כבר בראשית צמיחתה של האומה העברית מתבלטת תכונת הייחוד שלה בזיקתה לחיים של שלום וצדקה ולחיים של שלום וצדקה ולחיים של בניין ויצירה. בה בשעה שישמעאל מתגלה בתכונתו המדברית כפרא אדם שידו בכול ובוחר לו מקצוע של "רובה קשת" ועשו נעשה איש ציד נושא כלי ציד, תלי וקשת, ומבלה אף הוא בשדה הבלתי מעובד, משכן חיות הבר ומתברך בברכה המתאימה לרוחו "ועל חרבך תחיה" - מזהירה שושלת האבות במידות התרבות הנעלה בחיי עבודה ושלום ומתברכת בטל ומטר "וכתבו חרבותם לאתים וחנינותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה, ב' , ד')

ומשמני הארץ, בחיי עמל כשרים כדי להיות לדוגמה לכל "משפחות האדמה". השימוש בכלי חמס זר ומוזר לבני אברהם יצחק ויעקב, לאבות האומה של רחמנים בני רחמנים, ואין הם ניזקקים לשימוש בכוח נשק אלא בשעת צורך הגנה על עצמם או על שכניהם. אברהם אבינו, זו הדמות האצילית המקובלת על אלוהים ואדם, הנחשב בעיני האוכלוסייה האזרחית המקומית "נשיא אלהים" והמיודד עם המלך והכהן מלכיצדק ועם אילי גדולי המקום, ענר אשכול וממרא, והמפורסם במעשי צדקתו השפעתו על תיקון החברה - נשיא אלהים זה יודע גם לצאת ולגלות כוח מחץ בשעה שנדרשה התערבות מזוינת כדי להציל נפש ורכוש אזרחים מידי כובשים זרים "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י' , ט')

די לדון על טהרת הנשק שלו בסירובו לקבל "מחוט ועד שרוך נעל" כשכר חומרי. בכל פרשת ברכת יעקוב לבניו אין אנו מוצאים רמזים על שימוש בנשק. ברכת האדמה תופסת את עיקר הפרשה. ואדרבא - שמעון ולוי נידונים לגנאי בשל מעשי אלימות ומתכנים כאנשים בעלי "כלי חמס". לכל היותר אנו פוגשים בברכה הזו ובברכת משה דימויים לחיות טורפות שאין כל חי אחר מעז לפגוע בהן. וזה מתוך כוונה שלא יעז אויב להדריך את מנוחתם של שבטי ישראל. וכאברהם כן משה רבנו, שנתן תורת צדק וחסד לאומה ונחשב כרחמן לגבי האדם והבהמה, יודע לעמוד לימין החלשים ולהושיעם בכוח ידיו.

במיוחד מתבטאת הסלידה מפני שפיכת דמים בצו המפורש שבפרשת יתרו בעניין בנית בניית מזבח לשם. רצוי לד' מזבח צנוע ללא בזבוז כספי האומה, מזבח אדמה, מטיט גבול במים. ואם רוצים דווקא במזבח אבן - ייבנה מאבני לקט שבשדה. אבני גזית מהוקצעות בכלים אסורות בשימוש - "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". השימוש בברזל היה מעורר זכר כלי מלחמה "מודרניים" לגבי אותו זמן: חרב, חנית ורכב ברזל....

"והצתי אש בחומת רבה ואכלה ארמונותיה בתרועה ביום מלחמה בסער ביום סופה" (עמוס א', י').

מטעם דומה לא הורשה דוד המלך לבנות בית לד' - "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי" (דברי הימים כ"ב ח'). כי שפיכת דמים היא לכל היותר אמצעי בשעת הדחק כשחרב חדה מונחת על העם - אך אינה מטרה כפי שהייתה רווחת אצל אומות העולם באותה תקופה. השימוש בנשק היה רחוק מלבם של אבותינו וצבירת נשק הייתה מוזנחת ודועכת כל זמן שניתן להם לחיות בשלום. רק משחדרו אויבים לארץ ופלשו וחמסו נתעוררו הנפגעים לצאת בנשק ולגרש את האויב, וללמד את בני הנוער מלחמה - "ללמד בני יהודה קשת" שמואל ב' א').

