פיוטים לסעודת ט"ו בשבט
אברהם יערי
מחניים ס"ה תשכ"ב
|
תוכן המאמר:
א.יעלה יעלה בואי לגני, לר' ישראל נג'ארה ב. מבין עפאים קול כיום ישמיעו, לר' יוסף ידידיה בן ר' בנימין יקותיאל קרמי ג. פצחו רננו יחדו זמרו, לר' חיים בן ר' יוסף חלוואה ד. יום זה שיר מפינו אל יושבת, לר' משה חלואה ה. אעורר שיר רנני, לר' יעקב בירדוגו ו. אפתח פי ואביעה חידות, לר' משה אשר בן שמואל ז. אז ירנן עץ ההרים, לר' יוסף חיים בן ר' אליהו מבגדאד ח. יבוא גואל בימינו, לר' ישראל בן שאול גולנע ט. לעת זמר זמן קול תור בצאתי, למשורר אלמוני תקציר: בתקופת הגאונים ראו יהודי ארץ ישראל את יום טו בשבט כיום-הדין לאילנות, וחיברו פיוטים אשר שרידיהם נתגלו בימינו. בסוף המאה התשע עשרה נתחדש מנהג טו בשבט ע"י מחבר ספר "חמדת ימים", ובעקבותיו חוברו פיוטים אשר תשעה מהם מודפסים להלן. מילות מפתח: פירות, טו בשבט. |
במאמרי "תולדות ראש השנה לאילן" שפרסמתי לפני שנתיים בקובץ זה ("מחניים", ס"ב, ט"ו בשבט תש"ך, עמ' 24-15) סקרתי בפרוטרוט את גלגולי חג זה במרוצת הדורות, והעליתי שתחילה, בימי המשנה, לא היה יום חמישה-עשר בשבט אלא יום-תאריך לעניין מעשרות, אבל לא ראו בו יום-הדין לאילנות, ולא כל-שכן שלא היה חג כלל. ואילו בתקופת הגאונים ראו בו יהודי ארץ ישראל יום-הדין לאילנות, ואף נתחברו פיוטים מיוחדים שנאמרו ביום זה בתפילת שמונה-עשרה. ובהם בקשה לברכת פרי העצים באותה שנה. אלא שעם כיבוש ארץ-ישראל בידי הצלבנים נשכח המנהג ונשתקעו הפיוטים, ורק שרידיהם יתגלו בימינו ונתפרסמו על-ידי החוקר מנחם זולאי ז"ל. אולם זכר החג נשתמר, ודווקא בין יהודי אשכנז, בשני מנהגים שליליים ומנהג חיובי אחד:
המנהג שלא לומר תחנון ביום זה,
המנהג שלא לגזור תענית ציבור ביום זה,
והמנהג להרבות בו באכילת פירות.
ורק בסוף המאה השבע-עשרה חלה בעניין זה מהפיכה גמורה על-ידי מקובל מחכמי ארץ-ישראל, מחבר הספר המוסרי-קבלי "חמדת ימים", שחידש את החג מדעתו, על יסוד שרידי המנהגים הנזכרים, אף שלא היה יכול לדעת בשום פנים על המנהג בתקופת-הגאונים (כי "הגניזה" טרם נתגלתה אז) ואף-על-פי שלא מצא סמך לכך בכתבי האר"י ור' חיים ויטאל, שהוא נוהג על פיהם בכל דבר. כי ראה ברוח-קדשו שיש בו בחגיגת חג זה משום השפעת שפע רוח ארץ-ישראל ויש בו כדי לעורר כיסופי-גאולה ובכך לקרב את הגאולה, שהיא עיקר מטרתו בספרו. הוא התקין תיקון מיוחד ליום זה, מצורף מסעודה חגיגית שאוכלים בה שלושים מיני פירות מפרותיה של ארץ-ישראל, ואומרים בה ברכות ותפילות על כל פרי ופרי ולומדים פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ומאמרים מן המשנה ומן הזוהר, כולם מענייני העץ ופרי-העץ ומענייני גאולה.
ספר "חמדת ימים" נתפשט עד מהרה ונדפס שבע פעמים תוך שלושים שנה. ובמיוחד נתפשט סדר הסעודה והלימוד לחמשה-עשר בשבט בכל קהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות-הבלקן ובכל ארצות-המזרח, מבוכארה שבמרכז-אסיה ועד מארוקו שבצפון-אפריקה - ועד הודו הגיע. נולד אפוא הצורך להדפיס את הפרק על ט"ו בשבט מתוך ספר "חמדת ימים" בתוך ספר מיוחד שיהא בידי כל אדם לקנותו. ספר מיוחד זה נקרא בשם "פרי עץ הדר" ונדפס וחזר ונדפס בשלושים ואחת מהדורות בבתי-דפוס שונים בויניציאה, פיסא, ליוורנו, אמשטרדאם, קושטא, שאלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה.
