|
תוכן המאמר: תוכן הספר מכניע הפרסים חומת אש מגינה על יהודי צנעא מפני חיילים מוסלמים פורעים תאור מאורע ממשי או רישום סיפור עממי? מקורות תקציר: סיפורים עממיים שסופרו בע"פ והועלו על הכתב, והם דנים במעשי נסים והצלה שאירעו לישראל בתקופות שונות. השווה והשונה במוטיבים הספרותיים, ובדיקת האמת ההיסטורית של האירועים. מילות מפתח: חילול הקודש, המרת דת, אגדה |
|
תוכן הספר
בשנת 217 לפנה"ס התנהלה בארץ ישראל מלחמה בין תלמי פילופטור, מלך מצרים (222-205 לפנה"ס) ובין אנטיוכוס השלישי הסלאווקי, מלך סוריה. אחת הערים שאליהן הגיע פילופטור בעת מסע הכיבוש שלו הייתה ירושלים. לאחר כניסתו לעיר אירע המאורע דלקמן: הוא, המלך הכובש, נכנס אל בית המקדש, ואף העז לנסות ולחדור אל קודש הקדשים. הדבר לא עלה בידיו. יד נעלמה היכתה אותו בהלם, והוא הוצא מבית המקדש כשהוא מחוסר הכרה.
פילופטור לא למד לקח ממה שאירע לו. לאחר שחזר למצרים ארצו גזר על הקיבוץ היהודי שבמצרים גזירות קשות. פעולה זו שימשה אות לאנשי החצר שלו שהיו עוסקים בביקוש דרכים כיצד לשאת חן מלפניו. הם טפלו על היהודים האשמה כאילו בוגדים הם במלכות. רדיפת היהודים הגיעה לשיאה כאשר גזר המלך הרשע גזר דין מוות על כל יהודי מצרים. את גזר הדין ניסה המלך להוציא לפועל בדרך משונה: הוא ריכז את כל היהודים באיצטדיון שבאלכסנדריה של מצרים ושילח בהם עדר פילים לשימם למרמס. אולם גם הפעם סיכל אלוהי ישראל את עצת הרשע. הפילים לא נגעו לרעה ביהודים, אלא פנו אל עבר חיילי המלך ורמסום. למראה הנס הגדול נהפך עליו לב המלך הרשע לטובה. הוא ניחם על רוע מעלליו ושיחרר את היהודים בכבוד גדול. (הרטום, הספרים החיצוניים, חשמונאים א-ד, תל-אביב 1958). סיפור המאורע כפי שהוא מסופר אצל יוסף בן מתתיהו: |
"...כשאמר תלמי פיסקון בלבו לצאת למלחמה על חוניו ועל צבאו, תפש את כל היהודים, היושבים בעיר, עם טפם ונשיהם והפשיטם ערומים ושם אותם בכבלים והשליך אותם לפני הפילים. למען יהיו לברות שניהם ויאבדו מארץ חיים. ולדבר הזה השקה את החיות לשכרה. אך לא כאשר חשב כן הייתה. כי הפילים עזבו את היהודים המוצגים למולם והתנפלו על אוהבי המלך וטרפו רבים מהם. ואחרי הדברים האלה ראו עיני תלמי חזון-אימה, אשר מנע אותו מעשות רעה לאנשים האלה... ובצדק קיבלו עליהם היהודים היושבים באלכסנדריה לחוג את היום הזה, כי בו ראו עין בעין את ישועת אלוהים..." (נגד אפיון, מאמר שני, ה' 56--53)
|
|
חשמונאים ג' נשתמר במקורו היווני בכתבי יד עתיקים. דעותיהם של החוקרים חלוקות בשאלה האם המאורעות המתוארים בו אירעו אי פעם במציאות או אם אין הם אלא פרי דמיון ספרותי. בעלי הדעה הראשונה טוענים: אין שום דבר היוצא מגדר הרגיל בסיפור על כניסתו של פילופטור לבית המקדש. הוא, כמלכים אחרים בני זמנו, היה נוהג לכבד כל עיר שלתוכה נכנס, בביקור במקדשיה. נוסף על כך, טוענים חוקרים אלה, יהודי מצרים הותקפו כנראה באמת בימי פילופטור, אם כי אי אפשר לקבוע בבירורו אם היה קשר כלשהו בין התקפה זו לבין הכניסה למקדש. דעתם של חוקרים אלה מוצאת לה חיזוק בעובדה שהסיפור מופיע גם בכתבי יוסף בן מתתיהו. פרט לספר חשמונאים ג' ותיאור ההתרחשויות אצל יוסף בן מתתיהו אין בידינו שום עדויות על המאורע.
