זמן שמחתנו

פרופ' דוד פלוסר

מחניים ע"ד, תשכ"ג


תקציר: השמחה הדתית לגווניה השונים, השמחה היא כחלק בלתי נפרד של כל דת ושל כל
חוויה דתית קיימים הבדלים בשמחה בין דת ישראל לדתות אחרות.

מילות מפתח: חוויה דתית, שמחה.


לא נדון הפעם למה דווקא חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו לא ננסה להסביר את שמחת העבודה ושמחת גמר העבודה החקלאית והערך הדתי שיש בעבודה ובסיומה המוצלח; לא ננסה להדגיש את המוטיב הלאומי-דתי של החג; לא ננסה גם לעמוד על תולדות השמחה והשמחות בישראל בקשר לסוכות ואפילו לא על המנהגים השונים והמשונים שבחג זה, ועל הערך החברתי של השמחה בחגי ישראל ובשמחה שבסוכות בפרט, למרות שדבר זה מאלף ועשוי היה להיראות בעיני הקורא ולהתקבל על דעתו, היות והיסודות הנקראים סוציולוגיים אהובים משום מה היום על הבריות. גם לא ארבה בדרשות בקשר לחג הסוכות, אף כי חג זה יש לו משמעות מיוחדת ועמוקה יותר, משזה נראה במבט ראשון. אדבר רק על השמחה מתוך נקודת ראות של הדת בכלל ומתוך נקודת הראות של תורת ישראל בפרט. אגע בבעיות יסוד של תורת ישראל הקשורות במישרין ובעקיפין בעניין השמחה הדתית, כי רבים היום בישראל הטועים בעניינים אלה. נראה לי שאם נצליח לעמוד על עניין השמחה בתורת ישראל מבחינה עיונית, הרי נעזור לרבים להבין את משמעותה של תורת ישראל עצמה. הבנת משמעות תורת
ישראל והסרת הקשיים המדומים בהבנה שהזמן גרמם, הרי יש בה חשיבות מיוחדת בדורנו. לכל אחד ואחד מותר אמנם להחזיק את תורת ישראל מתוך הבנתו שלו, אולם חיים כאלה של שמירת מצוות הקשורה בטעות שבהבנה, הם, לפחות לדעתי, עניין פרטי של האיש; אולם ברגע שמפיצים דעות שאין בהן ממש, שכאילו משמשות לשמירת המסגרת הדתית של היהדות, הרי ברגע זה, במיוחד בתקופתנו, בה רוב ישראל בארץ ובעולם רחוקים פחות או יותר מהבנת וידיעת תורת ישראל, הפצת דעות מוטעות על עיקרי תורת ישראל יש בהן מן הסכנה הגדולה ביותר להמשך קיומה של התורה בקרב המוני בית ישראל. ראשית קיימת בדעות דתיות בלתי-נכונות סכנה כשלעצמה, כי הרי, כפי שידוע, אחר היסודות המשותפים לדת, למדעים ולפילוסופיה הוא יסוד האמת, הנכונות, כי ה' הוא אמת. מכאן נובע הטעם השני שבגללו דעות המבוססות על משפטים קדומים מזיקות לקיום התורה והמצוות: אם אפיץ דעות כאלה ברבים, הרי בזמן מן הזמנים יתברר לאלה המושפעים על ידך, שאין באמונות ודעות אלה ממש ואם מישהו יגיע לכלל מסקנה זו ויכיר שדעות אלה פורחות באוויר, הוא יגיע, חלילה, גם לידי המסקנה שאין כביכול ממש לתורת ישראל, היות והביסוס שניסית לתת לה, הוא רופף ובלתי נכון. על כן עלינו להיזהר בלשוננו שלא ניתן לאלה הצמאים לדברינו לשתות מים מרים כדי שלא נרבה צרות ותלאות בישראל. על כן דרושה היום, בעולם היהודי הנשבר והפגום, יותר מבכל תקופה אחרת, מחשבה דתית נכונה ומבוססת, אפילו אם לא תיקלט מהר ברבים. כי הטעות או האמת החלקית יותר נאים ללב האדם שהוא רק רע מנעוריו.