ומאחר שבארצות-המזרח לא רק שאין סעודה בלא יין, אלא אף אין סעודה בלא זמרת פיוטים מענייני היום, נתנו כמה מפיטני ארצות-המזרח את לבם לפייט פיוטים מיוחדים לשורר אותם בסעודה החגיגית בליל חמישה-עשר בשבט בלחנים של פיוטים מפורסמים ושגורים בפיהם.
ידועים לי תשעה פיוטים כאלה לט"ו בשבט, שמונה מהם נתחברו במיוחד ליום זה, ואחד הוא שיר-גאולה למשורר הצפתי ר' ישראל נג'ארה, שהיו מזמרים אותו גם בחגים אחרים (כגון בשמחת תורה), והרגישו צורך לזמרו גם בסעודת ט"ו בשבט, משום שהשיר מתחיל ומסתיים בפזמון: "יעלה יעלה בואי לגני, הנץ רמון גם פרחה גפני", וביום ט"ו בשבט ראו את ראשית הצמיחה. (להלן, סימן א'). וכן נכלל כאן פיוט מיוחד לט"ו בשבט, שאמנם לא נתחבר, כשאר הפיוטים, בעקבות ספר "חמדת ימים", אלא זמן רב לפני צאת הספר "חמדת ימים", בין שאר פיוטים שחיבר אותו פייטן מאיטליה "לימים שאין בהם תחינה".
ואלה תשעת הפיוטים ליום חמשה-עשר בשבט שאני מדפיס להלן, ושלגביהם יש לנו עדות מפורשת שנתחברו במיוחד ליום זה או שהיו נוהגים לזמרם בסעודה החגיגית שביום זה שהונהגה לפי ספר "חמדת ימים". הוספתי להם ניקוד (מלבד בשיר סימן ב', שהניקוד הוא משל הפייטן):
א.יעלה יעלה בואי לגני, לר' ישראל נג'ארה
ב. מבין עפאים קול כיום ישמיעו, לר' יוסף ידידיה בן ר' בנימין יקותיאל קרמי
בראש השיר כתב פסוקים אלה:
כה אמר ה' אלוהים ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונחתי מראש ינקותיו רך אקטף ושתלתי אני על הר-גבה ותלול:דברי-נבואה אלה של יחזקאל וירמיה שימשו לו אפוא לפייטן מעין מוטו לשירו.
בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל-כנף בצל דליותיו תשכנה:
וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה' דברתי ועשיתי (יחזקאל י"ז, ע"ב-כ"ד);
והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיה י"ז, זע-ח').
ובאשר לרמזי-הקבלה שבשיר מפרשם הפייטן עצמו כך:
"דברי השיר הזה כלו אומר כבוד על עצומו של יום חמישה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילן כדמפרש ואזיל.בניגוד לכל שאר פיוטי ט"ו בשבט, שנדפסו וחזרו ונדפסו ונתפשטו בעם, לא נדפס שנית שירו זה של המשורר האיטלקי, כי היה טעון פירושים יתר על המידה. ואילו עניין חידוש צמיחת העץ כרמז לחידוש צמיחת העם שימש עיקר המוטיב בתיקון ט"ו בשבט שהתקין בעל "חמדת ימים", ושנתפשט בעם במידה מרובה ביותר.
ובהיות נסמן כל אחד מארבעה ראשי שנים באחד מאותיות השם ב"ה,
הן ליום הנז' ההא אחרונה ממנה זרע לזורע ולחם לאוכל כדאתמר: הא לכם זרע וגו',
ויאמר כי אילן עולה תשעים ואחד במספר שם אדנות והוויה,
ומספר היום שהוא חמש עשרה מושך עמו גם הארה מבחינת שם י"ה.
ועוד יאמר כי אילן במלואו, היינו אל"ף יו"ד למ"ד נו"ן עולה במנין י"ב הוייות,
ופרט היום שהוא י"ה, בהמלאות בזה האופן,
יו"ד ה"א, היא הוויה אחרת,
בין הכל י"ג, באופן כי מצרוף כל הבחינות האלו יציצו ויפרחו מדי שנה בשנה.