אם מבקשים בעלי ההנחה, שהיה זה דבר שבמציאות, לעמוד על טיבו של מאורע זה, עליהם לשאול את עצמם אימתי נכתב ספר חשמונאים ג'. לאחר מכן עליהם לברר לעצמם מה מקומו של מאורע זה בין התרחשויות אחרות, שאירעו בערך באותה תקופה, התרחשויות שעליהן ידוע לנו ממקורות אחרים. בפני החוקרים הרואים את ספר חשמונאים ג' כספר דימיוני עומדת עיקר השאלה בגוון קצת שונה: מתי נתחבר הסיפור? מתי חלה עריכתו האחרונה? מה היו המניעים לכתיבתו? לאיזו מטרה נכתב? אם כן המשימה הראשונה העומדת בפני החוקר הניגש לחקר תעודה קדומה, הוא לקבוע מתי נתחברה התעודה. אין אבן בוחן סטנדרטית שלפיה אפשר לקבוע זאת. יש חוקרים המבססים את קביעתם על בדיקת השמות וההתרחשויות המופיעים בתעודה הנידונה, שאפשר לאמתם לפי מקורות בלתי תלויים בתעודה האמורה: יש ומסתמכים על בדיקת שפת המקור, או על פרטי המציאות (הראליה) המצויים בו. לפיהם קבע כל חוקר גיל שונה לספר שלפנינו. גם בעניין מניעי המספר ומטרותיו אין אחידות דעות בין החוקרים. חוסר אחידות זה נובע, במידת מה, מן העובדה שכל חוקר ייחס למספר מגמות אופייניות לתקופה המשוערת שבה נכתב הספר. ריבוי הדעות מראה שאין עדיין קנה מידה אחיד ומוכר לגישה ביקורתית לתעודות ספרותיות מסוג זה. רק בדבר אחד מאוחדים כל החוקרים: הם ניגשים לספר כאל יצירה ספרותית, שנכתבה על יסוד יצירות ספרותיות שבכתב, הדומות לה: המחבר (מלקט-מעבד) צירף שברי דברים, שנראו לו מתאימים למטרותיו לפי חוקי האסכולה הספרותית שהייתה בזמנו באופנה. חלקים אלה אפשר להכיר, אנו יכולים לפרק את היצירה לשבריה, ולדון על כל חלק בנפרד. אין ספק שיצירות רבות מן הספרות העתיקה נתחברו בדרך קומפילטורית מעין זו, אך אין בזה משום הוכחה כי גם ספר חשמונאים ג' כך נתחבר ולא אחרת. ריבוי הדעות מסביב לספר זה נותן מקום, על כל פנים, לבדיקה נוספת של העניין. המסופר בספר דומה עד מאוד למסופר בשני סיפורי עם, החביבים עד היום הזה על עדות ישראל. על כן נבחר לנו שיטת ניתוח של חוקרי הסיפור שבעל פה. ניתוחנו יורה לנו כיצד והיכן יש לחפש את התשובות על השאלות העיקריות העומדות בפני החוקרים למיניהם: 1. מתי נוסח הספר ונערך-נכתב בפעם האחרונה? 2. מה הניע את המחבר לכתוב ספר זה? 3. האם מתואר בו מאורע קונקרטי ואם כן - איזה מאורע? |
|
נצא מן ההנחה שלפנינו שלמות ספרותית, וננסה לחשוף את הסטורקטורה הפנימית הספרותית שביצירה זו. לדעתנו לפנינו ספור עממי שהתהלך בע"פ ולא צרוף של מקורות ספרותיים כתובים. המחבר הלביש לספור העממי זה צורה ספרותית מן הנהוגות בזמנו: אלמנטים זרים לסיפור עממי חי, כגון: תעודות מדומות, נאומים, תפילות ארוכות - הוכנסו אל הסיפור העממי על ידי המחבר. באמצעות שיטת הניתוח הפולקלוריסטית נסביר את מקומו של כל חלק בסיפור והשתלבותו בתמונה הכללית. |