להלן ננסה לעמוד במפורט על טיבם של כלי המלחמה בימי אבותינו בזמן הבית הראשון כפי שהם נראים מתוך כתבי המקרא.

רשימת כלי הזין אינה קטנה. הרי מקרא אחד ביחזקאל המעביר לפנינו שורה של כלים: נשק, מגן, צינה, קשת וחצים, מקל יד, רומה. (ל"ט ט') ורשימה קצרה אחרת מדברי הימים ב': ויכן להם עזיהו לכל הצבא מגנים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני הקלעים (כ"ו, י"ד). נוסיף על אלה כלים שנזכרו בשאר מקומות, כגון חנית, שבט, כידון, שלט, כר, מפץ, רכב, עגלות, תותח, אשפה ונוסף על אלה גם אביזרי עזר כגון שופר ונס.

הרשימה אפוא די מגוונת והיא כוללת כנראה את כל הכלים שהיו נהוגים אז בכל המזרח הקרוב כפי שגם מתאשר מתוך ציורי קרב שנתגלו בעתיקות בארץ ובארצות הסמוכות, בעיקר במצרים ובארם נהריים.
אין ספק שהקדום שבכלים הייתה האבן ששימושה ככלי מלחמה נעוץ בשחר ימות העולם. האגרופן היה הנשק המותקן הראשון בצד המטה והמקל. ושימושה של האבן נמשך גם בכל ימי המקרא. האבן הייתה הכלי הזול ביותר והמצוי ביותר שלא הצריך התקנה מיוחדת. לא פעם מסופר במקרא על "אבני קלע" שהיו נזרקים על האויב באמצעות קלע עשוי עור או בד חזק, כלי שלפחים בארץ היו משתמשים בו בימינו לעתים רחוקות, בעיקר לשם תרגיל בלבד. בקלע ובחלוקי נחל הצליח דוד להכריע את גוליית הפלשתי שהיה חמוש במיטב הכלים החדישים שבאותה תקופה. נראה כי השימוש באבן היה נפוץ מאוד בתגרות בין שבטיות. בצד שולפי החרב שבשבט בנימין נמצאו גם מאומנים בקליעת אבנים "כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ' ט"ו). השימוש בחרב הצריך מגע פנים אל פנים, אך לקולעי האבן, שנקראו "קלעים", ניתן לבצע פעולה גם ממרחק, אלא שלכך היה הלוחם טעון אימון ניכר. "ויסובו הקלעים ויכוה" _מלאכים ב' ג'). הקליעה מראש החומה הייתה פעולת הגנה ראשונה מול האויב הצר ולשם כך הוכנו על החומה אבנים לקליעה. "ויעש בירושלם חשבונות מחשבת חושב להיות על המגדלים ועל הפינות לירוא בחצים ובאבנים גדולות" (דברי הימים ב' כ"ו ט"ו).

