ירושלים בימי בית שני

ד"ר דוד פלוסר

מחניים, גיליון נ"ח


תקציר: תאור מעמדה של ירושלים בתקופת בית שני. בתקופה זו היתה העיר מרכז רוחני
של היהודים בארץ ובגולה, והיתה העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל.

מילות מפתח: ירושלים, בית שני


נראה שבימי בית שני נודעת לירושלים חשיבות גדולה מזו שהייתה בימי בית ראשון, ולכך היו סיבות הרבה, אולי הסיבה העיקרית שבגללה נחשבה העיר ירושלים בלב העם לחשובה יותר מבימי בית ראשון נעוצה בכך שבימי בית שני, בימי אנשי כנסת הגדולה, אבד לישראל יצר עבודה זרה, ועל כן לא עבדו כבר אבותינו את האלילים במקומות פולחנם ואף עבודת הבמות נעלמה וכן בוטלו על-ידי הרס מלכות ישראל מקומות הפולחן אשר בה. אם כן, בימי בית שני התרכזה כל עבודת אלהי השמים בבית מקדשו שבירושלים. בכלל, יש לומר שחשיבות ירושלים בימי בית שני לא הייתה בדרך כלל מושג עצמי, אלא היתה כרוכה בכבודו של בית תפארתנו שעמד בתוכה. בית המקדש עמד אז במרכז המחשבה היהודית ועל כן היתה העיר ירושלים עיר האלהים. עליית הרגל לירושלים חיזקה אז לא רק את התודעה הדתית, אלא אף את התודעה הלאומית של עם ישראל ועל כן הייתה ירושלים מקום מפגש של כל העם. ונוסף על כך, עם ישראל לא ישב אז רק בארצו, אלא היה אף מפוזר בין אומות העולם, וכל היהודים האלה ראו בבית המקדש מקום אלהיהם, ועל כן ראו בירושלים את מרכזם הרוחני. הדבר הגיע עד לידי כך שהפילוסוף היהודי הדגול, פילון מאלכסנדריה שהיה עד כדי כך קרוב לתרבות יוונית, עד שחילק את האנושות ליוונים ולבארבארים ואשר נלחם, יחד עם חבריו על האמנציפאציה של היהודים באלכסנדריה, אמר למרות זאת שמולדתו היא אלכסנדריה, אך ירושלים היא עיר ואם שלו! ועוד שתי עובדות העלו את חשיבות ירושלים בימי בית שני: תורת ישראל הפכה אז לדת, הודגשו אז התכנים הכלליים של תורת ישראל, הודגש הרעיון שאלהי ישראל הוא האל האחד והיחיד, בורא העולם, ועל כן הייתה בעיני ישראל ירושלים העיר היחידה שבה עובדים את האל האחד והיחיד. מתוך הדגשת הצד הכלל-אנושי של היהדות רבים מאומות העולם נכנסו תחת כנפי השכינה, אולם גם כאלה שלא קיבלו את תורת ישראל ממש, התקרבו אליה וקיבלו את אלהיה, ועל כן אף רבים מאומות העולם עלו לירושלים לבית האלהים. אולם גם אלה מאומות העולם שלא קיבלו את תורת ישראל ואשר לא עזבו את אליליהם, ראו באלהי ישראל אל גדול וחשוב וממילא ראו את פולחנו בירושלים בעין יפה; על כן ראו גם אלה שנשארו בטעותם בירושלים עיר הקודש Hierosolyma שלם הקדושה ( hieros ביונית מובנו קדוש). נכון אמנם שאלה מן הגויים אשר התנגדו להשקפה שהפולחן של ירושלים הוא ענין קדוש, באו והמציאו "פירוש" אחר לשם ירושלים וטענו ששמה בעצם Hierosyla שוד הקודש, אך רוב אומות העולם היה להם רגש כבוד כלפי עיר אלהי היהודים.