|
כבר חוקרים שלפנינו שמו לב לעובדה שחיבור זה מורכב משני סיפורים. הסיפור הראשון הוא ספור "חילול הקודש" טיפוסי החי במרחבי תרבות שונים ובא לפאר אישים ומקומות קדושים (222 Q Th .Mot). אף במקרא מצוי סיפור מטיפוס זה, הלא הוא המעשה בירבעם ובאיש האלוהים בבית אל (מלכים א', פרק י"ג). הסיפור שייך לסוג הסיפורי "אגדה"). בו 6 חלקים: 1. ניסיון לחלל את הקודש. 2. ניסיון למנוע את החילול ע"י הזהרת הרשע וע"י תפילה לסכל מזימתו. 3. הרשע מבצע את מזימתו. 4. הענשת החוטא בידי שמים. 5. חרטת הרשע. 6. ריפוי פלאי של הרשע אחרי חרטתו. והרי נוסח שונה של סיפור זה, כפי שנרשם מפי יוצא עיראק בישראל: מכניע הפרסים |
ימים רבים צרו הפרסים על העיר נינוה, בירת אשור, כדי לכבשה, אבל נינוה הייתה סגורה ומסוגרת והפרסים לא יכלו להכניעה.
מפקדת הצבא הפרסי הצר על נינוה הייתה ליד קברו של יונה בן אמתי הנביא. כשראה מפקד הצבא הפרסי, שנינוה אינה נכנעת, נכנס לתוך מערת הקבר של יונה, התפלל בה, הניח את חרבו כשהיא בתוך התער על קברו של הנביא, ואמר: "אם אמצא מחר את החרב שלופה מתוך התער, סימן הוא שאכבוש את נינוה. ולא - סימן הוא, כי העיר לא תיכנע לפני לעולם". כשהשכים בבוקר מצא המפקד את החרב בתוך התער. חמתו בערה בו והוא בעט בקבר הנביא. בו ברגע נפל לארץ כי שתוק גמור אחז את רגליו. עבדיו וחייליו נסו להרימו, אולם לשווא; כי הוא לא יכול היה לעמוד על רגליו. הביאו הקצינים והחיילים קורבנות, נדרו נדרים, הדליקו נרות על הקבר וביקשו סליחה מן הנביא. רק אחרי שסיימו את בקשת הסליחה חזרו רגלי המפקד למצבן הקודם. הוא קם, אסף את כל חייליו וחזר לארץ מולדתו. ומאז קוראים ליונה בן אמתי בשם "מכניע הפרסים". (שמע צורף כדורי מפי דודו משה צורף ז"ל, עיראק). |
|
והרי ניתוח נוסח הסיפור בספרנו:
חשמונאים ג': (3--1 - מעשה החילול) כניסה לשטח קדוש - (פרק א' 15-9, פרק ב' 26-25; (4 - העונש) הלם - פרק ב' 22-21; (6-5 - דרך האימות) חרטת מלווי המלך - פרק ב' 24-23; המלך מתחרט רק אחרי נסים נוספים, הכלולים בסיפור ב' (פרק ו' 23-22). נוסח החשמונאים ג' נושא אופי סטנדרטי ביותר, אך הוא מפורט מאוד; הן הניסיון לחלל את הקודש והן הניסיון למנוע זאת מופיעים שתי פעמים, לעומת זאת העניין של חרטת המלך מופיע בנוסח שלנו שלא בדרך הרגילה. אין המלך מתחרט מיד לאחר המאורע שאירע בבית המקדש. חרטתו תופיע רק