התואר 'נעים זמירות ישראל' משמש במצבות של חזנים לא רק בבורדו ובבאיון.

גם לאחר שנחשפה זהותו של כותב המחזורים לימים הנוראים, שהוא גם בעלה של כותבת הסידור לליל שבת, נותרו פרטים עלומים רבים בתולדותיו ואלה נודעו רק במועד מאוחר יותר. אבל עדיין הייתי מוטרד מזיהוי מקום הכתיבה של שני המחזורים: שודוק. מצבתו של י"א פיריר הייתה לי לעזר רב, שכן צויינו בה פרטים חשובים מחייו: היותו קומנדן ומפקד גדוד בצבא הצרפתי וכן בעל עיטור לגיון הכבוד.

מששבתי לפריס ביקשתי לראות שמא אוכל להיעזר בשירותי הלשכה להענקת עיטורי לגיון הכבוד או בתיקו האישי של י"א פיריר בארכיב הצבא הצרפתי בארמון ואנסין, אבל היו לרשותי רק כמה שעות פנויות בערב שבת לפני שובי ארצה ביום א'. בעזרתו של ידידי מר פייר לינארד, מנהל המכון למדעי היהדות של ראטיסבון בירושלים,שהיה באותה עת בפריס - קיבלתי מיד את תיקו האישי של פיריר בארכיב הצבא הצרפתי. במסמך הראשון בתיק מצוי טופס הגיוס שלו מראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה,אף כלולה שם תעודת הלידה שלו ובה צוינה העובדה שאביו, יוסף סילבאן פיריר, היה החזן הראשי של בית הכנסת בבאיון. בדף המעקב,המפרט את מקומות שירותו בצבא, מצאתי כתוב שבשנת 1905 הוא עשה במחנה של הצבא הצרפתי במחוז קושאנסין שבדרום הודו- סין (וייטנאם של היום). מכאן הייתה הדרך קצרה לאתר את מקומה של שודוק,הלוא היא עיר על גדות נהר המקונג בדרום הודו- סין; היה שם מחנה צבאי גדול של הצבא הצרפתי הקולוניאלי,ובו כתב יצחק ארתור פיריר את המחזור לראש השנה במאי 1905 וליום הכיפורים ביוני 1905. על המחזור לר"ה כתוב, כאמור,שהוא נכתב בשביל אשתו. כלום היא ישבה עמו שם במחנה וביקשו להתפלל יחד,ולפי שלא ידעה, כנראה, לקרוא עברית הוא תעתק לה (או שמא העתיק מכתב-יד של אדם אחר?) את המחזור באותיות לאטיניות לפי כללי הכתיב הצרפתי, או שמא כתבם בשודוק (כמה חודשים לפני ר"ה ויוה"כ) ושלחם אליה לבאיון?

בין כך ובין כך, הלוא דבר הוא שיהודי, קצין בצבא הצרפתי, יושב בבסיס צבאי רחוק אלפי ק"מ רבים מקהילתו ומקדיש מזמנו להעתקת מחזורי התפילה לימים הנוראים. משמע מצויים היו עמו באמתחתו מחזורים שנטל עמו לכל מקום שהוא הלך. ובזכותו נמצאנו למדים גם פרק חשוב במנהגי תפילותיהם בגדולות ובזוטות (נזכיר כדוגמה פרט קטן: בקריאת פיוט העקדה "עת שערי רצון", שהיה נקרא לפני תקיעת שופר בר"ה, השתתפו הרב, החזן והתוקע בלבד. הם קראו בזה אחר זה מקבץ אחרי מקבץ של שלושה בתים). ובעיקר, בזכותו נחשפת בפנינו מסורת הלשון על כל גווניה וניתן כיום לתאר אותה תיאור מלא.

