו, עדיין מוקדמת הייתה השעה לעלות על ירושלים ולשחררה. והנה נהפך המדבר לעריסת החרות והממלכתיות הישראלית המתחדשת. מעתה המדבר הוא הקלט הגדול, בו מאמן יהודה המכבי את נאמניו והופך אותם לחיילים אנשי המלחמה, מלכתחילה - לפרטיזנים המכים באויב מן המארב ולאחר מכן - לגרעין ראשון של צבא עברי מחדש נעוריו.

מלכות בית חשמונאי, לפני שקמה בירושלים, הוקמה במרחבי המדבר ובמערותיו. ואין זה המקרה הראשון של הקמת מלכות ישראל במדבר: כבר היה לעולמים. אף מלכות בית דוד, לפני ייסודה בחברון נוסדה לאמיתו של דבר במדבר יהודה. דוד ושש מאות נאמניו, ששוטטו במדבר יהודה. במצדות, בזיו, בקעילה ובעין גדי הקימו למעשה ממלכה עצמאית משלהם, ששמרה על תושביה מפני התקפות מבחוץ ואף גבתה מסים לכלכלת צבאה (נזכור את הסיפור על נבל הכרמלי).

ואף בתקופה הרבה יותר מאוחרת, לאחר חורבן הבית השני, כשנשמה ירושלים והמקדש על ההר היה למאכולת אש, קיימו קנאי אל מדינה יהודית עצמאית במצדה ועוד לאחר מכן בימי בר-כוכבא, כפי שמוכיחים הממצאים האחרונים של חוקרי העתיקות.

לא עברו ימים מרובים, ויהודה המכבי, הראשון מבני מתתיהו שריכז בידיו את הנהגת העם והפיקוד על הצבא, מוציא את חילו מהמערכה ונוחל כמה ניצחונות מזהירים על חיל האויב; בית חורון, עמאוז, חדשה, (יום ניקנור!) בית צור - אלה הם שמות המקומות שבהם התחוללו הקרבות ושמשמשים ציוני דרך בקו עלייתו המהירה של העם ושל מצביאו לקראת הגשמת המהפכה הלאומית הגדולה.

כי הייתה זאת מהפכה לפי כל סימניה וסגולותיה. קודם כל, לפי אופיה הלאומי המדיני. כי כבר בראשית המאורעות נתחוור ללא צל של ספק, שמטרתו של יהודה ומטרת אחיו לא הייתה ביטול גזירות גרידא, אלא חידושה של מלכות ישראל בגבולותיה ההיסטוריים מימי דוד ושלמה, הפיכתה של אומה קטנטונת, אחד מן העממים המרובים ללא ספור בתחומי קיסרות מזרח-תיכונית ששמה מלכות בית סליקוס, למעצמה גדולה התופסת מקום נכבד מאוד בזירת ההיסטוריה העולמית.

שנית, גם כאן, כמו בכל מהפכה באה החלפת שכבה אחת בשכבה שלטת אחרת בדרך של תמורה בת-אחתית והתמורה חלה לא בלבד בנוגע להעברת הכהונה הגדולה ממשפחת בית צדוק המנוונת למשפחת החשמונאים רבת הגבורה, אלא גם בנוגע לשלטון הפנימי בעם בכלל. כשהחרים יהודה המכבי את אחוזות המתייוונים וחילק אותן בין האיכרים העניים שתמכו בו, הייתה זו הגשמתה של החלפת השכבה העשירה והשלטת האופיינית לכל המהפכה. והואיל והייתה זו מהפכה, הרי שכל החוקים החלים על מהפכה חלו גם על תנועת השחרור שהחשמונאים עמדו בראשה.

השלב המסוכן של המהפכה

בידוע שאין לך רקע מסוכן יותר בשביל המהפכה בדרך התפתחותה, כאותו הרגע שבו היא זוכה לניצחון חלקי. כל זמן שתנועת השחרור נרדפת על צוואר וסובלת קשה, הרי עצם האידיאה הגדולה המפעמת אותה מוסיפה לה כוח להיאבק, והסבל אינו אלא מחשל את אופים וגבורתם של הלוחמים. אבל בו ברגע שהיא נוחלת ניצחון חלקי, מיד מתחילים היסודות המתונים שבה, היסודות שלפי עצם טבעם הם תופסי המועט ולא תופסי המרובה, לנער חוצנם מן המהפכה, לנשור ממחנה הלוחמים בסיסמה הידועה לנו יפה מכתבי הקודש: "איש לאוהליך ישראל".

