|
תוכן המאמר:  חודש אלולאלול בארץ-ישראלשופרסליחותילדים בסליחותמשחק ילדים בסליחותשמות ראש השנהלימוד לנשמות המתים ברה"שפירות וראש כבשברכת ראש השנה ויום-כפורתשליךעשרת ימי-תשובהכבשים ככפרותמלקות בערב יום-כפורשוט המלקותארבע מיתות בית-דיןשמות יום הכיפוריםהתרת נדריםהוצאת ספר תורה בשעת כל-נדרימנהגי נשים ולבושיהן ביום כיפורבגדים חדשים וטהרהנר יום-כיפורתקציר: תאור של מנהגי חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפורים בקהילות שונות. ובפרט ביהדות תימן ויהדות כורדיסטאן. מילות מפתח: ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפורים, אלול, |
|
חודש אלול אלול בארץ-ישראל שופר נראה שהדבר היה קשור עם יחס המוסלמים לתקיעת השופר. בחיי מחמד נזכר שבשעה שהנהיג לקרוא למוסלמים לתפילה, לא רצה לקרוא על ידי תקיעת שופר כמנהג היהודים, ולא על ידי פעמונים כמנהג הנוצרים, אלא התקין שני לוחות עץ וביניהם ענבל של עץ שהיו מכריזים בזה לתפילה, לפני שהנהיג את הקריאה על-ידי כרוז מעל גג המסגד. מלבד זה מוצאים אנו שבכמה מחוזות שבכורדיסתאן, היו הכורדים אוסרים תקיעת שופר, מפחד שהיהודים עושים בזה כשפים לגויים. יהודי זיבר, ממזרח כיכאן היו מתאספים בסתר במערה ותוקעים שם בשופר. בחונדוז - מספר בנימין השני בספר במסעותיו (הוצאה אנגלית עמ' 121) שהכורדים הגויים חדרו לבית-הכנסת התנפלו על הנשים ובזזו את תכשיטיהן, שברו את השופר ואסרו על היהודים לתקוע בשופר. בתימן היו תקופות שהערבים, שהיו מלאים פחד מסתורי מפני השופר ואסרו את תקיעתו. והיו מקומות שהיו זקוקים לרשיון מיוחד מהשלטונות הערבים לתקוע בשופר. בכורדיסתאן לא נהגו לתקוע בשופר בחודש אלול אחרי הסליחות ותפילת שחרית. המנהג לתקוע היה נהוג לפנים בעמידיה, ואולם בשנת תרי"ט בטלו מתוך הנימוק שתקיעות אלו בכל ימי אלול הופכות את ענין תקיעת השופר לשיגרא, וגורעות מחשיבות תקיעת השופר בראש-השנה. עצם התקיעה נקרא בדרך כלל בשם "שופר" קיצור מקול שופר או תקיעת שופר, או גם "תקיעות" על שם הפעולה. בזאכו ועמידיה כינו את הדבר בשם "תקיא" - את אות העי"ן אינם מבטאים כהלכתה. ענין מיוחד היה הטיפול ב"שופר" במשך כל השנה, כדי להתקין קולו בשעת התקיעות בו. בזאכו ועמידיה נהגו לשם כך לשים נוצה משוחה בשמן בחלל השופר, ואולם כשנתגלה שהעש אוכל את הנוצה בטל מנהג זה בעמידיה. בזאכו היו שמים את השופר גם בחומץ ומים לפני ראש-השנה. בסונדור היו שמים מעט ערק. יש להזכיר בענין תקיעת שופר מנהג מיוחד של הספרדים. לונץ כותב בלוח א"י (תשרי): |
"בבית הכנסת לעדת הספרדים תוקעין ל' קולות קודם התפילה מפני המעוברות והמניקות שלא יצטרכו לחכות באכילה עד אחר קריאת התורה כשאז תוקעין כרגיל - והוא מנהג קדום".
