|
תקציר: סקירה היסטורית של כתיבת התורה שבעל פה תוך התמקדות בדפוסים השונים של התלמוד. מילות מפתח: תלמוד, תושב"ע, דפוס, צנזורה |
|
קבלה בידינו מפי קדמונים, ששתי תורות ניתנו לישראל בהר סיני, שכן דרשו חז"ל: |
"'שני לוחות אבנים' (שמות לד, א), כנגד שתי תורות, אחת בכתב ואחת בעל פה" (תנחומא עקב י').
|
| ועוד דרשו: |
"'לוחות' (שמות כד, יב), אלה עשרת הדיברות; 'והתורה', זה מקרא; 'והמצוה', זו משנה; 'אשר כתבתי', אלו נביאים וכתובים; 'להורותם', זה גמרא. מלמד, שכולם ניתנו למשה מסיני" (ברכות ה, א).
|
|
תורה שבעל פה לא נכתבה, שכן "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס,ב). אבל אין ספק שהיו להם לחכמים מעין "מגילות סתרים" שבה רשמו קצת דברים בראשי תיבות ובקיצורים. תחילה נערכה המשנה ולאחריה הגמרא, וזכו לשם הכולל: תלמוד. ומסתבר כי מייד לאחר חורבן בית שני החלו התנאים לעסוק בסידור המשנה, ובעיקר עסקו בכך רבי עקיבא ותלמידיו. ומקובל לראות ברבי (רבי יהודה הנשיא) את עורך המשנה. וכאן הדעות מחולקות: יש אומרים שרבי ערך את המשנה בעל פה על פי סימני זכרון (רש"י), ואחרים אומרים, כי ערכה בכתב (רב שרירא גאון). וחלוקת המשנה היתה לשישה סדרים (63 מסכתות ובהן 523 פרקים). סידור הגמרא הבבלית התחיל על ידי רב ושמואל ונגמר על ידי רב אשי והחכמים שבאו אחריו. והגמרא היא רק ל-36 מסכתות של המשנה. ויש הבדל מה בין המשנה לעצמה ובין המשנה שצורפה לגמרא. התלמוד הירושלמי או תלמודא דבני מערבא הוא כיום רק לארבעה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, ונזיקין. אבל הרמב"ם מנה חמישה סדרים, היינו גם סדר קדשים, שהיה כנראה בידו. וגם בימיו לא היתה גמרא ירושלמית לסדר טהרות. כתבי היד של המשנה, מהם מנוקדים (ניקוד ארצישראלי או ניקוד בבלי) ומהם שנוספו להם גם טעמים. ויימנו כאן ספרי משנה שלימים כתובי יד הנמצאים בספריות שונות: כ"י פארמה (המאה ה- 13), מחציתו מנוקד. כ"י קויפמן בודאפשט (המאה ה- 14), כולו מנוקד, וכתוב עליו: "משניות שתא סדרי". דפוס-צילום יצא לאור על ידי ג. בער בהאג 1929. כ"י קמברידג' (משנה ירושלמית ?; המאה ה-14). את הנוסח הזה הדפיס וילים הנרי לו, קמברידג' 1883. מלבדם ידועים הרבה כתבי יד של סדרים שונים או של מסכתות בודדות, רובם קטעים. התלמוד הבבלי השלם (משנה וגמרא) נמצא רק בכתב יד אחד ויחיד, והוא כתב יד מינכן משנת 1343. דפוס-וצילום יצא לאור על ידי ה. שטראקק, ליידן 1912. דפוס-צילום מסדר נזיקין כתב יד גירונא נדפס על ידי א. גולדשמידט, ברלין 1913. מסכת עבודה זרה, כתב יד משנת 1209, נמצאת בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק. דפוס-צילום יצא לאור על ידי ש. אברמסון, ניו יורק 1957. כתב היד הגיע לניו יורק מברצלונה מידי בני משפחה ממוצא של אנוסים. המסכת היא שלימה, וידוע רק אכסמפלר שני, שהוא שלם, והוא בכתב יד מינכן הנ"ל. |
| כתב יד יחיד של התלמוד הירושלמי נמצא בליידן והוא משנת 1289. הסופר, יחיאל בר יקותיאל מצטדק ואומר : |
"והעתקתיו מספר משובש ומוטעה הרבה עד מאד, ומה שיכולתי להבין ולהשכיל הגהתי בו כפי עניות דעתי. ויודע אני שלא הגעתי לתכלית השבושים והטעיות אשר מצאתי בהעתק ההוא, ואפילו לחצים, לפיכך הקורא בספר הזה וימצא בו שבושים וטעיות ידינני לזכות ואל יתלה כולם בי".
