|
תקציר: מנהגים הקשורים בנישואין בארצות האיסלם. מילות מפתח: נישואין, כתובה, חרם דרבינו גרשום |
|
מאז פוזר העם היהודי על פני ארצות ויבשות וקיבוציו השונים הושפעו ע"י הסביבה שבה התגוררו הלכו ורבו השינויים בסדרי הנישואין, אף שזה המאורע החשוב ביותר בחייו של אדם ואף שחכמי הגמרא, הגאונים והרבנים שבכל דור ודור עמדו על כל פרט בדינים ובמנהגים הקשורים בו. אמנם עוד חכמי הגמרא קבעו שבעניין זה "הכל כמנהג המדינה" (כתובות ס"ו ב') ונתנו הכשר לשוני בהסכם הנישואין ובטקס עריכתם. ככל שגדלה פזורת ישראל בקרב חוגי ציויליזציה שונים בתקופה שלאחר סיים התלמוד הבבלי, רבו הבדלי המנהגים בנידון זה. מטרת השורות הבאות היא לעמוד על הבעיה אם ובאיזו מידה הושפעו היהודים בארצות ערב בימי הבינים ע"י סדרי הנישואין של שכניהם המוסלמיים ואם קבעו להם סדרים מיוחדים שהיו שונים במידה ניכרת משל יהודי אירופה. מובן מאליו שבראש וראשונה יש לשאול את השאלה אם היהודים בארצות אלה נשאו נשים אחדות כדרך המוסלמים או הלכו בדרך יהודי אירופה שקיימו את תקנת רבנו גרשום מאור הגולה המושפעת מסדרי הנישואין של הנוצרים. מי שיחפש תשובה על שאלה זו בקבצים של השאלות והתשובות שהן מקור מוסמך בהחלט - יופתע במקצת בראותו שהגבול בין קיבוצי ישראל שביטלו את ריבוי הנשים ובין אותם שהחזיקו בו לא חפף כלל וכלל את הגבול בין העולם הנוצרי ובין העולם המוסלמי. הרמב"ם מעיד על היהודים בפרובנס, ש"כל אחד מהם על הרוב יקח שתי נשים" (קובץ תשובות הרמב"ם, לפסיא תרי"ט, ח"ב דף 40 א). ר' שלמה בן אדרת, שהיה הרב של קהילת ברצלונה בסוף המאה השלש-עשרה ובתחילת המאה הארבע עשרה, אומר אותו דבר ויתרה על זו הוא מוסר לנו שגם בקהילות קטלוניה לא קיימו את תקנת רבנו גרשום ואלה דבריו: |
אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותינו ואף לא בגבולות פרובינציה הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אישה על נשיהם ואחריהם רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם (שו"ת רשב"א ח"ג סי' תמ"ו).
|
|
ברם הייתה זו טעות בידינו להסיק מהערות אלה שהיהודים בארצות הנ"ל שהיו סמוכות לתחום הציויליזציה הערבית נשאו ברגיל שתי נשים יותר. מן העדויות האלה עלינו ללמוד בלבד שריבוי נשים לא נחשב בפרובנס ובקטלוניה לדבר אסור או אף מגונה. למעשה נשאו שם רוב בני אדם אישה אחת בלבד וכזה היה הנוהג גם בקרב היהודים במרבית הארצות המוסלמיות. יש להבדיל בין הלכה ובין מעשה. דבר זה אנו מסיקים לגבי יהודי מצרים ממקורות רבים. הרמב"ם פוסק שאם אדם רוצה לשאת יותר מאשה אחת וביכלתו לפרנס אותן אין האשה הראשונה יכולה לעכב בעדו (הל' אישות י"ד ג'). אך למעשה היה מנהג קדום בקהילות מצרים להתנות בשטר הכתובה שהבעל לא ישא עליה אשה אחרת ואם יעשה כך יתן לה מה שמגיע לה לפי כתובתה ויפטרנה בגט. במאה השש עשרה אף היו משביעים את החתן שיקיים את התנאי הזה ומי שהפר אותו