כדי לעמוד על יחסם החיובי של אומות העולם אל ירושלים, נאה להביא כדוגמה מובהקת את דברי החכם היווני המהולל, הוא היקאטאיוס איש אבדירה, החי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה הרגילה, זאת אומרת בראשית התקופה שאחר מות אלכסנדר מוקדון, התקופה הנקראת בפי החכמים התקופה ההלניסטית. היקאטאיוס היה בפמליתו של יורשו של אלכסנדרוס, תלמי הראשון, מלך מצרים בשנת 312 לפני הספירה ואז פגש היקאטאיוס קבוצת גולים יהודים שירדו מרצונם למצרים ובראש הקבוצה הזאת עמד חזקיהו הכהן. החכם היווני משבח את תכונותיו האישיות של הכהן, את השכלתו ואת כשרונותיו המדיניים, החכם היווני ראה שחזקיהו כינס כמה מן הגולים וקרא לפניהם ספר שבו רשומים קורות ראשיתם וחוקיהם של היהודים, הרי הוא ספר התורה, מכהן זה קיבל כנראה היקאטאיוס את הידיעות על מנהגי היהודים ועל ירושלים שהוא מספר אותן להלן. אנו קוראים בין השאר שבחים על ירושלים העיר היפה והגדולה, בה יושביה היהודים מימי קדם ומספרם רב מאוד. יש אמנם ליהודים מקומות בצורים וכפרים רבים אך עיר בצורה יש להם רק אחת ומהלכה כחמשים איצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש והיהודים קוראים לעיר זו ירושלים. באמצע עיר זו נמצא בית המקדש שהיקאטאיוס מוסר את מידותיו, מזכיר את אש התמיד, את המזבח ואת המנורה, מדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המקודשת לעבודת אלילים ואף מזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים יין בבואם אל ההיכל. החוקרים רואים בדברי היקאטאיוס האומר שבית המקדש עמד במרכז העיר טעות הנובעת מתוך כך שהיאקאטאיוס, שכנראה רק שמע על ירושלים ולא ראה אותה, שיער שהמקדש הוא במרכז העיר כפי שזה היה נהוג בהיכלות אליליים שבערי יוון, אולם לי נראה שהטעות המדומה של היקאטאיוס, מקורה בדברי חזקיהו הכהן שסיפרו לו עבור היהודים, עירם ומקדשם; הרי עיני היהודים ראו ורואות תמיד את בית המקדש במרכז העיר, למרות שלא עמד שם, כי הרי בית המקדש בודאי עומד במרכז הרוחני (אם מותר לומר כך) של ירושלים, מובן שדברי היקאטאיוס על היהודים ועל ירושלים האוהדים ביותר, עוררו חשד החוקרים המודרניים אשר מתוך סיבותיהם הם לא יכלו להבין איך זה קרה שסופרים יוונים רבים, אשר לא היו מתיהדים, הפליגו בשבחו של עם ישראל, היכלו ועירו; הם לא הבינו שאומות העולם כיבדו את עמנו, את מקדשנו ואת ירושלים מתוך ההכרה שאנחנו עמו של אל גדול, גיבור ונורא, עושה שמים וארץ ושירושלים היא עיר הקודש, עיר אלהי ישראל היות והחוקרים לא עמדו על יחסם זה של היוונים עובדי עבודה זרה אל עמנו, חשבו שדברי היקאטאיוס זיוף מגמתי יהודי הוא, כשהיהודים ביקשו לתלות את שבחם העצמי באילן גדול של יווני מפורסם. אולם קם בקרבנו חוקר יהודי דגול שישב בקרבנו ובירושלים עיר הקודש, הוא יוחנן לוי, אשר ביטל את טענות הטוענים ומעתה מוחזק תיאור ירושלים של היקאטאיוס לאמיתי.

יוחנן לוי טען בצדק שאילו דברי היקאטאיוס היו זיוף, הרי היקאטאיוס המדומה לא היה מספר על ירושלים מפי השמועה, אלא היה אומר ולשם חיזוק שבח ירושלים, שהוא בעצמו ביקר בה וזכה לחזות בהדרה. כי הרי יש לנו דוגמה אחרת, חיבור יווני שחובר באלכסנדריה של מצרים על-ידי יהודי יווני שהושם באמת בפי יווני, הוא איגרת אריסטיאס, ששם מתוארת ירושלים כאילו ראה אותה אריסטיאס עצמו. ספר קטן זה מספר את הסיפור הידוע על תרגום שבעים הזקנים שתרגמו, בצו מלך מצרים את התורה מעברית ליוונית והנה דברי איגרת אריסטיאס על ירושלים:
"בבואינו אל המקומות ההם, ראינו את העיר היושבת בטבור כל ארץ היהודים והיא על הר גבוה ונישא, בראשו נוי מקדש נהדר, ושלוש חומות שגבהן יותר משבעים אמה והרוחב והאורך מאתים לבניין הבית.."

