|
תקציר: מהו השימוש המותר בנשק כלפי אנשים חסרי נשק, כנשים וילדים, המשתייכים לאויבים. מילות מפתח: הלכה; נשק - שימוש בו. |
|
|
ב"ה
לכ' רבי היקר. ראשית, אני דורש בשלומו ושלום ביתו. אני מקווה שהמצב שפיר. אצלי ברוך ה' אני מרגיש טוב בגופי. זה זמן רב לא כתבתי. אתך הסליחה. לפעמים אני נזכר בפסוק "מתי אבא ואראה פני אלקים?" אני מקווה, בלי נדר, שאגיע באחת החופשות הקרובות, אני מוכרח. באחד הויכוחים שהתנהלו אצלנו בקבוצה, היה דיון על "טוהר הנשק". ואז התווכחנו האם מותר להרוג אנשים חסרי נשק כגון - ילדים, נשים? או האם מותר לנקום בערבים במידה כנגד מידה כמו שהם רוצחים מבלי להבדיל. ואז כל אחד ענה לפי השגתו. לי לא הייתה קביעה ברורה, בעצם אולי לערבים יש דין של עמלק - כלומר שמותר לרצוח ולאבד את זכרם! או כפי שעושים בסתם מלחמה, שהורגים רק את החיילים. בעיה שניה, האם מותר לקחת סיכון על עצמי בזה שאני נותן לאישה לחיות? כיון שקרו מקרים שנשים זרקו רימונים. או האם מותר לתת לערבי שמרים ידיים מים? כיון שיש חשש שמא הוא בעצם מטעה אותי ועומד להרוג אותי, והדברים קרו. אני מסיים בד"ש חם לרב ולכל ביתו. שלום רב משה |
|
בס"ד אור לעש"ק פ' שקלים תשל"ג, שעלבים משה היקר, שלום רב! אני מתחיל מכתבי זה הערב, אע"פ שיודעני שלא אספיק לסיימו הערב, הן בגלל הטרדות והן משום שרוצה אני להאריך במכתב, לענות על שאלותיך בהרחבה, ועלי להעתיק כמה מדברי חכמינו ז"ל ולפרשם. בין אומות העולם מקובל שלמלחמה יש כללי משחק, כעין חוקים של כדורגל או כדורסל; אולם חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א, סוטה פ"א ה"ט):
אבנר למה נהרג, ר' יהושע בן לוי אמר - על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו".
המלחמה אינה לנו משחק ח"ו אלא כורח חיים, ורק ע"פ קנה מידה זה עלינו לקבוע כיצד לנהלה.
שנינו במכילתא, פרשת משפטים, על הפסוק "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה":
"רעהו" - להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו - פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים.
תוכן הדברים הוא, שאע"פ שלנח נאמר "שופך דם האדם", התבטאה כאן התורה "רעהו", דהיינו אדם מישראל בלבד, אולם לא באה התורה להתיר שפיכות דם הנכרי, שהרי התורה באה להוסיף מצוות לישראל ולא להפחית מהן, אלא לומר לך שאין עונשו של רוצח נכרי מסור בידי אדם, אלא מן השמים ידונוהו.
דברים אלו של המכילתא הובאו ב"כסף משנה", הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ב הלכה י"א, לפרש את דברי הרמב"ם שם, שכתב:
ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על רעהו", ואין צריך לומר שאינו נהרג על הנכרי.
והסביר בעל "כסף משנה" שמקור דברי הרמב"ם הוא במכילתא הנ"ל, ועל פיה דקדק הרמב"ם וכתב שאינו נהרג עליו בבית דין, כלומר אבל בדיני שמים חייב.
מכל זה נראה, לכאורה, שרוצח הנכרי הרי הוא כרוצח ממש, ופרט לזה שאין סמכות לבית דין לעונשו, חומרת המעשה היא ככל רציחה. לעומת זאת מצינו במכילתא עצמה, במקום אחר, הסתייגות מסוימת בעניין זה. וכך שנינו שם, בפרשת בשלח, על הפסוק "ויקח שש מאות רכב בחור":
משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים". ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה". ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר "וגם מקננו ילך עמנו, לא תישאר פרסה". אלא משל מי היו - של הירא את דבר ד'. נמצינו למדין - המקנה שהניס הירא את דבר ד', הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר' שמעון אומר: טוב שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מותו.
אולי היה אפשר לומר שהביטוי "הרוג" שבדברי ר' שמעון הוא סמלי ואין להבינו כפשוטו, אלא במובן של דיכוי וכיוצא בזה - ועל ידי כך למנוע את הסתירה הנראית, לכאורה, בדברי המכילתא. היה אפשר לטעון, גם כן, שדברי ר' שמעון, אפילו נבינם כפשוטם הם דעתו בלבד, ואולי חכמים אחרים - וביניהם איסי גן עקיבא שהוזכר במכילתא משפטים הנ"ל - חולקים עליו. אך בתוספות, במסכת עבודה זרה, דף כ"ו עמוד ב', מצינו מהו ההסבר. בעמוד א' שם שנינו בברייתא שהנכרים אין מעלים אותם מתוך בור שנפלו לתוכו, ואין מורידים אותם לבור להורגם; דהיינו, אין מצילים אותם ממוות, ואף אין הורגים אותם בידיים. על כך כתבו בתוספות שם:
ואם תאמר, הא אמרינן במסכת סופרים - כשר שבגויים הרוג? ויש לומר, דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראייה מ"ויקח שש מאות רכב בחור", ומהיכן היו מ"הירא את דבר ה' ".