אולם נעזוב את ההרהורים הכלליים ונחזור לעניין השמחה כמושג דתי כללי ולמושג של תורת ישראל במיוחד. שמא תשאלו אותי שאלה מוצדקת: איך מותר לדבר על שאר הדתות בנשימה אחת עם תורת ישראל? בוודאי שלא אעשה זאת, מפני שדבר רגיל הוא היום, כשמדברים על חוויה דתית סתם וגורמים לכך שמקטינים את הערך המרכזי שיש בדת, הוא מידת האמת שבה. למה אפוא למרות זאת מותר ולפעמים אפילו רצוי לדבר על הדת סתם? לכך יש שתי סיבות:
ראשית הדת היא תופעה כלל אנושית מפני שהערגה לדעת את האמת אודות האלוהות היא ערגה כלל-אנושית שיסודה, בטבע האדם הנוצר בצלמו ובדמותו של ה' אם אנו מאמינים שבאחרית הימים חלק מן האנושות חוץ מישראל יכיר את ה', הרי ברור שבאדם כשלעצמו יש כלים להכיר את ה'. כבר היום הגיעו דתות אחרות להכרה חלקית של האמת, למרות שהחלק האמיתי מבולבל על-ידי השקפות רעות ובלתי-נכונות.
הסיבה השניה לחקר התופעות הדתיות הכלליות היא חשובה יותר לדיוננו: תופעות דתיות, שנקרא להן בשם בלתי מדויק תופעות דתיות רגשיות, כגון התלהבות, רגשי שמחה וצער, התרוממות הנפש וכדומה, הן חלק נחוץ ובלתי נפרד של כל דת, ולמרות זאת אינן מוכיחות את אמיתותה של הדת המסוימת. אך נשתמש במשל, נאמר שרוח רגשנית זו נחוצה לדת כמו שהדלק נחוץ למכונית: הדלק כשלעצמו אינו מעביר אותנו למחוז חפצנו, אלא המכונית והוא כשלעצמו יכול להביא לידי תבערה, אולם מידה מסוימת של דלק נחוצה לכל מכונית. אולם זאת יש לדעת: יעילות המכונית תלויה בעיקר לא בדלק, אלא במבנה של המכונית. הבה ונחזור לנמשל: הדת אמנם מצריכה "תופעות דתיות רגשיות" המשותפות לכל הדתות, אפילו לדתות הנפסדות ביותר, אולם נכונות הדת אינה נמדדת על-ידי תופעות דתיות כלליות אלה, אלא על-ידי המידה שבה מביאה אותנו הדת אל הכרת האלוהות והכרת העבודה הנכונה של האלוהות. אם כן, לחקר של ה"דלק" הכללי, המשותף לכל הדתות, לחקר התופעות הדתיות בכלל, נודע אמנם תפקיד מצומצם בהבנת תורת ישראל, שהיא תורת אמת, אך למרות זאת אין לדתות את הערך של חקר ההופעות הדתיות הכלליות למען פיתוח תורת ישראל.

