לפי דברי המשנה (תענית פ"ב מ"א) מתחיל הזקן שבחבורה את דברי הכיבושין בתענית ציבור במלים:

"אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם (יונה ג-ו) אלא וירא אלהים את מעשיהם".

תשובת אנשי נינוה דוגמה היא לאנשי ישראל.

"לא שק ותענית גורמים אלא תשובה, ומעשים טובים גורמים" (בבלי שם ט"ז).

גם בבבלי נדרשים מעשיהם של אנשי נינוה לשבח:

"ויתכסו בשקים האדם והבהמה (יונה ג' ח') מאי הוו עבדי אסרו הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו. ויקראו לאלהים בחזקה, מאי אמור, אמרו לפניו רבש"ע עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי. וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו".

בהערכה אחרת של תשובת אנשי נינוה אנו נתקלים במקורות הארצי-ישראליים. בירושלמי:

"אמרו רשב"ל תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה, מה עשו, ר' חונא בשם ר' שמעון בן חלפותא העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ והוון אילין געיי מן הכא, ואיליין געיי מן הכא, אמרין אין לית מתרחם עלינן לינן מרחמין עליהון. הה"ד מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר וגו' (יואל א' י"ח) אמר ר' אחא בערביא עבדי כן, ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג' ח') מהו בחזקה, אר"ש בן חלפותא חציפא נצח לכשיראה כל שכן לטובתו של עולם, וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, א"ר יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו".

בעלי האגדה בא"י הבליטו אפוא רק צדדים שליליים בתשובתם של אנשי נינוה. לידיעתם היתה זאת תשובה של רמאות ושל חוצפה ולא תשובה שלימה ורצוייה. הדעה הזו מתנגדת לדעת המשנה שראתה בתשובה זו דוגמא לדורות. מה הביא את חכמי א"י במחציתה השניה של המאה השלישית להתעלם מדברי המשנה בה בשעה שחבריהם בבבל המשיכו להחזיק בהם ולהרחיבם? אין זה כי אם סיבה חשובה גרמה לשינוי ומגמה מסוימת טמונה בהמעטת דמותה של תשובת אנשי נינוה המכוונת נגד צד שהיה מעונין במיוחד בהבלטתה ובהגדלת כבודה וערכה.

בבשורות של ה"ברית החדשה" משמשת תשובת אנשי-נינוה - תוכחה לישראל:

"אנשי נינוה יופיעו ביום הדין יחד עם בני הדור הזה ויחייבו אותם כי הם עשו תשובה אחרי נבואת יונה, והרי כאן יותר מיונה".

תוכחה דומה אנו מוצאים במדרש:

"העיר היונה, לא היה לה ללמוד בעירו של יונה מנינוה, נביא אחד שלחתני לנינוה והחזירה בתשובה, ואילו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי אליהם" (מדרש איכה).

הדרשה הנוצרית נאחזה בדרשה היהודית, שהיא כנראה עתיקה, והתאימה אותה לצרכיה.

את בריחתו של יונה מסבירה האגדה כנסיון להתחמק מהשוואה בין נינוה ובין ישראל וכמעשה מסירות מיוחדת מצדו של יונה כדי שלא להרשיע את ישראל.

"כך אמר יונה אלך לי לחוץ לארץ מקום שאין השכינה נגלית שהגויים קרובי תשובה הן שלא לחייב את ישראל וכו', רבי נתן אמר לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו בים שנאמר - ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים, וכן תמצא באבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר - ועתה אם תשא חטאתם - ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". (שמות לה לה)

יונה ברח מ"לפני ה'", "תבע כבוד הבן ולא כבוד האב" כדי להציל את ישראל. כמובן שהפרשנות הנוצרית מצאה באגדות מסוג זה בקעה להתגדר בה. הירונימוס מעתיק כמעט מילה במילה את דברי חז"ל, אבל מפיו מקבלים הדברים את המגמה הרצויה לו. - תשובת הגויים וישועתם פירושה - כלייה לבית ישראל. חרונו של יונה אחרי תשובתם של אנשי נינוה לא נגרם על ידיה. יונה לא כעס על שנינוה לא נהפכה ולא על כך שנבואתו נתבדתה אלא מתוך דאגתו לגורלו של ישראל. גם עתידים לשמוע קולו של בן האדם בה בשעה שדבריו יתקבלו על ידי הגוים,

"כי כאשר היה יונה לאות לאנשי נינוה כן יהיה גם בן האדם לדור הזה",

אין פלא כי אבות הכנסיה נצלו החומר הידוע להם ממקורות ישראל המהפך בזכותם של אנשי נינוה ובזכות תשובתם.