|
|
מסתבר שבימי הביניים היו הדעות מחולקות בענין כתיבת התלמוד, היינו אם לכתבו או לכרכו בכרך אחד או מסכתות מסכתות לבדן. וזהו מה שנאמר בס' חסידים סי' תרע"ב: |
"הכותב ספרים להשאיל לאחרים, יכתוב כל מסכתא ומסכתא בפני עצמה, כמו שעושים בבבל. שאם יקשור יחד סדר, איך ישאיל לאחר כשיצטרך. ומה שבמלכות הזה קושרן יחד סדר, כי צריכים לעיין בבית המדרש מסכתא אחרת, ואיך יביא כל מסכתא עמו. אבל להשאיל מוטב יקשור מסכת לבד, וכתיב, 'וצדקתו עומדת לעד' (תהלים קיב, ט); 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשמרי פקודיך' (שם קיט, סג), שיהא עוסק שיהיה לכולם ספרים".
|
|
בימי הביניים היו הספרים מעטים, והרבה מסכתות לא הגיעו אפילו לידי גדולי התורה בימים ההם. מסורת בידינו, כי בישיבתו של ר' ישראל איסרלין אשכנזי (המאה ה-15) היו התלמידים שהיו להם ספרים לומדים בהם ביום, ואלה שלא היו להם ספרים משלהם למדו בספרים שאולים בלילה. על כתיבת מסכתות התלמוד ועל מחיריהן מספר לנו רבי אליהו קפסאלי (1490-1555 לערך) בספרו "דברי הימים" דברים אלה, אגב תיאור אחד העשירים הנדיבים בימים ההם : |
"ועתה נספר קצת משבחי אנשי הקהילות המעולות אשר ראיתי בארץ איטליא... ואחרון אחרון חביב, ר' יוסף קשטיל פראנקו, איש צדיק תמים היה בדורותיו ועשיר מאד, והיה דר בברישא, והיה קרובו של מהר"ר יוסף ירושלמי... ומינהו שם בברישא לראש ישיבה, ואסף בישיבתו מבחר רבני איטליא... והיו לו יותר מארבעים בחורים זולת תלמידים קטנים הרבה מאד. והיה הר' יוסף הנ"ל מאכיל ומשקה ומלביש את כל הבחורים שהיו בישיבה ההיא משלו ויתן את הישיבה למעלה מכל הישיבות אשר היו בימים ההם באיטליא, וילבישם מחלצות ואכלו לחם לפניו תמיד... ועוד הגדיל לעשות, וישם על לבו לכתוב כל המסכתות כתב יד בקלף, גמרא פירוש ותוספות. וישכור את ר' פרץ הסופר לכותבם לו ולתת לו בשנה פרחים (פלורינים) שלושים ושבעה ומזונותיו, ולכתוב לו ביום שעות ז וביום ה' שעות ד'. ויסדר קלפים יפים עד מאד וגדולים. ובפעם אחת נתן לאיש העושה קלפים חמישים פרחים. ויחל לכתוב כ"ד מסכתות, והיה חפץ אשר לא נעשה כן מעולם. ועיני ראו את יופים, שהובאו מהם קצת עלים בויניציאה, שהובאו משלל ברישא. והיה בדעתו להשאילם לכל מי שיחפוץ בהם ללמוד ולהפקירם לעניים. והיו עושים חשבון, כי אילו היו נגמרים היו עולים לו ת"ר פרחים. אלא שעונותיו רבו וישימום לשלל כאשר נשללו היהודים האומללים בברישא, כאשר נכתוב. ועוד היו לו כמה ספרים והכל נתן בידי תלמידים".
|
|
הנוצרים לא היתה עינם יפה בתלמוד מאז נודע להם דבר על ענינו והטילו עליו גזירות שונות, וידי מומרים היו בדבר. וידועה שריפת התלמוד בפאריס בשנת 1244. וכך נאמר בספר תניא רבתי סי' נ"ח: |
"נשרפה תורת אלוהים בשנת חמשת אלפים וארבע לבריאת עולם ביום ששי פרשת 'זאת חוקת התורה' כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות ואגדות בצרפת, כאשר שמענו לשמע אוזן".
|
| ועל מאורע זה חיבר מהר"ם מרוטנברג את קינתו "שאלי שרופה באש", בה קונן: |
"אתמה לנפשי ואיך יערב לחכי אכול /
אחרי ראותי אשר אספו שלליך / אל תוך רחובך כנידחת ושרפו שלל/ עליון אשר תמאסי לבוא קהליך". |
|
וזוהי רק אחת הגזירות.