לאחר אותות ומופתים נוספים. מקור הסיפור: דעתם של כל החוקרים היא שמעשה חילול הקודש אינו אלא חיקוי לסיפור דומה המסופר בספר חשמונאים ב' (פרק ג', ז'-מ'). בסיפור ההוא מסופר על ניסיונו של הליודורוס (שר צבאו של סלאוקוס ה4- פילופטור, 187-175 לפנה"ס) לחדור אל בית המקדש כדי לשדוד אותו, ועל העונש שבא עליו בגלל מעשה זה: הוא לקה בשיתוק. לעומת זאת חלוקות דעותיהם של החוקרים בשאלה אם מחבר חשמונאים ג' לקח את סיפורו מספר חשמונאים ב', או אם ההפך הוא הנכון. למרות הדמיון המפליא בין שני הסיפורים אין הכרח להניח שאחד המחברים הכיר את דברי זולתו. סיפורים כאלה התהלכו למאות בקרב העם ואם נשאל מדוע מסתובב המאורע סביב בית המקדש דווקא, נוכל להסביר זאת מתוך דרך כתיבתו של מחבר חשמונאים ג': הוא מחבב גוזמאות ואפקטים מרעישים, ולכן יבחר בסיפור הקשור באובייקט קדוש ראשי ויחידי בגדלו בישראל, והוא קדוש הקדשים. לולא נטייתו זו אפשר היה שהמלך יעשה מעשה חילול קודש אחר - נניח יעליב את הכהן הגדול, ומן הסיפור לא היה נגרע מאומה. הסיפור השני גם שייך לסוג "אגדה" כמו סיפור א' אינו נמצא במפתח הטיפוסים הסיפוריים הכללי שאינו מיועד לאגדה). מצאנו את הסיפור עד עתה רק בספרות עממית יהודית ובסיפור דרוזי בודד, שממנו עולה אותה ההרגשה של קבוצת אנשים בסביבה עוינת, השורה גם באגדה שלנו. טיפוס סיפורי זה נרשם בין 2600 הסיפורים הראשונים באסע"י יותר מ120- פעם - זה מספר שיא, שלא מתקרב אליו אף טיפוס סיפורי אחר. הסיפור רווח מאוד גם בספרות המסורתית מאז מגילת אסתר. תכנו מסתכם ב3 תמונות: תמונה 1. הצרה: קיבוץ יהודי או יהודי בודד נתונים בצרה הנגרמת על ידי סביבה עוינת באחד מן הדרכים הבאות: א. המלך מטיל גזירה על היהודים או: ב. המלך מתכונן להתנפל על היהודים, לרוב בעקבות עלילת שקר. תמונה 2. הזעקת העזרה: א. במקרה של גזירה הנפגעים מבקשים עזרה משמים. או: ב. במקרה של התנפלות קורה והנפגעים אינם יודעים על המזימות שחורשים נגדם, ולכן העזרה משמים באה אליה. תמונה 3. ההצלה: א. במקרה של גזירה באה ההצלה על ידי כוחות השמיים או כוחות כישוף של הנפגעים עצמם; המלך הרשע נענש. או: ב. היהודים ניצלים הודות לכך שמשמיים דואגים לגלות למלך הישר את רשעת שריו שהעלילו על היהודים ואת צדקת היהודים; השרים נענשים. הסיפור הראשון מטיפוס זה מהווה מגילת אסתר הקלאסית; אמנם בה השתלבו מוטיבים סיפוריים נוספים. כמה נוסחאות מטיפוס סיפורי זה מוכרות לקוראי מחניים מחוברת ס"ד (חודש טבת תשכ"ב), בו התפרסמו במאמרו של ד"ר דב נוי "סיפורי גולה בסיפורת העממית" - אלה הם הסיפורים