א. מהו "יום ה' הגדול"

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ב פרק כ"ט) נטה ליחס את האמור בנבואת יואל "השמש יהפך לחשך... לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (שם ג', ד), למפלת סנחריב וצבאו בירושלים בימי חזקיה. עם זאת אנו רשאים לאחוז דווקא בסוף דבריו: "ואם לא תאבה (לפרש הפסוק על מפלת צבא אשור) יהיה על יום בוא גוג".

נראה לנו יותר ליחס את המתואר ביואל בפרקים ג'-ד' לימות המשיח מכמה טעמים:

1. הכינוי "יום ה' הגדול והנורא" בהא הידיעה, מיוחד למאורעות הכבירים בימות המשיח שכתוצאה מהם יגדל שם ה' בגויים ותהא יראתו על פניהם ⁽¹⁾. ועל דרך ההשאלה הועתק ביטוי זה מהוראתו המקורית אל התרחשויות דומות המשמשות כמיניאטורה לכל שיקרה ביום הגדול⁽²⁾. בדרך כלל נזכר ביטוי זה בנבואות המספרות על חרבן ממלכות מעצמות, בשל הלקח הנלמד מהתמוטטות איתני העולם, והוא שגם עוצמתם תלויה ומותנית ברצון הא-ל שהשליטם. אולם הכתוב מקפיד להבדיל בין "יום ה'", "היום ההוא", ואפילו בין "גדול יום ה' ונורא" ובין "יום ה' הגדול" העתיד לבוא באחרית הימים.

2. גם הפסוק שהרמב"ם כנראה הסתמך עליו: "כי בהר ציון ובירושלם תהיה פלטה" שהזכיר לו את דברי ישעיה לבקשת שר צבא אשור: "כי מירושלם תצא שארית ופליטה מהר ציון" (ישעיהו ל"ז, לג) מצוי בשינוי לשון קטן גם בעובדיה א', יז, ושם מובע הרעיון שביום ההוא יגמול ה' לגויים על רעתם. גם יואל מבליט את הינצלות ישראל מפורענות ביום המשפט במסגרת "וכל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (ג', ה).

3. הפרקים ג' וד' ביואל קשורים זה בזה על ידי הביטוי המחבר שבראש פרק ד' "כי הנה" המציג את פרק ג' כהודעה כללית מקדימה, ואת פרק ד' המביא את סדר ההתרחשויות שבעקבותיה. שני הפרקים כאחד עוסקים בימות המשיח.

המסורה קבעה שלוש פרשיות בפרק ד':
א. מראשית פרק ג' עד פסוק ח' בפרקנו.
ב. פסוקים ט-יז.
ג. יח-כא.

כמו כן קיימת חלוקה בין שלושה סוגים של אומות שהרעו לישראל ויבואו על עונשם לעתיד לבוא; בפרשה הראשונה מפורט עונשם של עמי החוף השכנים: צור וצידון (הפיניקים) ופלישתים. בפרשה השנייה רמוז עונשם הקיבוצי של "הגויים מסביב" אשר יעורו ויעלו על כל הגויים מסביב, ובשלישית, בהנגדה לפריחת ארץ ישראל, חוזה הנביא את שיממת מצרים ואדום.

עיוננו בפרק יתפצל, אפוא, לפי חלוקה זאת, ובראשונה נדון במושג "יום ה'" מנקודת המבט של יואל.

ב. יום ה' - משפט הגויים

תיאורו של יואל מתמקד בגמול ה' לגויים, ואת כל העובר על עם ה' באותה התקופה הוא מזכיר בקיצור נמרץ. כך, למשל, נזכרו קיבוץ הגלויות ושיבתם לארץ, אגב קיבוץ הגויים לשם עריכת משפט בהם. מטרה נוספת לשמה הזכיר הנביא את השיבה לארץ, היא תפיסתו שרק לאחר תיקון עוול הפיזור של ישראל בגויים, תוכשר השעה לשפוט את האשמים בפיזור ובהגליה. מכל מקום הרעיון המרכזי במסכת הגאולה שבנביאים - קיבוץ הגלויות לארץ, תופס בספרנו מקום משני בלבד.

ופה כאילו חוזר יואל על תמונה המצויה בדברי כמה נביאים: גוים רבים עולים על ירושלים ומנהלים מלחמה עקובת דם ביניהם ](יחזקאל ל"ט, זכריה י"ד)[. אולם בעיון קל מתגלה השוני בחזונו של יואל. כאן נקבצים הגוים למשפט ומורדים לעמק יהושפט על מנת להשמיע באוזניהם כתב אישום.

