ואמנם, אזהרת ירמיהו לשארית יהודה, שברחה למצרים בראשות יוחנן בן קרח, נתגלתה בכל חומרתה. כשהיתה עוד השארית הזו בשטח ארץ יהודה, לא העיזו הזדים שבקרבה להכריז, כי הם נכונים לקטר "למלכת השמים ולהסיך לה נסכים". להפך, הם הבטיחו לירמיהו, כי אמונתם בד' חזקה, ולכן הם מבקשים, כי גם הוא יסכים לבריחתם למצרים. ואכן, כאשר ירמיהו הזהירם בשם ד', שלא יברחו למצרים, התחצפו כלפיו בטענה, כי נבואתו לא באה בשם ד', והלכו לחבל תחפנחס שבמצרים בניגוד להזהרתו הברורה.

והנה, כאשר השתקעו במקום זה, נתברר עד מהרה, כי מצבם הרוחני נפגע עד מאד, ואז היו מסוגלים כבר להביע בפני ירמיהו דברים מדהימים כאלה: "הדבר אשר דיברת בשם ד', איננו שומעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וגו'". ולכן, את אשר ממנו יגור ירמיהו - בא והומחש תיכף לעיניו. בתוך סביבה עצמית בארץ ישראל, הרחוקה משאון המלכות הסוטה ונסיונותיה בעבר הקרוב, קיווה ירמיהו, כי יבוא מזור למצבה הרוחני של השארית, שנותרה לאחר החורבן. והנה באה הסביבה המצרית, האלילית הפרימיטיבית, והשפיעה לרעה במוחלט על הקבוצה הזו מתוך שארית יהודה. וגם לא ארך הזמן, עד אשר נתקיימה נבואת הפורענות של ירמיהו עם כיבוש מצרים ע"י החייל הבבלי בזמן המלך חפרע (על כל זה בס' ירמיהו. מ"ב-מ"ג-מ"ד).

מובן, כי חיל נבוכדנאצר ראה בקבוצת הבורחים משארית יהודה מעין בוגדים במרות מלכות בבל, ולכן שפך עליה את חמתו עד כדי חיסולה הטראגי מלבד מספר "פליטים" אשר הצליחו, כנראה, להימלט שוב ליהודה (לפי מ"ד ה' י"ג).

אולם מהגורל המחריד הזה ניצלה קבוצת היהודים שבערי יב וסוונה, יען כי אלה נשתקעו במקומם זה עוד זמן ניכר לפני שואת החורבן, והחייל הבבלי לא יכול להאשימם, כי היו מעורבים בבריחה מארץ יהודה, הכפופה לבבל, לרגל הריגת הנציב המלכותי - גדליהו בן אחיקם - לכן מוצאים את המשך קיומה של המושבה היהודית ביב וסוונה גם זמן רב לאחר כך עד לסוף שלטון מלכות פרס במצרים. במכתב יהודי יב אל "בגוהי פחת יהוד" מטעם מלכות פרס ודריוש מלכה (השני) הם מספרים, כי מקדשם לד' (=אגורא ז' יהוא לאהא") חונן על ידי כנבוזי מלך פרס בזמן מסע הכיבוש שלו במצרים, אף על פי שאת מקדשי המצרים החריב דווקא. היחס הזה של כנבוזי למקדש יהודי יב ניתן להתפרש בעובדה, שאת אלה לא ראה הכובש כמסוכנים למגמת הכיבוש שלו בארץ הנילוס, ומשום כך מינה אותם כחיל מצב לשמור על הגבול הדרומי. בתפקיד זה שימשו יהודי יב עוד קודם לכן תחת שלטון המלכות המקומית.

על כל פנים מתגלה כאן לפנינו חזיון מפליא: קבוצה קטנה של יהודים "נידחים" בקצה דרומה של ארץ מצרים, המנותקים כמעט ממקום מרכז החיים הרוחניים של מלכות יהודה, לא נטמעה בתוך הסביבה מצרית המקיפה אותה מכל צד. עצם העובדה שראו להם צורך להקים להם מקדש מיוחד לד' אלוקי ישראל כחיקוי במשהו למקדש ירושלים, מראה, כי תחושת ייחודם הרוחני היתה בהם חזקה עד כדי עמידה מופלאה בפני השפעת הסביבה הנכריה, השליטה מבחינה מדינית והאלילית לפי מסורתה במשך דורות רבים, כמובן.

