|
תוכן המאמר: א. במשנה תפקידו של החזן: ב. בתוספתא ג. בתלמוד ובמדרשים ד. בתקופת הפיטנים הערות תקציר: תפקידיו השונים של "חזן" או "חזן הכנסת" במהלך הדורות. מילות מפתח: חזן, שליח ציבור, חזן הכנסת |
|
תפקידים רבים שונים מילא החזן בזמן המשנה והתלמוד, ובמילוי הפונקציות הססגוניות התקדם משך תקופות ארוכות שלבים שלבים עד שעלה בהתפתחותו לדרגת מילוי תפקיד אחד בלבד, היינו שליח ציבור העובר לפני התיבה. הבה ננסה ליתן בשורות הבאות פירוט תמציתי של המשימות השונות שהוטלו על החזן לפי מקורותינו. א. במשנה משמעותו המקובלת של השם. חזן בכל המקומות ובמשנה היא: שמש הכנסת. יוצא מן הכלל-מהווה "החזן" שבמשנה שבת א, ג שפירושו: מלמד תינוקות (ראה רש"י שבת יא, א המציין גם פירוש שני: חזן-הכנסת המזמין את שבעת הקוראים בתורה). תפקידו של החזן: ביחס לזהותו של מלמד תינוקות זה מחולקות הדעות: לדעתו של אלבויגן הוטל על חזן הכנסת להורות לתינוקות ולחזור עמהם בשבת על פרשת השבוע; ואילו הפרופ' קראוס סובר כי המשנה עוסקת במוסד הוראה עצמאי שמנהלו נקרא "חזן" ללא כל זיקה ל"חזן הכנסת", וחזן כזה לא כיהן, כנראה, אלא בקהילות קטנות מאוד. 2) חזן הכנסת שהיה בהר הבית בשער המזרח מסר את ספר התורה - באמצעות ראש הכנסת וסגן הכהנים לפי התור - לכהן הגדול כדי לקרוא בתורה את פרשיות של יום הכפורים (יומא ז, א; תענית ב, ה). 3) כשיום טוב הראשון של חג הסוכות חל בשבת הוטל על החזנים ששרתו במקדש לקבל את הלולבים שהיו מביאים להר הבית בערב שבת, ולסדרם על גב האצטבא; ולמחרת היו מזרקים את הלולבים לפני האנשים (סוכה, ד, ד). 4) הכוהנים לבושים בגדי קודש שבאו להשתתף בארבעת הפייסות שנערכו למען קביעת הזוכים בעבודת הקטורת החביבה עליהם, היו מוסרים, לאחר גמר ארבע ההגרלות אם לא היו בין הזוכים, את בגדי הקודש שעליהם, לחזנים שבמקדש (תמיד, ה, ג). 5) חזן הכנסת מילא גם תפקיד של שליח בית דין שביצע את הלקאת הנידון למלקות בהתאם לתנאים הדרושים לפי החוק (מכות ג, יב). במשנה האחרונה שבמסכת סוטה מצהיר ר' אלעזר הגדול כי עם חורבן בית המקדש ירד ערכם של החזנים והם בדרגת עמי הארץ ההולכים וכלים. הצהרה זו מוכיחה כי בזמן המקדש תפסו החזנים מקום חשוב ונכבד (ראה גירסה אחרת של דברי ר' אלעזר בעין יעקב סוף סוטה). ב. בתוספתא 1) כבעל קריאה בתורה שימש חזן הכנסת, וגם היה מתפקידו להזמין את האנשים הראויים והמיועדים לקרוא בתורה. משום כבוד התורה לא הורשה לחזן הכנסת עצמו לקרוא בתורה עד שיאמרו לו אחרים: קרא. וזוהי כוונת האימרה שנמסרה בשם ר' לקיש (בראשית רבה, סוף פע"ט): אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, או לפי נוסח אחר: לא כל הרוצה ליטול את השררה יטול! הביטוי "אפילו" משמש כהוכחה, נוספת על מעמדו החשוב של חזן הכנסת בתקופה הנדונה. אם כי בתקופה שאנו עוסקים בה נבדל ושונה בתכלית היה חזן להכנסת משליח צבור, הרי ביחס לנטילת רשות דינו של הראשון דומה היה כדין האחרון, שהיה מחויב ליטול רשות להתפלל כמבואר בהדיא בגמרא (ערכין יא, ב): מידי דהוה אשליחא דצבורא דממליך דנוטל רשות קודם שיעמוד להתפלל מפני כבוד הצבור (ר' גרשום ורש"י שם). את הסתירה שבין גמרא זו ובין ההלכה בטור או"ח סימן נג, טו: "ש"ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו" מתרץ ר' יעקב עמדין בהגהותיו למסכת ערכין (שם) כי הכוונה שהש"ץ הקבוע אין לו לסרב אבל להימלך הוא צריך (תוספתא מגילה ד, כא; ליברמן תוספת ראשונים ח"א, 237; ספר העתים 272 והערה קיח). 2) באלכסנדריה של מצרים עמד חזן הכנסת על בימה של עץ שהותקנה בביהכ"נ כמין בסיליקי גדולה - מכאן מקור המנהג שהחזן עומד על הבימה באמצע ביהכ"נ - ובאמצעות הנפת סודרין שהחזיק בידו נתן אות לקהל הרב והעצום לענות אמן על כל ברכה וברכה שגמר הש"ץ (תוספתא סוכה ד, ו). 