אפשר להבחין באבנים, ששימשו למלחמה, צורות שונות ומידות שונות. התורה מפרשת דין רוצח (במדבר ל"ה, ט"ז) בכלים שונים ומזכירה בין השאר "אבן יד". הייתה זאת כנראה אבן שהיה לה בית אחיזה לשם נוחות ההחזקה ביד ואפשר שהייתה זאת אותו אגרופן עשוי מצור מימי תקופת האבן. אך ייתכן שאין במונח זה אלא כוונה לאבן כל שהיא כפי שהיא מזדמנת בטבע. צורה וגודל מסוימים היו לאבנים שהוטחו בעזרת הקלע. הרי כתוב אצל דויד שליקט חלוקי נחל. אלו הן אבנים חלקות ללא בליטות ופגמים, בצורת ביצה, העשויות להישלח ממרחק מתוך חיכוך מינימלי של האוויר ומתוך השפעה מינימלית של כוח משיכת האדמה ובידי קלע מנוסה הן עשויות למלא שליחותן בדיוק ולטבוע במצחו של האויב, זה המקום הרגיש ביותר למכת מוות. אף לזריקה ביד היו נבחרות אבנים דומות לחלוקי נחל, היינו חלקות ככל האפשר. לבסוף אבנים מסוג שלישי שנועדו לזריקה מעל החומה. אלו היו גדולות מבחינת מידתן וללא צורה קבועה מיוחדת - אך קשות וחזקות. אבני נרי ואבני גיר רך לא היו ראויות למטרה זו. אבן נסוג של רחיים עשתה שליחותה ביעילות כפלח הרכב בראשו של אבימלך (שופטים ט).
בפרשת דין רוצח בתורה מדובר גם על רוצח שהשתמש "בכלי עץ יד". שימוש זה - אם גרם למיתה - חייב דין מוות לרוצח (במדבר לה' י"ז). מטה עץ ושבט עץ היו כלים מצויים שכל רועה לא היה זו בלעדיהם. דויד הרועה מתקשה לזוז בהיותו מלובש במדים ובקוע וחגור חרב במצוות שאול המלך והוא בוחר להשתחרר ממשאם ויוצא קל וזריז לקראת גליית הענק במקלו ובקלעו בלבד. מראה זה מעורר גיחוך של לעג בעני הפלשתי והלה קורא אליו: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?!"

בשבט יורד בניהו הגיבור אל איש המידות המצרי וגוזל מידיו את חניתו וממיתו.
שבט העץ מתחלף אחר כך בשבט ברזל. אותם שלושת השבטים שיואב תקע בלבו של אבשלום ובלב האלה, שבה ניתלה, היו כפי הנראה ממתכת, דבר שמוצא את אישורו במקרא שבתהילים " תרעם בשבט ברזל" (תהילים ב' ח'). ונראה שהלוחמים היו מצטיידים גם בשבטים. הקשת והחץ היו כפי הנראה מצויים יותר מן החרב. "שכן החרב הצריכה שימוש בכמות גדולה של מתכת, שעיבודה, צירופה, ויציקתה ומירוקה היו לא קלים באותם הימים ונזקקו לחרשים אומנים. לעומתה הייתה הקשת נעשית כמעט בידי כל אדם. ענף מעץ מתאים, שיהא גמיש וחזק, ניתן להשיג בנקל בטבע. כיוצא בכך היתר שהיה מחבר את קצות הקשת. רק החץ הצריך טיפול מיוחד בהכנתו. בתקופות קדומות שימש הצור להכנת ראשי חצים שהיו נתקעים בידית קצרה של עץ. אחרי כן הוחלף החומר במתכת. ויש לשער כי גם עץ קשה שימש להכנת גוף החץ כולו, שכן ישנם מיני אילנות, אם כי מעטים, שעצם קשה וראוי לשמש חצים יעילים למדי.
פעמים מספר מזכיר המקרא "קשת נחושה". נראה שהכוונה גם לקשת חזקה ולא רק לקשת עשויה נחושת. הקשת הייתה נתפשת בידי שמאלם (יחזקאל ל"ט) של הקשתים. אלה נקראו גם בשם נושקי קשת, נושקי רומי קשת, יורי קשת, בעלי חצים - כינויים שיסודם בפעולת השימוש בקשת. אפילו הפעולה הרגעית של ראשית תפיסת הקשת כונתה בציון מיוחד: "מילוי היד בקשת" "ויהוא מילא ידו בקשת" (מלכים ב' ט) או "הרכבה" - "הרכב ידך על הקשת" (מלכים ב' י"ג) ומצוי אף הביטוי "כונן בקשת" "מטחווי קשת". עצם הריבוי של הביטויים מראה על השימוש הרווח בקשת, שהייתה כלי עממי בניגוד לחרב שהייתה מבוקשת ונדירה מהטעמים שהזכרנו.

