המעמיק להתבונן בדרכה ההיסטורית של האומה היהודית יווכח, כי פועל בה חוק מחזוריות קבועה המתבטא בקיום תקופות השתלשלות מאורעות דומים בין מבחינת התרחשויות מדיניות ובין מבחינת התפתחויות רוחניות. מה שמשווה למחזוריות זו אופי של חוק הסטורי-חברתי המיוחד לאומה היהודית הוא הקשר הברור בין מאורעות החיצוניים, שפגעו בעמים רבים והקיפו ארצות נרחבות ושלא היתה לעמנו כל השפעה עליהם (כי אכן מבחינת אופיים ועוצמתם גם אין להניח כל אפשרות של השפעה כזו), ובין זרמים וכיוונים בחיים הדתיים -רוחניים, שכל מהותם פנימית ומיוחדת לנו ורק לנו. קו שני ומפליא במחזור התקופות הוא, כי בסופה של כל אחת מהן נדמה כי הקיץ הקץ על עמנו, כולו, רובו או רוב בניינו, וכי לאחר מה שאירע לו לא תהיה לו עוד תקומה. ואל נכון עמים וחברות אחרות שנפגעו אותה פגיעה, או בדומה לה, עברו ובטלו מן העולם, וכיום רק זכרם אנו מעלים על פי שרידים ארכיאולוגיים, אפיגראפיים, היסטוריים-ספרותיים. מבחינה זו נועד לאומתנו ייעוד מיוחד ויחיד במינו בקורות האנושות.
ייעוד זה הוטל עלינו לראשונה בפר' לך לך בדברי ה' אל אברם: 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' (בראשית טו, יג). הרבה משפחות, בתי-אבות ושבטים ירדו למצרים, אבל אף אחד מהם לא יצא משם ונעשה לנושא מאורעות היסטוריים מכריעים בחיי האנושות. זה היה ייעודו של עם ישראל בלבד.
מעתה מתחיל מחזור התקופות בחיי אומתנו - ומופלא הדבר, כי אף משך הזמן - ארבע מאות שנה - הנקבע לשיעבוד מצרים, חוזר ונשנה בדיוק מדהים. ברור שאין זה מחזור אסטרונומי-מאתימאטי, הפועל על פי חוקי טבע קבועים ובלתי-משתנים. המחזור מותנה בנסיבות היסטוריות חיצוניות כלליות, לפעמים הוא עולה על ארבע-מאות שנה ולעתים שיעורו פחות במקצת. זהו מחזור הסטורי, שבקיומו הרגישו כבר רבותינו בקבלם את מימרתו של ר' יוחנן: "...מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים... מקדש שני שעמד ד' מאות ועשרים שנה (יומא ט, א)".
הזכרנו עד כה שלושה מחזורים בהיסטוריה שלנו: שיעבוד מצרים, בית ראשון, בית שני. ובכל אחד מהם אותן תופעות ברובו או בסופו. סכנת ההשמדה או הטמיעה הכללית במצרים; לאחר חורבן בית ראשון בבבל; ולאחר בית שני בקיסרות הרומית. ועם תום כל מחזור התחלה חדשה: מעמד הר סיני וכיבוש הארץ; עלייה מבבל והתפתחות התורה שבעל פה; הקמת הנשיאות בארץ-ישראל הכבושה, כמוסד אבטונומי עליון של העם היהודי והתפתחות ההלכה לחוקת חיים כללית, שתשמש כ'מדינה בדרך'.
נציין עתה בראשי פרקים את מחזורי התקופות לאחר אבדן ריבונותה המדינית המלאה של האומה. אמנם מעתה נעשים העניינים מסובכים יותר; בשל פיצולו של המרכז הלאומי-חברתי לראשונה לשניים: ארץ-ישראל ובבל, ולאחר מכן אף ליותר משנים, עם התרחבות הפיזור והתפוצות וצמיחת חברות יהודיות בארצות רבות. אי לזאת מתחילים להתבלט במחזוריות קווים ותהליכים מקבילים, שאין ראשיתם ואחריתם שווה בדיוק מבחינה כרונולוגית. מעתה פועל ביתר תוקף עוד חוק אחר בהיסטוריה שלנו הוא של קיום חברה או חברות יהודיות נכבדות בעיבורם (פריפריה) של המרכזים, והן מתנהלות ומתקיימות באופן עצמאי ובלתי-תלוי; בחינת צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בין האומות.
ארבע-מאות שנה בקירוב נמשכת תקופת הנשיאים בארץ-ישראל, המתחילה למעשה עוד לפני חורבן הבית השני והיא מסתיימת בזעזועים קשים בארץ ישראל, התמעטות היישוב היהודי עקב ירידה והתנצרות, ומבחינה ספרותית בחתימתו המקוטעת של התלמוד הירושלמי.