אם כן, נדבר עכשיו על השמחה כחלק בלתי נפרד של כל דת ושל כל חוויה דתית. ראשית השמחה היא, כמובן, שמחה חברתית, בהתקהלות העם החוגג, במעשים פולחניים מושכים את הלב, שמחה שבחיי המשפחה, של הכלל ושל הפרט, המקבלים על-ידי הריתמוס הדתי גוון ומסגרת. הזמן של האדם הדתי אינו מתבזבז סתם, אלא הוא מחולק חלקים חלקים והאנשים מצפים לחג המתקרב מתוך ציפייה של שמחה. חשובה במיוחד השמחה והמצב החגיגי הנוצרים על-ידי כך שהדת מבדילה בין קודש לחול וישנו צורך אנושי יסודי שיהיו שמורים לו זמנים שהם כולם קודש. מי מבני ישראל השומרים את המצוות מתוך שמחה אינם מכירים את הרגש המיוחד, את אותה הנשמה היתרה שהוא זוכה בה בשבת? והרי אין לך הישג דתי חשוב מן השבת, דבר העשוי לעורר פלא בעיני חוקרי הדת! היום כולו בתחום הקודש ונבדל מן החול הבדלה מוחלטת. אילו היינו חושבים שהלכות שבת הן הישג אנושי, דהיינו צריכים להניח שהן נקבעו על-ידי חכמי הדתות, היודעים היטב את הפסיכולוגיה הדתית המודרנית המפותחת - והרי ברור שאנו יכולים לראות מתוך ראייה היסטורית שהדבר לא היה כך: כי ברור שהלכות שבת הן עניין של התורה שבכתב ושבעל פה וקיבלו את צורתן מתוך דרכי חשיבה הלכתיות ולא פסיכולוגיות. מכאן יוצא שהצד הדתי הפסיכולוגי של שמירת שבת הוא כעין מתנה טובה ומצוינת שניתנה לבני ישראל יחד עם מתן השבת. חבל מאד שכיום, מתוך בלבול של הציוויליזציה המודרנית, רבים אינם מבינים את ההבדל בין קודש לחול, המושתת בלב כל אדם ומחליפים את עניין השבת ושמחתה עם יסודות חברתיים, ועל כן מוכנים אנשים רבים לראות בשבת רק את יום המנוחה החילונית ומפסידים הרבה מעונג השבת האמיתי!

אולם מבחינה דתית כללית קיימת גם, אם מותר לומר, שמחה בצער, בהתבודדות, בסגפנות, שמחת שהיתה פעם רגילה אפילו בזרמים מסוימים של היהדות, כגון אצל האיסיים. אולם החכמים לא ראו שמחה פאראדוכסאלית זו בעין יפה. כן קיימת כמובן השמחה שבקיום המעשים הדתיים עצמם, כשהאדם שמח מפני שהוא חושב שבשומרו על ציוויי דתו, עשה מעשה טוב. ישנה גם שמחה דתית מיוחדת כשהאדם בשעת רדיפות וצרות, מקריב את נפשו על אמיתות דתו - ושמחה מיוחדת זו לא נצטמצמה רק לעם-ישראל אלא היא מופיעה גם אצל חסידי דתות אחרות: המשל שלפיו המת על קידוש אמונתו שמח שמחת חתן לפני חופתו והעובדה שהנהרג על דתו אינו חש בכאבים, אינם חלים רק על המתים על תורת אמת, אלא נמצא רגשות אלה גם מחוץ לישראל.

אולם קיימת גם שמחה אחרת, והיא השמחה שמרגיש האדם הדתי כשהוא חש בקרבת אלוהיו ומרגיש כעין קשר כמעט בלתי אמצעי בינו לבין התחום האלוהי, בשעת התלהבות, אקסטאזה, ואפילו בשעת תפילה בכוונה, בשעת הרהורי לב או אפילו כשהאדם בכלל לא ביקש שקשר כזה ייווצר, אלא לפעמים כאילו פוקד את האדם הרגש הנשגב הזה, הקשר נוצר מבלי שהוא השתדל ואז, פתאום, לפעמים סתם, מרגישים את אותה ההתרוממות הכבירה ועמה רגש של שמחה וששון שקשה לתארו.