בזה לא תם הסיפור. בחודש שבט תשנ"ה נסעתי לבורדו ונפגשתי עם שישה מצאצאי האנוסים. בביקור בביתו של מר ז'ילבר לאון התברר לי שהגיעה לידיו ספרייה נכבדה מבאיון. זו הייתה ספרייתו הפרטית של י' סאלזידו, שהיה אחד מנכבדי קהילת באיון לפני עשרות בשנים. רוב הספרים הם ספרים יהודיים שנדפסו באמסטרדם או בפריס (ובמקומות אחרים), חלקם כתובים ספרדית וחלקם צרפתית. סקרתי את הספרים בזה אחר זה ולא מצאתי דבר מיוחד שימשוך את לבי. מששאלתי את מר לאון שמא יש בידיו חומר אחר שלא בדפוס, הוא נזכר שיש באוסף סאליזדו תיק ובו כמה מחברות, אבל מעולם לא טרח לבדוק אותן ואינו יודע מה יש בהן. משפתח לי את התיק גיליתי לתדהמתי שהיו בו 8-7 מחברות הנראות לי מוכרות, כולן בכתיבת-ידו של י"א פיריר. כמה מהן אחיות תאומות ממש של המחברת הכוללת את המחזור ליום הכיפורים, כלומר העתיק את כולן העתקה אחת בהשתמשו בנייר פחם. ועם אלה היו גם העתקות אחרות למחזור לראש השנה במחברות בגודל אחר אך בנוסח זהה (לרבות השגיאות!) למחזור הכתוב בארבע המחברות הנזכרות. מסתבר שפיריר, שהיה בקי בנוסח התפילה ואף נתברך בכתב נאה במיוחד, סיפק לרבים מבני קהילת באיון (שלא ידעו לקרוא עברית ולא יכלו להתפלל מן המחזורים המודפסים) מחברות ובהן נוסח מתועתק של התפילות לימים הנוראים. אלה התגלגלו מיד ליד, ועותקים מהן הגיעו עמי גם לירושלים.

בחודש תמוז תשנ"ו נפגשתי עם החוקרת הצעירה אן אוכמאנו, הכותבת את תולדות קהילת יהודי באיון מאז הקמת הסנהדרין בימי נפולאון ועד ערב מלחמת העולם הראשונה (1913-1808). בעזרתה השלמתי פרטים נוספים בתולדות משפחת פיריר. מתברר שאבי המשפחה הגיע בחוסר כול מאמסטרדם לבאיון סמוך לשנת 1780 כדי לחפש פרנסה. מאז נשתקעה המשפחה בבאיון והיכתה בה שרשים. יוסף סילבאן פיריר, אביו של יצחק ארתור פיריר, היה לחזן הראשי בקהילת באיון במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. אחר חגיגת בר-המצווה של הנער י"א פיריר הוא נשלח על ידי אביו ללמוד עברית וחזנות בבית המדרש לרבנים בפריס. בהיותו בן עשרים בקירוב התגייס לצבא הצרפתי ושירת בו עד 1919. עם זאת, מן המחזורים שלו אנו למדים שהגיוס לצבא לא ניתק אותו ממסורת התפילות שלו והוא נשאר קרוב אצל בית הכנסת. אחרי שחרורו מן הצבא נבחר חבר בהנהלת הקונסיסטואר (מנהלת הקהילה היהודית) של באיון.המחזורים שהוא העתיק מנציחים אותו ואת רעייתו ומציבים יד למשפחתוו למסורת אבותיו.

פרשה בפני עצמה הם החלקים המתועתקים במחזורים ובסידור הנזכרים מכאן, והחלקים החסרים בהם מכאן. נאמר בקיצור: אין כלולים בהם בעיקר אלא הקטעים הנאמרים בקול, או ליתר דיוק המושרים בבית הכנסת. תפילות וקטעים הנאמרים בלחש נפקד מקומם, שכן אלו לא עניינו את רוב קהל המתפללים. מציאות זו המשתקפת במחזור מתאשרת מנוסח-נוהג התפילה של בורדו היום. למשל מזמור קמ"ה בתהלים הנאמר לפני תפילת מוסף (בשבתות ו) במועדים ופותח בפסוק הנלווה אליו "אשרי יושבי ביתך..." (תהלים פד, ה), אין מועתקים ממנו במחזורים של פיריר אלא הפסוק "אשרי יושבי..." והפסוקים המסיימים מן "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעיתו" ועד הסוף (פס' טו- כא). בעשותי בבית הכנסת של בורדו שמתי לב שאלו הם הפסוקים הנאמרים בקול רם, היתר נאמרים בלחש.

בכלל, מסורת יהודי באיון ובורדו כפי שהיא ניבטת מן המחזורים ומן הסידור הנ"ל ומן הנוהג בדורות האחרונים מתמקדת בשירת התפילה בלבד, כל מה שמעבר לזה ירד (או הורד) לטמיון. אבל זו כבר פרשה בפני עצמה הדורשת בירור נפרד, ועוד תגיע השעה, אי"ה, להרחיב עליה את הדיבור.

אנו מחזיקים לי"א פיריר טובה מרובה על המחזורים שהוא הותיר לברכה אחריו. גם בשבתו בחברה נוכרית בווייטנאם הרחוקה ידע, בלי משים, לקבע בתעתיק לדורות את מסורות התפילה של היהודים הפורטוגלים בדרום-מערב צרפת. פרסום חלקי שלהם ממשמש ובא (כנרמז לעיל), ואני תקווה שתתרחב היריעה באחד הימים בעז"ה.