3) בערב שבת היה חזן הכנסת עולה על ראש הגג ובאמצעות שש תקיעות הודיע על הפסקת המלאכה (שם יא, יב). 4) בתענית צבור הוטל על חזן הכנסת לפנות לכהנים ולאמר להם לתקוע ולהריע, כלומר הם לא תקעו ולא הריעו אלא עד שאמר להם תחילה: תקעו, הריעו! (תוספתא תענית א, יד). 5) חזני בית הכנסת היו מלווים את מביאי הביכורים ועולים עמהם לירושלים. מסבירים את מטרת לוויים של החזנים בכך שהם מילאו תפקיד השלוחים שנשלחו כדי להודיע לאנשי ירושלים על דבר בואם של מביאי הביכורים ולאפשר להם להקביל את פניהם, כמבואר במשנה ביכורים ג, ג (תוספתא בכורים ב, ח , ליברמן תוספתא כפשוטה ח"ב, 854). 6) כשהדיינים התאספו בבוקר לבי"ד אחרי עיון ומשא ומתן במשך כל הלילה בענין דיני נפשות היו החזנים קוראים בשם כל דיין ודיין למען דעת אם לא חזר מדעתו הקודמת, שכן לפי ההלכה המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה (תוספתא סנהדרין ט, א). בעל מנחת בכורים מפרש כאן "חזנים: סופרים הכותבים טעם כל אחד ואחד", ותמוה זהוי זה של החזנים עם הסופרים, שכן באותה ההלכה מציינת התוספתא את תפקידם של הסופרים לחוד, היינו עליהם היה להזכיר את אחד המזכים אם טעה בדבריו! אותה ההלכה נמצאת בשינוי קצת גם בירושלמי סנהדרין (ה, ד). לפי הנוסח שם "וחזני כניסיות מחזרין אחריהן" משמע שהם הלכו למקום שהדיינים שם וקראום לבוא, ואילו מלשון התוספתא שהבאנו לעיל "והחזנין קורין לכל אחד ואחד" מוכח שהכוונה לקריאת החזנים בשם של כל דיין ודיין לחוד אם הוא בין המחייבים או בין המזכים (ראה שם פני משה וקרבן העדה). תמהני גם תמהני על קהוט שבערוך השלם ערך "חזן" מפרש "וחזני כניסיות מחזרין אחריהן - פירוש אחר חייבי הריגה"! חייבי הריגה מאן דכר שמיה! ג. בתלמוד ובמדרשים אמנם בבבלי (כתובות ח, ב) הגירסה היא "חזני העיר" במקום חזן הכנסת. על חלוף נוסח זה כבר עמד הפרופ' גינצבורג (פירושים וחדושים בירושלמי ח"ב ע' 66) ומנמקו בחילוף החיים הצבוריים שבין א"י ובבל. בעוד שבא"י כל כנסת וכנסת שבעיר היתה עצמאית וחזנה וראשה הם שעסקו בצרכי "צבור הקטן" - חברי הכנסת, הרי בבבל העיר היא "הכולל" וחזני העיר ופרנסי הצבור של כל העיר - הם הם שצרכי הצבור היו מוטלים עליהם (ע"ש). 2) על חזן הכנסת היה לגלול את ספר התורה למקום הפרשה שצריכים לקרוא בה באותו היום. וכך מסופר בירושלמי (יומא ז, א ; מגילה ד, ה י סוטה ז, ו): "ר' יוסי מפקיד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי כד דהיא חדא אורייא תגייל לה לחורי פרוכתא, כד אינון תרתייא מייבל חדא ומייתי חדא" ר' יוסי ציוה לבר עולא חזן בית הכנסת בבבל (או יותר נכון בבית הכנסת של הבבליים) לגלול את ספר התורה, ביום שמוציאים רק ספר אחד, מאחורי הפרוכת מפני כבוד הצבור, ואילו ביום שמוציאים שני ספרים תהא מוליך הספר הראשון לארון הקודש למקומו ואח"כ תביא השני. - במקומות אלו בירושלמי נפלו טעויות ושבושים (במקום אחד כתוב: להדי פרוכתא, ובמקום אחר: אחורי פרוכתא). סביר איפוא תיקונו של ר"י רייפמן (מועדי ערב ע' 32): גייל לה "להדין דוכתא" כלומר: גולל את התורה למקום שצריכים לקרוא בו. פעולת הגלילה של הספר למקום הקריאה הנכון היה צריך חזן הכנסת לבצע שלא בפני הצבור בשעת הקריאה - דבר העלול לגרום לקהל טורח השהיה והמתנה - אלא לעשותה לפני שעת הקריאה. אבל אין הכוונה כלל וכלל שעל החזן להסתיר את גלילת הספר מעיני צבור המתפללים מאחורי הפרוכת (ר' במפרשי הירושלמי שם). 