המשנה והתלמוד הם גם מן הספרים העברים הראשונים שראו אור הדפוס בתקופה הקדומה. קצת מסכתות נדפסו בואדי אלחגארה שבספרד לפני שנת 1482. ובפארא שבפורטוגאל נדפסו בתקופת האינקונבולות למעלה מעשרים מסכתות מהן התלמוד בלבד ומהן עם פירוש רש"י. וראוי להעיר כי יש הבדלים בנוסח התלמוד של הספרדים לגבי הנוסח האשכנזי-צרפתי המקובל. משום פתיחת ראש פרק בהדפסת התלמוד יש במסכתות שהדפיס יהושע שלמה שונצינו, ואחרי כן בן אחיו, גרשם, באיטליה. המסכת הראשונה שהוציא היתה מסכת ברכות עם פירוש רש"י ותוספות מרדכי ופירוש המשניות לרמב"ם, ונדפסה בשנת גמר"א, היא שנת רמ"ד-1484. מסכת זו היא גם הספר הראשון שנדפס על ידי משפחת שונצינו. משפחת שונצינו, ובעיקר גרשם שונצינו, הדפיסו עד שנת 1519 עשרים ושלוש מסכתות והשתדלו הרבה בהגהתן. והן בספרד ובפורטוגאל והן באיטליה נבחרו מסכתות שנהגו ללמוד בהן בישיבות והדפיסון לפי הזמנה. במסכת בבא בתרא, שונצינו 1489 לערך, נאמר: "ובהיות הקונים ממני מסכתות אלו נשתעבדתי להם בשבועה וקנסות לגמרם קודם הפסח, ובסיבת מאורעות רעות התמהמהתי בסיומם עד אור לארבעה עשר עם יגון ועמל גדול, לא היה לי פנאי להודיע המקומות נסתפקתי בהם כאשר עשיתי במסכתות עשיתי בשכבר". באותה תקופה נדפסה גם המשנה לראשונה עם פירוש הרמב"ם, נאפולי 1492, והמהדיר אמר עם הספר: "בהיות שלמעוט מציאות החבור הזה שלם בגלותינו, לא הגיע לכלל האומה התועלת אשר בו כוון הרב המורה". מסתבר שמלבד משניות בכתב יד, שהיו מצויים בימים ההם, היו גם ספרי דפוס, שמהם הגיעו לידינו רק קטעים, ואיננו יודעים מתי ועל ידי מי נדפסו. בכל המאה החמש עשרה לא נדפס התלמוד הבבלי בשלימותו, ומהתלמוד הירושלמי לא נדפסה שום מסכת. ובמאה השש עשרה זכה המדפיס הנוצרי הידוע, דניאל בומבירגי, להדפיס לראשונה את שני התלמודים: התלמוד הבבלי עם פירוש רש"י ותוספות, ויניציאה ר"פ-רפ"ג 1523-1320); התלמוד הירושלמי בלי שום פירוש, שם רפ"ג-רפ"ד (1523-1524) לערך. יהודים (גם מומרים) עסקו בעריכת הדפים ובהגהת הספרים, ומאז ועד היום נדפס הבבלי דף על דף כמו בהוצאת ויניציאה. בומבירגי הוציא את התלמוד הבבלי עוד פעמיים, ואחרי כן נדפס בויניציאה גם על ידי מארקו אגטוניו יושטיניאן, אף הוא נוצרי, בשנים ש"י-שי"א (1551-155). במהדורה זו נוספו מראי מקומות לפסוקים וכן "עין משפט" ו"נר מצוה", ותוספות אלה צורפו אחרי כן לרוב המדורות הבאות. נסיון מעניין נעשה על ידי החכם ר' יהושע בעז והמדפיס טוביה פואה, שהתחילו להדפיס את התלמוד בסביוניטה במהדורת פאר ובפירושים נוספים על אלה המקובלים. ולא הגיעה לידינו אלא מסכת קידושין, סביוניטה שי"ג-1553. ובשער נאמר: |
"וכלפי מה שאמרו רז"ל סוף מס' מגילה, דהקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם', נתאזר עוז לתת הטעמים במשניות כדי להחזיר עטרה ליושנה וצדקה וטוב וחיים יהיה לנו כי נשמור ללמוד המשניות כאשר צוו אותנו חכמינו ז"ל".