לדעת בעלי התוספות, אפוא, יש לחלק בין שעת מלחמה לבין שעת שלום, שאע"פ שבשעת שלום אסור להרוג נכרים [ולדעתם זהו איסור שפיכות דמים ממש, שכן כתבו בפירוש במסכת ע"ז, דף י' עמוד ב', ד"ה חד, וכמו שמשמע מן המכילתא משפטים הנ"ל], מכל מקום בשעת מלחמה מצווה להורגם. (בהגהות "בן אריה" על מסכת עבודה זרה כתב שיש להפוך את הגרסא בדברי התוספות, ולגרוס "בירושלמי קידושין" במקום "במסכת סופרים" ולהפך, שכן במקורות שלפנינו נאמר "בשעת מלחמה" במסכת סופרים ולא בירושלמי קידושין). דברי התוספות האלה הובאו גם הם ב"כסף משנה", הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד' הלכה י"א. הרמב"ם שם כתב:
נכרים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסבבין להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר "לא תעמוד על דם רעך", ואין זה "רעך".
על כך כתב בעל "כסף משנה":
ודקדק רבינו לכתוב "הנכרים שאין בינינו וביניהם מלחמה", כלומר דהא דתניא בסוף קידושין ובמסכת סופרים "טוב שבגויים הרוג" היינו בשעת מלחמה; וכמו שכתבו התוספות בשם הירושלמי.
(כעין זה יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק י' הלכה א', וכן הוא ב"מרדכי", מסכת עבודה זרה, סי' תתי"ד).
כך נפסק בשו"ע חו"מ, סי' תכ"ה סעיף ה', ובשו"ע יו"ד, סי' קנ"ח סעיף א', ועי' שם ושם בדברי המפרשים שכתבו כן בפירוש לחלק בין שעת מלחמה לשעת שלום. וכתב מורי חותני הגאון ר' אפרים זאב גרבוז זצ"ל בפירושו "קו המידה" למכילתא בשלח הנ"ל:
וצריך לומר דמיירי גם מאופן שאין רודף אחריו, דבכי האי גוונא אפילו בישראל קיימא לן "הבא להורגך השכם להורגו", אלא אע"פ שאינו רודפו, כיון שהוא בשעת המלחמה מסתמא יעמוד לעזר הגויים, כמו שעשו היראים את דבר ד'.
[יש להוסיף שכן מוכח בפירוש בתוספות, ע"ז דף י' עמוד ב', ד"ה חד הנ"ל.]
ובזה נבדל יהודי מגוי, שאע"פ שהכלל "הבא להורגך השכם להורגו" נאמר גם על יהודי, כמו שאמרו במסכת סנהדרין, דף ע"ב עמוד א', מכל מקום אין הדברים אמורים אלא אם קיים חשש שהוא בא להורגך. אבל הגוי בשעת מלחמה מסתמא כן הוא, ותמיד יש לדונו כבא להורגך, אלא אם ברור שאין לו כל כוונה רעה. כלל זה הוא הקובע את "טוהר הנשק" על פי ההלכה - ולא המובן הנכרי המקובל עתה בצה"ל, מובן שלצערנו הפיל קורבנות לא מעטים. אני מצרף קטע עיתון ובו נאום של הרב קלמן כהנא שליט"א בכנסת בשבוע שעבר, והוא מדגים בצורה חיה - ומדאיבה עד כמה היה "טוהר הנשק" קטלני. אסיים בזאת, ואקווה שלא תקוץ באריכות המכתב. הנושא עלה לאחרונה גם בלי מכתבך, ומכתבך עוררני להעלות את הדברים על הכתב. היה שלו', אתה וכל ישראל. שלך, שמעון |
|
לכ' רבי היקר ראשית אני תקווה שאתה ובני ביתך בריאים ושלמים. קבלתי את מכתבך הארוך, והתפעלתי מההשגחה שאתה משגיח עלי כפרט. כי אני מניח שלהרבה אתה כותב, ורוב הזמן אתה נתון בעיסוקים של לימודיך בתכנית שלך. אי לכך תודתי לך עמוקה כפליים. בנוגע למכתב עצמו הבנתי כך: בשעת מלחמה מותר לי, ואפילו יותר מזה - אני חייב, להרוג כל ערבי וערביה שנקרים לדרכי, אם קיים חשש שהם עוזרים למלחמה בנו במישרים או בעקיפין. ומצדי אני: חייב אני להרוג אותם אפילו שזה קשור בהסתבכות עם החוק הצבאי. אני חושב שהנקודה הזו בקשר לטוהר הנשק צריכה להיות מועברת למוסדות החינוכיים, לפחות הדתיים, שתהיה להם השקפה בנושא, ולא יהיו טועים בשדה ה"הגיון" הרחב דווקא בנושא הזה, ולהסביר את הדין, הלכה למעשה. כי לצערי ראיתי "הגיונות" שונים גם אצל החבריה הדתיים. אני תקווה שתפעל בנושא, ושבנינו ידעו את הקו של אבותינו בעניין באופן ברור וחד-משמעי. כאן אסיים, בתקווה שבסיום הקורס, בעוד כחודש, אוכל להגיע לישיבה. שלום רב משה |