3) על הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו) שואלים בירושלמי (סוטה ז, ד): וכי יש תורה נופלת? והתשובה לשאלה זו נותן שמעון בן יקים (בבבלי נקרא ר' שמעון בן אליקים, תלמיד מובהק של ר' יוחנן): זה החזן שהוא עומד. הרמב"ן (בדברים שם) גורס: "זה החזן" לבד. בלי "שהוא עומד". פירושים שונים ניתנו לכוונת תשובתו של ר"ש בן יקים. הרמב"ן (שם) מביא שני פירושים: אחד על דרך אגדה מפי אחרים, שעל החזן להעמיד את ספרי התורה בארון כתקונם שלא יפלו, והשני - פירושו הוא - שעל החזן להראות פני כתיבת הספר, בשעת ההגבהה, "לכל העם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו" כמבואר במסכת סופרים (יד, יד). בעל תורה תמימה לפסוק (דברים שם) משער שהכוונה לחזן - מלמד תינוקות העומד ומשגיח על התלמידים שלא להרגילם בשבושים. אם לפי הבבלי (ב"ב כא, ב) מלמד תינוקות המרגיל תלמידיו בשיבושים הוא בכלל: ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיה מח, י) הרי לפי הירושלמי המצוטט הוא בכלל: ארור אשר לא יקים את דברי התורה. 4) חזן הכנסת נתן את רשות הדבור לתלמידי חכמים בבית המדרש להתחיל במשא ומתן התלמודי; כ"כ נעל את ישיבות החכמים. תפקיד זה נובע מהמסופר בירושלמי (ברכות ד, א) בעת הויכוח בין ר' גמליאל ור' יהושע בבית הוועד ביחס לתפילת הערב אם היא רשות או חובה: אמרו לרבי זינון החזן אמור: התחיל ואמר: התחילו. אמנם הפרופ' גינצבורג מביע השערה חריפה והיא כי המנהג שלאחר שסיים התורגמן לתרגם דברי החכם, היה חזן בית הכנסת אומר איזה פסוק שבתורה שנאמרה בו ברכה, מעין ברכת פרידה מהחכם הדורש, והעם היו עונים אחריו. אולם כשהתחיל ר' זינון לברך את ר"ג בפסוק המתחיל ב"כי" - כגון: כי תשיתהו ברכות לעד או כי ברך יברכך ה' אלקיך (תהלים כ"א, ז; דברים טו, ז) ענו אחריו בפסוק של חרוף: כי על מי לא עברה רעתך תמיד (נחום ג, יט) שהיה מכוון נגד ר' גמליאל שנהג שלטון הנשיאות ביד חזקה. אולם אין כל אישור להשערה חריפה זו ממקום אחר (ראה הרב גורן בירושלמי המפורש ע' עט). 5) על חזן הכנסת מוטל היה להיטיב ולהדליק את הנרות בבית הכנסת בערב שבת. והנה המסופר בהקשר זה בירושלמי (מעשר שני ה, א): "נקיי הוה שמש במגדל דצבעי. בכל ערובת שובא מן דהוה עביד קנדילו הוה סליק שבת בבית מקדשא ונחית ומדליק לון. ואית דאמרין ספר הוה. בכל ערובת שובתא הוה סליק פשט סדרו לבית המקדש ונחית שבת בבייתיה" - נקיי שמש בית הכנסת - המזדהה במשמעותו עם חזן הכנסת כמבואר לעיל - במגדלא דצבעייא - מקום הסמוך ללוד - היה מכין את הנרות בער"ש ועולה לירושלים לקנות שבות בבית המקדש, והספיק עוד לחזור בעוד מועד למגדלא דצבעייא כדי להדליק את הנרות בביהכ"נ שלו לפני כניסת השבת. ויש אומרים כי נקיי היה ספר-סופר מלמד תינוקות. בכל ערב שבת היה עולה לירושלים לפרש ולהסביר לתינוקות בבית המדרש את פרשת השבוע ואח"כ חזר לעירו לשבות. סיפור זה - כדוגמת שאר הסיפורים הדומים המובאים שם - שימש כסתירה לקביעת המשנה (שם) כי המרחק מלוד לירושלים היה מהלך יום אחד, שכן נקיי הספיק לעשות את הדרך הלוך וחזור ממגדלא דצבעייא בקרבת לוד לירושלים באותו היום. אולם לאמתו של דבר, מסיק התלמוד, אין כל סתירה בין המשנה ובין הסיפור על נקיי, שכן בזמן ההוא היו מנהרות (מחילות) בא"י שקיצרו את הדרך בהרבה, ונקיי כדי לקצר את הדרך ולבוא בזמן לשבות בעירו השתמש באותם המנהרות שנגנזו לאחר זמן. מכל מקום מנוסח הראשון של סיפור זה נמצאים למדים על תפקידו של חזן הכנסת - שמש הכנסת להיטיב ולהדליק את הנרות, ומנוסחו השני יוצא חיזוק לדעתם של הסוברים כי חזן הכנסת מילא את התפקיד של מלמד תינוקות (ראה מדרש איכה בובר, 126; בכר, מגזין ברלינר כרך יז, 169-172; ב"ר תיאודור ע' 944; סופר זה נקיי היה אחד מבעלי המסורה הראשונים). 6) חזן הכנסת היה מכריז הודעות שונות על ענינים שוטפים: "...למחר נכנסו לבית הכנסת ושמעו קול החזן מכריז מאן גנב לשמעון ולוי קאים תמן'." (ויקרא רבה פרשה ו' ע"ש). 