מה טיבם של הנימוקים בשולחן ערוך הרב? שתי צורות לפוסקי הלכות. יש והדינים מצורפים גם הטעמים והראיות, כדרך שנהגו ה"שאילתות" של רב אחאי, הרי"ף, ה"בית יוסף" ודומיהם. ויש שהפסקים נתונים לפנינו קצובים וחתוכים, בצורה של "הלכתא בלא טעמא", בחינת "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי", דוגמת ה"שולחן ערוך".
אלה כן אלה אינם מרווים צמאונם של מרבית הוגי התורה. הראשונים - מחמת רוב טובה שלא הכל יכולים לקבלה. הדין בא במשולב יחד עם השקלות וטריות והקושיות והתרוצים. ודאי הן הן גופי תורה ומפיהם אנו חיים. מהם פינה ומהם יתד, אבל מי האיש הרוצה לדעת הלכה סופית והוראה מעשית, יקשה לו לצלול במעמקי דבריהם עד שיוציא את נקודת הדין. השולחן-ערוך, להיפך, נותן לנו דברים ברורים למדי. הרי שולחן והרי סכין והרי בשר. אבל "יבשים" הפסקים יותר מדי. מבלי נימוקים וטעמים. סמך "המחבר" על ספרו הגדול "בית יוסף שעל הטור, שבעצם אין השולחן-ערוך מהווה אלא קיצור מנו. וכבר קרא תגר המהרש"א בסוטה: "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך השולחן ערוך והרי הם אינם יודעים טעם הענין של כל דבר... הרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהם". ובעל ה"תוספות יום טוב" קובע ש"הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל לא נתכוון מעולם להורות מתוך ספרו, חלילה וחלילה מלחשוב עליו כזאת". מפרשי השולחן ערוך נתכוונו למלא את החסרון ולבאר את טעמו ונימוקו של כל דבר. והם הם שהצליחו ליתן לשולחן ערוך את הכוח המלא של ההוראה.
אבל עדין מורגש חסרון חטיבה אחת שלמה. לפנינו - שני עולמות, המתפרש והמפרש. ואף זו: מאורי הדורות כה"מגן אברהם" הט"ז ודומיהם, אינם מסתפקים בהנמקת דיני השולחן ערוך בלבד, אלא מוסיפים לפלפל בגוף ההלכה, בין במקום שמודים ל"המחבר" וה"הגה" ובין כשחולקים עליהם - ושוב סובל הסדר הראוי, המשא והמתן במלחמתה של תורה בא יחד עם גופי הדינים וטעמיהם, בשילוב ובעירוב.
עד שקם הרב ובאמנות נפלאה השכיל להדגיש בכל מקום את עומק תמציתו של הדין על ידי הסברת הטעם וביאור הנימוק הפנימי שלו.
"לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה וכו' ואיני מטריח את עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכן נאמר אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך והמוכן לאכול לפני האדם" (רש"י משפטים). וכלל גדול הוא: "אם איני מבין לגופי ההלכות לאשורן על בוריין". (שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה פרק כ' א')
ושני סוגי נימוקים הם - טעמים ומקורות. הטעמים שייכים לתקנות חכמים, לדינים ושמדרבנן (ולכל הלכה של תורה מצורפים פרטים של דרבנן), והמקורות להלכות של תורה.
הרי דין "יבש" כמות שהוא, בלי נימוק בשו"ע: חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס" (סימן תמ"ח, ג').
ודין זה עצמו בשולחן ערוך הרב: "חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח, בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח, אפילו מקצת יום טוב אחרון של גלויות, הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ולא רצו חכמים לחלוק בגזרתם ואסרוהו על כל אדם. ולא עוד, אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס, שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אף על פי כן אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי".
מלבד הבהירות והשלמות וההסברה הברורה ומלבד כמה דינים אגביים שכל מתבונן ימצא בניסוח נפלא זה, הרי לפנינו גם טעם הגמרא על עיקר האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח, וגם טעם הרמב"ם על הניחו באונס, וגם טעם הר"ן על האיסור לכל אדם.
ואם הטעמים האמורים אינם מחודשים מהרב, אלא מסודרים על ידו יפה יפה, הרי יש והטעם של דין ידוע לא נזכר ולא נתפרש כלל, עד שהאחרונים תמהו על אותו דין מה טעמו, והרב אומרו.
ויותר מזה: יש אשר בשולחן ערוך הרב, מבואר טעם חדש לכאורה, שלא כהראשונים לכאורה, שכן עם העיון אנו רואים שהרב צודק.