|
הדרך שבה אנחנו מלמדים את תלמידינו את הלשון העברית כוללת, באופן טבעי, מספר שלבים עד לשליטה מלאה בקריאה וביכולת התבטאות. אפשר לתמצת את שלבי הקניית הלשון באופן הבא: א . שליטה במיומנות הקריאה, דהיינו: הכרת האותיות והתנועות וצירוף להברות, למלים ולמשפטים. ב ב . יכולת הבעה בכתב ובעל-פה. ג . ניתוח דקדוקי ותחבירי. שני השלבים האחרונים משולבים זה בזה ומתפתחים בד בבד עם גילו ויכולתו של התלמיד, החל ממיומנויות יסוד של הבחנה בין גופים וזמנים, דרך ביטוי של רעיונות פשוטים ויום-יומיים, עד לכתיבה מופשטת ודיבור מופשט. הקו המנחה את המערך הזה, הוא הצורך להכניס את הלומד במהירות גבוהה למעגל המשתמשים בלשון הכתובה. הלשון היא הכלי הטכני המובהק ביותר להשתלבות האדם במסכת החברתית והכלכלית של סביבתו, ומכאן הצורך הדחוף להקנות את השימוש בה במהירות, ואולי נכון יותר לומר - בחיפזון. מן המקורות נראה שגישה זו איננה מספקת כאשר מדובר בלשון הקודש. היחס אל העברית מתוך היחס אל התורה. לשיטתם של חז"ל התורה היא הבסיס לקיום העולם: "תנאי היתנה הקב"ה עם מעשי בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (מס' שבת פח'.). וראה גם רש"י בראשית א' לא'. אותה תורה שהיתה גנוזה תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם (שבת פח':) ובה הסתכל הקב"ה וברא את העולם (בראשית רבה א' ב'). מתוך היחס אל התורה במהותה ובתוכנה נוצר יחס של קדושה גם אל הצורה. במקומות לא מעטים מתייחסים המקורות אל האותיות והסימנים ומעלים אותם אל דרגת הערך של התוכן. למשל, בסנהדרין קב': "אחאב מלך כב' שנים כיוון שכיבד את התורה שניתנה בכב' אותיות". בילק"ש, בראשית א': בשתי הפסקאות הראשונות מוזכר דיון, כביכול, בין הקב"ה לאותיות ה-א"ב באיזו מהן ייברא העולם. כלומר האותיות הן תוכנית הבנין של העולם. באיכה רבתי, פתיחתא, אות כד', באה התורה להצדיק את החורבן ולהעיד נגד ישראל. מיד אחרי התורה באות האותיות להעיד, ואת כולן משתיק אברהם אבינו ע"ה. |
|
דיוק הקריאה התנועות, ואכן גם כאן היחס הנכון הוא יחס של הקפדה וחרדת קודש עד כדי חשש ללימוד מוטעה בגלל קריאה משובשת. הגמרא במס' מכות טז': ובמקומות נוספים בש"ס מספרת על רב אחא שהרחיק מלמד קפדן והדירו שלא ילמֵד יותר. רש"י על אתר מפרש שהמלמד היכה את תלמידיו יותר מידי. בכל זאת רבינא החזירו מפני "שלא אשכח דדייק כוותיה". כלומר, מלמד זה קבע את רמת הלימודים, על ידי דיוקיו, כיון שהסטנדרד הגבוה שלו דירבן את שאר המלמדים לנסות ולהשתוות אליו. רבינא חשש להנמיך את הקריטריונים בגלל דבר "פעוט" כמו קפדנותו היתרה של מלמד זה. מחלוקת זו בין רבינא לרב אחא היא המשך למחלוקת של דור אמוראים קודם. במס' בבא בתרא כא'. חולקים רבא ורב דימי מיהו המלמד הרצוי, האם זה שגריס ולא דייק או זה שדייק ולא גריס. רבא פוסק שמושיבים גריס ולא דייק ושבשתא ממילא נפקא. רב דימי פוסק שמושיבים דייק ולא גריס כי שבשתא כיוון דעל - על. אין מחלוקת ביניהם שאי אפשר לקרוא בתורה בשבשתא. לדעת רבא, הנסיון האישי ואולי המערכת החברתית הסביבתית מסלקת את השיבוש. לדעת רב דימי השיבוש משתרש ואי אפשר לעקרו. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ב' ו') פוסק כשניהם. כלומר, המלמד צריך להיות גם גריס וגם דייק. הכסף משנה מסביר את טעם ההכרעה הזאת כך: "גריס" - מפני שרבא גדול מרב דימי והלכה כמותו, ו"דייק" - מפני שכל הסוגיה נמשכת על פי דעת רב דימי. רבא עצמו פוסק שמקרי דרדקי - מלמד תינוקות - מותרה ועומד שילמֵד כראוי ולא ישבש. התוספות, בבבא בתרא כא': ד"ה ומקרי דרדקי, ובבבא מציעא קט': ד"ה וספר מתא כמותרין ועומדין, שואלים: הרי שבשתא, לדעת רבא, ממילא נפקא ומה אכפת לנו אם ילמד בשיבוש? - והם משיבים שבאותה שעה שלימד את השיבוש ביטל המלמד את תלמידיו מלימוד של אמת ואותה שעה אינה חוזרת לעולם. למדנו מן התוספות שאי הקפדה על קריאה נכונה משמעותה שהמלמד, פשוט לא לימד. דברי התוספות תואמים לחלוטין את המסופר על יואב שהיכה כל זָכָר באדום ולא קיים את הפסוק "תמחה את זֵכֶר עמלק". כשחזר יואב מאדום היה לו דין ודברים קשה עם רבו ויואב קרא עליו "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (ב"ב שם). נראה שלזה כיוונו התוספות באמרם שבאותה שעה שהמלמד לא הקפיד על השיבוש הוא ביטל את תלמידיו מלימוד של אמת. בענין זה שמעתי מפי ידידי המנוח הרב יצחק מאיר האיתן זצ"ל שהיה הרב האזורי בשומרון, שאמר לי בשם סבו הרב משולם ראטה זצ"ל, שמלמדו של יואב לא דיקדק אתו האם לקרוא "זֵכֶר" מלשון זיכרון, או לקרוא "זֶכֶר" מלשון זָכָר כמו "ויעל עשנו כעֶשֶן הכבשן". כדאי להעיר בענין זה שהיהדות האשכנזית, כפי הנראה, פשרנית בענין דיקדוק הלשון הרבה יותר מן היהדות התימנית והספרדית, ובכל זאת בשעה שנוגע הדבר לצאת ידי חובת קריאה מדאורייתא, בפרשת זכור, נפסק להלכה שיש לקרוא פעמיים: אחת, "תמחה את זֵכר עמלק", ושניה "את זֶכר". (שו"ע או"ח סימן תרפ"ה ס' ז' ובמשנה ברורה ס"ק יח'). |
|
הדיוק על פי ההלכה או"ח סימן נג' ס' יב' : לא יעבור לפני התיבה מי שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. באותו מקום בגמרא מסופר על ר' שמעון ברבי שנעלב מדבריו של ר' חייא והחזיר לו: "כשאתה מגיע אצל 'וחכיתי לה' ' (ישעיהו ח') נמצאת מחרף ומגדף". ר' חייא התקשה להגות את האות ח' והגה אותה כמו ה'. בכל זאת כשגזר רבי תענית הוריד את ר' חייא לפני התיבה. התוספות מתרצים כאן שבמאמץ היה מסוגל להגות את ה-ח'. בבבא מציעא פו'. ד"ה: אחתינהו לר' חייא. - מתרצים התוס' שעל אף השיבוש, באותה שעה אי אפשר היה בש"ץ אחר. יש דיון באחרונים, מה דין הש"ץ כשכל הציבור משבש. יש מתירין ויש אוסרים, וגם המתירים אינם מתירים אלא באופן ארעי ולא כחזן קבוע. (שו"ע או"ח נ"ג, באר היטב ס"ק י"ז ומשנה ברורה ס"ק ל"ז ל"ח ובבאור הלכה שם). ראוי עוד להזכיר את השו"ע או"ח סימן ס"א סעיפים כ'-כ"ג שפוסק, ע"פ הרמב"ם בהלכות קריאת שמע וע"פ הטור: "שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח", והמשנה ברורה בס"ק ל"ה מבהיר: "ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה ייחוד שמיים" - אבל הוא הדין לשאר התפילה ולקריאה בתנ"ך. (סימן ס"א ס' כ"ב). |
|