ועוד יאמר, כי אילן בעץ השיעור במלת עץ, כי כן מאילן נק', כדאתמר: עז פרי עושה וגו',
ושכל השם הקדוש הנכבד מכל שמות הקודש, והוא שם ההוויה הנקרא כן, כדאיתא בשמות רבה: ויורהו ה' עץ, זה שם המפורש, ובעל ספר הפליאה גלה לנו טעם הדבר הזה, באומרו כי בהכות היו"ד עם הה"א הם נ', ובהכות הה"א עם היו"ד פעם אחת הם נ' אחרים, בין הכל מאה, וכמו כן הוי"ו עם הה"א והה"א עם הוי"ו הם ב' פעמים שלושים, בין הכל מאה וששים, כמספר עץ, ובשם הזה הומתקו מי מרה. ומשם ואילך (היינו, בסיום השיר) יתפלל בעד החומה וכו'".
ג. פצחו רננו יחדו זמרו, לר' חיים בן ר' יוסף חלוואה
ד. יום זה שיר מפינו אל יושבת, לר' משה חלואה
"שבעוונותינו הרבים פגעה בו מידת הדין בשנת הרעב... שהיה במדינתנו מכנאסא יע"א [יכוננה עליון אמן] בשנת תקפ"ו לפ"ק, אחרי הסוכות של שנה הז' (1825) היה בא בדרך מכפר אזרו לעיר הנז', והכה אותו הצורר האכזר הפלשתי הערל מכת חלל, השם ינקום נקמתו וידרוש דמו בקרוב"...את הפיוט הזה היו מזמרים בלחן השיר "אפתח פי ואביעה חידות ה' מני קדם" (דוידזון, אוצר השירה והפיוט, אות א' סימן 7216), שהיה נפוץ בין יהודי מרוקו. פיוט זה נתפשט ביותר בין יהודי מרוקו, וחזר ונדפס בספר-הפיוטים "רני ושמחי" לר' יצחק בן יעיס לוי, ווין תר"ן, דף קי"ד, ושוב חזר ונדפס בספר הפיוטים "קול רנה", כאזאבלאנכא, ללא שנת-דפוס. פזמון השיר הוא: "גדול הוא לנו יום ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות", המשמש פזמון גם לפיוט אחר. (עיין להלן, סימן ו').
ה. אעורר שיר רנני, לר' יעקב בירדוגו
"קרן לישעי יצמח, נגילה חיש בישועתואת השיר הזה היו מזמרים בלחן השיר "חמדת חשק עליונים יקרה מפנינים" לר' משה אדהאן, אף הוא ממשוררי מרוקו (דוידזון, אוצר השירה והפיוט, אות ח', סימן 356). אף פיוט זה לט"ו בשבט נתפשט בין יהודי מרוקו, וחזר ונדפס בקובץ-הפיוטים "הטיבו נגן" לר' רפאל אדרעי, פאס תרפ"ט, עמ' 167.
איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו".
ו. אפתח פי ואביעה חידות, לר' משה אשר בן שמואל
"גדול הוא לנו יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות".
ז. אז ירנן עץ ההרים, לר' יוסף חיים בן ר' אליהו מבגדאד
הפייטן שחיבר פיוט זה היה גדול חכמי בגדאד בדורות האחרונים. נולד בבגדאד בשנת תקצ"ג (1833), ונפטר שם ביום י"ג אלול תרס"ט (1909)1. חיבר ספרים מרובים:
שאלות ותשובות,
חידושי הלכה וחידושי-אגדה,
דרושים,
תפילות,
קבלה,
ופירושים על חמש-מגלות ועל פרקי אבות.
שירו לט"ו בשבט, שנדפס בפעם הראשונה בספרו "לשון חכמים", ירושלים תרס"ה, חזר ונדפס ב"ספר השירים", קובץ פיוטים השגורים בפי יהודי בגדאד, שנדפס בבגדאד בשנת תרס"ו, סימן ר"ב. ושוב חזר ונדפס פעמים הרבה בקבצי-פיוטים שנדפסו בבגדאד ובירושלים. השיר שגור ביותר בפי יהודי בבל וסביבותיה.
אף הוא חיבר שתי תפילות להתפלל בשחרית ביום ט"ו בשבט. וזו הראשונה:
אנא ה' הושיעה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.וכן חיבר ר' יוסף חיים מבגדאד תפילה מיוחדת להתפלל בשחרית ביום ט"ו בשבט על הצלחת עץ האתרוג באותה שנה. בראש תפילה זו הוא כותב:
אנא ה' הצליחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.