אולי יראה לקורא כמוזר, אם אומר שגם השמחה שבשעת קיום המצוות ניתנת להסבר חיצוני, פסיכולוגי, סוציולוגי, פסיכואנליטי וכו' ויכול אפילו להיות שלפעמים יש קצת אמת בהסברים הללו - אולם אל נשכח את מה שניסיתי להסביר כבר קודם: כבר אמרתי שהיסודות הכלל-דתיים והנמצאים בכל הדתות בצורות שונות וגם בחיים הדתיים של עם ישראל, אותן "התופעות הדתיות" הן רק כעין דלק ולא המכונה עצמה ואין בהן שום הוכחה לאמיתות הדת הפלונית ואפילו לא לאמיתותה היחסית, כי אכן, לפחות לדעתי, אפשר לעמוד על אמיתות תורת ישראל הן מתוך שיקולים שכליים והן מתוך לימוד תולדות ישראל, אך דווקא החוויה הדתית כשלעצמה היא דבר כללי והיא אף שונה בישראל אצל כל זרם וזרם ואצל כל פרט ופרט - ולמרות זאת אי אפשר לכל דת להתקיים בלי חוויה דתית; על כן יש לדחות את ההפרזה שבהערכת החוויה הדתית השוררת היום, בייחוד בחוגים לא-דתיים ובחוגים ליברליים. אולם מצד שני אין לדחות את החוויה הדתית והשמחה שבתורת ישראל שהרי חוויה ושמחה זו היא חלק בלתי-נפרד של הדת. לא הייתי אפילו ממליץ על שבח היהדות מפני שהיא ידעה, כביכול, לתת מסגרת נכונה לחוויה דתית ולשמחה הדתית, למרות שבמידה רבה נראה לי שתורת ישראל נתנה מקום נכון להוויה ולשמחה הדתית, אך הדבר קשה לבדיקה בגלל ההבדלים שבין יהודי ויהודי ולבין קבוצה דתית יהודית לחברתה.

בוודאי שרצוי כאן לייחד את הדיבור על סוג מיוחד של שמחה ביהדות, היא השמחה שבקיום המצוות, שיש בה כמובן הן היסוד החברתי והפסיכולוגי וגם כפי שכבר אמרנו, שמחה של הרגשה שעשינו דבר נכון, אולם לשמחה זו שבשעת קיום המצוות יש יסוד נוסף, נעלה ונפלא: שמחה שבמציאת ה' ובהבנתו היותר עמוקה דווקא על-ידי קיום המצוות. על צד זה של קיום המצוות עמד באופן מזהיר החכם היהודי הגדול פראנץ רוזנצוויג באחד ממכתביו (באוסף מכתביו מספרו, 413). הוא אומר שאנחנו מגיעים להכרת ה' המצווה בשעת קיום המצוות ממש. בשעה זו אין אנחנו מכירים דבר אחר, אלא את הרגע על כל מציאותה האלוהית-האנושית של המצווה, אשר מתוכה מותר לנו לומר: "ברוך אתה". רק בדרך בלתי-אמצעית זו אפשר לפנות אל האלוהים. אנחנו שומעים את קולו של נותן המצווה רק בתוך המצווה עצמה. אי אפשר להאמין בשלמות בריאת העולם רק מתוך המילה הכתובה, אלא לאמונה מושלמת בעניין זה אנו מגיעים כשאנו שומרים את השבת וכשאנו אומרים בתחילת השבת, בשעת הקידוש את המלים "ויכלו השמים והארץ". ניסיתי למסור מקצת מדבריו החשובים של רוזנצוויג ואפשר להסיק מהם שלקיום המצוות יש גם ערך דתי מיוחד: העשייה עצמה מביאה לידי הבנה ולידי ידיעת ה' אם נבטא את המדרש העתיק בצורה חדשה: דברי התורה, "נעשה ונשמע" מקדימים את העשייה לשמיעה, מפני שמתוך העשייה עצמה אנו שומעים: על ידי הנעשה נשמע! לצערנו איננו שומעים תמיד בשעת העשייה ואם אנו שומעים, איננו שומעים תמיד באותה הדרגה. אולם דווקא המסגרת הכללית והמערכת השלמה של המצווה מכניסה אותנו למצב כזה שנראה לי שרק מקיימי מצוות חרשים באופן רוחני מצליחים שלא לשמוע דבר. פיתויי העולם המודרני ויצר לב האדם הרחיקו היום רבים משמירת המצוות, מפני שאנשים אלה, יחד עם השפעת העולם החילוני ויצר הרע שוכנעו על-ידי כך שלפעמים אינם שומעים בשעת העשייה ועל-כן עזבו את המצוות המעשיות - ובשעה שאתה רחוק מן המצוות אינך יכול בשום פנים לדעת שבשעת העשייה אתה מגיע לשמיעה, לידיעה. העומדים מן החוץ אינם יכולים אלא לראות במצוות עניינים חיצוניים נטולי כל משמעות ואלה המקיימים את המצוות אינם יכולים לשכנע את אלה בחשיבות המצוות מפני שחשיבותן מורגשת רק בשעה שמקיימים אותן. אולם האם יש פתרון למצב טראגי זה? יש ויש! הרי לא תוכל להחליט לקיים מצוות אם לא תכיר, לפחות באופן כללי בנותן המצוות, או, כדי לומר זאת באופן אחר, רחב יותר, אם לא תכיר שקיים תחום דתי בכלל. וכך שנינו בברכות ב' ב': "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה 'שמע' ל,והיה אם שמוע' אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". אם תקבל על עצמך עול מלכות שמים, הרי עשיית המצווה תביא לידי שמיעה, לידי הכרת ה' עצמו. נראה לי שאלה אשר יעזו ללכת בדרך זו יכנסו להיכל הפנימי של היהדות, הן המצוות המעשיות, שהרי אי אפשר להכיר את הדרו של היכל כל עוד לא נכנסת, כל עוד אתה רואה רק את הצד החיצוני של ההיכל. אם תלכו בדרך זו, תצליחו גם אתם לטעום את הטעם הטוב של המצוות ולשמוח בהן בכל השמחות המיועדות לשומרי המצוות.