גם קלקול קשת האויב על ידי המגן מתבטא בשורה ארוכה של פעלים: היא נשברת, חתה, נכרתת, נגדעת.
אף החץ זכה לשמות שונים. הוא נקרא בן-קשת, בן אשפה. כדי שיהא יעיל בשליחותו, היינו שיחצה בקלות את האוויר בלא להיתקל בחיכוכו וכדי שיחדור בגוף המטרה היה צריך להיות מחודד, שנון, מבורא (חץ ברור, שנון, שחוט). פרטי הפעלתו מובעים אף הם במקרא: מחזיקים אותו בימין (יחזקאל ל"ט), מכוננים אותו על היתר, דורכים אותו, מורים אותו או מידים אותו. החץ חוצה את האוויר ואת גוף הנפגע. מכאן, כנראה, מופיע השם הזה בתוספת יוד - "החצי" - בכמה מקומות בתנ"ך (כגון "ויצא החצי מלבו" מלכים ב' ט') משורש חצה, אחי השורש חצץ.

מדובר גם על השפעת החץ. הוא מפלח (=חוצה) כליות ולב, משתכר מדם ומביא בסופו מוות. חץ מעופף ("מחץ יעוף יומם" תהלים) סכנת מוות בו. פצע שנגרם על ידי חץ גורם לשתיתת דם ממושכת המסתיימת במוות. אחאב מלך ישראל נפגע מחץ איש אחד שמשך בקשת לתומו (אולי לאו דווקא מהאויב) מחזיק מעמד כל אותו היום כדי שלא לרפות את ידי עושי המלחמה. אך דם המכה ממלא לאט לאט את חיק הרכב והמלך המסור לגורל עמו מת עם ערב.

בעידודו של הנביא אלישע מבצע מלך ישראל טקס של ירייה בקשת וחצים על מנת לחזק את לב העם במלחמתם נגד אויבם הקשה והטורדני, הארמים שבדרום סוריה. אל הקשת והחץ יש לצרף את ה"אשפה" - נרתיק החצים שנזכרה פעמים אחדות במקרא. צורת ילקוט לה והיא נראית יפה גם בציורי קרב שנתגלו בחפירות. בניגוד לקליעה באבן לא הצריך השימוש בקשת וחץ לבזבוז כוחות. הקשתים התעייפו פחות ופגיעתם הייתה קשה יותר. פעולת הכלים האלה נקראה גם בשם חליפה - "תחלפהו קשת נחושה" (איוב) כלשון הכתוב "מחצה וחלפה רקתו" (שופטים ה') ומכאן חלף - סכין לשחיטה. וכן כונתה הפעולה גם בשם רטישה - "וקשתות נערים תרטשנה" (ישעיהו י"ג).
החרב כלי מאוחר שראשיתו לא לפני תקופת המתכת הואיל והיא עשויה ברזל, (או ארד). זהו כלי המלחמה העיקרי, שנתקיים בכל הדורות. יותר מכל כלי אחר נזכרה החרב במקרא. חלקיה ניצב ולהב. וכדי שלא תיפגם וגם כדי שלא תפצע את בעליה הייתה נישאת כשהיא נתונה בנדן או בתער. הלהב היה מחודד, מלוטש, או ממורט בשפתו האחת (פי חרב), או בשתי שפותיו (חרב פפיות). מידתה הייתה מותאמת למידת ירכו של בעליה. אהוד הכין לעצמו חרב באורך גומד ולה שני פיות. בוני החומה בימי נחמיה היו עסוקים בבניה כשהם מזוינים בחרבות, איש איש וחרבו. מכאן שהחרב הייתה קצרה באופן ניכר מחנית וכידון ולא הייתה מפריעה בעבודה. גם מתוך העובדה. גם מתוך העובדה, שאנשי דויד ואנשי בית שאול החזיקו איש בראש רעהו ותקעו בו בזמן איש את חרבו בלב רעהו באותה התחרות דמים ליד גבעון, ניתן ללמוד על מידתה של החרב. אילו הייתה ארוכה לא היו המתחרים יכולים לתקוע חרבם ולהחזיק בראש יריביהם בו בזמן. את החרב היו חוגרים על המתנים, כנראה באמצעות רצועה, לשון אחרת: "אוסרים אותה על ירך". בשעת השימוש מריקים אותה או שולפים אותה מתערה, תופסים אותה, מעופפים אותה- היינו מנופפים בה על ראשו וגוו של היריב ודוקרים או טוענים או מבתקים את השונא. המומתים נקראו מטועני חרב, מדוקרי חרב ומחוללי חרב. חיילים מוכנים ומאומנים כונו גם בשם שולפי חרב. פגיעת החרב הייתה מסכנת ביותר, רוב הפגועים מצאו את מותם