אפרים הסורי הגדיל לעשות מכולם. מלבד פירושו לס' יונה שהוא על טהרת הפרשנות הכריסטולוגית, הקדיש דרשה מיוחדת לתשובתם של אנשי נינוה. בדרשה זו אנו מוצאים קטעים שלימים מתוך האגדה היהודית. אב הכנסיה מנציבין אינו מזכיר כדרכו את מקורותיו; אולם הוא שמח על החומר שנזדמן לידו והמוכיח, כי עוד לפני בוא המשיח עלו הגויים בנינוה העתיקה, זו שלא היתה רחוקה מעיר מולדתו נציבין, על היהודים הגוים והסרבנים. אפרים הסורי מתאר בפאתוס המיוחד לו את תשובתם של אנשי נינוה.

"הנביא החלש הופיע בעיר הגבורים, נאומו שבר את עוז המלכים, והוא הפך עליהם את העיר, שמעוהו מלכים ונמס לבם, הורידו את כתריהם והתענו.. שמעו העשירים ופתחו את אוצרותיהם לעניים.. שמעו המלווים ונדבו נדבות על ידי החזרת השטרות ולא הקפידו על תשלום החובות... הם היו שקועים בהתחרות אצילה כדי שכל אחד יזכה בנפשו... שולחן המלך ומשתה השרים בוטלו... אם מנעו את החלב מפי התינוקות מי היה יכול לערוך משתה של שמחה... אם המלך לבש שק מי יכול היה ללבוש בגדי ארגמן". (בדרשת אפרים הסורי).

אפרים הסורי משווה את התנהגות הילדים עם זו של יצחק בשעה שהוא הלך לעקידה ואת התנהגות האבות עם זו של אברהם. המלך נאם נאום מעורר לתשובה, הוא התרה בבני עירו שלא ילכו בדרכם של אנשי דור המבול שלעגו לנח ולאזהרותיו בשעת עשיית התיבה (שם 14), המלך ספר לאנשי עירו על נסיונותיו להשפיע על יונה:

"נתתי לו עושר והוא צחק על כך; הראיתי לו את החרב, אבל הוא בז לה עוד יותר. המלך מחליט כי אין דרך אחרת אלא להלחם בנשקו של הנביא: הוא צם ומתפלל כדי שלא יופיע בפנינו כשקרן, הוא משתדל שהעיר תחרב כדי שנבואתו תתקיים, הוא נלחם בנו בכוח הצום, גם אנו נלחם בו בעזרתו. העם נשמע למלכו. אבות העמידו ירושתם על יד בניהם כדי לבכות את הירושה ואת היורשים, העמידו את החתנים ואת הכלות ודמעות בעיניהם... העמידו נערים ונערות וצעקתם עולה השמימה... יונה ישב מחוץ לעיר וכל התושבים יצאו אליו, הם שמעו איך הוא שאל (את אלהיו) ואיך הוא נשאל, רוח הקודש שדברה מפיו כאלו התווכחה וייצגה בו שנים, את אלוהיו ואת הנביא, הוא דבר על הקיקיון ועל עצמו, הוא דבר על העיר ועל אלוהים... מפיו שמעו את קולותיהן של שתי מפלגות"...

כאשר נודע לאנשי נינוה כי אלוהים ראה את מעשיהם וניחם על הרעה אשר דבר לעשות להם, עשה מלכם כבוד גדול ליונה, ורבים מאנשי העיר אף ליווהו לדרכו. הם בקשו להכנס לעירו של הנביא, אבל הוא התבייש בפניהם כי לא רצה שיראו את הפושעים והחטאים מבני עמו. באמתלה שחג בעיר ואסור לערלים להשתתף בו, עלה בידו למנעם מלהכנס, אולם הם עלו על גבעה וממנה ראו את כל מעשי התועבה של בני ישראל.

"הטפשים האלה חושבים להיות ישרים. בזכות השם צדיקים בזכות אברהם הם חושבים להיות בני צדיקים, כל גאוותם היא על שמם.. כל תפארתם היא על זה שהם מולים... אבל מעשיהם אינם מעשים הראויים לבני אברהם. חשיבות רבה בעיניהם לאברהם, לבריתו יותר מאשר לאמונתו. השבת שאלהים נתנה להם - חשובה בעיניהם יותר מאשר אלהים... הם מעריכים יותר את החוק מאשר את המחוקק".

אפרים מסיים את דרשתו בתפילת אנשי נינוה הפותחת במלים:

"תהלה לאלהים אשר בייש את היהודים ע"י הגויים".