מבלי להרגיש, עזבנו כבר את הנקודה הראשונה של דיוננו, את השמחה הדתית בכלליותה ועברנו לתחום היהודי של השמחה הדתית. כבר אמרנו שהשמחה תופסת מקום חשוב גם ביהדות: השמחה הדתית היא חלק מהמבנה של תורת ישראל ומי שירצה להפוך את היהדות לדת חמורה ואפורה בלי שמחה וששון, הרי הוא יפגע ביסודות היהדות. נכון שבדרך כלל היהדות אינה אוהבת שמחה בלתי-מרוסנת שהיתה פעמים הרבה אופיינית לדתותיהם של עובדי עבודה זרה, אולם דחיית התפרצות שובבה והרסנית של שמחה אין מובנה התנגדות לשמחה בכלל: הרי אנו דוחים גם התפרצויות של צער בלתי מרוסן שאף הוא הופיע, על-יד השמחה המתפרצת, אצל עובדי עבורה זרה. נקודה חשובה בשמחה הדתית היווה אחד מן היהודים הגדולים ביותר בעת החדשה, הוא רבי נחמן מבראסלאוו: בשבילו היהדות היא כולה שמחה, אך הוא דוחה ליצנות, הבאה על חשבון מישהו אחר: הליצנות היא הניגוד של הרצינות, אך לא השמחה! ואם נחזור לתקופה קדמונית, לימי אבות העולם שלפני מתן התורה, הרי כבר פילון האלכסנדרוני שם לב לכך שאברהם נתן לבנו את השם יצחק ואין לומר ששם זה רומז רק לצחוקה של שרה, אלא השם יצחק מופנה, לפי צורתו הדקדוקית, אל הבן עצמו של אותו האב הרם. האם יש להבין מכך שאביו איחל לו חיים שמחים, או שמא יש כאן רמז לכך, אם נדרוש את השם כרמז למציאות עליונה יותר, שהשמחה שייכת דווקא לתחום הדתי, לתחומו של אברהם וגם שלנו, של בני אברהם יצחק ויעקב? מכל מקום, לפי מה שאנו קוראים בספר, לא זכה יצחק לשמחה רבה בחייו, החל מימי העקידה (אם לא נניח, לפי המדרשים שדווקא העקידה היתה הרגע העליון של שמחה בחייו - התורה אינה אומרת על זה דבר) ועד מותו. אולם זה כנראה גורלם של רוב עבדי ה' הבחירים שאינם מכירים הרבה שמחה כדי שיוכלו על-ידי חייהם ומעשיהם ועל ידי אחריותם הכבדה להביא שמחה לבני ישראל, עם ה'. ואם כבר דיברנו על שמחה בראשית תולדות ישראל, או לפחות על שם קדמוני מרמז לשמחה, נזכיר את השמחה האחרונה, היא שמחת הגאולה שתהיה כה גדולה וכבירה עד שלא ניתן לתארה.

