"שהלך לקדש לבנו אישה... והלכו כל הדברים... על דעת זקינתה... ומשהתקינו כל הדברים על דעת הזקינה... ואמרו העדים נדע דעתה של נערה, נכנסה אחותה הגדולה לשאול את פיה מחדרה ואמרה להן שאמרה הנערה: כל מה שזקינתי עושה מקובל עלי... ואחרי ימים כיון שבאו לקדשה באו האיסטרטיוטין [==חיילים] וברחו הכל לפניהם ולא נתקדשה... וביום השני מתה זקינתה וחזרה בה הנערה... ובא אדם אחר לקדשה ובא אביו של אותו הנער ואמר מקודשת היא לבני... והנערה יתומה ועומדת על פרקה".

"האישה רוצה בבעל בין פחות ובין חשוב ורוצה היא להנשא יותר ממה שהאיש רוצה לישא... ולהראות כי אפילו איש פחות - אישה רוצה בו ואפילו קטן כנמלה יש לה בו כבוד".

"כך מנהג בנות ישראל כל עוד היות אביהן בחיים בתר אבוהון גרירן ואין פריצות ועזות לבנות ישראל לומר לפלוני אני רוצה אלא סומכת על דעת אביה". - "דהכין מנהגא דכל בנות ישראל אע"ג דהויא ברתא בית אביה בוגרת... ואיתיה לאב בחיים בתר אביה גררא וליכא מידי פריצותא וחוצפה בבנות ישראל לגלויי איהי דעתא".

"אישה שיש לה נכסים ואחד מבני המשפחה רוצה אותה והיא אינה רוצה אותו, מה הדין?
תשובה: הרשות בידה להינשא למי שתרצה.

"נערה אבוהא מקדש לה וכסף קידושיה דאבוה. הוי אבל הבוגרת מתקדשת רק מדעתה. ואם אביה קידשה שלא מדעתה - לא תפסו בה קדושין".

"לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין, שאם עושים אירוסין קודם נישואין גנאי היא לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום, ולפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד ונפטר בסעודה.

"וברכת אירוסין כתב רב אחא משבחא גאון דבעיא י' והנגיד ר' שמואל הלוי חלק ואמר שהיא בטעות ידי סופר. ונראין דברי הנגיד שלא הוזכרו אלא בברכת נישואין. וכי אסור לקדש אישה בפחות מי' ".

"נהגו במקומנו מאן דמקדיש אישה בטבעת יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן".

"הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אישה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין, ואע"פ כי האישה מתקדשת בשוק בפני שנים, אלא שיש במנהג זה הפסד. ומק' שנה לא נשמע בבבל כזאת, ואין יודעין כל עיקר קדושי אישה אלא בשעת כתובה, ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק' שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה... ורבו הטענות... ויצא הדבר להפסד, ותיקן להן זקיננו מרנא ורבנא יהודה גאון. שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו... אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר".

"כך אנו נוהגין במתיבתא: יום ראשון בשעה שאנו מכניסין חתן וכלה לחופה מברכין ז' ברכות כעניין זה שנוטל המזומן לברכה כוס של יין בידו ומברך בורא פרי הגפן בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו... משמח חתן עם הכלה ישמח חתן עם הכלה וכלה תשמח עם החתן ב' פעמים וטועם המברך מן הכוס שבידו ונותן הכוס לחתן ושותה ואח"כ נותן לכלה ושותה. ובערב מכניסין החתן והכלה תחת הטלית ומברכין ז' ברכות כמו שבירכו בשחרית".

כשישא בן ישראל בת ישראל צריך לכתוב לה כתובה ומאסף מנין אנשים ומקדש אותה בכוס יין והדס אם אפשר למצאם - ומברך בורא פרי הגפן ואחריה בורא עצי בשמים. ואח"כ מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין בא"י מקדש ישראל.

"מודיעים אנו לאדוננו עסק שני אחים היה אחד מהם ארוס על בת בתולה על שם קדושין בלא שתיית כוס ולא ראייה (=בלי עדים) ועמדו על אלו כמה ימים ארוכים".

"אית גבן תשובות מתחלפות לגאונים, קצתם פסקי כרשב"ג (==כתובת אישה מדאורייתא), וכן כתוב בכתובות הנמצאות במערב (=אפריקה הצפונית) מימות הראשונים: כסף מאתן דאינון כ"ה זוזי דחזי ליכי מן אורייתא... ומנהון מאן דפסק כחכמים... מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא... ואתון השתא כל מעשיכם כמנהגות שלנו וכתלמוד שלנו... ולסלוקי מן כתובתכון דוכרן אורייתא".

"כי האב פוסק לבתו נדוניא באופן שאם ימצא איש הנרצה לו יתנהו לו ואם יבא מי שלא ימצא חן בעיניו יתן פחות ואם יבא מי שראוי יוסיף לתת לו".

"עיקר התקנה לא הייתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. והיום ולואי שיתן אדם לבנו כבתו שרוב בני אום מניחין את בניהם בלא מחיה ומתקנין את בנותיהם וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו ובנדוניא יתר מדאי וכיון שראו חכמים כן בטלה כתובת בנין דכרין ועשו תקנה לבת על מה שפסקו חכמים שנותנין לה עישור נכסים והיום כמה שנים שאין ישיבתנו דנה בכתובות בנין דכרין".

"ומקום שנהגו בשעת נישואין אם אישה מכנסת לבעלה בנדונייתה נ' מנה כותבין לה בכתובתה שהכניסה פלונית לפלוני נ' מנה ומוסיף לה משלו מה שהוסיף ואם יש אישה ענייה שאינה מכנסת לו אלא מנה חושש בעלה לכבוד אשתו ומקבל עליו אותו מנה כנ' מנה וכותב בשטר כתובה שהכניסה לו בנ' מנה".

"נתתי את לבי במה שנוהגים העולם לכתוב בכתובות הנשים ודא נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב,.. ופעמים שאינה מכנסת לו אפילו ד' ליטרון... יש לומר שחשו חכמי דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותיקנו לכתוב לקטנה כגדולה והשוום כולם".

"הא מילתא שאילנא מקמיה מר רב נחשון גאון ז"ל דנהיגו קמן בשומת הנדוניא היו מוסיפין... וכתב לן מר רב נחשון גאון דהאי גזלנות וחמסנות הוא וכל מאן דמסהד בהך נדוניא סהדי שקרי אינון".

"שמקדשין את האישה ומברכין ברכת אירוסין ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין".

"וכתבו בכל אתרוותא דישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבעה חומרי (=בחותמות) דרשוותא דכל דיינא דלא מגבי מן המטלטלין מסלקין ליה".

"כך אני לומדים מרבותינו שאין נושאין נשים בכל המועדים כולם ובכל יו"ט ובכל חולו של מועד. ולא חלקו חכמים בין פסח לחג סוכות, וכך הוא המנהג בשתי ישיבות. לא שמענו שיש בישראל שנושאין אישה בפסח ולא בחוה"מ של פסח, ומי שעושה כן בית דין מלקין אותו, כ"ש בשאר מועדים".