7) משימה נעלה ונשגבה הושמה על חזן הכנסת ביום הושענא רבה, אשר במלאותו אותה נדמה למלאך אלקים: "וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות. וחזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח"... (מדרש תהלים שוח"ט בובר ע' סד, ב - סה, א ראה הערה לו שם). ממכלול הפונקציות המנויות לעיל אשר על חזן הכנסת לבצען מתבקשות שתי שאלות: 1) האם איש אחד היה צריך להיות מומחה להן כדי להיות ראוי להתמנות לחזן הכנסת? או פונקציות אלה נתחלקו בין חזני-כנסת שונים? אמנם מסופר בירושלמי יבמות (יב, ו וגם בב"ר פפ"א) כי פעם פנו תושבי סימוניה לרבי לשלוח להם איש היודע לדרוש לשפוט וראוי להיות חזן מלמד תינוקות ולעשות לנו כל צרכינו. רבי נתן להם את לוי בר סיסי, שבו היו מאוחדים כל כשרונות אלה. ברם כמה לוי בר סיסי איכא בשוקא: הרי הוא היה מגדולי תלמידי רבי שעזרו להשלמת סדר המשנה. דומה כי שאלה זו נשארת איפוא, בצריך עיון! 2) השאלה השניה: האם חזן הכנסת, שהיה ממונה לקבוע ולהזמין. את אנשי הקהילה ההגונים והראויים. לעבור לפני התיבה, מילא בעצמו גם את תפקיד של שליח צבור? אמנם בירושלמי ברכות (ה, ג) מסופר כי "ר' הונא הוה יתיב בחד כנישתא. עאל חזנא ואטרח על חד דייעול ולא קבל עילוי. בסופא בא לגבי ר' אלעזר. אמר לו: לא יכעוס מרי עלי בגין דלא הוינא מיתער לא עלית, א"ל: עלך לא כעסית אלא על הדין דאטרח" לפי הפני משה הענין הוא כך: חזן הכנסת לא רצה לעלות ולהתפלל והפציר באחד שיתפלל במקומו, אבל הלה סרב לקבל את הזמנתו להיות שליח צבור. בסוף הוא בא לגבי ר"א להתנצל על סירובו ואמר: אל יכעס אדוני עלי: לא עליתי להתפלל מפני שלא הייתי מוכן ובמצב-רוח ראוי לרדת לפני התיבה. ר"א השיב לו: לא עליך כעסתי, אלא על החזן שהטריחך בהפצרותיו. לפי פירוש זה יוצא כי החזן דנן היה צריך לערוך את התפילה כשליח ציבור, אבל בשל איזו סיבה שהיא לא רצה לעשות זאת, ולכן הפציר באחד מאנשי הציבור להיות ממלא מקומו, אבל גם האחרון, האמור, לא נאות להיות הפעם שליח ציבור בשל הנימוק שנתן. ברם רוב המפרשים קובעים כי המדובר בחזן הכנסת היחידי שמחליט מי צריך לעבור לפני התיבה ומי יפרוס על שמע וכו', אבל אין אנו עוסקים בחזן הכנסת הממלא תפקיד של שליח ציבור (ראה הרב גורן הירושלמי המפורש ע' קז, ב; קהוט ערוך השלם ערך חזן). אמנם ממקום אחר בירושלמי (ברכות, ט, א) מוכח כי חזן הכנסת שימש גם כשליח ציבור: ר' יוחנן ור' יונתן אזלין למיעבד שלמא באילין קורייתא דדרומה. עלון לחד אתר ואשכחון לחזנא דאמר: האל הגדול הגבור והנורא האביר והאמיץ, ושיתקו אותו. אמרו לו: אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות" - ר' יוחנן ור' יונתן הלכו לערים שבדרום א"י כדי להשכין שם סדר ושלום - בנוסח של אותו הספור במדרש שוחר טוב (בובה ע' פב) ליתא המלה "שלמא" אלא "למיעבד" לבד, ובובר מציע תיקון חריף לקרוא: למיעבר (ריש במקום דלת), היינו שמטרת ביקורם בערי (או בכפרי) הדרום היתה לעבר את השנה. וסמך להשערה זו מביא בובר מהירושלמי בעירובין (פרק ה, א): "מעשה היה בתלמיד ותיק למד עיבורו בג' שנים ומחצה לפני רבו ובא ועיבר את הגליל ולא הספיק לעבר את הדרום עד שנטרפה השעה" - הם עלו למקום אחד ומצאו את החזן שאומר: האל הגדול הגבור והנורא האביר והאמיץ, ושיתקו אותו - לא שהפסיקוהו באמצע התפילה, אלא לאחר שגמר אותה הפנו את תשומת לבו על הכלל שקבעו החכמים לא להרבות בשבחים ובתוארים. העובדה כי החזן באותו המקום היה עובר לפני התיבה ומתפלל כשליח ציבור מובלטת ביתר שאת בנוסח של אותו הסיפור המובא בשוחר טוב (שם); שם הנוסח הוא: "חזאה לההוא חזנא דקרב ואמר האל הגדול וכו' - ראו את החזן ההוא