ומחרבות ירושלים קול יוצא: "בת-קול שמנהמת כיונה, ואומרת: אוי לי, שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אומות העולם". והקול קורא עוד, והבת-קול מנהמת כיונה: "אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". ובת-קול אשר בקול-נכאים רק כיונה היא מנהמת, זה שנות אלפיים. הולכת היא וחודרת בכל משך התקופות והדורות. מדברת היא בקול נהימתה אל הלבבות ואל הנשמות, אל הנשמות החיות ואל נשמות המתים, שהלכו לעולמם ובצרור החיים הן צרורות, "גם מתים באשמנים יחכו ליום יבקעו אורי שחריך".

וקול נהמת היונה המנהמת, הנה חודר הוא לתוך מעמקי לבבנו; ירושלים עיר הקודש, מקדש מלך עולמים, ובית ממלכה מעולם לממלכת כוהנים וגוי קדוש, ירושלים עיר האלהים סלה, כשהיא חרבה בזויה ושוממה, שמים צועקים מרה, ומלאכי שלום מר יבכיון. ובת-קול המנהמת כיונה, ואומרת: "...אוי לי שהחרבתי את ביתי". צועקת היא באוזנינו בקול כחולה, מתגברת היא הנהימה ואוזנינו מקשיבה רב-קשב, קול איום אדיר ונורא, קול המולה כקול מחנה, כקול שדי בדברו, והקול קול שחל ושאגת אריה, "ה' כאריה ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". ונשמתנו כולה מתחלחלת, נרעשים ונרעדים הננו עומדים ומקשיבים את קול היונה המנהמת, מחרבות ירושלים, שהולך ומתגבר במרירות נהימתה עד מרומי ההרעשה של שאגת הכפירים, כקול שופר גדול, כקול רעמים אדירים, זרם ונפץ: אם מחרבות ירושלים קול כיונה מנהמת לאוזנינו עולה, ואומרת: "אוי לי שהחרבתי..." - מבנייני רושלים, אשר אך ידי זרים כוננו ומכוננים, שהם לנו חרבות כפולות ומכופלות, קול כחולה נשמע! "נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו", כי בניה, ומבחר בניה, איננו בין הבאים, בין המשקיטים את נהמת היונה, המנהמת ואומרת: "אוי לי שהחרבתי".

והתור הגיע, מאורעות הימים כולם קוראים לנו בקול גדול: ישראל, בנה את עיר קדשך, זכור עם- עולם, עם קדוש שומר אמונים, את שבועתך, אשר על נהרות בבל נשבעת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". ואם את החלק הקל-להיעשות של השבועה הנה קיימת, לשונך לא דבקה לחכך, כי את ירושלים במו פיך זכרת ותזכור תמיד, אבל בעת אשר הימין כבר היא דרושה להיות יד פשוטה ונטויה לעשות מעשה, בכוח וחיל, בימין עז רוממה, החלק הראשון של שבועת-עולמים זאת הנה הוא נתבע בחוזקה מבת קול המנהמת כיונה, מחרבות ירושלים: שמע ישראל, מזרח שמש עד מבואו, מכל הארצות אשר שם הודחת, ונטות פניך בכל עת חפץ לה', בכל רגע רצון והתעוררות געגועי קודש בעמקי לבבינו, היא נגד ירושלים עיר הקודש, "עיר קדשנו ותפארתנו, אשר הללוך אבותינו". שמע נא לקול היונה המנהמת מחרבות ירושלים ולשאגת-האריה היוצאת מתוך בניני הזרים השוחקים על משבתנו, על רפיון ידינו והתרשלותנו, בעת הכושר, בעת יד ה' נטויה לטובה להחל בפועל לבנות לנו את עיר תפארתנו, להרימה משוממותה, לעטרה בתפארה, בבנייני חמד, במוסדי תפארת, בהוד יקרת קודש.

הגיע הזמן, שבו אנו צריכים להכיר את קול ה' מכל המסיבות המתהפכות, מכל יצרי הלב, מכל תנועות החיים, הפרטיים והכלליים, וקול ה' בכוח קורא אלינו מחרבות ירושלים ומשומותיה: קומו, בני, בנו את הנשמה, קוממו את עיר הקודש הנהרסה, זכרו מרחוק את ה', וירושלים תעלה על לבבכם!