מיד, או לאחר זמן בשל פגיעתם באברים חיוניים פנימיים לב, מעיים, כבד, כליות וריאות. חרב לטושה שלופה הייתה מטילה אימה. בפעם הראשונה נזכרת החרב כשהיא מתהפכת בפתחו של גן-עדן כשמירה מעולה ביותר. בחרב ניתן להפיל חללים רבים בקרב והיא אכלה עד ששבעה ורוותה מדם. בחרבות שלופות ובקריאת חרב על האויב היו הלוחמים מנסים להניא את לב יריביהם למן הרגע הראשון - "חרב לד' ולגדעון" (שופטים ז' כ'). חרשי ברזל בלבד יכלו להכין חרבות ושאר כלי מלחמה ממתכת וככל כלי פרימיטיבי היו גם החרבות בנות מידות שונות, מכוונות וארעיות.
גדולה מהחרב ופחות מצויה ממנה הייתה החנית. דבר זה אנו למדים מהמקרא: "וחניתו בידו" (שמואל א' י"ט) ומהעובדה ששאול ביקש להכות בחנית "בדויד ובקיר" ועובדה דומה כשאבישי מבקש רשות מדויד "אכנו נא בחנית ובארץ" (שמואל א' כ"ו). מכאן שהחנית הייתה לא רק ארוכה, אלא גם חזקה יותר מהחרב, שהרי הקיר והארץ עשויים לשבור את הכלי החלש הנתקע בהם. ושוב מקרה דומה: שאול ישן וחניתו מעוכה בארץ. חלקי החנית היו ניצב ארוך עשוי עץ - "ועץ חניתו כמנור אורגים" - ובראש הניצב חלק חד דמוי סכין חזק עשוי מתכת הנקרא להב החנית (איוב ל"ט כ"ג), או ברק חנית (נחום ג').

את החנית היו מחזיקים ביד ונראה שעיקר שימושה היה מיוחד לפרשים ולחיילים התוקפים או המגינים על החומות. החנית לא הייתה נשמרת בנדן והביטוי "הרק חנית" (תהילים ל"ה ב') כוונתו הפעל, כלשון המאמר "וירק את חניכיו" ( בראשית ), שפירושו זירז, וגייס.
גדול יותר ונדיר יותר מהחנית היה הכידון. בקרב השני של ישראל על העי נוטה יהושוע שנטל הפעם את הפיקוד הישיר על המערכה, או "הכידון אשר בידו" כאות לאוהב לפתוח בפעולתו המתוכננת לפי "נטות ידו" של יהושוע. ויהושע "לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל יושבי העי". מכאן שהכידון כלי ארוך למדי, שהאורב שהיה בעבר השני של העיר יכול היה לראות את נטיתן של הכידון ולפעול לפי כיוונו. ונראה שרק המפקדים שבחיל המלחמה נשאו את הכלי הזה לשם מתן סימנים. לפחות יש לשער, כי היה זה כלי ארוך מחרב ומחנית. אותו אויב חזק מארץ צפון שירמיה מתארו בפרק ו' מצויד לפי אותו תיאור כמחזיקי "קשת וכידון ורוכבי סוסים". וברור שרוכב סוס זקוק לכלים ארוכים וארוכי טווח כדי לבצע את שליחותם.