נחזור ונדון בנקודה חשובה מאד על מקומה של השמחה במבנה של תורת ישראל. נשאל את השאלה המוזרה והמעניינת: האם יש לחלק את השמחה הדתית בישראל ואצל האומות לשמחה אנתרופוצנטרית ותיאוצנטרית? השמות הללו, שמוצאם מיוונית ומן התיאולוגיה הנוצרית מובנם ברור: תיאולוגיה או דת אנתרופוצנטרית, במרכזה עומד האדם. בתיאולוגיה ובדת התיאוצנטרית במרכזה עומד האל. בכל פעם כשאני פוגש בחלוקה של כל התופעות לשני סוגים, מתעורר בי תמיד הרושם שהחלוקה הפלונית לא נוצרה רק מתוך דרכים מדעיות אובייקטיביות, אלא שכל החלוקות הללו לשתי קטגוריות מקורן בעיקר באהדה ובהתנגדות של המחלק או המחלקים: ברור למשל שאלה מן התיאולוגים הנוצריים שהמציאו את החלוקה בין הדתיות האנתרופוצנטרית לבין הדתיות התיאוצנטרית רואים באהדה דווקא את הדתיות התיאוצנטרית שבמרכזה האל ולא את הדתיות האנתרופוצנטרית שבמרכזה האדם. היווצרות שני המושגים הללו, שבזמן האחרת נתקבלו גם אצל היהודים, ניתנת להסברה על-ידי תולדות הרוח של האנושות המודרנית: בתקופת ההשכלה והליברליזם היו רבים שחייבו את הדתות לפי מה שהן נתנו לאדם והחלישו את הממד האלוהי שבדת. אם כן אצל אלה שהתנגדו לזרמים הללו נוצרה החלוקה לתיאוצנטרי ולאנתרופוצנטרי מתוך פולמוס ברור נגד המושג השני. ברור שאם מעבירים את החלוקה הזאת מן הנצרות ליהדות, היא מקבלת חיות חדשה ותוקף מיוחד. כי ברור שאפשר לומר בנקל שהיהדות היא דת תיאוצנטרית יותר מן הנצרות שהרי שם כל המעשייה המרכזית שהיא עיקרה של הדת ההיא באה לספר על פעולה שנעשתה, כביכול מן השמים כדי להושיע את האדם המאמין בה והישועה של האדם תופסת בנצרות מקום הרבה יותר חשוב משזה ביהדות. על-כן חסידי הדת התיאוצנרית היהודיים יש להם על מה לסמוך.

ברם, אם נעביר את שתי הקטגוריות על השמחה שביהדות, מיד נראה על נקלה את הפגם שיש בהן כשמשתמשים בהן שימוש מוחלט. יוצא שכל שמחה דתית אנתרופוצנטרית שביהדות היא אסורה או לפחות חשודה כבלתי-יהודית, ודבר זה חל לא רק כשהאדם היהודי שמח בשעת המעשה הדתי בגלל סיבות חברתיות ורגשיות סתם, מתוך יופי היום, בגלל הדר הסוכה, בגלל השירה היפה שבבית הכנסת. לא רק זאת, אלא השמחה האנתרופוצנטרית היא, אם אינני טועה, גם ההנאה שנהנין בה כשמרגישים שה' נתן לנו מתנות טובות, גם אם רואים את האל כטוב ומטיב לישראל, עם הסגולה גם שמחה דתית טהורה זו היא אנתרופוצנטרית, במרכזה עומד האדם היהודי המודה על השפע שזכה בו. אם תעבוד את ה' מרוב רגשי תודה שזכית במצוותיו, גם כאן יתעורר החשד שאתה שמח שמחה אנתרופוצנטרית! השמחה שבדת התיאוצנטרית תהיה כנראה רק השמחה של התמסרות לצו, למצוות, השמחה שאתה עושה דבר נכון, אולם גם שמחה זו איננה לגמרי בלתי חשודה בעיני חסידי הדת התיאוצנטרית, כי הרי כל שמחה דתית יש בה טובת הנאה של האדם, וזה מחליש את הכיוון היחידי הנכון - מן האדם אל המרכז, אל האלוהות. או, בלשון אחרת, עליך לשמוח שמחה דתית, מפני שכך מצווה עליך!