|
|
סליחות השעה שבה קמים האשכנזים לסליחות היא שעות מועטות לפני עלות השחר. הספרדים מקדימים בהרבה. בהרבה מארצות המזרח היו נוהגים לקום ב"חצות" הלילה. בעדן שבתימן היו חסידים קמים בחצות הלילה ומתחילים באמירת סליחות, בעוד שההמונים היו באים לסליחות שעות מועטות לפני השחר. גם נשים קמות לסליחות, כפי שראינו מכריז השמש בתימן "קומנה ארורות". בדרך כלל משכימות לסליחות נשים זקנות. ואולם יש לציין שבעמידיה שבכורדיסתאן היו משכימות כמעט כל הנשים לסליחות. ילדים בסליחות בתימן היו הילדים קושרים קצה חבל ברגליהם ואת קצהו השני שמים בחלון. וכשהיה השמש בא לעוררם בחצות, היה מושך בקצה החבל שבחלון, והם מתעוררים. ילדים אלה היו גם מלווים את השמש בדרכו לעורר את הציבור, כשבידם שופרות קטנים והם מכריזים אותו חרוז "אשמורות, אשמורות קומנה ארורות" יחד עם השמש. ותוקעים בשופרות לעתים בפתחי החלונות של הבתים לתוך הבית לעורר ישנים והיו חובטים את כלבי הרחוב שינבחו ויעוררו את הישנים. הילדים הגדולים היו אומרים בתימן סליחות יחד עם הוריהם. במרכזי יהדות כורדיסתאן בעמידיה ובזאכו, היו מוסרים סליחות מסוימות לנערים בעלי קול יפה, דבר זה היה גורם בכמה מקרים לקטטות קשות בין הנערים שכל אחד מהם ביקש לזכות לעצמו בשירת הסליחות. משחק ילדים בסליחות גם בכורדיסתאן היו להם לנערים משחקים מיוחדים, שהיו משחקים בלילות הסליחות. בזאכו שעל יד נהר כאבור, היו הנערים רצים מיד לאחר גמר הסליחות, לפני עלות השחר, אל הנהר ומשחקים שם עד הנץ החמה. אחד המשחקים הוא משחק הסוסות (מהנאתא). ילדים חזקים נמכרים חלף מתנות כסף וממתקים לסוסים. "בעלי הסוסים" מטפלים ב"סוסיהם" שבועות לפני חודש אלול, לאמן אותם לקראת לילות הסליחות, שבהם הם מסדרים התחרויות מרוץ בין הזוגות השונים. ידוע בכורדיסתאן גם משחק אחר של ילדים בלילות הסליחות והוא תכשתוכת. הילדים אוספים במשך שבועות לפני אלול זבל של גמלים שהם מכינים ממנו פצצות קטנות שהם מפוצצים אותם בשחרי ימי הסליחות על שפת הנהר בזאכו. שמות ראש השנה לימוד לנשמות המתים ברה"ש פירות וראש כבש שירבו זכויותינו כרמון, שיסתלקו שונאינו ושיכרתו, ושירבו זכויותינו ונפרה ונרבה כדגים. כמו כן הפירות שמשתמשים בהם לברכות בליל שני של ראש השנה, כפי שהזכרנו. בארץ ישראל היו האשכנזים משתמשים בזערור (עזרד) או דלעת לברכת שהחיינו בליל שני של ראש השנה. אצל בתי הכנסת של הספרדים היו מחלקים בליל שני של ראש השנה זיתים כבושים - שגמלו אז - לברכת שהחיינו. בכורדיסתאן בעל הבית יוצא לשוק בבוקר בערב ראש השנה לשם קניית פירות זואנת טומאי, פירות ששמם בלשון תרגום או טעמם נחשבים לסימן טוב. לעומת זה מדקדקים בכורדיסתאן שלא לאכול בליל ראש השנה דברים חמוצים ולא אגוזים. ענין זה נזכר גם בשולחן ערוך שכן "אגוז" בגימטריא חטא. "אגוזים" אלה נמצא להם תגמול כבר בהלכה הקדומה. שנותנים בליל פסח אגוזים לילדים "שלא יישנו" וירדמו בשעת עריכת הסדר. ענין מיוחד תופס "ראש הכבש", שנוהגים לאכול עוד לפני הדגים. על הדגים מאחלים ש"נפרה ונרבה כדגים", ועל "ראש הכבש", שנהיה לראש ולא לזנב. מלבד זה מזכיר ראש הכבש את "אילו" של יצחק שהעלה לעולה תחתיו בשעת העקדה. מנהג מיוחד היה בזאכן שגם את הפירות גם את ראש הכבש אין כל אדם קונה לעצמו ואוכלו בביתו, אלא שמתאספים יחד משפחות רבות בביתו של המרי-דפסחא "בעל הפסח", החכם או הנכבד שביתו ערכו משפחות רבות את הסדר בליל הפסח, כמנהגם, ואוכלים את הפירות וראש הכבש שקנה בחבורה. ברכת ראש השנה ויום-כפור "לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים". בתימן נוהגים במיוחד בליל כפור, שאחרי התפילה ניגש איש אל רעהו מחבקו ומנשקו ומברכו, "שיתבשר בסליחה ומחילה וכפרה ויכתב בספר החיים והזכרון". בכורדיסתאן מברכים אחרי התפילה זה את זה בעברית: "תכתב בספר חיים טובים". תשליך ויצויין שבעיה זו היתה הרבה פעמים בילדותי בירושלים, כשכלו המים מהבורות שבשכונות והיו מחזרים לעתים אחרי באר של אפנדי, באר פרטית בחצרו, ששם היו מים, כדי לערוך סדר תשליך שמה. ויצויין שגם בצפת היו - לפי לוח א"י של לונץ - |
"נוהגים החסידים ואנשי המעשה לעלות על גגות בתיהם או על ראש המגדל העתיק אשר בקצה העיר אשר ממנו רואים את ים כנרת".
|
|
לפי הרי"מ טוקצינסקי (ספר ארץ ישראל עמ' כה): |
"אין הספרדים נוהגים כלל מנהג תשליך. ורבים מהאשכנזים הפרושים אומרים תפילת התשליך בביהכנ"ס או בבית ואינם הולכים למים, כמו שכתב מעשה רב ר"ט ממנהג הגר"א".