כוס תרעלה זו, המרה ביותר, דווקא משום שאינה מוגשת על ידי האויב, אלא על ידי אחים מבפנים המחנה - כוס תרעלה זו לא פסחה גם על תנועת השחרור החשמונאית. ותעיד על כך המערכה ליד אלעשה, שבה נפל יהודה המכבי יחד עם טובי גיבוריו!

כיצד קרה הדבר? כיצד קרה, שיהודה המכבי שכבר העמיד במערכה לא פעם גייסות גדולים ביחס, בני 10,000-5,000 איש - נשאר לפתע עם 800 חיילים בלבד, ויתרם נתפזרו ונמוגו כשלג ביום חום?

התשובה היא כמובן הניצחון החלקי. ההצלחה עצמה נהפכת למהפכנים המנצחים לרועץ. עם טיהור המקדש וחידוש הקרבת התמיד בעקבות ניצחונותיו של המצביא החשמונאי, חשבו אלה, המתונים שנצטרפו ללוחמים מתוך מלחמה לחופש הפולחן בלבד, שמטרתם הושגה מעתה וכבר מותר ללכת הביתה. כי שאיפות של חרות מדינית לא היו להם. סוף סוף חייתה ארץ יהודה זה למעלה מ- 300 שנה בלי חרות מדינית ומדוע לא תמשיך בכך גם להבא?

אבל כוחה של מהפכה, כוחה של תנועת שחרור לאומית היא - ביכולתה לעמוד במשברים, בלשון אחרת - בכוח ההתמדה שבה, שאינו נרתע ואינו נשבר במפלות זמניות. וכוח התמדה זה נמצא. במקומו של יהודה המכבי שנפל בגיבורים מתייצב יונתן אחיו. שונה הוא יונתן מאחיו - אבל גם דומה לו, יהודה היה בראש לכל מצביא. ואילו יונתן הוא גם מצביא. בעיקרו הוא מדינאי ודיפלומט. בכוח האינטואיציה המדינית הגאונית שלו יודע הוא לעמוד זקוף קומה וחזק ברוחו גם ברגעים שחשבו רבים כי הכל אבד. כלום אין הסורים מוסיפים למשול ביהודה, וכלום אין מצודת חקרה, מצודת הבוגדים, עומדת על תלה, וכלום אין יושב על הר הבית הכהן הגדול אליקים, הנשען על חיילות האויב הסורי?

יונתן כמצביא

אבל יונתן הוא מדינאי, הווה אומר ארך רוח. הוא יודע לחכות. הוא יודע, שממלכת סוריה רקובה, וכפי שהתבטא באיחור של אלפיים שנה מדינאי יהודי אחר רב חזון ודעת: "אפשר לחכות להתפוררותה של ממלכה זו עם השעון ביד".

מדרש רבה אומר שבשעה שהקב"ה רוצה להעלות את אחת האומות, הרי הוא מחונן אותה בשלוש סגולות: חכמה, בינה וגבורה. וכך קרה גם לעם ישראל בשעה שהגיע שעתו להתרוממות ולהתחזקות: באותה שעה ניתנה לו לעם הנהגה מחוננת גם בחכמה מדינית, גם בבינה וגם בגבורה לאין שיעור. אלה היו החשמונאים. יונתן אינו מחכה הרבה, המריבות על

כסא המלוכה באנטיוכיה מניעות את אחד היריבים, אלכסנדר בלאס, להזמין את יונתן וחילו (כי יונתן ידע בכל שנות המשבר לשמור ולחשל את מכשירו זה את הצבא החשמונאי) בתור כוח מכריע במחלוקת הסורית. ויונתן זה שרק לפני שנים לא רבות היה פליט שוכן מערות בישימון ארצו, בן עם שכאילו חדל להתקיים ובן ארץ שנעלמה מעל המפה המדינית. מופיע עתה ככובש וככוח מכריע, מדכא מרידות האויבים בלב בירת הקיסרות הסלבקית - באנטיוכיה. אכן, אין לך גמול היסטורי ופיצוי היסטורי גדול מזה שניתן הפעם לאומה היהודית רבת הייסורים ולמנהיגה הגדול יונתן.