מטיפוס ה/ הסיפורים שנתפרסמו במאמר זה קשורים לארץ ישראל ולאישים יהודיים מרכזיים מימי קדם; אך רוב הסיפורים מטיפוס סיפורי זה משקפים את חיי היהודים בגולה. הגזרות המתוארות בהם (כגון הטלת מסים מופרזת, עלילות דם) אופייניות לחיי הגולה, והגולים משתדלים לעזור לעצמם במידת יכולתם. כדוגמה מספרותנו המסורתית נזכיר את הסיפור על אברהם אבן עזרא, שבטל גזרת רצח יהודי בכל שנה בעזרת הקבלה המעשית. נוסיף כאן לדוגמא, נוסח טיפוס סיפור זה שנרשמה בשנים האחרונות מפי יוצאי תימן. חומת אש מגינה על יהודי צנעא מפני חיילים מוסלמים פורעים נבהלו היהודים, ונועצו זה עם זה מה יעשו. והיה שם יהודי אחר, דוד חותר שמו, מורי דוד. הוא היה עני וחנות קטנה בסוף השוק לו. אבל חכם היה מאוד. הלכו אליו. אמר: - הביאו לי חרסים ואל תפחדו. תחוגו את הסדר, תשמחו והכל יבוא על מקומו בשלום. - הביאו לי את החרסים. שם את 4 החרסים האלה ב4 פינות ה"קא אל יהוד", על החומה, וכשבלילה באו החיילים - ראו חומת אש סביב "קא אל יהוד". גם בלילה השני והשלישי חזר הדבר. יהודים לא ידעו על הנס שהתרחש - הם שמעו על כך רק מן המעשה שסופר בשוק הערבים. סיפורנו מתפתח אפוא בשני מהלכים (שסומנו לעיל בא' וב'). מהלך ראשון: הטלת גזירות (תביעה מן היהודים להמיר את דתם, או להיפקד כשייכים למעמר חברתי נמוך); מהלך שני: הטלת עלילות שקר על היהודים מצד שרי המלך הרשעים. שני מהלכי הסיפור הולכים לקראת נקודה אחת: לקראת הניסיון להשמיד את היהודים. מבנה הסיפור מסתבך, כי תיאור הניסיונות להרוג את היהודים והצלתם חוזר ונשנה שלוש פעמים. וזה ניתוח נוסח הסיפור בספר חשמונאים ג': תמונה א': הגזירה וההתנפלות. 1. המלך גוזר על הציבור היהודי להמיר את דתו או להפקד על מנת לשייכם למעמד חברתי משפל. הממרה - אחת דינו למות. 2. שרי המלך מעלילים על היהודים שכוונתם למרוד במלכות. 3.המלך גוזר דין מוות על היהודים כי א) אינם ממלאים את דרישותיו; ב) הם כביכול מורדים. הוא מנסה לבצע את זממו. תמונה ב': בקשת העזרה. היהודים מתפללים לישועה ואלהים מצילם מדי פעם בפעם. תמונה ג': ההצלה. א. ביום הראשון מפיל ה' שינה פלאית על המלך (1960 D .Th .Mot) ב. ביום השני שוקע המלך בשכחה פלאית (2000 D .Th .Mot) ג. ביום השלישי ההצלה היא משולשת: 1. מלאכים נלחמים בצבא הצורר (168 R .Th .Mot) 2. מכשירי ההרג (הפילים) חוזרים אל שולחיהם (חיילי המלך). 