היי מחרימים (שוקת הרמב"ם הוצ' פריימן סי' קצ"ח, שו"ת ר' דוד בן אבי זמרא ח"ד סי' אלף רצ"ב). ריבוי נשים היה כרגיל תוצאה של נסיבות מיוחדות, כגון שהאשה הראשונה לא ילדה משך שנים רבות או שעמדה מללדת. רבים התנו בשעת הנישואין שבמקרה זה יהיה להם מותר לשאת אשה אחרת (שו"ת רדב"ז חקו סי' ב' אלפים רצ"ג). במקרה זה היו שואלים את פי האשה אם ברצונה לשבת עם הצרה ואם לא רצתה בכך נתגרשה וקיבלה כתובתה. עיקרו של דבר שלא האשה הראשונה יכלה למנוע מן הבעל לשאת אחרת ולא הבעל יכול לכוף אותה לשבת עם צרתה (ר' שם ח"א סי' חנ"ה). מקרה אחר שהביא לידי ריבוי נשים היה הייבום שכן היהודים ברוב הארצות המוסלמיות גרסו שייבום קורם לחליצה ואף אם ידוע הדבר שהיבם אינו מתכון למצוה. הרמב"ם פסק שאם האשה הראשונה של היבם תתנגד יהיה פטור מלשלם לה את המאוחר, אלא אם התנתה בפירוש שלא ייבם יבמתו (הל' יבום וחליצה א' ב' י שו"ת סי' ק"ע). הפסקים של גדולי הרבנים במצרים מוכיחים שכך נהגו גם בדורות מאוחרים יותר (שו"ת רדב"ז ח"א סי' נ"ו, ח"ד סי' אלף ק"פ). גם בקהילות שבארצות המגרב לא נחשב ריבוי הנשים לאסור. אך בנוהג היה שם לשאת אשה אחת בלבד. מכאן מסתברת הסתירה המדומה בין דברי הפוסקים ר' יצחק בן ששת אומר "שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כל כך ואדם נושא ב' וג' נשים ואין מכלים שכך נהגו ואין צריך רשות מלך קצין ושוטר" (שו"ת ריב"ש סי' ט"ו והשוה תשב"ץ ח"ג סי' ק"ב). מאידך יש בפסקים נתונים על אורח חיים מונוגומי של יהודי המגרב באותה תקופה. מהשאלות והתשובה של רבני אלג'יר אנו למדים שהיה מקובל להשביע את החתן לפני הנישואין שלא ישא אשה שניה וישלם לאשתו כל הכתובה וה"תוספת" אם יפר שבועתו זו (תשב"ץ ח"א סי' צ"ד). קהילת תנס תיקנה תקנה שהטילה על העדים של נישואין שניים קנס (שם ח"ב סי' רע"ט). מאידך היה ביצוע הייבום מקובל בארצות אלה (ר' שם ח"א סי' ל"ד ק', ח"ב סי' ר"ע רפ"ו). ריבוי הנשים עורר בעיות שונות שהביאו לידי סכסוכים. הראשונה מהן הייתה בעית הדיור. מי שהיי לו שתי נשים הושיב אותן בדרך כלל בדירות נפרדות, כך היה מקובל לפחות במצרים (שו"ת רדב"ז ח"א סי' רי"ב). בעיה אחרת הייתה העונה שהבעל חייב ועל רקע זה פרצו מחלוקות (ר' שו"ת ר' שלמה בן שמעון בן צמח דוראן סי' תרכ"ד). בעצם הסידור של הקידושין היה בימי הבינים המאוחרים הבדל חשוב בין הנוהג בגלות אשכנז ובין הנוהג בגלות ישמעאל. לאחר שבימי הגמרא ובימי הגאונים נהגי לקדש את האשה זמן מה לפני שנכנסו תחת החופה מיזגו בקהילות אשכנז את הקידושין (שנקראו גם ארוסין) ואת הנישואין. מאידך החזיקו היהודים בארצות המוסלמיות עוד זמן רב במנהג הקדום, כפי שיש להסיק מתעודות שנמצאו בגניזה של פסטאט, מתשובות של הרמב"ם ושל בנו ר' אברהם. אך נראה שגם בקיבוצי ישראל בארצות המזרח הרגישו ראשי הציבור את הצורך למזג את הקידושין ואת הנישואין. ר' דוד בן אבי זמרא, הרב הראשי של יהודי