אמנם, מקדש ייב לא היה אלא בגדר במה לשם ד' ללא זכויות כאלה שהיו לבית הבחירה וחשיבותו הבלעדית. אך עבודת הבמות לשם ד' נאסרה רק בזמן קיום מקדש ד' בירושלים, ומשחרבה ירושלים הותרו הבמות, כמו שאמר ר' יצחק: "שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה" (מס' מגילה י'). אכן, לא ידוע אם מקדש ייב נבנה דווקא לאחר חורבן בית ראשון; אבל במות יחיד הותרו אפילו בזמן הבית, וכך גם במות ציבור בגדר הוראת שעה (לפי ס' מלא'-א', י"ח ל' וגם י"ט י' וברש"י ורד"ק שם). ולכן ייתכן, כי חיילי ייב חשבו את מקדשם בגדר הוראת שעה לרגל היותם מרוחקים ממקדש ירושלים, או שדימוהו לבמות יחיד, לפי דעתם.

וודאי, בגולת בבל, ששם היתה מרוכזת עידית האומה וגם נביאים היו בתוכה, לא הוזקקו לבניין מקדש כל עיקר אפילו בתנאים אלו. אך הוזקקו לבניין מקדש כל עיקר אפילו בתנאים אלו. אך יש לזכור, כי הקבוצה הקטנה של יהודי יב וסוונה לא היתה מצויידת בכוחות רוחניים מובהקים כעין אלה שהיו בקרב גולת יהודי בבל, ולכן חששה, כי לקיומה הרוחני-דתי נחוץ בהכרח איזה מקדש מעט כחיקוי קלוקל של בית הבחירה בכדי לחשל באמצעותו את זיקתם לעבודת ד' לפי הרגשתם ודעתם.
ונראה הדבר, כי חומרה יתרה נהגו חכמי ישראל רק לגבי איסור במת ציבור בארץ ישראל גופה בזמן קיום מקדש ד' בירושלים ולא לגבי במה כזו ביישוב נידח שמחוץ לארץ. ומה שנוגע למצרים בזמן בית ראשון, הרי מוצאים ברייתא מפורשת:

"לאחר מפלתו של סנחריב יצא חזקיה ומצא בני מלכים, שהיו יושבים בקרונות של זהב. הדירם שלא לעבוד עבודה זרה, שנאמר "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען (=שפת ישראל היושבים בארץ כנען - רש"י) ונשבעות לד' צבאות".

הלכו לאלכסנדריא של מצרים ובנו מזבח והעלו עליו לשם שמים, שנאמר

"ביום ההוא יהיה מזבח לד' בתוך ארץ מצרים"

ישע' י"ט (מנחות ק"ט). ולא עוד אלא אפילו לגבי מקדש חוניו שבזמן הבית השני, אשר אז נמצא כבר במצרים לא יישוב יהודי קטן ומדולדל, המנותק ממרכז האומה כמעט, אלא יישוב גדול ומפותח, בעל קשרים הדוקים עם המרכז שבארץ ישראל - אפילו לגבי מקדש זה יש סתם משנה:

"הריני נזיר שאגלח בבית חוניו - יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא"

בניגוד לדעת ר' שמעון המחמיר (שם).

מעתה אין פלא אפוא, אם בני קבוצת החיילים היהודיים שביב ובסוונה בקצה הנידח של נגב מצרים הרגישו את עצמם מיותמים בלי איזה מקדש מעט שלהם בתור טפל לגבי המקדש שבירושלים, שממנו היו מרוחקים מאד לפי תנאי התחבורה, באותה התקופה הקדמונית ומכל שכן לרגל היותם מרותקים למקום מגוריהם זה בתור חיילים בשירות מלכות נכריה. ולכן ראו לעצמם, לפי דעתם הבלתי-מומחית, צד היתר לקיום מקדשם ביב כדי לספק את צרכיהם וזיקתם לעבודת ד' בתנאי גלותם המיוחדים.

י"ג השורות הראשונות של מכתב בני ייב לבגוהי הפחה

אולם לא כן היתה דעתם של חכמי ירושלים בתקופת עזרא ונחמיה ולאחריה. אלה לא הסכימו לקיום מקדש יב בזמן קיום המקדש בירושלים, כשם שהתייחסו בשלילה גם למקדש חוניו לאחר כך אפילו תוך כדי הנחה שהוא לשם שמים. דבר זה נראה לנו מחליפת המכתבים, שבין יהודי יב ויהודי ארץ ישראל בזמן שלאחר עזרא ונחמיה בערך. המקדש ביב, שהיה כל עיקרו מכוון לעבדות ד' אלוקי ישראל, היה כצנינים בעיני הכמרים האליליים שבמצרים. אלה חיפשו אפוא הזדמנות מתאימה להחריב את מקדש יב היהודי אפילו בהיותם כפופים לשלטון פרס ולנציבו במקום. וכשנמצאה להם הזדמנות כזו לשחד את הפקיד הפרסי במקום בשם ווידרגג, נזדרזו להוציא את מבוקשם לפועל וחברו עם המוני התושבים המצריים על המקדש היהודי עד שהחריבוהו לגמרי.