|
|
מסתבר שנדפסו שם גם מסכתות אחרות. ואלינו באו רק פירושי הרא"ש למסכתות הבאות: עירובין, פסחים, כתובות, יבמות, גיטין, נדרים, ביצה מועד קטן, תענית, בבא קמא, סנהדרין ושבועות. הגזירה שנגזרה על הספרים העברים בימים ההם ובעיקר על התלמוד, גרמה לכך, שהמסכתות עצמן נשמדו ולא נשארו אלא רק פירושי הרא"ש. והרי תולדות גזירה זו בקיצור: תחרות בין שני המדפיסים הנוצרים בויניציאה, מארקו אנטוניו יושטיניאן ואלויזי בראגאדין, בענין הסגת גבול בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם עם הגהות ר' מאיר קצינלנבוגין מפאדובה בוויניציאה ש"י-שי"א (1550-1551) גרמה בסופו של דבר להלשנות ולקיטרוגים על הספרים העברים ובעיקר על התלמוד. שלושה מומרים: יוסף מורו, חננאל די פוליניו ושלמה רומאנו (נכדו של המדקדק אליהו בחור) הלשינו בהשראת המדפיסים זה כנגד זה על התלמוד, שהוא מלא שיטנה וקללות על הנצרות והנוצרים. ועוד באותה שנה הוציא האפיפיור יוליו השלישי צו לשרוף את כל הספרים העברים. בראש השנה שנת שי"ד-1553 נשרפו ספרי התלמוד ושאר ספרים ברומא, והגזירה נתפשטה ברוב ערי איטליה הכפופות לאפיפיור; ואף נאסר להדפיס ספרים בעברית, איסור שנמשך עשר שנים. והאפיפיור פוילוס הרביעי הכניס את התלמוד לאינדכס של הספרים המוחרמים. אבל גם לאחר ששוב הותר לחזור ולהדפיס ספרים עברים לא הרהיבו המדפיסים עוז בנפשם לחזור ולהדפיס את התלמוד. במקומו התחילו להדפיס את הזוהר ושאר ספרי קבלה. וגם כשהרשה האפיפיור הנ"ל להדפיס את התלמוד בתנאי שתעבור עליו צנזורה ולא יזכר עליו השם "תלמוד", לא ראו המדפיסים אפשרות לחזור ולהדפיסו. הדפסת התלמוד עברה לתורכיה, פולין, שווייץ, גרמניה והולאנד, ולראשונה בלובלין, שאלוניקי וקושטא. דפוסים אלה לא השביעו את רצון הקונים וגם לא הספיקו ומו"לים חיפשו דרך להדפיס את התלמוד בבאזיל, עיר ואם במלאכת הדפוס בימים ההם. אבל חוקי הצנזורה הרומיים חלו גם על באזיל ולא קל היה לקבל רשיון להדפסת התלמוד. ורק בהשתדלותו הרבה של המדפיס המהולל, אמברוסיאו פרוביניאנו, שנתן את שמו למהדורה החדשה, מתן הרשיון בתנאי שצנזורים יעברו על הספרים בעיון רב. הממונה על הצנזורה היה מארקו מארינו מברישה, והוא ועוזריו עשו שמות בנוסח התלמוד, שכן מחקו, שינו והוסיפו הגהות כרצונם. המומחים היהודים, ובראשם המגיה הנודע, ישראל הזיפרוני, לא יכלו לשנות את "תיקוני" הצנזורים, ועל כל פנים לא במסכתות הראשונות. הדפסת התלמוד נמשכה שלוש שנים, משנת 1578 עד 1581, ונראה כי בזמן ההדפסה הגיעו לבית ההוצאה טענות כנגד ה"תיקונים", והצנזורה נחלשה במקצת. ובכל זאת לא נדפסה במהדורה זו מסכת עבודה זרה. והרי כמה מתעלולי הצנזורה הזאת: השם "תלמוד" נמחק ואסור היה להזכירו, ובמקומו בא "ש"ס" או "למוד". ועל בורותם של הצנזורים מעיד תיקונם במסכת שקלים ה, ג: אמרין למודיא לר' יוחנן במקום "אמרין תלמידיא לר' יוחנן", הצנזור