ברור שזו תמונה עקומה למדי של השמחה היהודית בפרט ושל תורת ישראל בכלל. נשאלת אפוא השאלה האם יש בכלל להשתמש בנוסחאות של תיאוצנטריות ואנתרופוצנטריות כלפי כל דת או כלפי תורת ישראל. אולי רצוי לבטא את העניין בצורה אחרת: למרות ששני השמות נוצרו מתוך פולמוס נגד הליברליזם, מותר לדבר על האנתרופוצנטריות בדת, ואפילו אם המושגים אינם מדויקים ואינם מוגדרים, אולם אין לומר שדת כלשהי היא כולה אנתרופוצנטרית או תיאוצנטרית. תמיד רצוי יותר ללמוד את מבנה הדת ולשאול על משמעותה מלהשתמש בקטגוריות כוללניות. בקשר לתורת ישראל ברור שאין בה רק הכיוון האחד, מן האדם אל האלוהים (דבר כזה קשה שיהיה קיים בצורה טהורה בכל דת), אלא ברור שבתורת ישראל קיימים שני הכיוונים, מן האדם אל האל ומן האל אל האדם, היות ותורת ישראל תוכנה היא הברית בין בורא העולם לבין עמו ששני הצדדים מקיימים אותה. התורה הישראלית היא, בדרך כלל, סינארגיסטית, זאת אומרת היא מבוססת, כביכול, על שיתוף פעולה בין האל לבין ישראל וקשה במקרה זה לדבר רק על עבודת הבורא כפעולה הבאה מן האדם היהודי אל האלוהים ולשכוח, כביכול, את הצד השני.

נראה לי שאמרנו דברים ברורים בשאלה זו, שלא הייתי שואל אותה אילו לא היתה חשובה ומדגשת בחוגים דתיים מסוימים. שאלתי שאלה זו וניסיתי לענות עליה גם כדי להתיר, כביכול, שמחה פשוטה ובריאה לחברי הקוראים בזמן שמחתנו ובמשך כל השנה גם יחד. אם תורת ישראל היא ברית בין ה' לעמו, הרי השמחה, לא רק הדתית, אלא אפילו היום-יומית, היא מתנת ה' ליראיו. השמחה בשעת קיום תורת ישראל היא גם המתנה המלווה את המצוות עצמן ויש לקבלה ולאהוב אותה. לי נראה, שהשמחה, או כל סוגי השמחה הדתית שדיברנו עליהם, כלולים כבר במושג המצווה עצמו. הרי אנחנו צריכים לשמוח אפילו ביום הכיפורים כשאנו מענים את נפשותינו. לטובת אלה הדוגלים במושג "תיאוצנטרי" יש לומר שיסוד חשוב מאד של השמחה ביהדות היא הנכונות לקבל על עצמנו את החיים היהודיים הדתיים המלאים, אולם החיים היהודיים השופעים אף הם מעניקים לנו שמחה ונקבל אותה ונשמח, כדי ששמחת מצווה תהיה כעין אתחלתא לאותה שמחה שנזכה לה, כך נראה לי, עוד בימינו, אותה השמחה הטהורה והגדולה שאנו יכולים לדמות אותה לעינינו, שמחת הגאולה בקרוב בימינו!