ארבע-מאות שנה חיים היהודים בממלכה הפרסית תחת שלטון השושלת מבית סאסאן. במקביל למוסד הנשיאות בארץ-ישראל פיתחו היהודים היושבים בבבל את מוסדותיהם: את ראשית הגולה ואת הישיבות הגדולות. בסיומה של התקופה עוברים גם כאן על החברה זעזועים קשים: רדיפות ודיכוי ההנהגה המדינית והדתית-רוחנית. בד בבד עם זה באה חתימתו ועריכתו הסופית של התלמוד הבבלי על ידי רבנן סבוראי.
בא משא הכיבושים של הערבים והקמת המדינה הערבית-מוסלמית בשטחים שבהם יושב רובה הגדול של האומה היהודית - ומה שחשוב ביותר רוב בניינה: ארץ-ישראל ובבל (פרס), סוריה ומצרים, צפון-אפריקה, ספרד ודרום איטליה.
ארבע מאות שנה נמשכת פריחתה של היהדות בכליפות הערבית במזרח, היא תקופת ראשי- הגולה והגאונים הגדולים במזרח ובה מתאוששת גם החברה היהודית בארץ-ישראל ומנהיגיה ודבריה ראשי הישיבה והסנהדרין עומדים בתוקף על סמכותם הבלעדית לעיבור שנים ולקידוש חודשים, הסמל הבולט לריבונותה של ארץ-ישראל בקביעת אורח החיים היהודי. וארבע מאות שנה בדיוק הוא משך המחזור של התארגנות החברה היהודית, פריחתה ושגשוגה בארצות האיסלאם שבמערב: אפריקה הצפונית וספרד. אלא שבאזור זה מתחיל המחזור באיחור של מאה שנה והוא מסתיים גם באיחור של מאה שנה (לעומת המפנה שבמזרח) ברדיפות המייחדים והשמד בימי הרמב"ם (התחלתם תתק"ה/ 1145), שקיעת היהדות במגרב האפריקאני וספרד, והעתקת מרכזי התורה והרוח מהאזור הערבי-מוסלמי שבארץ לאזור הנוצרי.
במקביל למאורעות בשטח החיים המדיניים והחברתיים של כל העמים והמדינות שבאזור המוסלמי של המזרח התיכון ואגן הים התיכון (שקיעת הכליפות העבאסית והתפוררותה הסופית, הפיצול ההולך וגדל לנסיכויות במגרב וזרמים דתיים שונים בקרבו), שגרמו לירידת כוחם של הערבים ולשינויים בחברה היהודית מגיעה לסיומה תקופה של התפתחות רוחנית וספרותית מפוארת בחיינו הנקראת תקופת הגאונים, על כל היצירות החשובות בכל השטחים של חיי הדת והרוח. וגם תקופה זו של יצירות ספרותיות בהלכה, במחקר ובשירה, ששמות מחבריהן ידועים לנו, נמשכה כארבע מאות שנה החל משאילתות דר' אחאי וכלה באיגרותיו ותשובותיו של הרב שמואל בן עלי.
הרמב"ם, גאון הדור ההוא, יודע שתקופה אחת בהתפתחותנו הרוחנית ובמצבנו המדיני-חברתי בארצות האיסלאם הגיעה לקצה. כל פעולותיו בשטח הספרותי מהוות חתימה של תקופת פעילותם המקורית של היהודים החיים בשטח האיסלאם והכותבים בלשון הערבית.
וכן כותב הרמב"ם בהקדמה ל'משנה תורה' שלו: "... וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמ' ועד הזמן הזה שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת עולם". והוא ממשיך בהנמקת הצורך לחבר קובץ הלכות- הוא 'משנה תורה': מאחר ש"בזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה" גמר בלבו לחבר את חיבורו 'משנה תורה', שישמש קובץ של כל התורה שבעל-פה, ויהא מורה דרך לכל יהודי בכל נסיבות חייו: ספר ההלכות אחד ויחיד, שיבוא במקום כל יתר החיבורים, כלשונו של הרמב"ם: "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדיני ישראל".
עם סיום המחזור במזרחן של ארצות האיסלם התחיל המחזור בארצות אירופה הנוצרית של אז: ספרד, צרפת, אשכנז וגם איטליה. כל תנופתו מתחילה להתגלות בימיו של הרמב"ם, והיא נעשית נמרצת ומקיפה יותר ויותר על אף ההשמדות והגזרות (מסעי הצלב, החלטות הכנסיה, רדיפות וגירושים חלקיים). זאת היא תקופת זוהרה (המדומה לפעמים) של יהדות ספרד הנוצרית ושל גדולי התורה באירופה המערבית.
גם תקופה זו נמשכת בארבע-מאות שנה והיא מסתיימת בשואה של גירוש ספרד ופורטוגל.