אך יונתן לא הסתפק בהצלחות אלו והוסיף לחתור למטרתו העיקרית - תקומתה של מלכות ישראל במלוא גבולותיה. ככתוב בתורה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. כמו בימי דוד ושלמה. אלא שבמקום שכיוון ההתפשטות בימי דוד היה ממערב למזרח, הרי עכשיו בימי החשמונאים היוון הוא ממזרח למערב. קודם כל - אל חוף הים. עוד יונתן מצליח לקבל אישור ממלך סוריה המקנה לו זכות קניין על כל שפת הים, מראש הנקרה עד נחל מצרים. אמנם יתכן שיונתן עדיין לא הצליח לממש את הזיכיון, אבל בכך הצליחו מלכי חשמונאים המאוחרים יותר. ומעתה, משחודשה עצמאות יהודה ונשיא יהודי ישב בארמון ירושלים, רואים אנו את שליטי בית חשמונאים, כולם עד אחד חותרים למימוש המטרה הקדושה, בהתמדה לא תשוער, במסירות נפש לאין גבול. ברי, ששליטי בית חשמונאים ראו את החזרת עטרת מלכות בית דוד ושלמה ליושנה כיעוד מקודש, שאין להסיח ממנו את הדעת אף לשעה קלה כשם שאסור היה להם להסיח את הדעת מן הציץ, הזר הקודש שחקוק עליו שם ה' אשר הם הכוהנים הגדולים נשאוהו על מצחם תמיד.

אמרנו: בהתמדה לא תשוער. עוד שמעון החשמונאי, הנשיא הראשון לבית חשמונאי, פורץ לו מוצא לים, בכובשו את יפו, הוא גם הורס סופית את מצודת חקרה מבצר המתייוונים בירושלים. הורקנוס בנו כובש את כל חבל ארץ אדום ומגייר את תושביו. אלכסנדר ינאי כובש את היטורים בצפון - מזרח, את אכשוף היא אפולוניה, וחוף השרון, שולח ידו בפטולומאיס היא עכו, ואחרון אחרון כובש את רפיח, הנקודה בסמוך למצרים שצבא יהודי כבש אותה ארעית לאחר אלפיים שנה - בזמננו אנו. ואילו אריסטובולוס השני, בנו של אלכסנדר ינאי, בונה צי מלחמה לשם התעצמותה של יהודה הימית. ועל הדאגה לחיזוקה של יהודה בתור מעצמה ימית מעידות גם הספינות שנחקקו על קברם המשפחתי על החשמונאים במודיעין.

כך היה המרד, שחוללו החשמונאים, מתחילה במודיעין ולאחר מכן ביהודה כולה, לעמוד אש, שאורו הבקיע והגיה לבבות דועכים בכל מחשכי גלותנו; והנרות, שהודלקו מול שמשות דלוחות כפור בחורף העז, אם בפולין ואם באוקראינה ואם באשכנז המרושעת, להמשכת הניצוץ הקדוש של גבורת ישראל ותפארת ישראל עד יום בו ישלח אלוקי ישראל את משיח קדשו להשיב גולים ציונה ולקומם מחדש את מלכות ישראל. וכשבא הרצל להביע ביומניו את עוצם התמורה וההתחדשות הלאומית שמפעלו שלו עתיד לחולל בעם היהודי, הרי הוא מנסח זאת בנוסחה הקולעת והממצה: "המכבים ישובו לתחייה". וכיום אנו יודעים שהרצל לא טעה בקביעת נוסחה זו.