המצוי ויועצים ממליצים לדחות את לימוד השליטה המלאה בניקוד ובדיוק הקריאה עד לחטיבת הביניים כיון שהניקוד מפריע לקריאה השוטפת, הנחוצה כל כך היום, בהתאם למגמה הכללית כפי שהזכרנו למעלה. אבל בינתיים שבשתא כיון דעל - על. חוסר תשומת לב לפרטים מאפשרת - אולי - לקרוא עיתונים, ספרי קריאה, ספרות מקצועית וכד', אבל אנחנו אמורים לחנך את ילדינו להתפלל כראוי, לקרוא בתורה כהוגן ולחוש את הערך הניצחי של התורה ואת קדושתה בכל מלה, בכל אות ובכל תג ולא רק לקרוא עיתונים. בלי להיכנס לחקירה היסטורית פילולוגית, נוכל לראות מהלכם של שיבושים מתפתחים בעקבות נדידות ישראל לגלויותיו. העוקב אחרי צאצאיהם של יוצאי מזרח אירופה שהגיעו לארץ ישראל ישירות משם ומשווה אותם אל יוצאי אותן ארצות שהגיעו לארץ ישראל אחרי שהות של דור בגולת ארה"ב או דרום אמריקה, יבחין מייד בהשפעה המקומית על ההיגוי. מהלכים דומים מראים על הבדל בין בני הדור המבוגר של יוצאי צפון אפריקה ובין צאצאיהם שלמדו בבתי ספר ממ"ד שבהם יש השפעה אשכנזית על נוסח התפילה וקריאת התורה והשפעה כללית של צורת הדיבור המצויה. הרב בן-ציון כהן כתב ספר בשם "שפת אמת - שפתי כהן" (הוצאת המחבר, ירושלים, תשמ"ז) שבכולו הוא מנתח את מהלכם של השינויים בהגיית העיצורים והנקודות של הלשון העברית בגלויות ישראל, ואכמ"ל. יתכן שנסיון לשנות שיבוש הולך ומתגבר ידרוש מאמץ הנראה כמעל ליכולתנו. אינני יודע אם יש מי שבכוחו להביא את התלמידים, שאינם מורגלים בכך, לבטא נכון ע' או ח', ובעיקר כשהמורים עצמם אינם מסוגלים לעמוד בכך. או, האם מישהו מסוגל להכריע למעשה, בדיבור ובקריאה שוטפת, במחלוקת בין העדות באופן הגיית ה-ג' או ה-ק'. כמו כן לא נוכל לפסוק מהו ההיגוי הנכון של חלק מסימני הניקוד. בכל זאת, ישנם שיבושים ממש, המצויים כמעט אצל כולם, שניתן להכיר אותם ולהתמודד איתם. בעיקבות תכניות הלימודים הכלל-ממלכתיות, עוסקים אנו בשיבושי לשון כגון: בוא להנה, שוב פעם, לך לקדימה, מַניח במקום מֵניח וכד'. אינני משוכנע שבאופן זה אנתנו ממלאים את חובתנו כלפי שמיא וכלפי תלמידינו. להלן, נביא דוגמאות לשיבושים בתפילה שבחלקם הם בעלי משמעות חמורה יותר מנקודת המבט שלנו כמחנכים בחינוך הדתי. אילו הצגתי כל שיבוש לעצמו כשיבוש בודד היו הקוראים נדים בראשם בסלחנות, "לא נורא", אבל הרושם הממשי מתקבל מן הריבוי ומן המיגוון של הדוגמאות המובאות להלן. ברצוני להעיר שהדוגמאות מקורן בנסיוני בבתי ספר שבהם התפילה מתנהלת על פי מתכונת יהודי אשכנז ומזרח אירופה. אינני יודע באיזו מידה הדברים תואמים את הנעשה בבתי ספר שבהם מצוי נוסח יהודי המזרח או יהודי תימן, אבל בודאי שיש בדברים כדי להצביע על מגמה הדורשת תיקון וחובה עלינו לתקן במקום שאנחנו יכולים. כל הדוגמאות נרשמו מתוך האזנה לתפילתם של התלמידים וגם לתפילת מבוגרים שרובם זכו ללמוד במסגרות ממ"ד. הן טיפה בים בלבד וכל שאזנו כרויה יוכל להוסיף כהנה וכהנה. |
|
מיון שיבושי הלשון בתפילה
א. האות ה' כמעט ונמחקה מן התפילה ומקריאת התורה. לעתים קריאתה כמו א' מביאה
1 . בתפילת העמידה בברכת קיבוץ גלויות: "וקבצנו יחד מאֵרה מארבע כנפות הארץ".