3. לב הרשע נהפך עליו לטובה. השילוש (הופעת סדרה של שלושה מאורעות, קבוצה של שלושה אנשים וכו') הוא תופעה נפוצה ביותר בסיפורי עם; השילוש המופיע בהצלה שלפנינו הוא אחת מצורות השילוש המקובלות ביותר. בצורת שילוש זו שני המאורעות הראשונים הם תמיד דומים ולעולם אינם מביאים למטרה הנכספת. במקרה שלנו השינה והשכחה הן דומות ואינן מביאות למטרה, הווה אומר: להצלת היהודים. המאורע השלישי הוא המאורע המכריע המביא למטרה הנכספת. הוא עצמו שוב מורכב משלוש התרחשויות נפרדות המתרחשות בדרך רבת רושם. תשועת היהודים היא הוכחה לגדולתו של אלוהי ישראל בעיני הגויים ובעיני המלך עצמו, המתחרט עתה הן על מעשי חילול הקודש שביצע (כמסופר בסיפור הראשון) והן על הרעה שגרם ליהודים (כמסופר בסיפור השני). מקורות הסיפור: כפי שצוין לעיל נמצא ב"נגד אפיון" ליוסף בן מתתיהו נוסח אחר של סיפורנו, בו מסופר בקיצור נמרץ על הניסיון לשלוח פילים ביהודים ועל הצלת היהודים. מכיוון ששם המלך בגרסת יוסף בן מתתיהו שונה מן השם המופיע בחשמונאים ג' ומכיוון שאף הנמקת הניסיון לשלוח פילים שונה היא בכל אחת משתי הגרסות, אין החוקרים מניחים שאחד משני הסופרים השתמש בנוסח של השני, אלא ששניהם השתמשו במקור קדום אחד. אין אנו מכירים את המקור הקדום הזה. ניתוחנו הראה כי המדובר הוא, בשני הנוסחים, בסיפור עממי, על כן יכול היה הסיפור להגיע לשני הסופרים בדרך של מסירה בעל פה. אין הכרח, אפוא, להניח קיום מקור קדום שבכתב. מאותה סיבה עצמה אין גם הכרח להניח את ההנחה המתקבלת על הדעת שמחברנו חיבר את הסיפור מתוך זיקה למגילת אסתר, המכילה את הנוסח הקדום ביותר הידוע לנו של הטיפוס האגדי שלנו. איך קשורים שני הסיפורים שבחשמונאים ג'? דרכי הקישור בסיפור החי המכיל שני סיפורים או יותר, הם רבים ומגוונים. יש שהקשר הוא חיצוני-מכני, ויש שהקשר הוא יותר פנימי, עד כי קשה להפריד את שני הסיפורים. במבט הראשון נראה הקשר בין שני הסיפורים בחשמונאים ג' חיצוני בלבד: ואמנם כך תיארו אותו אחדים מן החוקרים. אולם לנו לא נראה הדבר כך. בכל סיפור חסרה למעשה פונקציה אחת ומקומה מתמלא על-ידי הסיפור השני. בסיפור א' חסרה חרטת המלך (ראה לעיל בניתוח סיפור א', חלק 5). אין הוא מתחרט אלא לאחר הופעת האותות והמופתים המתוארים בסיפור השני. מאידך גיסא: המניע לגזרות שגזר המלך בסיפור השני (כעסו על היהודים שבמקדשם נכשל כשלון מחפיר) מתואר בסיפור הראשון. (יש להעיר כי המניע לשנאת ישראל של השרים שהאשימו את היהודים בכוונות מרדניות, לא הוזכר כאן. זוהי אחת ההוכחות כי עניין השרים והאשמותיהם אינו שייך לגוף הסיפור הבנוי לפי מהלך א'). נראה, אפוא, כי שני הסיפורים לא קושרו קישור מכני. אם הקישור מעשה ידי מחברנו הוא, יש לציין כי הכיר היטב את טיבו המיוחד של הסיפור העממי