שרידי ממגורות בפיתום

יהודי ייב לא יכלו לעמוד בפני ההמון הרב מקרב הנכרים וכפי שציינו במכתבם לארץ ישראל הרי לא היה כוחם רב לגבי הנכרים הללו (ולפי דבריהם "מפחדים אנו משום שאנחנו מעטים"). משום זה פנו קודם כל במכתב בקשה:

"אל יהוחנן הכהן הגדול וחבריו הכוהנים שבירושלים ואל אסותן אחיו של ענני ושרי היהודים"

כדי שאלה ישתדלו למענם להקים את מקדשם מחדש אצל שלטון פרס (בשעת ארבע עשרה למלך דריוש השני בערך 411 קדום ספה"נ). אולם לא נתקבלה תשובה חיובית לבקשתם זו מאת הכהן הגדול והאנשים החשובים שבירושלים. משום שאלה היו וודאי מחזיקים בדין, שלפיו במת ציבור אסורה בזמן קיום המקדש בירושלים (כלומר "במקום הנבחר") בכל התנאים. אולם יהודי ייב לא הרפו מביצוע בקשתם זו, ולאחר השתדלות נוספת אצל הפחה הפרסי קיבלו רשות להקים מזבחם מחדש כדי "להקריב עליו מנחה ולבונה כמו שהיו עושים קודם לכן".

רעמסס השני

עד כמה החזיקה מעמד המושבה הצבאית הזו של יהודי ייב לא ידוע בבירור. אולם מכיוון שכל הפאפירוסים שלהם מגיעים רק עד קרוב לסיומו של שלטון פרס בתקופה הנדונה, הרי מכאן ראייה שלא האריכה ימים מושבה זו עד להשתלטות מלכות יוון במצרים, ובודאי נשתלבו אז חבריה בתוך הקיבוץ היהודי הגדול שבגולת אלכסנדריא וסביבותיה אשר נתפתח בזמן שלטון יוון במצרים.

על כל פנים מכפי שעולה מכתבי האפיפורין גופם ברור, כי חיילים יהודיים אלה היו נאמנים לאמונת אבותיהם הטהורה וגם לשמירת מצוותיה. באותו המכתב לארץ ישראל ולפחה הפרסי קולטים הד צערם הרב על חילול מקדשם-מרכזם לעבודת ד'. הם מדגישים, כי מתוך גודל צערם היו "הם, נשיהם ובניהם לבושים שקים ומתפללים לד', אלוקי השמים" שיסיר מהם את הצער הזה. והם מציינים בדיוק את הימים שבהם היו "לבושים שקים וצמים ונשיהם נעשו כאלמנות". מכאן נודע לנו כי כל בני משפחותיהם היו ספוגים יראת שמים, ובתוכם הנשים, בניגוד לטיבן של הנשים בקבוצת הבורחים למצרים בראשית יוחנן בן קרח, שנתגאלו בפולחן פיגול בגודל איוולתן (כמסופר בס' ירמיה מ"ג).

ושנית, אפשר כאן למצוא הקבלה מעניינת למה שכתוב במגילת אסתר על "שק ואפר יוצע לרבים" ועל "צומו עלי וגו'"; ואף על פי שחסר בנוסח מגילת אסתר בפירוש ל"צומו עלי" וללבישת השקים, הרי בא נוסח האפיפורין ביב ומוסיף "ומתפללים לד' אלוקי השמים". אמנם, גם בלי התוספת הזו מובן שהצום ולבישת השקים היה כיסוד לתפילה ותחינה לד', ובלי זה הרי מעשה כזה הנהו לא יותר משגעון. אך העובדה שהסגנון בשני המקורות הללו, אשר נתחברו בגולה היהודית בתקופת שלטון פרס, דומה כל כך להפליא, ורק במגילת אסתר חסרה התוספת של "תפילה לד'" - מאשרת את ההנחה הברורה, כי מחבר מגילת אסתר נמנע בכוונה מלהזכיר שם שמים במקום זה וכך גם במקומות אחרים שבמגילה. הכוונה היתה כרוכה בסיבת הפצת המסמך הרשמי הזה, כאגרת בתחילה, שאז נמנעו כבר יראי ד' כמרדכי לכתוב באגרת שם משמות הקדושים שאינם נמחקים (והשווה בס' דוה"ר", חלק ו' עמ' 267), ואכמ"ל.

