|
מילות מפתח: כיבוד אב ואם, אימוץ, ילדים מאומצים, אבלות |
|
מבנים חדשים של המשפחה, שצמחו בחברה הכללית, עשו את דרכם לקהילה היהודית. המשפחה הגרעינית המסורתית, המורכבת מאם ומאב ומילדיהם הביולוגיים, נשארה אמנם הדגם ההלכתי, אך המציאות היא, שמשפחות מאמצות ו"משולבות" נעשות שכיחות יותר ויותר. היחסים הבין-אישיים מתפתחים במשפחות כאלו לאו דוקא על פי הדגם ההלכתי, כך שהפעולות היום-יומית מודרכות לאו דוקא על ידי המסורת. החיובים ההלכתיים, המוטלים על ילדים ביולוגיים, אינם נדרשים בהכרח באותו אופן מילדים מאומצים או ילדים חורגים, ובמקרה של מות ההורים, מוסיף הדבר ללחץ האמוציונאלי שבו נתונים האבלים. מאמר זה מתיחס לצרכים ההלכתיים של אבלים במשפחות מסוגים אלה. החיוב הראשון, שעוסק ביחסים שבין אדם לחברו בעשרת-הדברות, דורש לכבד את ההורים הביולוגיים ולירוא מפניהם. זהו ביטוי של הודיה, הכרת-הטוב מצידו של האדם על הבראו. אנשים חבים את קיומם הפיזי להוריהם, ועליהם להביע בדרכים חיצוניות את התודה שהם רוחשים בלבם על היוולדם. חז"ל ציינו, ששלושה הם השותפים בבריאת כל ילד - הקב"ה, האם והאב - ולכן עמדו על-כך, שכיבוד ההורים נחשב כמתן כבוד לבורא עצמו.1 כאשר אדם מכיר בהיותו יצור נברא להוריו, הוא מכיר בבריאה האולטימטיבית, ובבורא האולטימטיבי, כי על-ידי הכרה בהוריו, מודה האדם שאינו המקור לקיומו העצמי, ושהוא חב את קיומו לכוחות שהם מעבר למציאות הפרטית שלו. ודאי שזו יכולה להשאר תפיסה אבסטרקטית ואינטלקטואלית ביותר; קשה לשנות את התחושה המסוימת של עמידת האדם בכוחות עצמו, אך המודעות הדתית דורשת הכרה במקור עילאי יותר של מציאות שמעבר לכך. הבנת המקור לקיומנו יוצרת אפוא את האיזון שבין נטיתו של האדם להתרכז בעצמו ובין הכרתו באחרים2. מחויבות הבן להוריו, נובעת אם-כך מהכרת היחיד, שהוא נברא על-ידי אחרים. מעשה הבריאה (במקרה זה - לידה) הינו המפעיל את המחוייבות, שיש לילדים כלפי הוריהם הביולוגיים הן בחייהם והן לאחר מות ההורים, וזאת ללא קשר ליחס הנפשי שביניהם, ולעתים גם אם כלל לא נפגשו מעולם. אותו עיקרון לא יכול לחול על הורים מאמצים או הורים חורגים. אכן, עצם המושג "הורה חורג" יכול לייצג מציאויות שונות בתכלית. הורה חורג יכול להיות מישהו, שנישא להורה הביולוגי, והשתתף בגידול ילדיו במשך מרבית חייהם; תיתכן גם מציאות אחרת - מישהו שהתחתן עם ההורה הביולוגי בגיל מבוגר, בהיות שניהם דיירים ב"דיור מוגן לגיל הזהב". לכל אדם יש מחוייבות לכבד את ההורים החורגים כל עוד הם נשואים להורים הביולוגיים, אך מחייבות זו אינה נובעת בהכרח מן היחסים האישיים איתם. מסיבה זו, ילדים מחויבים במחויבות זו כלפי הוריהם הביולוגיים, הן בחייהם והן לאחר מות ההורים, וזאת ללא קשר ליחס הנפשי שביניהם - ולעתיד, גם אם כלל לא נפגשו מעולם. "חייב אדם לכבד את אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל עוד שאביו קיים, שזה בכלל כבוד אביו. וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מותה אינו חייב."3 השולחן ערוך מוסיף כאן, "מכל