הבין "תלמידיא" כתלמוד, ותיקנו כדרכם: לימוד. במקום רומי או אדום הדפיסו: פרס או ארם. במקום מין הדפיסו: צדוקי, וכדומה. בכמה מקומות בתלמוד הוסיפו את המלה "יהודי", כגון בפסחים מט, ב: אמר ר' יוחנן, (יהודי) עם הארץ מותר לקרעו כדג. ושם סט, א: (יהודי) ערל שלא מל ענוש כרת. וביבמות טב, ב: כל (יהודי) שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, במקום הנוסח הנכון: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה". פיסקה כזאת הייתה למבוכת רוחם של הנזירים הקתוליים. ואין קץ לשיבושים שבמהדורה זו. המדפיסים המאוחרים תיקנו כמה וכמה דברים אבל בכל זאת נשארו מ"תיקוני" הצנזורים הללו עד המהדורות האחרונות. ובמאה השבע עשרה הרבו להדפיס את התלמוד בתיקונים ובשינויים על יסוד מקורות שונים. אבל באיטליה וגם בארצות נוצריות אחרות היו לוקחים החל במחציתה השניה של המאה ה-16 מפעם לפעם את ספרי היהודים מתוך בתיהם, משמידים דפים שלימים או מוחקים בדיו כל מה שלא היה לפי רוח הכנסיה באותם הימים. ולשם כך נתחבר מעין "שולחן ערוך" לצנזורים. וכיוון שרובם היו מומרים ולא תמיד ידעו את לשון המדינה תוקנו עבורם "ספר הזקוק", היינו ספר הצנזורה, בעברית. והרי כמה סעיפים מספר זה, המיוחס למומר דומניקו ירושלמי, והוא היה נוהג לחתום גם בעברית בספרים שעבר עליהם לשם צנזורה: |
"כל מלת ע"ז אשר לא יובן ענינה בפירוש על הע"ז שכבר היתה בפרטות, יכתב במקומה עכו"ם, שר"ל: עובדי כוכבים ומזלות. אמנם אם יובן על הע"ז שהיתה קודם ביאת אדוננו, אין בזה כלום... כל שם גוי גויים, או נכרי נכרים, אם יובן בענינו שום גנאי וחרפה ודופי בגוי ההוא, ימחק ויכתב במקומו: עכו"ם. אמנם אם הוא בנושא של דין מדיני העברים, כמו דיני שבת ומאכלות אסורות ויין שנגע בו גוי וכדומה לזה, אין בזה כלום... כל שם משומד, כשאינו מדובר על דבר מה לחרפה לו, ימחק ויכתב במקומו : עכו"ם. אמנם אם הוא יזכר לחרפה לו ימחק לגמרי... כל שבח שמשבח אומה ישראלית, אשר ימשך ממנו חרמה לנו ויובן בזמן הזה, ימחק כל הענין כולו... כל מקום שמפרט ענין המשיח, שאומר שעדיין עתיד לבוא או שעדיין עתיד להיות שום דבר מעניניו, ימחק לגמרי. ובכל מקום שמזכיר שני משיחים או שמפרש בפירוש משיח בן יוסף או משיח בן אפרים, ימחק לגמרי. כל מקום שאומר, שהקב"ה מצטער על אבדן של ישראל, ימחק לגמרי... כל מקום שמזכיר שום א' מהם, מאותם שהיו אחר ביאת אדוננו, בשם קדוש וצדיק או שמזכיר קהלה בשם ק"ק או עדת ה', כל זה ימחק"... |
|
ומחבר הכללים הללו קיבל הרבה דברים מן הכללים שנהגו בהם הצנזורים במהדורת באזיל. והרי ברוח זו תיקן הצנזור בברכות ג, א: מה לו לאב שהגלה את בניו במקום: "אוי לו לאב שהגלה את בניו". ומעניין כי גם המצאת הצנזורה, "עכו"ם" במקום נכרי או גוי, נפסל בזמנים שונים, כי הנוצרים אמרו שהיהודים מתכוונים גם בזה לנוצרים בפרשם: עכו"ם - עובדי כריסטוס ומרים...