איגרת הפסח ליהודי ייב

חיילי המושבה היהודית היו נזהרים בשמירת המצוות למעשה. דבר זה מוכח מתוך האגרת הכתובה אליהם על ידי חנניה, שהיה פקיד יהודי בא"י מטעם הפחה הפרסי, בדבר חגיגת הפסח כהלכה. אין לתמוה מדוע באה לחיילי יב אגרת מיוחדת על חגיגת הפסח דווקא ולא על שאר המועדים. מסתבר אמנם, כי מטעם חכמי ירושלים היו מודיעים לחיילים נידחים אלה בנכר גם את זמן תחילת שאר המועדים על ידי שליחים מיוחדים, יען כי אז היו מקדשים את החדשים עפ"י הראייה. אולם חגיגת הפסח היתה טעונה מערכה שלמה של דינים, כידוע, וגם התמסרות חמורה לשמירתם במשך שבעה ימים שלמים. דבר כזה היה צריך להיות, כנראה, מאושר מטעם השלטון הפרסי, אשר למרותו היו יהודי יב כפופים בתור חיילי המצב, כנ"ל. לכן שקדו יהודי ארץ ישראל, או חכמי ירושלים לכל הפחות, להמציא לחיילים אלה מכתב-הרשאה מטעם מלכות פרס לחוג את הפסח כדין במשך שבוע ימים שלמים.
בסוף המכתב הזה חתום יהודי בשם חנניה, המסיים את דבריו:

"אל אחי ידניה וחבריו, החייל היהודי, אחיכם חנניה".

חנניה זה מתחיל גם את התחלת האגרת הזו בדברים כאלה, ומוסיף:

"וכעת, שנה זו, שנת חמש למלך דריווש, מן המלך שלוח לארשם וכו'".

ארשם זה היה הנציב הראשי של מלכות פרס לשלטונה במחוזות עבר הנהר, כלומר, בסוריה, בא"י, וגם במצרים. בין כל האפיפורין הארמיים, שנמצאו בייב, אגרת זו לקויה ביותר וכתבה טושטש במשך הזמן בכמה משורותיו, והחוקרים, טרחו להשלים, כפי המשוער, את המלים החסרות. אך מה שברור לאין כל ספק הוא, כי תוכן האגרת הקצרה הזו מזכיר לחיילי ייב את תאריך חג הפסח במדויק, וגם מזרז אותם להזהר בשמירתו בנוגע לאיסור אכילת החמץ וכל מה שכרוך בזה.

"סוס ורוכבו רמה בים"

אין כאן המקום לדון על פרטי השערות, כגון אם יהודי ייב אלה הקריבו מעין קרבן פסח בתור זבח משפחה וקרבן יחיד, כפי שרוצה לשער החוקר ווינסאן, יען כי אין חומר מספיק לפתרונן מתוך השורות הקטועות והמטושטשות, כאמור. מה שחשוב בשבילנו הוא העיקר, כי חיילים פשוטים אלה במושבה נידחה שבקצה דרום מצרים הצליחו לשמור על נאמנותם לתורת ישראל במשך כמה מאות שנה, אף על פי שהיו מבודדים ומנותקים כמעט ממרכזי עמם בא"י ובגולת בבל לרגל הזעזועים שעברו עליהם בשנות החורבן והגלות וכל מה שבא בעקבות זה, כמובן. תופעה זו היא וודאי מסודות נצח ישראל וכוח קיומו המיוחד במינו על כל פלאיו.

בנוגע למצבם הרוחני של יהודי ייב יש להזכיר עוד לבסוף עלה-פאפירוס אחד, שבו נכללה רשימה של נדבות כסף ובראשונה כתוב: "אלה שמות החייל היהודי, אשר תרם כסף לאל יהו וכו'", ואחר כך מופיעים השמות של המתנדבים וסכומי נדבותיהם. מובן הנדבות הללו הוא, שהן ניתנו למען מקדש ד' או למען סיפוק צרכי עבודתו על כל פנים. אך סמוך לסיום הרשימה נרשמו ג"ס נדבות לעמן "אשמביתאל, ו"ענת בית אל". על סמך הביטויים הללו באו כמה חוקרים לידי השערה, כי אלה הן נדבות למיני צרכים אליליים למחצה או לגמרי, ובאופן זה מכוונים הם להניח, כי היו בין יהודי יב גם כן כאלה שהיו משתפים לעבודת ה' גם עבודה לסמלים אליליים אי-אלו שהם.