ולאחר שהמחבר היהודי תיאר תיאור מענין את בית המקדש ואת הדרו ואת עבודת הכהנים הזריזים, הוא ממשיך בתיאור מבצר ששמר על בית המקדש שאינו כנראה אל חקרא, אותו המבצר שהיה בימי אנטיוכוס אפיפנס ואחריו בימי המתיוונים. תיאור זה של המבצר מעניין ביותר, היות והוא מראה, עד כמה דאגו אבותינו לאמצעים צבאיים למען שמור את המקדש ואת ירושלים:
"למען דעת הכל עלינו לבירה אשר על-יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל-יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר ואשר נתנו לארץ מולדת אותות גדולים על נאמנותם; אלה אין להם רשות לצאת מן הבירה זולתי בחגים, ואף אז רק חלקים חלקים, ואין רשות להביא כל איש. וזהירות גדולה ינהגו בזה, אף אם העומד בראש נתן רשות להביא אדם לשם ראיה, כדבר הזה היה גם בנו: בקושי ובלי כל נשק הביאו אותנו שנינו לראות בהבאת קרבנות; הם אמרו שהתחייבו בזה בשבועה, ובאמת נשבעו כולם, והם חמש מאות איש לבלתי הביא לבירה יותר מחמשה אנשים בבת אחת. ועל כרחם ינהגו כולם בשעת השבועה. במשפט אלהי; כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומיסדה חיזקה ככה לבטחון המקומות האמורים".

אחרי שמחבר איגרת אריסטיאס סיים את תיאור המבצר שעל יד היכל ירושלים, תיאור שיש בו עניין לנו לאחר שלבנו פתוח שוב לעניינים צבאיים וענין הבטחון, ממשיך המחבר בתיאור ירושלים ואומר:
"ומדת העיר מצומצמת והיא כארבעים איצטדיון בהיקפה, עד כמה שאפשר לשער, ולה מעמד מגדלים כתיאטרון והמעברות הנראים התחתונים והבינונים המוצאים, המקומות ההם שפוע להם כי העיר נבנתה על הר..."

אחר-כך בא המחבר היהודי לתרץ לקוראים היווניים את הקושיה ולמה ירושלים גודלה כלפי הערים היווניות וביחוד כלפי אלכסנדריה מצומצם ודבריו יש להם כיום טעם אקטואלי מאוד: ארץ היהודים היא רבה וטובה מאד ויש צורך לעבד את כל האדמה הזאת וכמובן אף את חלקיה ההרריים, "וכשהדבר נעשה הכל נעבד ויש שפע בכל הארץ. אבל בערים שהן גדולות ועושרן מרובה, יושביהן מתרבים ואינם דואגים לארץ כולה. כי כולם לבם פונה לשמחת החיים. "ככה הוא אף באלכסנדריה העולה על כל הערים בגודלה ובהצלחתה", אולם על ידי זה מוזנחת שם החקלאות, היות והאוכלוסיה החקלאית של הסביבה משתקעת בה, אם כן, לדעת מחבר אגרת אריסטיאס, ירושלים אינה מגיעה לגודל כה רב מתוך טעמים כלכליים, מתוך דאגה לחקלאות ופיתוח הארץ, ברור שדבריו אינם מדוייקים ושאין לראות בגודלה של ירושלים עניין מכוון, אולם נכון שמחבר הוציא כאן מסקנות מן המצב הקיים בימיו: עיר ירושלים ישבה בסביבה חקלאית מובהקת ואף יושביה או לפחות חלק מהם עסק בחקלאות: גנים רבים סובבוה ובהם עצי פרי והעיר לא הייתה כאחת הערים היווניות על תרבותן העירונית, אלא במידה שאוכלוסיה לא חיו מעבודת בית המקדש ומן ההכנסות שהביאו עולי הרגל ומן המלאכה, עסקו בעבודת אדמה או הם בעצמם או על-ידי עבדים ומשרתים.

לפני שנדבר על המשמעות ההיסטורית של מצב גיאוגרפי וכלכלי זה, עלינו עוד לשאול מתי חי אותו יהודי אלכסנדרוני שמתוך חיבורו, היא איגרת אריסטיאס, הבאנו את דבריו על ירושלים. התשובה אינה קלה, אך נראה שהוא חי בימי שיא פריחת מלכות בית חשמונאי, בימי שמעון בן מתתיהו החשמונאי, שר-עם-אל, כהן גדול של ההיכל אשר בירושלים. יש להניח שלמרות שהמחבר מתאר כביכול את ירושלים של ימי תרגום שבעים הזקנים, הוא מתאר את ירושלים של ימיו, של ימי בית חשמונאי.