מקום, דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה", וניתן וראוי להחיל עצה זו גם על הורים מאמצים, כשאף אחד מביניהם אינו ההורה הביולוגי. ואכן, ראוי לאנשים שיתמכו בהוריהם המאמצים או החורגים, לא ישבו במקומותיהם, או לא יפנו אליהם בשמותיהם הפרטיים, וכך הלאה. שמוש בביטויים רשמיים אלה של כבוד ויראה ודאי שאינו יכול להפר אף נורמה הלכתית והינו, כפי שמציין השולחן ערוך, הדבר הראוי לעשות. אולם יש לציין, כי בדיונו של ספר החינוך במצווה זו, הוא מרחיב את טעם המצווה מעבר לעניין הבריאה: |
"ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו."4
|
|
יש אפוא שתי איכויות להורות: ההולדה וגידול הילדים. ההלכה מזהה את גידול הילדים עם החיוב ללמדם תורה ולחנכם בתחומים המשמעותיים בחיים, תוך הצבת מטרות, שאליהן יש לכוון את מעשיהם. |
"הורות בחברה האנושית, כוללת אם כך את הדמויות הנפרדות של אב ומורה, כשם שבגרות אנושית כוללת צמיחה פיזית ורוחנית כאחד. לפיכך רואה המסורת היהודית את פריחת ההורות במורה ממנו רוכש האדם תורה." 5
|
|
כאשר שתי הדמויות הללו אינן מאוחדות באדם אחד, כאשר ההורה הביולוגי אינו זה אשר גידל את הילד, מקבל המורה קדימות, "כיון שההורה הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא".6 ואולם, חשוב לציין, כי ההורה מקבל קדימות על המורה אם הוא היה זה ששכר את המורה, כיון שזו היתה הפעולה שהובילה את הילד לעולם הבא.7 הנה אם-כך הדוגמא ההלכתית להורה המאמץ או החורג, המגדל ילד, או המורה שמעניק לילד את העולם הבא. כפי שכתב הרב יוסף ד. סולובייצ'יק: |
|
"כאשר התווספה האות ה"א לשמו של אברם, הוא נעשה לאברהם, אב המון גוים (בראשית י"ז, ה), אביהם הרוחני של כל אלה שלמדו מפיו. הזוג חשוך הילדים אינו זוכה לחזקת אברם של הורות ההולדה הטבעית, אך השגת דרגתו של 'אברהם', ההורות הבוראת, היא אתגר, אשר הכל נקראים להתמודד עמו". |
|
אין כל סיבה למנוע מילד מאומץ מידע על אודות הוריו הטבעיים. צורה חדשה זו של הורות אינה עומדת בסתירה לקשרים הביולוגיים. היא באה לידי ביטוי במימד חדש, אשר ניתן להבחין בינו לבין המימד הביולוגי. אין אדם חייב לעבור תחילה את שלב 'אברם', כדי להיעשות בסופו של דבר ל''אברהם'. הילד הרוחני, ולא הילד הביולוגי, הוא זה שאינו בר-שינוי בקיום האנושי; הקהילה בת שלושת החברים מבוססת על אחדות קיומית, לא ביולוגית. ניתן לכרוך באופן שאינו ניתן להפרדה את קיומם של ה'אני והאתה' עם קיומה של מהות שלישית, גם אם היא, במונחים ביולוגיים, זרה להם לחלוטין".8 למערכת היחסים שבין ההורים המאמצים או ההורים החורגים לבין הילדים שהם גידלו ישנו ביטוי פונקציונלי אצל פוסקים רבים (אך לא אצל כולם):9 ניתן לזהות את הילדים בעלייתם לתורה ובמסמכים רשמיים כבנם או כבתם של אלו שגידלו אותם, והמגבלות הרגילות של ייחוד (שבאופן כללי מתירים מגע קרוב וללא פיקוח רק של הורים, ילדים ואחים ביולוגיים) אינן חלות על משפחות מאמצות, שחבריהן מתייחסים זה לזה כבני משפחה ביולוגית. כאן מדובר בהרבה יותר מאשר החלת נהלים הלכתיים (כגון אי-פנייה להורים מאמצים בשמותיהם הפרטיים) על המשפחה המאמצת. מדובר כאן בביטוי של מציאות הלכתית חדשה. עם זאת, אין זה ברור כלל, כי כל הדוגמאות ההלכתיות של מחויבות הבן כלפי הוריו חלות גם במנהגי אבלות. כמובן שאין התנגדות הלכתית כלשהי לתחושת יגון קשה בשל מותו של כל אדם, או לביטוי של תחושה זו בגלוי, ללא קשר ליחס ביולוגי כלשהו שקיים או לא קיים בין שני האנשים. כמובן שבן או בת מאומץ/ת או חורג/ת יכול/ה להימנע מחגיגות בציבור למשך שנה, דבר שהוא חלק מחובות כיבוד אב ואם עבור ילדים ביולוגיים, ולציין את זיכרון הוריהם בכל שנה ביום פטירתם. אולם ישנו אי-רצון כללי אצל הפוסקים להעביר תבניות טקסיות מסורתיות לתחומים שלא יועדו לכך. למשל, העמדת נרות בשולחן ארוחת הערב יכולה לתרום לאווירת הארוחה, אולם אין בכך כדי קיום המצווה, כשם שיש להדלקת נרות שבת לארוחת ליל השבת. בנוגע לאבלות כאשר אינה חובה, יש לכך השלכות נוספות. לאבלות יש השלכות הלכתיות מסוימות, כיון שהיא דורשת להשעות מצוות מסוימות. לדוגמא, האונן פטור מתפילה, ולאבל אסור ללמוד תורה. מעבר לכך, אסור לאופייה הציבורי של האבלות לגרום להצגה מוטעית של העובדות. לדוגמא, אם בן מתאבל על אביו המאמץ, יתכן שיניחו, שיש לנפטר ילדים, ולפיכך אלמנתו אינה זקוקה ל"חליצה" לפני שתוכל להינשא מחדש. חשש אחרון זה הינו פחות רלוונטי אם האימוץ גלוי וההורים אינם מסתירים את האמת מילדם, כפי שיעץ הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק עמד על כך, שישנו קיום של מצוות האבלות גם כאשר אין חיוב הלכתי להתאבל על האדם המסוים. הוא הגיע למסקנה זו מהפסיקה: |
|
"מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות, העם מתקבצים עליהם. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום, מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו."10
|
|
מסיבה זו נהג הרב באופן קבוע לייעץ לילדים להתאבל על ההורים המאמצים שגידלו אותם. גם אם לא היה חיוב המצווה, היה בכל זאת קיום המצווה.11
צורות מסוימות של אבלות הופכות מחויבות, מכיוון שההורים המאמצים היו מלמדי תורה של ילדיהם, אם על-ידי הוראת תורה ממש, אם מתוקף הכוונת ילדיהם לחיים מוסריים (הכוללים זהות יהודית והלכתית) ואם רק על-ידי תשלום לאחרים שיחנכו את ילדיהם. לדוגמא, אדם מחויב לקרוע קריעה עבור מורו רבו (ובכלל זה צריך אדם שהתגיר לקרוע קריעה עבור זה שגרם לו להתגיר, ולפיכך הבטיח לו מקום בעולם הבא.)12 אחת הסיבות לכך, שאבלים פטורים ממצוות "עשה" במהלך תקופת האנינות (מהמוות עד לקבורה) קשורה להיותם טרודים בסידורי הקבורה, והדבר רלוונטי גם לילדים מאומצים ולילדים וחורגים. עם זאת, הם אינם פטורים מהנחת תפילין ביום הראשון של האבלות, אף לא לאחר שהאנינות מסתיימת עם הקבורה. לפיכך פסק הרב שלמה זלמן אוירבך, שלאחר הלוויה על הבן המאומץ האבל להניח תפילין ביחידות.13 אין שום התנגדות לכך, שהילד המאומץ יאמר קדיש על ההורה המאמץ, כיון שיהודי יכול לומר קדיש עבור כל יהודי, שברצונו לכבד את זכרו. הבעיה היחידה שיכולה