וידע לחקות בדיוק רב את מבנהו האופייני. אולם מתקבל יותר על הדעת שהקישור לא נעשה ע"י סופר מסוים אלא על-ידי העם עצמו. יתר על כן העובדה ששם המלך לא נזכר בגוף הסיפור אלא רק במבוא ההיסטורי (פרק א' פסוקים 8-1) ובתעודות המדומות מחזקת את הרושם שמחברנו רשם סיפור שהיה מהלך במסורת חיה. את שם המלך נטל מחברנו מתוך חיבור היסטורי בו השתמש אך ורק לשם יצירת מסגרת היסטורית לסיפוריו. תאור מאורע ממשי או רישום סיפור עממי? הבאנו בזה את דעות החוקרים שהספר נכתב על יסוד ליקוט-צירוף, לא תמיד מוצלח, של מקורות שבכתב ושל דברים שהם פרי הדמיון, הנוטה להפרזה יתירה. ההשערה שלפנינו סיפור עממי לגיטימי מסבירה מדוע מצאו החוקרים בספר לשון גוזמא, חזרות בתוכן ובמבנה, סתירות וכיו"ב. סגנון הספר נותן מקום להשערה, כי המחבר האלמוני ספג, נוסף על ההשכלה הספרותית היוונית, גם אוירה עממית (אין חשיבות לשאלה אם שפת אמו הייתה עברית או יוונית. מתקבל יותר על הדעת שהייתה יוונית ושהוא עצמו היה יליד אלכסנדריה). ננסה עתה לפתור את השאלה הראשונה המעסיקה כל היסטוריון והוא: קביעת זמן חיבורו של המקור ההיסטורי שלפנינו. העובדה שהסיפור שייך מבחינת מבנהו ותוכנו לטיפוס סיפורי נפוץ מאוד במסורתנו העממית שבעל פה אינה מאפשרת לנו לראות סיפור זה כתיאור של מאורע היסטורי קונקרטי. לפנינו אגדה שהיא בבחינת הפשטה של מקרים קונקרטיים רבים ואינה מתייחסת לאף אחד מהם במישרין. המחבר הקנה מסגרת היסטורית לסיפורו: הפסוקים הראשונים מתארים מאורע ממשי שיש לנו עליו ידיעות בלתי תלויות נוספות. בגוף הספר כלולות תעודות שונות, לכן כה גדול הפיתוי להתייחס אל הספר כאל סיפור מאורעות שאירעו במציאות. אך לאחר ניתוחנו נאלץ לקבוע שמסגרת היסטורית זו נוספה על-ידי המחבר ושהתעודות נכתבו על-ידיו על פי תעודות אותנטיות שהיו ידועות ברבים. המסגרת ההיסטורית הנתונה לנו אינה אפוא, בת סמך. היכן נחפש, אם כן, את פתרון הבעיה? צ'ריקובר במאמרו חש שבימי הסופר היו אקטואליים אותם קטעים בסיפורנו המתארים את הגזירה, היינו את הדרישה להמרת הדת או המפקד המשפיל. לגילוי זה הגיע באמצעות ביקורת המקורות, ביקורת שבעקבותיה נראה היה לו כי קיימת בטכסט סתירה בין הגזירות של המרת הדת והמפקד מצד אחד ובין פקודת ההרג מצד שני. צ'ריקובר חשב שהמהלך הטבעי של הסיפור הוא: א. עלילת השרים; ב. ניסיונות להריגה; ג. הצלת היהודים. לעומת זה עניין המרת הדת והמפקד המשפיל הם הוספה של המחבר בה נתן ביטוי לבעיות האקטואליות של זמנו. לכן נשתבש, לפי דעתו של צ'ריקובר, המהלך ההגיוני של העלילה. עריכת מפקד לגבי