תמצית: המאמר סוקר את הסיבות ההיסטוריות לחגיגת ר"ה במשך יומיים, ואת הקשר שבין יומיים של חג לביטול התקיעות בר"ה שחל בשבת. |
"ובחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כ"ט, א).בכל זאת חוגגים אותו בזמננו בכל מקום, אפילו בארץ ישראל, כיומיים של חג. בזה שונה ראש השנה מכל שאר החגים, שאין יום השני שלו דומה ל"יום טוב שני של גלויות" של שאר החגים. הסיבה לכך היא שראש השנה, בניגוד לשאר החגים, בא בתחילת החודש. בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, אי אפשר היה לדעת מראש שיום השלושים של אלול ייקבע כיום הראשון של תשרי. הכל היה תלוי בעדות על ראיית הירח החדש. אם היו באים עדים ביום השלושים באלול והיו מעידים לפני בית הדין הגדול שראו את הירח החדש בלילה שבין כ"ט אלול ליום השלושים, ואם היו מספיקים לגמור את בדיקת העדים ביום השלושים, אז היה ראש בית דין אומר "מקודש" ("וכל העם עונין אחריו: מקודש, מקודש", ראש השנה פ"ב מ"ז), והיו קובעים את יום השלושים של אלול כיום הראשון של תשרי, - היינו, כיום החג של ראש השנה. אבל אם לא היו באים עדים, או אפילו אם באו ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשכה, מאיזו סיבה שהיא, נעשה חודש אלול מעובר, ויום הראשון של תשרי שהוא ראש השנה היה נקבע ליום המחרת (שם ראש פ"ג).
"מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב"ד אי אפשר להן לדעת ועל כורחן הולכין אחר רוב שנים".אבל תוספות שם ד"ה ועל חולקים על רש"י ואומרים:
ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה ובפ' בכל מערבין שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דלמא עברוה לאלול).יוצא לפי כל זה שאפשרי מאד הדבר שגם בירושלים בזמן המקדש, או אחרי כן בכל מקום שהיו קובעים את מקום ישיבת הועד לקבל את העדים ולקדש את החודש, שיהיו חוגגים לפעמים יומיים של ראש השנה. וזה בזמן שראש השנה לא התחיל אלא ביום הל"א של אלול, אחרי שציפו בכל יום ל' באלול לביאת עדים ושמרו עליו בקדושת חג, ולא הגיעו עדים. או הגיעו ולא הספיקו לומר "מקודש".
"מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר".המצווה המרכזית של ראש השנה היא תקיעת שופר. והנה בזמן שראש השנה חל בשבת - כמו השנה - אין תוקעים בשופר כלל ביום הראשון. (לפי הלוח שלנו רק היום הראשון של ראש השנה יכול לחול בשבת), חיפוש הטעם לביטול מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת העסיק את חכמי התלמוד, בפרט שאין תקיעת שופר מלאכה אלא חכמה (ברייתא של דבי שמואל, בבלי ר"ה כט, ב). רבא (שם) מביא, אפוא, את דברי רבה להסביר ביטול מצווה זו: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברה"ר. אין ביטול מצווה זו אלא גזירה שמא יבוא אדם לעבור על איסור הוצאה בשבת. גזירה מפורסמת זו, הנקראת על שם רבה - "גזירה דרבה" - היא ההסבר של הבבלי גם לביטול מצות לולב בשבת של סוכות ולמניעת קריאת המגילה בפורים שחל בשבת.
"א"ר שמעון בן יוחאי ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חדש. דא"ר שמעון בן יוחאי "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אישה" (במדבר כט, א-ב, ושם הלשון המדויק הוא "ועשיתם עולה"), מקום שהקורבנות קריבין".ונראה שאין רשב"י בא להגביל תקיעת שופר בשבת למקדש בלבד (כמו שמבינים את דבריו בעל ק"ע והפ"מ), אלא כוונתו היא להצביע על כך שבמקום שזמנו של חודש ידוע יש לתקוע בשבת, ובודאי במקדש ידוע, שהרי מקריבים שמה את קורבנות מוסף של היום. אם כן, בכל מקום שיודעים בקביעת היום צריכים לתקוע, אבל למעשה אין זה אלא בירושלים. שהרי אין השלוחים יוצאים להודיע על קביעת החודש עד צאת היום, ואין אפשרות לדעת בוודאות את קביעת היום, כדי לתקוע בו, אלא בירושלים ובערים שבתוך תחומה.
"ר' סימון מפקד לאילין דמחשבין יהבון דעתכון דלא תעבדין לא תקיעתה בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואין אדחקתון עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא (ר' סימון צווה לאלו שמחשבים [את סדר קביעת החדשים בשנה]: תנו דעתכם שלא תעשו שתקיעת ראש השנה תחול בשבת [שאז יהיה צורך לבטל מצות תקיעת שופר בגלל השבת], ולא שערבה [יום הושענה רבה] תחול בשבת [שאז לא יוכלו לקיים את המנהג של חיבוט ערבה]. ואם תהיו דחוקים [לפי חשבון הלוח לעשות או זה או זה], תעשו לבטל תקיעת ראש השנה [שיימנעו מלתקוע כשחל ראש השנה בשבת], ואל תעשו לבטל את מנהג חיבוט ערבה [שיום הושענה רבה יחול בשבת ויבוטל מנהג חיבוט ערבה"]).התוספות (סוכה מג, ב ד"ה ל"א) מביאים מאמר זה של הירושלמי, ונותנים כמה הסברים מדוע חשוב יותר לשמור על חיבוט ערבה, שהוא רק מנהג, שלא יבטל, מאשר לשמור שלא תיבטל תקיעת שופר, שהיא מצווה מן התורה. אחד מהטעמים שנותנים הוא שערבה היא יום אחד, ואם תתבטל בשבת תתבטל ממילא לכל אותה השנה; אבל תקיעת שופר נוהגת יומיים, ואם תתבטל בשבת, לא תתבטל לכל אותה השנה, שהרי כולם תוקעים ביום המחרת.
"ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' מפני שהוציאו ברשות. מקבלת אישה וכו' ומחזירתו למים בשבת. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין וכו'".גם בזמן האמוראים בארץ ישראל היו נוהגים ליטול ביום ראשון שחל בשבת, כמפורש בירוש' עירובין סוף פ"ג:
"ר' אבהו אזל לאלכסנדריה ואטעינון לולבין בשובתא וכו'. ואפילו אחרי חתימה התלמוד נהגו כן, כמפורש בחילופים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל (תה"ג הרכבי 593").רואים, אפוא, שבמקום שלא שמרו אלא על יום אחד בקדושת החג לא ביטלו את מצות לולב מן התורה. מותר להניח, אם כן, שגם בראש השנה לא היו מבטלים מצות תקיעת שופר מן התורה לו היו בקיעים בקביעת החודש וגם לא היו קשורים למנהג אבותיהם. אמנם היום אנחנו גם בארץ ישראל נוהגים מנהג בבל בזה שאין אנחנו נוטלים לולב ביום ראשון של סוכות שחל בשבת, אף על פי שאין אנחנו שומרים אלא על יום אחד של חג. אבל אין בזה שום אסון, לפי כל מה שהסברנו, שהרי אין מצות לולב בטלה. כבר תיקן ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל בכל מקום שבעה ימים זכר למקדש (ר"ה פ"ד מ"ג), ואין שנה שאין נוטלים לולב ששה ימים.