אנא ה' הרוויחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.
אנא ה' הטיבה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.
אנא ה' ברך נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה.
אל נא פצה שנה זו משמיר ושית,
וברך עץ שמן וזית.
אל נא במטר רווה חרבוני ישימון,
וברך גפן ותאנה ורימון.
אל נא רומם עצרת עוללי טיפוחים,
וברך אגוז ותמר ותפוחים.
אל נא צדקך מעמך בל יפסק,
וברך חרוב וקורסטמל ואפרסק.
אל נא חלץ קהלת אשר אליך תערוג,
וברך התות והאגוז והאתרוג".
"שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז"ל שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב".בדבריו אלה התכוון החכם הבגדאדי לספר "בני יששכר" לר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (חודש שבט, מאמר ב', סימן ב'). ואגב הבקשה על האתרוג תפילה על שאר עצי-הפרי. וזו לשון התפילה:
"ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו.
"ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך כי כבר רצה אלוהים את מעשיך [קהלת ט', ז']. (ויאמר): באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים [שיר השירים ה', א']. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי"2.
ח. יבוא גואל בימינו, לר' ישראל בן שאול גולנע
מחבר השיר הזה היה יהודי בוכארי שהביא-לדפוס בירושלים בשנת תרס"ג (1903) את הספר "פרי עץ הדר", תיקון ט"ו בשבט לפי ספר "חמדת ימים", במיוחד למען יהודי בוכארה, ולפיכך תירגם את שמות הפירות ליהודית-פרסית, הלשון השגורה בפיהם. בסוף הספר הדפיס שיר-גאולה זה לשורר בסעודת ט"ו בשבט.
השיר נתפשט בין יהודי בוכארה ופרס, וחזר ונדפס בספר "שירי נעים", קובץ פיוטים בעברית
ובפרסית-יהודית, שנדפס בירושלים בשנת תרע"ג (1913). פזמון השיר הוא:
יבוא גואל בימינו הוא ישמח לבנו.
ט. לעת זמר זמן קול תור בצאתי, למשורר אלמוני
שיר זה נדפס, בעילום שם המשורר, בסוף ספר "פרי עץ הדר", תיקון ליל ט"ו בשבט לפי ספר "חמדת ימים", שנדפס בירושלים בשנת תרנ"ג (1893), במיוחד למען יהודי בוכארה, על-ידי ר' שמעון חכם, גדול חכמי יהודי בוכארה, שתרגם ספרים רבים מעברית ליהודית-פרסית, ובכללם התנ"ך 3. בראש השיר נדפס: פיוט בליל שמחת אילנות. יש לשער שהפיוט נתחבר על-ידי ר' שמעון חכם עצמו, שמתוך ענוותנותו העלים את שמו. הוא נולד בעיר בוכארה בשנת תר"ג (1843), ועלה לארץ-ישראל באלול שנת תר"ן (1890), ונפטר בירושלים ביום י' בשבט תר"ע (1910). בספריו ובתרגומיו הצליח לעשות את ירושלים מרכז רוחני אמיתי לבני עדתו הנפוצים במזרח-אסיה.
השיר מיוסד על משל חז"ל:
"משל למה הדבר דומה לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפרותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפרותיו ושתה ממימיו וישב בצלו, וכשביקש לילך אמר:השירים הללו שקיבצתי כאן מעידים שהצליח בעל "חמדת ימים" בתיקונו. חגיגת ט"ו בשבט באכילת שלושים מיני פירות, בלימודים, בתפילות ובזמירות עוררה בין יהודי ארצות המזרח כיסופים עזים לגאולה. ואם זכינו ובימינו נתקבצו יהודי ארצות המזרח בהמוניהם למדינת ישראל, הרי זה במידה רבה הודות לסעודת ט"ו בשבט שקיימוה בהתלהבות כמצווה מן התורה.
אילן אילן במה אברכך?
אם אומר לך: שיהיו פרותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין,
שיהא צלך נאה, הרי צלך - נאה,
שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך,
אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך". (בבלי תענית, דף ה', עמוד ב').
הערות:
1. תולדותיו בפרוטרוט, עיין בספר:
David Solomon Sasson: A History of the Jews in Baghdad, Letchworth 5709-1947, pp. 149-156.
2. לשון חכמים. לר' יוסף חיים ב"ר אליהו מבגדאד, ירושלים תרס"ה, סימן ל"ו.
3. עיין מה שכתבתי עליו ב"קרית ספר", שנה י"ח (תש"א-תש"ב), עמ' 386-382.