מתפלל ואומר (כידוע קרב בארמית פירושו התפלל כמבואר בירושלמי ברכות ד, י, ובב"ר פמ"ט: "זה שעובר לפני התיבה אין אומרים לו בוא ועשה, אלא בוא וקרב וכו'" מכאן נקראו פיוטים-קרובות); פירוש הדבר כי החזן לא הרבה בתוארים תוך אמירה סתם אלא בעת התפילה בעברו לפני התיבה בצבור. ברם מכל שאר המקומות במקורותינו התלמודיים מוכח כי חזן הכנסת - בין זה שהיה בבית הכנסת בהר הבית בירושלים ובין אלו שכיהנו בבתי כנסיות בשאר ערי א"י - הקשור בכל נימי נפשו לבית הכנסת, שבבנינו נמצאת דירת הקבע שלו (בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת חייבת במזוזה, יומא, יא, א), לא מילא את התפקיד של שליח צבור לעבור לפני התיבה. אם כי על פיו נחתכו כל העניינים הקשורים בתפילות הצבור, והוא הוא הממנה את הש"ץ שצריך לרדת לפני התיבה כאמור לעיל. ואכן כל המפרשים והפוסקים מבדילים בין חזן הכנסת שאינו אלא שמש הכנסת המתעסק בצרכי ציבור ובין שליח צבור: הבדל זה מוגדר במחזור ויטרי (ע' 100) במלים אלה: "...וכן דרך התלמוד לקרות המתפלל לפני התיבה שליח צבור, ושמש הכנסת: חזן" (ראה שם בהערה ק"א ציון המקורות בענין זה, וכן קהוט ערוך השלם ערך חזן). וכן גם רש"י (תענית סו, ב בריש העמוד) "חזן הכנסת... והו השמש ולא שליח צבור". (ראה שם טז, ב ברש"י: זה המעמיד חזן שאינו הגון לפני התיבה והגירסה בתלמוד בבלי שלנו שליח צבור במקום חזן; ראה הגהות חיות שם, אבינרי מלון פירושי רש"י ערך חזן - אם נקבל את הגירסה של רש"י: "המעמיד חזן שאינו הגון"... הרי הכוונה ב"המעמיד" שהקב"ה שונאו לא לקהל, כפי שסובר חיות, אלא לחזן שבזמן התלמוד היה, כפי שהוכחנו לעיל, הקובע את העובר לפני התיבה; באוצר הגאונים תענית 27 הגירסה: וכל שמוריד ש"ץ שאינו הגון, המקבילה לגירסת רש"י המעמיד חזן שאינו הגון (ר' הערה 1 בסוף המאמר). ד. בתקופת הפיטנים כידוע מחברי הפיוטים היו על-פי-רוב החזנים שבבתי הכנסת, ומשום כך נקראים לפעמים, לפי המשוער, הפיוטים בשם "חזנות". ברם יש לציין כי במקורות הקדומים השתמשו בצורה ערבית ובכתיב ערבי "חזאנה" במקום השם חזנות העברי, ואכן "פיוטי יניי" נקראים בסקור "חזנאנה יניי" בניגוד לכ"י אחד בו כתוב בטעות "כ'זאנה יניי" כלומר אוצר יניי. בארצות המזרח הונח השם "חזאנה" או "חזיניא", אצל הרבניים והקראים כאחד, למחזורים המכילים סדר התפילות והפיוטים לימים הנוראים ולשלוש רגלים (המאסף הצרפתי כ, 124; כא, 318; לט, 205; מ. נה הערה 2; הרכבי מספר האגרון תרנב, ע' קח, הערה ד). על ראשית צמיחתה של "אלחזאנה", מטרתה ותפקידי מבצעה מוסרת לנו הספרות הערבית ידיעות חשובות (ר' הערה 2 בסוף המאמר). כבר בשנת 1871 פירסם גולדציהר (במונטסשריפט כרך כ' ע' 310-309), קטע מאת סופר ערבי (במאה ה13-) הדן בהגדרת "אלחזאנה". אולם לענייננו נודעת חשיבות מיוחדת לקטע שפירסם שריינר בשנת 1898 (במונטסשריפט כרך מב, 220-218; מג, 522). שמואל בן יהודה אבן אבון מעיר פס, שהתאסלם במאה הי"ב ושינה את שמו לסמואל בן יחיא אלמוגרבי, חיבר ספר פולמוס מקיף נגד תורת היהודים בשם "איפחאם אליהוד" - השתקת היהודים (הפרכת טענותיהם בראיות ומופתים). בספר זה הקדיש קטע לאלחזאנה ובו הוא כותב בין השאר: "...