לעלות היא באותם בתי כנסת, המחזיקים בנוהג לפיו רק אדם אחד אומר קדיש. מי שאינו מחויב באמירת קדיש, אינו יכול להפקיע את זכותו של זה המחויב בכך. סוגיה זו אינה רלוונטית כלל בבתי כנסת בהם אומרים יחד את הקדיש כל החפצים בכך. שאלות של "איזה אבל ישמש כחזן" ניתנות בדרך כלל לפתרון עם מעט רצון טוב. ישנם עוד שני שיקולים רלוונטיים. במהלך ה"שבעה", אסור לאבל ללמוד תורה או לקיים יחסי אישות של זוג נשוי, דברים הכלולים באבלות ההלכתית האישית שנדרשת גם בשבת, כאשר אבלות ציבורית אסורה.14 (חיוב הבן ללמוד תורה מושעה זמנית כאשר באים אחרים לנחם את האבל, אמר הרב שלמה זלמן אוירבך, מכיוון שהחיוב לכבד את המת ואת אלו שגידלוהו מקבל קדימות.15 החיוב ללמוד תורה מקויים כמובן על-ידי לימוד אותם נושאים המותרים לכל אבל.) הבדלים קטנים אלה בין אבלות על הורים ביולוגיים מחד גיסא, והורים חורגים או מאמצים מאידך גיסא, הם פרטיים וידועים רק לאבל. הם משקפים מודעות פנימית לכך, שהיחס בין ההורה לילד היה מסוג "אברהם" ולא מסוג "אברם", יחס המבוסס על אחריות שניטלה מרצון, ולא נכפתה כתוצאה ממעשה ביולוגי. כביטוי של הכרת הטוב, האבלות של הילד היא עדות של כבוד על-כך, שהנפטר אכן נענה לאתגרי ההורות בדרגת "אברהם".16 |
הערות: 1. תלמוד בבלי קידושין דף ל' ע"ה 2.(Gerald (Yaakov) Blidstein, Honor Thy Father and Mother (New York: Ktav 1975, עמ' 5. 3. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים ו' ט"ו; שולחן ערוך יורה דעה ר"מ כ"א... 4. ספר החינוך, מצוה ל"ג, (ההדגשה שלי). 5. Blidstein , עמ' 139. 6. משנה בתלמוד בבלי בבא מציעא דף ל"ג ע"א; טור ושולחן ערוך יורה דעה רמ"ב. 7. רמ"א על שולחן ערוך יורה דעה רמ"ב ל"ד. 8. Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Family Redeemed, David Shatz and Joel B. Wolowelsky, eds (New York: Toras HoRav Foundation 2000) , עמ' , 61-60 תרגום: אביגדור שנאן. 9. לדיון בסוגיות אלו ראה לדוגמא: מרדכי הכהן, אימוץ ילדים לפי ההלכה, ב-י.ל. הכהן מימון, עורך, תורה שבעל פה, כרך ג', תשכ"א, 1961. וכן -טובה ליכטנשטיין, האימוץ מנקודת מבט יהודית, חברה ורווחה 10, 1989. 10. שולחן ערוך יורה דעה שע"ו ג'. רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבלות, י"ג, ד'. 11. הרב אליקים קנינגסברג, שעורי הרב [יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק] על ענייני אבלות ותשעה באב, ירושלים, מסורה, 1999, עמ' 38. צבי שכטר והרב מנחם גנאק, עורכים, מפי השמועה ממר"ן הגרי"ד סולובייצ'יק, מסורה ה', אדר תשנ"א, 1991, עמ' 41. 12. חיים בנימין גולדברג, פני ברוך, ירושלים תשמ"ו, 1986, עמ' 102, מס' 7, מצטט את שער אפרים, יורה דעה מס' 71. 13. צוטט באברהם סופר אברהם, נשמת אברהם, ירושלים, רימונים 1987, כרך ה', עמ' 141. 14. ראה: Joel B. Wolowelsky, "A Note on Shabbat Mourning", Judaism 24:1 (Winter 1975). 15. נשמת אברהם (הערה 13). 16. המאמר הופיע לראשונה באנגלית בבטאון Leelaתרגום: נעמי קריגר. |