"רעש" הכידון, שנזכר באיוב מ"א י"ט, אינו מכוון לקול במובן שלנו כיום, אלא לפעולת רעידה ותנופה, לנפנוף הכידון כסימן לאיום, בדומה לרעש האדמה שאינו אלא רעידתה (וכן: ארגיז שמים ותרעד הארץ ממקומה" ישעיהו י"ג י"ג).

הכידון היה עשוי כנראה מניצב ומלהב בדומה לחנית. כידונו של גלית היה עשוי נחושת, לא ברור אם כולו, או רק להבו. כן לא ברור בדיוק מצב תנוחתו של כידונו בין כתפיו.
גם הרומח נחשב על כלי המלחמה, אך זכרו אינו מרובה במקרא. בפעם הראשונה אנו פוגשים כלי זה בתורה (במדבר כ"ה ). פינחס בן אלעזר מקנא את קנאת ד', נוטל בידו רומח ודוקר את זמרי, נשיא בית האב לשמעוני, אותו ואת המדיינית על שנצמד עם רבים אחרים לבעל פעור. בנחמיה מסופר שחצי הנערים עושים במלאכת הבנייה והם חגורים חרבות ואילו החצי השני עומד על המשמר ומחזיק רמחים מגינים קשתות ושריונות. מכאן שהרומח היה כלי גדול וארוך שאי אפשר היה לשאתו בשעת עבודה והיה אפוא כלי דומה לחנית והיה עשוי מתכת וזקוק לליטוש כמו החרב (ירמיהו מ"ו ד'). לא ברורה מהותו של הכלי הקרוי מפץ. מתוך משמעו של השורש יש לשער כי היה זה כלי מיועד לניפוץ חומות, מגדלים ומבצרים. אולם בירמיהו נ"א מובא תיאור של מפץ ככלי משחית גם כלפי בני אדם וסוים "וניפצתי בך גויים, איש ואישה, סוס ורכבו, רכב ורוכבו" וכו'.

לניפוץ חומות שימשו גם הכר (יחזקאל כ"א כ"ו) והמכשיר שנקרא בשם "מחי קובל" (יחזקאל כ"ו ח'), שמתוכו משתמע מכשיר מוחה, מטיח לנתץ חומה.
לרשימת כלים בלתי ברורים אלה יש להוסיף את התותח שנזכר באיוב ושאין לזהותו. ייתכן שהיה זה מין מרגמה פרימיטיבית היורה אבנים באיוב. כן לא ברור בדיוק משמעה של המלה "שלח" שנזכרה כמה פעמים במקרא. נראה שמונח זה מציין נשק בכלל כדרך שהמלה הערבית בת אותו שורש - "סילאח" - משמשת ציון לנשק בכלל.

על כלי המלחמה משתייכים גם מכשירי המגן בפני פגיעת האויב, מדי המלחמה, המגן, הצינה והשלט, הכובע והקובע השריון והשריה והסריון.
פעמים רבות מזכיר המקרא את המגן ויותר שמלה זו מובאת במובנה הממשי היא מוזכרת במובנה המושאל. "מגני וקרן ישעי", - ותיתן לי מגן ישעך", - "ואתה ד' מגן בעדי" - ועוד דוגמאות רבות כאלה נפגשים במקרא ובייחוד בפרקי התחינה לעזרה ולגאולה שבספר תהילים. מיסודה מציינת מלה זו כמין לוח עשוי מתכת שהיה מוחזק ביד אל מול החזה והראש כדי להגן עליו מפני פגיעת אבני קלע וחצים. המגן והצינה היו שייכים לציודו של הצבא הסדיר ונראה שבישראל לא תפסו אלה מקום ניכר. לעומת זאת מוצאים את הכלים האלה בידי חיל המעצמות הגדולות מצרים ובבל ואשור כפי שנראה בציורי הקרב של מדינות אלו שנתגלו בחפירות.
הצינה אף היא הייתה בדמות לוח מתכת, אלא שהייתה גדולה מן המגן והצריכה "נושא כלים" כפי שמסופר אצל גלית הפלשתי, בייחוד אם בעליה היה חמוש בכלי זין רבים וכבדים. כפי הנראה לא נבדל השלט מן הצינה. מעניין מאוד שבימים המזהירים של מלכות ישראל, בימי דויד ושלמה הוקדשה תשומת הלב גם לעניינים שבפאר צבאי. בצד הנשק הרב והרכב והסוסים והכוח הצבאי בכלל הוכנו מגינים וצינות מזהב.