גם הפסוקים ט-יז המדברים על הכנות למלחמה - חוזרים לעניין המשפט, ולבסוף מתערפלים המושגים, והמלחמה הופכת לדישת תבואה וכליה לכלי חקלאות. בסופו של דבר לא מדובר על מלחמה, אלא על המשפט.

על המיוחד בתיאור "יום ה'" ביואל עמד י. קויפמן [(תולדות האמונה הישראלית כרך ז' עמ' 345)], ואלה דבריו:

"... אצל הנביאים האחרים הגוים עולים למלחמה ממש, ועצת האלוקים מתבצעת בניצחון מכריע עליהם... לא כן אצל יואל, אמנם הגוים יעלו למלחמה, הנביא משמיע קריאת מלחמה בגוים, "העירו הגבורים...! כתו אתיכם לחרבות, ומזמרותיכם לרמחים" (פס' י'), אבל המלחמה אינה מלחמה. אין הגוים עולים על ירושלים, כמו בחזונות ישעיה, מיכה וזכריה, כל שכן שאין שום דמיון בין חזון יואל ובין חזון גוג ומגוג של יחזקאל, אין כאן גויים באים מן הצפון... אין הם שמים מצור על ירושלים, ואין הם תוקפים את ערי יהודה. הם נקבצים אל עמק יהושפט שהוא בודאי מקום חזוני. הם באים כאילו למלחמה, אבל מין רוח מביאה אותם אל "עמק יהושפט" - אלוקי המשפט. שם יושב אלוקים לשפוט אותם. זהו דימוי חדש של יואל: הא-ל אינו מופיע "כמפקד צבא מלחמה" או כ"גיבור ביום קרב" הוא יושב למשפט. עמק יהושפט נהפך ל"עמק החרוץ" להמונים המונים: זה יהיה סופו של השלטון האלילי. גמול מיוחד ניבא יואל למצרים ולאדום. אחרי יום המשפט ידעו ישראל, כי ה' שוכן בציון, "וזרים לא יעברו בה עוד" (יואל ד', יז).

אם גם אין אנו מקבלים את מסקנתו של קויפמן ש"המלחמה אינה מלחמה", בגלל ריבוי קווי הדמיון בין נבואתנו לנבואות זכריה (בפרקים י"ב-י"ד) ויחזקאל (ל"ח-ל"ט), על כל פנים אנו רשאים לקבוע שיואל לא דיבר על המלחמה כשלעצמה, אלא ראה בה מעין חיתום הדין - תוצאת המשפט.
אמנם הגוים נקראים להכין עצמם למלחמה ולהכין לעצמם כלי משחית: "כתו אתיכם לחרבות... החלש יאמר גבור אני" (יואל ד', י), ואמנם נגשים ועולים לקרב כל אנשי המלחמה, אך בניגודיות אירונית לתכונה ולפעלתנות הרבה שלהם, מתואר הקב"ה כיושב לשפוט, כשהשורש ש.ו.ב. חוזר כאן מספר פעמים (בהוראות שונות):

"אשיב את שבות יהודה וירושלם" (פס' א),
"אשיב גמלכם בראשכם" (פס' ד),
"והשיבתי גמלכם" (שם),

כי שם ישפוט אלוקי המשפט את הגוים הגועשים, שאינו נבהל מהם ומהמונם.

שתי מקבילות, האחת מן הנביאים והאחת מן הכתובים, תמחשנה את כוונת יואל בתיאורו זה.

בישעיה:
"והיה כאבק דק המון זריך וכמץ עבר המון עריצים, והיה לפתע פתאם"
"... והיה כחלום חזון לילה המון כל הגוים הצבאים על אריאל" (שם כ"ט, ה-ז).

ובתהלים:
"למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ... על ה' ועל משיחו...
יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (שם, ב', א-ד).

בדומה לישעיה מתאר יואל את הגוים כ"המונים המונים" (ד', יד) ובדומה למשורר תהלים הוא מתאר את השלווה והלעג האופפים את האל למראה התקהלותם המאיימת של אויביו. השווה ליחזקאל ל', כב, צפניה ג' ט ועוד.

הערות:

1. השווה ליחזקאל ל', כב, צפניה ג' ט ועוד.
2. כך למשל: ישעיהו י"ג, ירמיהו מ"ו, י ועוד.

---