מצרים בדור הראשון של שלטון העותומאנים, מדבר על "תקנה של נגידים ראשונים שלא לקדש אלא בשעת נישואין" (שו"ת רדב"ז ח"א סי' שפ"ב, ח"ג סי' תתק"ס תתקע"ב). דומה שמשך תקופה ארוכה היו שתי הצורות של עריכת הנישואין שכיחות עד שנתמעטו בסוף ימי הבינים הקידושין והנישואין הנפרדים אם כי לא נעלמו לגמרי. במחצית הראשונה של המאה השש עשרה (ר' שו"ת דלב"ה סי' כ"ו; שו"ת, בירב סי' ד'). גם בקהילות שבארצות המגרב היו בימי הבינים המאוחרים שתי צורות של הנישואין מקובלים. אולם תקלות שונות שנגמרו ע"י הפרדת הקידושין והנישואין הניעו את הרבנים ואת הפרנסים להעדיף את צירופם. קהילת קונסטנטינה תיקנה תקנה ברוח זו (תשב"ץ ח"א סי' קל"ג). עם מיזוג הקידושין והנישואין גדלה חשיבות ה"שידוכין" (ה"תנאים") וכריתת הסכם זה יצרה התקשרות חוקית והקנתה לשני הצדדים זכויות שונות. בארצות אחדות כגון במצרים היה החתן אחרי השידוכין מתייחד עם הכלה ואילו בקהילות שעליהן הייתה השפעת הסביבה המוסלמית חזקה יותר כגון קהילות סוריה לא הרשו לו לראות את הכלה עד הנישואין. בשו"ת "מחנה יהודה" לר' יהודה קצין (דף י"ג עמ' א') נאמר ש"חרפה גדולה היא" אם החתן יראה את הכלה לפני הנישואין וודאי שדברי הרב החלבי משקפים מסורת עתיקת ימין. מכל מקום ה"שידוכין" נחשבו להסכם מחייב את שני הצדדים ולכן נהגו להטיל קנסות על מי שיחזור בו. אחת המשימות החשובות שעמדה בימי הבינים נגד עיניהם של ראשי הציבור היהודי בכל אתר ואתר הייתה מניעת נישואין של חטיפה ונישואין "חשאיים", כלומר נישואין בניגוד לרצון המשפחה. כמו כן הרגש הצורך למנוע עריכת נישואין שלא היו כשרים מסיבה כלשהי אם כי תפסו בדיעבד. הבעיה הזאת הייתה לאו דוקא בעיה של היהודים. בתקופה ההיא שבה היה שלטון המדינה מגבל יותר ומרותה חלשה יותר התחבטו גם הנוצרים הרבה בהסדר החוקי של עריכת הנישואין ובמניעת נישואין של חטיפה ושאר נישואין שלא לרצון המשפחה והשלטונות הכנסיתיים והחילוניים. הכנסיה הלטינית החליטה בלבד בקונציל של טריאנט בשנת 1563 את ההחלטה המפורסמת בדבר "תיקון הנישואין" לפיה יהיו כל נישואין שנערכו שלא בנוכחות הכומר המוסמך ושנים-שלשה עדים נטולי תוקף. באנגליה חוקקו רק בשנת 1753 חוק נגד נישואי סתר. והנה ראשי הקיבוץ היהודי במצרים תיקנו תקנות בנידון זה עוד בסוף המאה השתים עשרה. בשנת 1187 מיני הרמב"ם וחבריו רבנים במחוזות שונים של מצרים שהם לבדם יהיו רשאים לערוך נישואין וגירושין והחרימו מי שיתן רשות לערוך נישואין וגירושין למי שאינו בקי בכך. תקנה זאת חודשה במצרים במאה השש עשרה ובזמן ההוא הייתה גם בקהילת חמת תקנה שלא לקדש אשה אלא בפני בית הדין או ברשותו (בית יוסף לאה"ע קידושין ס" ו'). אף בקהילות שבארצות המגרב תוקנו בימי הבינים המאוחרים תקנות דומות (תשב"ץ ח"א סי' קנ"ד, ח ב סי' ה'). בניסוח הכתובה היו בקרב הקהילות שבארצות המוסלמיות הבדלים רבים. מעניינים במייחד הן בשבילנו אותן כתובות רבות