מבין כל העמים - הכשדיים, הבבליים, הפרסים היוונים, הנוצרים והמוסלמים - שהשתלטו על היהודים מהווים האחרונים יוצאים מן הכלל, שכן מטרתם היחידה של הראשונים לא היתה אלא לעקור את היהודים מן השורש ועשו מאמצים עלאים להצית את עריהם ולשרוף את ספריהם, והנה האיסלאם מצא את היהודים תחת שלטון הפרסים שלא השאירו להם לא עיר ולא צבא, מלבד הערבים בחייבאר שהתיהדו. ואכן הפרסים לעתים קרובות אסרו על היהודים את המילה ולפעמים קרובות גם את התפילה, תוך הכרה שרוב תפילותיהם כוללות קללות וקריאות לה' שיביא כליה על העמים וחורבן של העולם חוץ ממולדתם היינו ארץ כנען. כשראו היהודים כי הפרסים מקפידים על איסור התפילה, המציאו תפילות ושילבו בתוכן קטעי התפילות הרגילות וכינו אותן "אלחזאנה". חיברו להן מנגינות רבות, ובזמני התפילה היו מתאספים כדי לקראן מתוך שירה וזמרה. ההבדל בין אלחזאנה ובין תפילת החובה הוא בכך כי התפילה נערכת ללא לחן, שליח הצבור קורא את התפילה לבדו, ואין אף אחד זולתו מרים את קולו עמו, ואילו אצל "אלחיזאן" (החזן) מלווה אותו המקהלה בקריאת הפיוטים (אלחזאנה) בקול רם, ועוזרת לו בביצוע הלחנים... ונפלא הדבר כי כאשר האיסלאם הכיר בזכות אנשי החסות - היהודים - לקיים את דתם והתיר להם את התפילה, נתקבלה אצל היהודים ה"אלחזאנה" בחגים, במועדים ובמסבות של שמחות כקיום מצוה, ושימשה להם כתחליף לתפילת חובה אשר ויתרו עליה מבלי להיות אנוסים לכך". אלבויגן בספרו (דער אידישער גאטעסדיענסט ע' 283) מביע את ההשערה כי סיפור זה של היהודי המומר מזדהה עם דברי הנשיא ר' יהודה בר ברזילי אלברצלוני (במאה הי"ב) בספר העתים (הוצאת שור קראקא תרס"ג ע' 252) הקובע "שפיוטין אלה שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו שלא נתקנו אלא בשעת השמד בלחוד, מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, כי היו גוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה, ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנים להם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים והוו אמרי הכי: עת לעשות לד' הפרו תורתך, אבל שלא בשעת השמד חזר הדבר לאיסורו". ברם השערה זו מופרכת, שכן בעוד שהמומר מדבר על איסור התפילה שהפיוטים - אלחזאנה - שימשו כתחליף, הרי ר' יהודה אלברצלוני מבליט רק את גזירת האויבים, שלא לעסוק בתורה, והפיוטים בהם שולבו הלכות החגים והשבתות נועדו לעמי הארץ, ללמדם דינים והלכות. בהזדמנות זו מצביעים על הפקודה המפורסמת של יוסטיניאנוס קיסר הנושאת את המספר 146 מפברואר 553. בשל מחלוקת שפרצה על רקע קריאת התורה במקור העברי, שמספר יהודים דרשו להחליפה בקריאת התרגום היווני, הוציא יוסטיניאנוס את הפקודה הנ"ל בה הוא מעניק, מצד אחד, את הזכות למתפללים לקרוא את התורה בשפה המובנת להם, או ביוונית בתרגום השבעים או בתרגום עקילס (אבל לא בתרגום אחר) או באיטלקית, ובעת ובעונה אחת הוא אסר את קריאת ה"דיתירוסיס" - מלה יוונית המשמשת, - מלבד הוראתה הרגילה בכתבי אבות הכנסיה: משנה - גם במשמעות תורה שבעל פה; ולמשמעות אחרונה זו. הכוונה כאן ב"דיתירוסיס". כידוע שימשה התורה שבעל פה כבסיס לטיפוח הרעיונות שהרצו החכמים בדרשותיהם למתפללים אחרי קריאת התורה. איסור הדרשות פירושו: לשלול מהאנשים קניית ידיעות בהלכה ובאגדה, שני הנושאים היסודיים של הדרשות אחרי קריאת התורה והסברה. כתוצאה מאיסור קריאת ה"דיתירוסיס" שהוציא יוסטיניאנוס קיסר נולד הצורך הדחוף לעקוף את האיסור ע"י יצירת פיוטים דידקטיים בהלכה ובאגדה. כמה צדק ד"ר עפענשטיין (מונטסשריפט כרך 52 ע' 467/472) הראשון הקובע כי המשימה שמילא עד כה הדרשן הושמה מעכשיו על חזן הכנסת: עליו היה לשלב בתוך התפילה את הדרשות והרצאות המאלפות בצורת פיוטים, שהכילו בחלקם האחד דברי עדוד שנדלו מתוך המעין הלא-אכזב של תולדות עם ישראל בעבר, והטיפו למוסר ולרוממות הנפש למרות חומרת המצב בעטיין של הגזירות והרדיפות של האויבים; ובחלקם השני כללו הקניית ידיעות בהלכה להמון העם. פיוטים דידקטיים אלה שנתחברו לרוב ע"י חזן הכנסת, או לפעמים גם ע"י פייטנים אחרים. והוא החזן היה תמיד היחידי המבצע אותם בשלבם תוך התפילה, כונו בשם אלחזאנה - חזנות ולפעמים גם חיזון (ראה חובת הלבבות שער ה' יחוד המעשה