אנשים שנגזר עליהם להיהרג היא בניגוד לשכל הישר. אך הנוסחאות אחרות של טיפוס סיפורי זה מלמדות אותנו ששניהם: גם הגזירה וגם האיום בהריגה הם חלקים אינטגרליים של הסיפור. גזרות נגזרות על יהודים ומלוות תמיד באיום בעונש מוות. גזרת המרת הדת ועריכת המפקד אינם סותרים אפוא, את מהלך הסיפור, ומאחר שהיהודים גם לא המירו את דתם וגם לא רצו להיפקד - באה פקודת ההריגה. ניתוח מבנה הסיפור הראה לנו שהשתרבבו לתוכו שני מהלכי הטיפוס הסיפורי, שקראנו אותם למעלה א' ו-ב'. א. הטלת גזרה מטעם מלך רשע ובמקרה של אי ציות - איום במוות, וב': עלילת שקר של שרים רשעים המביאה בעקבותיה להתנפלות ולניסיון ההריגה: סוף מהלך א' היא הענשת המלך הרשע בגופו וברכושו, וסוף מהלך ב' - הענשת השרים הרשעים בידי מלך החסר. בסיפורנו המהלך הראשי הוא מהלך א': המלך הוא הרשע הגוזר גזרה ונענש עליה, עלילת השרים באה רק להדגיש את גודל הרעה הנגרמת ליהודים. למרות שתוצאות ניתוחו של צ'ריקובר נכונות הן גם לפי המתודה שלנו - יש לומר שדרכו אינה נכונה; הדרך הנכונה לחפש את האקטואלי מבחינת המספר ומבחינת שומעיו היא לבדוק את הגזרה, שמסופר עליה; בכל סיפור מטיפוס זה מופיעה אומנם גזרה כלשהי, אך מהות הגזרה משתנה בכל פעם לפי נסיבות הזמן. מהות הגזרה היא בטיפוס סיפורי זה הפרט הלקוח מן המציאות (הראליה) המתחלף בקלות בגלגולי הסיפור. פרטים מציאותיים אלה מהווים את הגוון האישי, שמוסיף המספר לסיפור המסורתי הסטנדרטי שמצא מן המוכן. החלפת הפרטים הישנים בחדשים, הלקוחים ממציאות עולמו של המספר, היא אחת הדרכים המובהקות של המספר לרכוש אמון שומעיו. ואשר למגמתו של הסיפור: כל סיפור מטיפוס זה בא לעודד את היהודים המדוכאים ונוצר כתגובה על מצבם. ויפה נראה הדבר בהחלפת הגזרות המתוארות בסיפורים אלה, החלפה המשקפת את ההשתנות הריאלית של תנאי חיי האומה - בגלותה: כך מתפתח סיפור עלילת הדם בימי הביניים באירופה הנוצרית, ובארצות האיסלם מרבים לספר על הטלת מסים מופרזים. אם כן - נכתב גם סיפורנו במטרה לעודד את הקיבוץ היהודי הנרדף. מה הייתה הצרה שלעומתה עמד קיבוץ זה ושהניע את המחבר לכתוב את סיפורו - מתואר בגזרות המלך (היינו המפקד המשפיל מול ברירת המרת הדת); על ההיסטוריון לחפש את המצב הממשי המתאים לתיאור אקטואלי זה. מקורות יוסף בן מתתיהו: נגד אפיון, בתרגומו של י. נ. שמחוני, תל-אביב, תרצ"ט. צ'ריקובר, א., "ספר חשמונאים ג' כמקור היסטורי מתקופת אוגוסטוס", ציון 10, ירושלים תש"ה - ראה שם ביבליוגרפיה של מחקרים היסטוריים. קלאוזנר, י. היסטוריה של בית שני, ירושלים תש"ט, כרך ב'. |