בדברים אלה השיג את מטרת דרשתו שבאה לעודד את בני עדתו.

באמצע המאה הרביעית היה מצב הנוצרים תחת שלטונם של הפרסים בכל רע. הנוצרים במזרח היו מושפעים מתורת ישראל וקיימו את מצוות היהדות, בקרו בבתי הכנסת ושמרו את חגי ישראל. יתכן שגם מצבם המדיני והכלכלי הטוב יותר של היהודים השפיע על יחסם של הנוצרים. כריזוסטומוס שכתב במחציתה השניה של המאה הרביעית, טוען וחוזר וטוען נגד אלה הפוסחים על שני הסעיפים ואומר

"שרוב אנשי העיר אנטיוכיא הם נוצרים, ובכל זאת חולים במחלת היהדות".

היסוד היהודי בעדה הנוצרית במזרח היה בתחילה גדול במספרו, וגם הוא מסביר את הנטיה לדעות יהודיות ולמנהגי ישראל. הפולמוס החריף של אבות הכנסיה הסוריים נגד היהדות בא לשם הגנה מהשפעה יהודית ולשם חיזוק הכנסיה שראתה את עצמה מותקפת ומוקפת אויבים. בעיני היהדות הבבלית היתה הנצרות גורם בלתי חשוב, ומשום כך היתה גם האגדה הבבלית פטורה מחובת הויכוח עם הדת החדשה. לא היה איכפת להם - לאמוראי בבל - אם דרשותיהם לספר יונה ותפיסתם של תשובת אנשי נינוה והבלטת הניגוד שבינה לבין קשיות ערפו של ישראל יכלו לשמש חומר רצוי לדרשנים נוצריים. רוב דברי אפרים הסורי נמצאים בנוסחאות השונות של מדרש יונה לפנינו ומותר להניח כי גם מוטיבים שלא נשמרו במקורותינו, נובעים מדרשות חז"ל.

גישתם של אמוראי ארץ ישראל, ר' יוחנן ור"ל ושל אחד מאחרוני התנאים, ר"ש בן חלפתא, היתה שונה בתוקף התנאים והנסיבות האחרות. הנצרות התפשטה בארץ ישראל עם רבוי תושביה הלא יהודים מאז מרד בר כוכבא. אם אבדן שרידיה האחרונים של העצמאות המדינית יהודית גברה תוקפנותה של הדת-הבת, שראתה בשקיעת קרנה של ישראל - את נצחונה. דרשות על גויים "קרובי-תשובה" ועל מעשה אנשי נינוה, שהיה בהם משום חזות קשה לישראל, היה לפי רוחם של סופרי הכנסיה. עובדה זו היא נימוק מספיק להסברת השינוי שחל בתפיסת הנושא באגדה היהודית. הערך המיוחד שהכנסיה הנוצרית ייחסה לתשובת אנשי נינוה הוא שחייב את המעטת דמותה היא שהפכה לתשובה של רמאות, לדוגמא לתשובה חיצונית ובלתי שלימה. ההכרח הפולמוסי מצדיק את הסטיה מהדרשה העתיקה ואף מדברי המשנה.

התשובה היא מתנת אלוהים לעמו ואין לזרים חלק בה במקום שהקדמונים ראו את ימין ה'

"פשוטה לכל באי עולם" (מכלתא)

דרשו באגדה המאוחרת: כתוב:

"ישא ה' פניו אליך (במדבר ו' כו) וכתוב אשר לא ישא פנים (דברים י' י"ז) עושה תשובה אינו נישא פנים" וכו'.

מן הראוי להזכיר כי דברי הכיבושין בתוספתא (תענית פ"א) שונים מאלה אשר במשנה:

"זקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין, בני אל יבוש אדם מחברו ואל יבוש אדם ממעשיו, מוטב יתבייש אדם מחברו וממעשיו ואל יהיו הוא ובניו מצרין ברעב שנ' למה צמנו ולא ראית וגו' הכזה יהיה צום אשחרהו וגו'. אלא איזהו צום, שאני רוצה בו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וגו', אם יהא השרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שילוח ובכל מימי בראשית אינו טהור לעולם, השליך השרץ מידו עלתה לו טבילה בארבעים סאה נא' ומודה ועוזב ירוחם ואומ' נשא לבבינו אל כפים".

בכל הדברים הללו אין סימן וזכר לתשובת אנשי נינוה. האין שינוי זה בנוסח דברי הכיבושין שבתוספתא פרי ההערכה השלילית של תשובת אנשי נינוה כפי שמצאנוה כבר בסוף ימי התנאים באגדה הארצישראלית?