אולם נחזור למצבה הכלכלי של ירושלים. ירושלים הייתה העיר הגדולה היחידה של עם ישראל בימי בית שני, רוב הערים האחרות הראויות לשם זה היו בידי היוונים ואם בית חשמונאי פרץ הימה, הרי עליו היה לסמוך על התושבים היוונים של נמלי הים, ביחוד על תושבי אשקלון, למרות שאין כמובן לומר שבעסקים חשובים של מסחר ימי לא עסקו גם יהודים. עובדה היא שעל-ידי כך שה' בחר דווקא בירושלים היושבת במרחק מן החיים הכלכליים הסוערים והמתפתחים של העולם היווני, היה בכך גורם חשוב לשמירת האופי הדתי המיוחד של עם ישראל, שהרי סכנת ההתייוונות הייתה פחות גדולה אצל עם שהעיר היחידה שלו מרוחקת מן הכוחות המכריעים לטובת ההתיוונות, נכון אמנם שבעלי אחוזה מתיוונים, הם בני טוביה, הצליחו בתקופה שלפני מלחמות החשמונאים לתפוש מקום בחייה הפוליטיים של ירושלים, אולם למרות זאת היו אנשים אלה לא אנשי ירושלים ממש. נכון אמנם שהכהנים הגדולים כמו יאסון ומנלאוס וחבריהם ניסו להפוך את ירושלים או לפחות את חלק ממנה לעיר יוונית, אולם בשעת ההאבקות לא עמדו לצדם של המתיוונים נסיבות חברתיות כלכליות, כי הם לא יכלו לטעון שאי-השתלבות של ירושלים לתוך רשת התרבות והציביליזציה היוונית מפריעה לפיתוח העיר, היות והעיר מטבעה ובגלל מקומה הגיאוגרפי לא התאימה להיות לאחת הערים היווניות הפורחות, אם כן, בגלל מקומה של ירושלים היו צריכים המתיוונים להלביש את שאיפותיהם האנוכיות באיצטלה של אינטרסים דתיים ופוליטיים, והרי ברור שגילו בזה את חולשתם; אם המאבק בין תורת ישראל לבין דעותיהם של המתיוונים נערך בשדה הקרב של הדת, הרי ידיהם של בית חשמונאי וקהל החסידים הייתה על העליונה, ומבחינה פוליטית נתגלתה אחר-כך לעיני כל חולשתם של מלכי יוון שבהם ראו קודם המתיוונים את הכוח הפוליטי המכריע. מכל האמור ברי שהיה שכר היסטורי ממש בבחירת ההשגחה דווקא בירושלים כמרכז היחידי של עם ישראל ותורתו. ושמא עלינו לשאול; אם גם כיום תבוא תורת ישראל על שכרה מפני שעיר הבירה של מלכות ישראל המתחדשת היא דוקא ירושלים מקום תורה ולימוד המרוחקת מן החיים המודרניים החילוניים? אולם על שאלה זו, שחבל שעלינו לשאול אותה לא רק לגבי תקופת בית חשמונאי, אלא אף לגבינו אנו, נקבל בוודאי תשובה בשנים הבאות או בדורות הבאים.

אם כן, בתקופת בית חשמונאי הייתה ירושלים מחוז חפצם של לוחמי מלחמת ה' ומכשנפלה המובלעה היוונית האחרונה שבה, היא החקרא, נתחדשה עצמאות ישראל. ירושלים הייתה אף מרכז ההתנגדות נגד אותם יורשי מתתיהו בן יוחנן החשמונאי אשר הלכו בדרכים רעות. העיר הייתה לא רק מקום לריב ולקטטות, אלא מלחמות ממש, מלחמות אחים ובזה פעמה רוח היהדות אפילו באותו העקום שאנו מכירים אותו מימי מרד נגד אדום - היא רומי - אולם זאת יש לומר לטובת הקנאים: חירות ישראל וחירות ירושלים היה בשבילם מושג אחד.

אולם נשכח לרגע את עצבון לבנו על נפילת ירושלים ומקדשה ונחזור לתקופת זהרה בימי בית שני, ירושלים היתה אז עיר החכמה היהודית ועיר התורה - בן-סירא, כהן שלם, אשר בעצמו לימד בירושלים בבית מדרשו חכמה ודעת שם בפי החכמה את המלים הבאות:
מעולם מראש בראני ועד עולם לא אחדל
במשכן קודש לפניו שרתי ובכן בציון התיצבתי
בעיר אהובה כמוני נחתי ובירושלם ממשלתי
ואשריש בעם נכבד בחלק ה' נחלתו.