נגד אלה באו חוקרים אחרים והשתדלו להוכיח בראיות שונות, כי הנדבות למען הדברים הנוכריים הנ"ל באו בעצם מאת תורמים נוכריים, אשר מסרו ליהודי ידניה, בתור ראש המועצה ביב, את נדבותיהם לפיקדון, או שיהודי יב נאנסו ג"כ ע"י השלטון לתרום למען פולחן נכרי וכדומה.

לפי דעתנו אין צורך בטענות הללו נגד החשדת מקצת יהודי יב בשיתוף פולחן נכרי לעבודת ד', משום שלהשערות החשד הזה אין בעצם כל יסוד וטעם מבחינה הגיונית-מחקרית.

שבויים מכנען עוברים בסך לפני פרעה חרמחב

ואלה הם הנימוקים החותכים:
א) הביטויים הנדונים "אשמ ביתאל" ו"ענת ביתאל" אינם ידועים לנו בוודאות בתור סמלים אליליים כלשהם, ובפרט לא ידועים סמלים כאלה מתוך הפולחן המצרי-האלילי, שהיה עלול להשפיע על יהודי יב, כביכול.
ב) העבודה לד' היתה, כידוע, קנאית בהחלט, והיא לא סבלה בשום אופן כזה שיתוף סינקריטיסטי בגבולה. שיתוף כזה היה אפשרי בסביבה אלילית ולא באקלים רוחני של עובדי ד', אשר יהודי יב התיימרו בכל הכתובות שלהם להיות כאלה.
ג) בתקופת שלטון פרס בבבל ובא"י נתבטל, כפי הידוע, אפילו אצל יחידים היצר לעבודת אלילים באיזו צורה שהיא.
ד) בראש הרשימה הנדונה כתוב, במפורש, כאמור, "כי אלה שמות החייל היהודי שנדב כסף לאל יהו", ואם כן איך אפשר לשער, שתחת כותרת כזו נכללת גם כן נדבה למען פולחן זה?
ה) מתוך דברי יהודי יב במכתבים למושל הפרסי, ולאחיהם שבא"י, בנוגע להריסת מקדשם מובעת התמרמרות עזה ביותר כלפי כמרי הפולחן המצרי וגם ביטויי זעם וקלות לצורר וידרגג, אשר תמך במזימת הכמרים הללו נגד מקדש ד', ואם כן, איך אפשר, שיהודים כאלה, הצמודים בתמימות נלהבת שכזו לעבודת ד', יהיו בהם גם תומכי פולחן נכרי, שאותו הם מתעבים ומשקצים כ"כ?!
ו) פניותיהם הנרגשות של יהודי יב "אל יהוחנן הכהן הגדול וחבריו הכוהנים אשר בירושלים" לתמוך בעבודת ד' שלהם בתקופה של הנהגת אנשי כנסת הגדולה בירושלים נראות לאין ספק כעדות ברורה על יחסם השלילי בהחלט לכל סוג של שיתוף פולחן נכרי מצדם.

פלוגת חיילים מצריים

נימוקים אלה וכיוצא בהם הם כל כך חותכים ומכריעים, עד שכל השערות סרק על יסוד איזה ביטוי מדומדם ברשימת הנדבות של מנהיג יהודי יב נראות כבטלות מאליהן לגמרי, ויהיה הביאור המשוער שניתן לאותו ביטוי איזה שיהיה.

להפך, יש להתפעל מעצם העובדה, כי קבוצת חיילים יהודיים בשירות מלכות נכריה הפסיקה להיצמד לתורת אבותיהם ולאמונת הייחוד של "אלוקי השמים" או ל"אלוהי יהו" של "החייל היהודי" ולא נשטפה במשך מאות שנים בזרם האלילות שאפפה אותם בסביבה הנכריה ובמקום נידח ומרוחק ממולדתם הלאומית.

אכן, יש בזה משום מופת חותך לקיום הפנומן התולדותי, המיוחד במינו, ששמו "נצח ישראל לא ישקר!".

---