פרק ה': בעלי החיזון בפיוטים; ראה גם המקור הערבי הוצאת פרופ' יהודה 245). כדי לעקוף את איסור התפילה והתעסקות בתורה ולהסוות את פעולתם המבורכת ורבת רושם של הפיוטים הדידקטיים הלחינו אותם בלחנים ובנעימות מותאמים לכל פרק ופרק, והושרו בבית הכנסת ע"י החזן בלווית משוררים וצבור המתפללים. דומה כי במילוי פונקציה נעלה ונשגבה אחרונה זו נעשה החזן לשליח צבור בהא הידיעה, או במלים אחרות נציג התודעה היהודית שהחדירה לתוך לב המון העם באמצעות פיוטיו המולחנים, למרות איום סכנת השמד. לא יהיה משום הפרזה אם נאמר כי חזן הכנסת בתקופת הרדיפות של יוסטיניאנוס קיסר קיפל בתוכו את כל הסגולות והכשרונות שדרשו אנשי סימוניה (ראה לעיל) מרבי הקדוש: "תתן לן חד ברנש דריש דיין וחזן ספר מתניין ועבד לן כל צורכינן" (השווה פסיקתא דר' כהנא בובר קעט 10). בשילובו את הפיוטים הדידקטיים לתוך התפילה תרם חזן הכנסת את התרומה היחידה והגדולה לביעור הבורות מישראל, ולבל תשתכח תורה מישראל! אבל נשאלת השאלה: למה בחרו דוקא בשם אלחזאנה לציון הפיוטים, שהסופרים הערבים מדגישים את הכתיב שלו (באות חית נטולת הנקודה הדיאקריטית), הרי משמעותו המקורית של הפועל הערבי, "חזן" היא: נעצב, הצטער התאבל, ללא כל זקה וקשר לענין פיוטים? מדוע לא השתמשו יוצרי הפיוטים הדידקטיים בשם חיזון או חזנות שהוא שם עברי? ברם אם נשים לב לההוראות המושאלות של פועל הערבי "חזן", נוכל למצוא, דומה, תשובה לשאלתנו, ואלה הן: 1) תחזן - דאג, טיפל בפרנסתו ובמחיתו של מישהו מכאן חזאנה - בני האיש הדואג לפרנסתם ולקיומם כלומר מטופל בבנים, ובדרך כלל מי שעוסק ודואג לצרכיו של הזולת. שם זה חזאנה משמש גם כמונח צבאי ומגדיר הסכם שנעשה בין הערבים והפרסים בכוראסאן. עם כיבוש עיר בשלום ללא קרב הוטל על האוכלוסיה הפרסית לאכסן את החיילים - בין אלה שבאו כיחידים ובין אלה שעברו בקבוצות - ולהמציא להם את הצרכים הציוד והאספקה הדרושים עד התחנה הבאה. 2) צות חזין-רכ'ים-קול רך, נעים וערב, מכאן הפועל חזן בקראתה-רקק צותה בהא, כלומר קרא בקול רך ועדין. לאור הוראות אלה הרשומות בלכסיקונים הערבים הגדולים (אלצחאח, לסאן אלערב חאג' אלערוס ערך חזן) נזכרים אנו בתנאים הדרושים בתלמוד משליח צבור: 1) מטופל ואין לו - יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו; 2) ויש לו נעימה וקולו ערב - בסומי קלא שמושך הלב (תענית טז, א ברש"י שם) המזדהים הזדהות שלמה עם ההוראות של הפועל "חזן" הערבי. כדוגמת בעלי המסורה שלפעמים סיגלו לעצמם מונחים שאולים מערבית כדי לציין כללים מסוימים בכתיב ובדקדוק. כך גם יוצרי הפיוטים הדידקטיים ראו בשם "אלחזאנה" מונח מתאים מבחינה סימנטית המקפל בעת ובעונה אחת את מסירותו של החזן הדואג לא רק לצרכים החמריים של קהילתו אלא בראש וראשונה לצרכים הרוחניים, ואת ביצוע התכנית של הפיוטים המולחנים בנעימה רכה ועדינה המיוחדת לעם ישראל, בה משתקפים תכונותיו הלך רוחו השקפותיו שאיפותיו ותקוותיו של עם ישראל כשהוא מפוזר בין האומות. יתר על כן יתכן מאוד כי גם בעברית היה קיים פועל חזן (חית פתוחה) במובן דאג, התעניין, התמסר עסק, ומכאן השם חזן המתמסר ועוסק בצרכי הכנסת והציבור. קצת סעד וסיוע להוראה זו יכול לשמש המשפט בתוספתא מגילה (ג, יג): חזן הכנסת העומד לקרות אחד עומד ומחזן לו עד שיקרא, כלומר האחד דואג לו ומטפל בו. אמנם בתוספתא צוקרמנדל הגירסה היא ומחזק לו במקום ומחזן ויש מפרשים שהכוונה לקריאה לעלות לתורה: עמוד ר' פלוני חזק (קאסאווסקי אוצר לשון התוספתא ערך חזק). ברם הנוסח בכל הראשונים הוא "ומחזן לו", ומלת היחס "לו" נותנת מקום לשער כי הכוונה בפועל "חיזן" כאן: דואג לו, מטפל בו או עוזר לו, כמו שמפרש גור במלונו; יתכן גם שהכוונה