נכון אמנם שלא כל החכמים ישבו בירושלים, או לפחות לא היו בוודאי כלם מאנשי ירושלים, אולם ירושלים היתה המרכז של החכמה היהודית ותורתה, עד שהמושג "חכמי ירושלים" היה למושג ואין זה מקרה שסופרו סיפורים על כך איך הצליחו חכמי ירושלים לעלות על חכמי אתונה. לכולם ידועים חכמי ירושלים היושבים בימי הבית בלשכת הגזית ובגלל החכמה והתורה שנלמדה בירושלים עזבו אנשי יוון את פרותיהם ואת הצאן.

אולם למרות כל התכונות היפות האלה של ירושלים, החשיבות העיקרית של העיר היתה במקדשו, מקום שכינתו של ה' קשר זה ברור כבר מתוך העובדה שבני ישראל חולמים עד היום לא רק על בית המקדש של מעלה, אלא אף על ירושלים של מעלה. אולם המתח הרוחני המתבטא בתפיסה זו שאכן קיימת הקבלה בין החשוב והיקר שבעולם של מטה לבין העולם של מעלה הוא רק אחד הביטויים האופייניים של אותה הערגה לשלימות שהיתה אופיינית בשביל אבותינו בימי בית שני, אותה הערגה שהם העניקו לעולמה הרוחני של היהדות בכלל. אותה הערגה גרמה גם לכך שיהודי תקופת בית שני לא ראו בעירם ובהיכלם את הקיום המלא של מה שביקש לבם, וערגה זו ניזונה הייתה לא רק מחזון הנבואה המקראית ומן התמונה הזוהרת של תקופת בית ראשון שנצטיירה לעיני ישראל של תקופת בית שני ערגה זו לא היתה רק ביטוי לגעגועים לעבר, אלא גם ביטאה את התקווה לעתיד של אחרית הימים השלם יותר המזהיר יותר, ובערגה זו היתה תמיד קשורה תמונת בית המקדש של אחרית הימים עם ירושלים של אחרית הימים. הרי עם ישראל היה מפוזר בין האומות ותקופת קיבוץ גלויות מלאה טרם נתקיימה (כמו שהיא נתקיימה עד היום). ולאן יתקבצו בני ישראל? לירושלים עיר הקודש שה' יוסיף לה הדר והוד. הרי החל מימי אנשי כנסת הגדולה התפללו בני ישראל בתפילת העמידה על כך שה' יבנה את ירושלים ואת בית המקדש יחד בניין מושלם יותר. לעדות תפילת העמידה מצטרפת, בין השאר העדות של אותה התפילה שנשתמרה בנוסח העברי של ספר בן סירא, אותה התפילה שהדים של תפילת העמידה ניכרים בה. בתפילה קדומה זו נאמר בין השאר:
"הודו לגואל ישראל...
הודו למקבץ נדחי ישראל....
הודו לבונה עירו ומקדשו",

ובן סירא עצמו, האיש החושד בכל חזון והתעוררות מתפלל בתפילתו שעניינה תקוות ישראל לאחרית הימים:
אסוף כל שבטי יעקב ויתנחלו כימי קדם
רחם על עם נקרא בשמך ישראל בכור כיניתה
רחם על קרית קדשך ירושלם מכון שבתך
מלא ציון את הודך ומכבודך את היכלך!
אם אפילו בן סירא האיש הרציני והספקן מצא בספרו מקום לדבר על הדרה של ירושלים על אחרית הימים, אין פלא שסופר עברי אחד מימי מלכות פרס דיבר על ירושלים של אחרית הימים מתוך התלהבות גדולה יותר: הסופר הוא מחבר ספר טוביה. הוא מדבר פעמים רבות על קיבוץ גלויות של אחרית הימים ועל בניין ירושלים והוא חוזה בדמיונו את ירושלים הנפלאה של ימות הגאולה השלמה:
"ירושלים תבנה ספיר וברקת וחומותיך אבני חפץ ומגדליך ושורותיך זהב טהור, ורחובות ירושלים רצופות שוהם ואבן מאופיר, וכל חוצותיך יאמרו הללויה ושבחו לאמור: ברוך האלהים המרומם לעולם ועד".

מובן איפוא שחזונה של ירושלים של אחרית הימים בגילגולים השונים והמשונים עורר את אנשי ימי בית שני ועל כן קיוו כנראה הקנאים שירושלים אינה יכולה ליפול בידי אויב, דווקא בטחון זה שלל הקנאים היה אחד הגורמים לנפילת ירושלים וחורבנה, אולם התקווה לשוב לירושלים לא עזבה את ישראל.