|
|
עשרת ימי-תשובה בעשרת ימי תשובה היו חסידים נשים ואנשים נוהגים בכמה מקומות לצום ביום ולאכול רק בלילה. מענין במיוחד הוא מנהג יהודי כורדיסתאן להימנע בעשרת ימי תשובה מאכילת "כוורותא" לבן, היינו חלב וחמאה. נראה הדבר שמקור מנהג זה הוא לפי ההלכה הנזכרת גם ב"שולחן ערוך" להיזהר בעשרת ימי תשובה מ"פת פלטר" היינו לחם שלא אפוהו יהודים, לשם דקדוק כשרות. בהיות שהחלב והחמאה היו בזמן ידוע כנראה, מעשה ידי שאינם-ישראל נתפשט המנהג ביחס לחלב וחמאה בכלל. ראייה לכך היא שיהודי בראשי שבכורדיסתאן, שמיצרים מאז את החלב והחמאה בעצמם, אוכלים "כוורותא" בעשרת ימי תשובה. מלבד מאכלים אלה נמנעים גם מאכילת ביצים, בצלים ושום. בצלים ושום יתכן שאין אוכלים משום מרירותם בימי הדין, כשם שאסור היה בכמה מקומות ובכורדיסתאן לאכול בליל ראש-השנה כל דבר חמוץ. כבשים ככפרות ואולם העם בדרך כלל משתמש גם כאן בתרנגולים לכפרות, שמתחילים בשחיטתם בחצות-הלילה. את הכפרות שוחט השוחט ללא תשלום, את הראש ואת המעיים שמים על הגג מזון לצפרים ואת הבשר מחלקים בין עניים. לאשה הרה לוקחים שתי תרנגולות ותרנגול אחד. התרנגולת השנייה היא ליתר זהירות אם תוולד בת. אם בן הוא הרי התרנגול כפרתו. ואולם בה בשעה שאצל האשכנזים מקצרים ב"סליחות" בליל ערב יום-כפור ליל הכפרות, הרי בכורדיסתאן מעיר השמש את הצבור שעה אחת מוקדם יותר מן הרגיל לסליחות. ומדקדקים להעיר גם את הילדים הקטנים. שכן סוברים ששינה בשעת הכפרה גורמת למזל רע. לבסוף יזכר שהיהדות היחידה שלא נהגה כל עיקר מנהג כפרות של תרנגולים או בצורה אחרת, בערב יום הכיפורים היתה יהדות תימן. מלקות בערב יום-כפור שוט המלקות בכורדיסתאן לא היו המלקות רק סמליות. החזן עמד על אבן מאחורי הנלקה, והרבה היה שהוא מחזיק השוט בשתי ידיו ומלקה עד שהלה צועק מנהמת לבו. ארבע מיתות בית-דין שמות יום הכיפורים התרת נדרים הוצאת ספר תורה בשעת כל-נדרי מנהגי נשים ולבושיהן ביום כיפור בגדים חדשים וטהרה בתימן היו נוהגים ללבוש בערב יום-כיפור בגדים לבנים חדשים, שתפרום במיוחד לשם כך. אשה חשובה, מרת סמכה מקנוי ז"ע, סיפרה לי, שבדמשק נוהגות נשים לתפור להן שלוש שמלות חדשות ליום כיפור, את הראשונה, היו לובשות בליל כל-נדרי. את השניה בשעת "הספר", היינו כשהיו הולכות בבוקר לבית-הכנסת לחזות ב"ספר" התורה בשעת הוצאתו מן הארון ואת השמלה השלישית לבשו בשעת תפילת הנעילה. שלוש שמלות אלו באו כדי לשמור על "טהרה" בקפדנות בהופיען בבית-הכנסת. נר יום-כיפור את הנר היו מביאים לבית גבאי בית-הכנסת כמה ימים לפני יום-כיפור, אחר שקיעת החמה בחושך. בערב יום-כיפור היו מקשטים אותו במטפחות ובשושנים. בצהרים היו עורכים מכירת נשיאת הנר לבית הכנסת בין הקהל שהיה מתאסף בבית הגבאי, שהיה מכבד את אורחיו בפרפראות. תיאור הובלת הנר לבית-הכנסת, מתארים תיירים, הקונה נוטלו על גבו ומובילו בלוית הקהל, בריקודים ובתופים, לבית הכנסת. הנשים עומדות על גגות הבתים, זורקות על נושא הנר חיטה וצימוקים ומרימות קול צהלה, קול ה"קלילילילי". את הנר מעמידים מול ההיכל, וכמה מן ההורים מדליקים נרות שמן בשביל ילדיהם, ונשים בשביל בעליהן. בעמידיה היו מדליקים נר לכל אחד מבני-המשפחה. ממחרת יום הכיפורים מכבים את ה"שמא מבורך", ובמה שנשאר ממנו משתמשים כנר להבדלה במוצאי שבת בבית-הכנסת. במינה היתה מעמידה כל משפחה לנשמת אחד מבניה שמת, לפעמים גם במשך עשר שנים, נר שעוה שגבהו מטר בבית-הכנסת. |
|