ב"מחזן" להוראה השניה הערבית, היינו הוא קורא לפניו בקול רך ועדין, בדיוק כמו הפועל הערבי "חזן בקראתה" בבנין פיעל (ראה לעיל). אין בכוונתנו בדברים אחרונים אלה לפתור את בעיית מקורו של השם "חזן", שהפרשנים הקדומים ביותר והחוקרים החדשים נלאו למצוא את פתרונה: רצינו רק להעלות כמה הוראות של המונח "אלחזאנה" בערבית המסבירות את המקורות הערביים שהבאנו לעיל ביחס ל"אלחזאנה" שהונהגה בתקופת הפרסית והעלולות גם לקרב אותנו לפתרון מתקבל על הדעת של השם חזן (תוספות ערוך השלם ערך חזן). בסיכום נאמר כי נוכחנו להכיר את התפקידים החשובים הראשונים במעלה שמילא חזן הכנסת בא"י ובגולה בכל הזמנים והדורות, ראינו אותו גם כיצד הודות לקולו הערב ולאינטרפרטציה המוסיקלית שלו נעשה לדרשן באגדה ובהלכה מרביץ תורה ברבים בשעת סכנת השמד גופה. תאור נאמן על ההשפעה הרבה שמשפיע חזן בקולו הערב על קהל שומעיו-מתפלליו נותן - לנו עמנואל הרומי (במאה הי"ד) במחברת החמש עשרה. עמנואל מתאר את אישיותו של החזן בהתאם לשני התנאים העיקריים הדרושים משליח צבור: |
"מטופל ואין לו, ויש לו נעימה וקולו ערב
והנה לקראתנו פלוני החזן / ומזויו מלאים יגונים מזן אל זן / כי בניו ברעב ובצמא ובערום, ובחוסר כול / והאיש נעים קול". |
| כששואל אותו השר אם ברצונו להחליף את קולו בקולו של פלוני השר העשיר, בעל חכמה ומוסר, עונה החזן דנן: |
"לא הייתי מחליף קולי בכל אשר לו /
כי קולו כקול המון / ובעת יאמר שיר או פזמון / אז תשמע כמספד יאשיהו בן אמון / וכמספד הדדרימון בן שברימון / |
| (השווה מגילה ג, א) |
ואני, בעת אומר קדושה רבה /
או יוצר או קרובה / יבקעו כל מעינות תהום רבה / ובעת אשר אתפלל ביום הכפורים / ואקרא המגילה בפורים / הגומר אין כמוך בשלוש רגלים / או אקרא מזמור בספר תהלים / יחרדו לקולי בני אלים / ובעת אשר אומר חזק ישעיה / ואקרא בקינות ובדברים רעים שבירמיה / תראה כל לשון דומיה וכל עין בוכיה / ואם יתן לי פלוני בקולי את כל בית נכותו / לא אחליפנו ולא אמיר אותו" / |
|
(מחברות עמנואל הרומי הוצ' ירדו, ח"א, 268).
מי יתן ונזכה במדינתנו המתחדשת להחזרת עטרת הנכס התרבותי והרוחני שבחזן הכנסת ההוגן - שאין דוגמתו אצל אומות העולם - ליושנה, למען הרמת קרנה של תורה כבימי קדם (ר' מאנן Euca כרך ד', 972/282) הערות: אולם מסגנון הלשון בפרקי דר"א "דרכו של חזן עומד ומברך" משמע כי אין זה תפקיד חובה של החזן, אלא תפקיד רשות ומנהג, שכן כל איש ואיש יכול להיות המברך. ואכן ההלכה הדנה בסדר ברכות אירוסין ונישואין אינה מזכירה כלל וכלל את חובת החזן לברך ברכת חתנים אלא סתם "המברך". בשם אביו הרמב"ם מביא ר' אברהם הנגיד כי "המנהג הפשוט שיברך ז' ברכות אלו הגדול שבנמצאים שם" (מובאה בראש ספר מ"ר-מעשה רוקח על הרמב"ם - ראה סדור תכלאל עץ חיים ח"א, קפב, א). גם ידוע המנהג שמביאים האחרונים לכבד ולחלק את ברכת חתנים בין שני אנשים (אוצר התפילות ח"א 578), אבל אין זכר, לפי מיטב ידיעותי, כי חובה על החזן להיות המברך. 2) ביחס לאלחזאנה יש לציין כי הרשב"ץ בספרו מגן אבות (הוצ' ליוורנו ע' נה, ב) מונה שלושת סוגי לחנים שנשארו לנו: א) לקריאת התורה; ב) לקריאת הנביאים; ג) לקריאת שלושת ספרי אמ"ת (איוב, משלי ותהלים). הוא מוסיף ואומר: "ושאר הלחנים כגון הנוטים לשיר והנוטים לתמרור שהם מיני הפיוטים כולם, יש מהם קדומים כמו שירי ר' אליעזר הקליר... ויש מהם נתחדשו בארצות ספרד"... כבר נתקשו החוקרים במשמעות המונח תמרור כלחן. אולם ניתן לשער כי הוא תרגומו של אלחזאנה הערבית במובן קול רך ועדין כלומר נעימה הבנויה על סולם המינור כרוב המנגינות היהודיות הגלותיות הבנויות על סולם זה (ר' אוריענט כרך ג', 831; כרך ד', 540; כרך ה', 684; וכרך ר 18/19). |