"ויעש המלך שלמה מאתים צנה זהב שחוט שש מאות זהב יעלה על הצנה האחת ושלוש מאות מגינים זהב שחוט שלושת מנים זהב יעלה על המגן האחת יתנם המלך בית יער הלבנון" (מלאכים א' י' ט"ז).

היו אלה ללא ספק לצורך טקסים צבאיים חגיגיים. הכלים האלה היו נטולים מהמוסיאון של "בית יער לבנון" ומוצגים לראווה במקומות גלויים פומביים "אלף המגן תלוי עליו (על מגדל דויד) כל שלטי הגיבורים" (שיר השירים ד' ד'). את היסוד לאוסף הצבאי כבר הניח דויד במלחמותיו עם עמי ארם שבסוריה. בשמואל א' פרק ח' מסופר על השתלטותו של דוד על ארם דמשק וארם צובה ועל השלל הרב שלקח מהם ובתוכו שלטי הזהב שלקח מעבדי הדדעזר מלך צובה והבאתם לירושלים. על הפגנת כלי מלחמה וציוד מלחמתי, בתוכם מגנים ושלטים, על החומות סביב לשם ראווה רומזים כנראה דברי הנביא יחזקאל בפרק כ"ז: מגן וכובע תלו בך, נתנו הדרך. בני ארוך וחילק על חומותיך סביב וגמדים במגדלותיך היו, שלטיהם תלו על חומותיך סביב, המה כללו יפיך" (פסוקים י' י"א).
אף שריון שימש להגנת החלק החיוני ביותר של גוף הלוחם - החזה. היה זה כמין אפודה קצרה בצורה לוח מתכת שהייתה נלבשת על הגוף, כפי הנראה רק בצידו הקדמי של הגוף והיה נקשר בצד הגב על ידי פתילי אריג ועור. מסופר בספר שמואל ששאול הלביש את דויד שריון, אלא שדויד לא היה רגיל במדי מלחמה והסירם מעליו.

הפלשתים הייתה להם שליטה על חרושת הברזל והנחושת ושריונו הכבד של גלית היה עשוי קשקשים לשם הקלת התנועה. איש הביניים הזה היה גם מצויד במגן רגליים, כמין חותלות, שהיה קרוי "מצחה" והיה עשוי נחושת. יתכן שהיו צורות שונות לשריון וצוינו בשמות שונים. מכאן הגוון הדקדוקי של שריה וסריון. על לבושי המגן נמנים גם מגיני הראש הכובע והקובע שהיו עשויים נחושת. מתכת זו נוחה יותר לעיבוד, לריקוע ולהתאמה למידות רצויות.
בשל פגיעותו היתרה של הראש הוא נצרך להגנה מתמדת צורך שאקטואליותו לא פסקה מאז ועד היום. ברגע שהתחילה פעולת הקרב היו הכובעים מתבלטים מעל שורת הלוחמים - "והתיצבו בכובעים" (ירמיהו מ"ו) - ומזיזים נימה בלב הלוחמים והסוקרים מרחוק. קשה להכריע אם שוני הכתיב של כובע וקובע רומז גם על שוני של צורה או מידה של כלים אלה, או שאין זה אלה פרי מבטא מקומי של אזורים או שבטים בארץ.

כמו בימינו כן גם באותם ימים נזקקה מכונת הלחימה לאמצעי תחבורה. רכב פרעה (ופרשיו) עמדו לשים לאל את יציאת מצרים אלמלא הנס הגדול של טביעת חיל פרעה בים סוף, מאורע גורלי שהונצח בחג ניצחון (מרים הנביאה) ובשירת "אז ישיר" שהשאירה רושם עמוק בזיכרון האומה ושנקראת עד היום הזה בוקר בוקר בתפילת שחרית.