והגיעו דברים לידי כך, שבמשנה אהלות פי"ח מ"ט: ומזרח עכו היה ספק, וטהרוה חכמים, הבינו הצנזורים "עכו" כקיצור מעכו"ם ותיקנו: ומזרח נכרים (מהדורת אמשטרדם תע"ו ועוד), ובמהדורת קארעץ תקס"ו הדפיסו בפירוש: "ומזרח עכו"ם"... אבל כל התעתועים הללו והדומים להם לא הצליחו והתלמוד חדר לישיבות ולבתי הלומדים, שידעו בדרך כלל מה לקרב ומה לרחק. בהולאנד התחילו מדפיסים להדפיס את התלמוד גם בתבנית ספר-כיס, ומהם למדו לעשות גם בארצות אחרות וכמו כן נדפס התלמוד גם בכרך אחד (רק עם פירוש רש"י). לגוף התלמוד ולפירושים הקלאסיים נוספו במשך הדורות פירושים והגהות נוספים, ובסופו של דבר זכינו למהדורה המושלמת שיצאה לאור בדפוס האלמנה והאחים ראם, וילנה תר"ם-תרמ"ו (1886-1880), שנדפסה לאחר מכן כמה פעמים, ובשנים האחרונות בדפוסי צילום בגרמניה, באמריקה ובישראל. דפוסי- צילום נודעים גם ממהדורות אחרות. התלמוד תורגם לגרמנית וגם לאנגלית ובחלקו גם ללשונות אחרות. במדינת ישראל התחילו לתרגם כמה מסכתות גם לעברית, ואף מכינים מהדורה חדשה של התלמוד על יסוד כתבי יד ודפוסים ראשונים עם פירושים חדשים. והמשנה אף היא נדפסה במהדורות רבות, עם פירושים ובלי פירושים, והחל במהדורת קושטא ת"ו-1646 גם בניקוד. מאז נדפסו המשניות בנקודות גם בהולאנד, איטליה ופולין ונתחבבו על הקהל. במשנה המנוקדת דפוס ויניציאה תס"ד-1704 מסופר על לימוד המשנה בוויניציאה: "רובם ככולם מחכמי העיר הנ"ל יודעים שיתא סדרי משנה בעל פה ולומדים בתדירה". המהדיר, ישראל איסרל ב"ר אליקים געץ, מתנצל בהקדמתו על שגיאות אפשריות במהדורתו ואומר: |
"ואחת היא שאלתי מאת המעיין במשניות הנכבד הזה, שאם ימצא איזה שגיאה לא יחשוב עצמו רואה וחוזה, ולאמר בי העון תולה, כי אומר הסיבה ואזניכם אגלה,. כאשר ידוע ומפורסם שבעלי דפוס לא מבני ישראל המה אשר מתורתנו ילמדו, וביום השבת יעריכוהו, שאי אפשר לתקן את אשר עוותוהו, כי מי יבא אחרי שכבר עשוהו. ואם ימצא אחד מאלף איזה שגיאה, יתבונן טרם יעשה מחק או גרד, אם לא על פי בקיאים נאמנים כי לאו כל האדם בקי בנביאים ראשונים ובנביאים אחרונים, שראיתי כמה מופלגים שהמה סיני ועוקרים הרים, מחכמת הדקדוק המה זרים... ו' סדרי משנה זהו תורה שבעל פה נתן הקב"ה למשה בארבעים ימים, ולנו ציוה להגות בו לילות וימים, להיות בפינו שנונים, ולא לכתבם בשום ספר וגווילים, כי על פי הדברים האלה כרת אתנו ברית נאמנים. וכל מי שיודע ו' סדרי משנה בעל פה יזכה לישב בעולם הבא אצל נביא וצופה, והשם יזכני גם אותי להיות, מכת היושבים בעטרה, פני עוטה אורה".
|
|
מהדורה חדשה, המנוקדת על ידי ח. ילון ומפורשת על ידי ח. אלבק, יצאה לאור בהוצאת מוסד ביאליק ודביר בשנים תשי"ב-תשי"ט (1959-1952).
וניתן לומר, כי לא היו ימים טובים להפצת המשנה והתלמוד כימנו אלה בישראל. |