שנמצאו בגניזה של פוסטאט ואשר בהן כלולות רשימות מפורטות של הנדוניה שהכניסה הכלה לבן הזוג שלה, ברשימות אלה אתה מוצא שמלות פשוטות ושמלות פאר וכובעים לרוב, תכשיטים למיניהם, כלי בית וחפצים אישיים של הכלה וגם רהיטים, כרים ווילונות. במקצת התעודות האלה רשום המחיר ליד כל פריט ובמקצתן מסוכמים המחירים של שנים שלושה פריטים ואילו בסוף הרשימה ניתן ברגיל הסיכום הכולל. בימי התלמוד היה מקובל להעריך ברשימות כאלה את ערך השמלות בחומש פחות מן הערך האמיתי ואולם בימי הבינים נטו לנקוב בערך גדול יותר כדי לעשות כבוד לבלה ולהצדיק מתן "תוספת" הגונה. בקהילת אלכסנדריה היה נהוג לשום את הנידונה בערכה הכפול (שו"ת הרמב"ם סי' כ"ו) ואילו בקהילות רבות במגרב הוסיפו לערכן שליש, אם הכלה הייתה בתולה, בעוד שנקבו בערכה האמיתי אם הייתה אלמנה (תשב"ץ ה"ג ס" רס"ב רצ"ב ש"א). בארצות אלה היה גם מקובל לתת לכלה זולת הכתובה "צדאק", היינו כתובה שנכתבה לפי דיני המוסלמים ואושרה ע"י ערכאותיהם. תכלית הנוהג הזה הייתה להבטיח את זכויות האשה לכל צרה שלא תבוא משום שהשלטונות המוסלמיים לא היי מחייבים את הבעל לעמוד בהתחייבויות שהטיל על עצמו בכתובה שנכתבה לפי דיני ישראל. מאידך הבטיחו הגברים את זכויותיהם ע"י השבעת האשה שלא תתבע תביעות על יסוד שתי הכתובות גם יחד. אף הורי הכלה השתדלו להגן על ענייניהם כגון למקרה שהאשה הנישאת תמות זמן קצר אחרי הנישואין והנידוניה תפול לירושה לבעל או שתמות לאחר זמן מבלי להשאיר ילדים. כדי למנוע אבדן גמור של הנידוניה במקרים אלה הכלל בכתובות של יהודי סוריה ומצרים התנאי שהבעל מקבל על עצמו את "תקנת דמשק" והיא התקנה הארץישראלית העתיקה שאם האשה תמות בלי להשאיר ילדים תחזור מחצית ממה שנשאר מן הנידוניה ליורשיה מבית אביה. באלג'יר הנהיגו בשנת 1394 את ה"תקנות" בנידון זה שנתקבלו לאחר מכן גם ע"י קהילות אחרות בארצות המגרב: לפי תקנות אלה שנתחברו ע"י ר' שמעון בן צמח דוראן ור' יצחק בר ששת נקבע שבמות האשה בחיי בעלה ללא ילדים תפול שליש מן הנידוניה ליורשים מבית אביה ואם תשאיר ילדים ירשו מחציתה (תשביץ ח"ב סי' רצ"ב). אין בידינו סימוכין שיאפשרו לנו להצביע על המוצא הישיר של הסידורים האלה ולקבוע אם לפנינו השפעת הסביבה המוסלמית או לאו. המיעוט של תעודות פרטיות של מוסלמים שנשתמרו מן התקופה ההיא מונע בעדנו מלהגיע בנידון זה למסקנות סבירות, אך לגבי מקצת הסדרים הרשות בידינו להניח שאמנם העתקו מן המוסלמים. בכתובות שנכתבו במצרים הותנה שמעשה ידי האשה לעצמה והבעל חייב לתת לה כך וכך בשנה לכסות, כלומר לתת לה סכום קצוב בין שתלבש הרבה בין שתלבש מעט. זהו תנאי הנוגד את ההלכה הקובעת שמזונותיה תחת מעשה ידיה (כתובות מ"ז ב'). אמנם גם לפי המשפט המוסלמי מעשה ידיה לבעלה, אבל לפי דיניהם רשאית האשה לעשות בכסף שהקצב לה להלבשה כראות עיניה ואם נגנבו או נאבדו הבגדים אין הבעל חייב לתת לה פעם שניה במשך הזמן ההוא. |