שלמה דאג להעשיר את הכוח הצבאי גם ברכב וסוסים ואף בנה ערי רכב, והיו ממונים שרי רכב. יהוא מלך ישראל פונה אל שרי יזרעאל בבקשו את תמיכתם ומזכיר בין השאר את "הרכב והסוסים ועיר מבצר והנשק" (מלכים ב' י').

נראה שענף צבאי זה נתרחב בימי מלכי ישראל הראשונים עד שהיה צורך למנות יותר משר אחד לרכב. זמרי היה ממלא תפקיד של "שר מחצית הרכב", (מלכים א' ט"ז ט'). הרכב היה עשוי עגלות מעץ. נהג העגלה נקרא רכב. אחאב אומר לרכבו: "הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי" (מלאכים א' כ"ב ל"ד). אחת מפעולות החבלה של הצד הלוחם הייתה שרפת עגלות העץ של הלוחם והמתנגד - "עגלות ישרף באש" (תהילים מ"ו).
נשק חזק מרכב העץ היה רכב הברזל. נשק זה היה מצוי בידי העמים יושבי העמקים כגון הפלשתים ובשל כך לא יכול יהודה להוריש את יושבי העמק. כן היה יבין מלך כנען שולט על סוג נשק זה. תשע מאות רכב ברזל היו לו. ובסמכו עליהם העז ללחוץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה עד שבדרך נס נחל תבוסה ביום סגריר לא רגיל כשכל זירת הקרב בעמק יזרעאל הוצפה מים מהקישון שעלה על גדותיו והמון רכב הברזל נתקע בבוץ וסיסרא עצמו נאלץ לנוס מן המערכה ולנפול בידי יעל. מבחינת ערכם המלחמתי דמה רכב הברזל אז לרכב השריון ולצי האוויר של ימינו. כלי המלחמה השונים הצריכו בתי חרושת ליצירתם ולתיקונם, וכאלה היו קיימים בארץ. רק שגברה יד האויב על העם שבתה חרושת הנשק. "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל א' י"ג י"ט) ובשעה שמלך בבל מכניע את יהודה הוא מעביר ביחד עם השרים וכל גיבורי החיל גם את החרש והמסגר לגולה.
לבסוף נזכיר עוד עצמים שיש להם קשר עם המלחמה, אם כי אינם כלי מלחמה: הנס והשופר, ששימשו לכיוון הלוחמים בתנועה ובפעולה. פעמים רבות נזכרו אלה במקרא ועל השפעתם לגבי העם הנתקף נוכל ללמוד מתוך ספר ירמיהו: "מעי מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, לבי לא אחריש, כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה" (פרק ד' י"ט).

ייצור נשק ושימושו בישראל לא היו אלא צורך שעה שנכפה עליהם בתוקף הלחץ שהפעילו העמים השכנים, בעיקר המצרים והארמים שבסוריה. ואם כי נמצאו בישראל פה ושם גילויים של שפיכות דמים באורח פרטי או ציבורי, בין שבט לשבט או בן יהודה ואפרים או בין ישראל לשכנים - הרי לא היו אלה אלא מקרים מקומיים וזמניים. מצער לקרוא במקרא מעשי רצח כגון המלחמה שבין בנימין לשאר שבטים, בין עבדי דויד לבין עבדי בית שאול, בין מלכי יהודה לבין מלכי ישראל. חלה ירידה מוסרית - אולי בהשפעת השכנים. אך יש לומר כי רובו של העם שאף לשלום ולחיי עבודה שקטה ואנשי הרוח והנביאים חלמו וחזו עתיד של עלית נשמה, של עלית קרן התרבות האנושית שהארץ תמלא דעה כמים לים מכסים. אז יחיו גיבורים וחלשים בשלום ואז יבוא הקץ לשפיכות דמים והחרבות והחניתות יכותתו וייהפכו לכלי עבודה מחזיקי ברכה.