חופש דת לעובדי אלילים

וכאן בסיום הדברים, עלי להוסיף שתי הערות, בהן אני חושב לי לחובה, למען האמת להצביע על עניינים שבהם כמדומה היו הערכותיו של פרופסור קלוזנר ז"ל בלתי נכונות. אסביר דברי: ודאי שמפעלו ההיסטורי של פרופסור קלוזנר הוא כביר ערך, הן מבחינה מדינית והן מבחינה חינוכית - לאומית - וכולו מעורר הערצה עמוקה. אבל חשיבותו הרבה של המפעל דווקא היא היא שמחייבת אותנו לעמוד בלי משוא פנים על נקודות בלתי נכונות אלה. פרופסור קלוזנר, בתארו את השפטים שעשה יהודה המכבי במקדשיהם של היוונים, ובכלל זה בהיכל שבעשתרות קרניים מביע טרוניה על כך שיהודה המכבי התנהג באכזריות כלפי האליליים והאלילים עצמם. הוא קובל על כך, שיהודה המכבי, בן של עם שסבל מרדיפות דתיות, הוא גופו מקפח את חופש הדת של העכו"ם.

לדעתי, הרי עצם טרוניה זו של ההיסטוריון החשוב כלפי יהודה המכבי היא בלתי נכונה. יהודה המכבי לא היה ליברל ולא נמנה על תלמידיו של מונטסקיה, ותורת הפילוסוף בנדטו קרוצ'ה לא הייתה נר לרגליו. נר לרגליו הייתה תורת משה. יהודה המכבי היה יהודי ירא שמים וקנאי לדתו ולעמו שבעדם מסר את נפשו והרי כתוב בתורה בפירוש:

"אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם, את אלהיהם... ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם שם שמם מן המקום ההוא" (ספר דברים).

משנזדמנה ליהודי קנאי על דת כיהודה המכבי לקיים מצוות עשה מן התורה, זו של איבוד העבודה הזרה מארצנו, לא יקיימנה? זאת ועוד אחרת. עובדה היא, שמעולם לא נמנעו העמים, אף בעלי משטר ליברלי מובהק ביותר, מלהרוס בתי יראה זרים, כשהשעה הייתה צריכה לכך. כך הרסו הצרפתים, בהשתלטם על תוניסיה במאה הי"ט, את המסגד המוסלמי הגדול בעיר תוניס, ששימש קן למרדנות המוסלמית. וכך הרסו הפולנים לאחר שהגיעו לעצמאות בשנות העשרים של המאה הנוכחית את הכנסייה הפרובוסלבית הגדולה בוורשה, משום שראו בה סמל לשעבוד הרוסי ושום איש בעולם לא גינה אותם בשל כך.

על הברית עם הרומאים

ההערה השניה היא בנוגע לברית שכרתו החשמונאים עם רומא נגד הממלכה הסורית. פרופסור קלוזנר, ככל ההיסטוריונים שקדמו לו, רואה בכריתת ברית זו שגיאה קשה מצד החשמונאים, והגע בעצמך: מנהיגי העם כורתים ברית עם אלה שעתידים יהיו בעוד מאה שנה לגזול את חרותה של יהודה ולאחר מכן גם להחריבה.

דומה, שגם הערכה זו אינה מותאמת למציאות המדינית. כריתת בריתות וחתימת הסכמים בין מדינה למדינה היא מעשה מתחשב במדיניות של שעה זו, ואינה מעשה לדורות ועליה להתחשב רק בקוניונקטורה של השעה. צרפת למשל ראתה תמיד בגרמניה את האויב ההיסטורי והנה עכשיו כורתת צרפת ברית עם גרמניה זו, שרק לפני שנים מועטות פלשה לגבולותיה ודכאה אותה קשה. ולמה היא עושה זאת? משום שברגע זה אין גרמניה מסכנת את קיומה; וצרפת וגרמניה שתיהן מוכרחות להתגונן בפני הסכנה הרוסית. ודוגמה אחרת: אין ספק שרוסיה היא האויב ההיסטורי של טורקיה. מראשית המאה הי"ח ועד המאה העשרים נלחמה רוסיה בטורקיה פעמים הרבה ותמיד קרעה רצועות מבשרה החי ואף על פי כן בשנות העשרים של המאה הנוכחית כרתה טורקיה ברית עם רוסיה נגד האויב המערבי המשותף, אף החשמונאים שעה שחיפשו להם בעלת ברית פנו מטבע הדברים לרומא שבאותה שעה התייחסה באיבה לסוריה וכך גם צריכים היו לעשות, אפילו ידעו שבעוד מאה מאתיים שנה תיהפך רומא לאויבת.