לידי גידוף ח"ו. ובאופן דומה בברכת העבודה -"ותפלתם מאֵרה תקבל ברצון" (ח"ו) במקום מהֵרה. 2 . "דבר אל אארון ואל בניו לאמר" -שלפני ברכות השחר, ובברכת כהנים "אשר קדשנו בקדושתו של אארון". - ומי יסביר לנו האם הכוונה לאהרן או אל הארון. 3 . "וכל החיים יודוך סלה, וייללו ויברכו וכו' " - מתוך הפיכת האות ה' ל-א', ומתוך שטף הלשון, נעלמת האות ה' לחלוטין ומתקבלת יללה במקום הלל. 4 . "כל הנשמה תאַלל י-ה וכו' " - ומי יעז לומר שאין כאן ח"ו גידוף גרוע מגידופו של ר' חייא המרומז לעיל. בכל "הלל" שבתפילה יש לחשוש לשיבוש זה של אָלָה במקום הַלֵּל. ב . קריאת קמץ גדול במקום קמץ קטן. [מובן שאין זה חל על הנוהגים לבטא אותם במבטא זהה]. קרי, וַיָקוֹם, וַיָשוֹב. לעתים קרובות הקריאה היא מלרע במקום מלעיל כאשר - פ' הפעל מוטעמת במקום ההטעמה הנכונה על ה-י'. וַיַקַ'ם במקום וַיָ'קוֹם. 2 . "ברכה" לעצמה היא המילה "חָנֵּנִי" קרי "חוֹנני". "חַנני ה' כי אומלל אני" - במקום חוֹנני. "חַננו ועננו ושמע תפלתנו" - במקום חוֹננו "שמע ה' וחַנני" - במקום - וחוֹנני 3 . "קומה א-לקים שַפְטָה הארץ" ( תהילים פ"ב , שיר של יום שלישי) - במקום שוֹפְטָה. שינוי המשמעות כאן הוא ברור: לפי הקריאה המשובשת הארץ היא השופטת, ואילו כשהקריאה נכונה הארץ נשפטת. זו קריאה לא-לקים לקום לשפוט את הארץ. 4 . בשירת "לכה דודי" - "קַרְבָה אל נפשי גאלהּ". - במקום קוֹרבה. מקור שורה זו הוא בתהילים ס"ט י"ט ופירושה: קְרַב אל נפשי וגאל אותה. והמילה הראשונה נקראת בקמץ קטן - קוֹרְבָה - לפי המשבשים, המילה "גאלה" תהיה כאן כעין "גאולה" בהשמטת המפיק והמשפט יתפרש שהגאולה כבר התקרבה אל נפשי. ג . הפסקות שאינן במקום הנכון. הדוגמאות הן רבות ומשונות ולרוב חסרות טעם. כדאי להבליט כאן את התיפלות במספר גדול יותר של דוגמאות. רבה אמונתך". 2. עוד שיבוש ידוע: "ומצור דבש - אשביעך, במקום: "ומצור - דבש אשביעך". 3 . "יענהו משמי קדשו, בגבורות ישע - ימינו, במקום "בגבורות - ישע ימינו". 4 . "לדוד ה' - אורי וישעי", במקום "לדוד: ה', (הוא), אורי וישעי". לדוד - כותרת של המזמור. 5 . "חונה מלאך ה' - סביב ליראיו ויחלצם", במקום: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו - ויחלצם". 6. "ברוך ה' יום יום - יעמוס לנו", במקום: "ברוך ה' - יום יום יעמוס לנו". [יעמוֹס ולא יעמַס]. 7 . " מקולות מים רבים אדירים - משברי ים". אדירים שבכאן מתפרש כתואר השם למים בעוד שהנכון הוא: "מקולות מים רבים - אדירים משברי ים". 8 . " צדיק כתמר - יפרח. איזו צידקות יש בתמר? - אלא יש לקרוא: "צדיק - כתמר יפרח", והכל מתבאר. 9 . בהמשך הפסוק: "כארז - בלבנון ישגה". יש כאן הקטנה וצימצום. הארז בלבנון הוא סמל לגדולת הצדיק, אבל כשמשבשים, הצדיק הוא שגיא בלבנון בלבד. ויש לקרוא: "כארז בלבנון - ישגה". גדולת הצדיק נמשלת לגדולת הארז שבלבנון. 10. "אור זרוע - לצדיק", במקום: "אור - זרוע לצדיק". והמהדרין מוסיפים: "ולישרי - לב שמחה", במקום: " ולישרי לב - שמחה". 11. "נהרות ימחאו כף, יחד הרים - ירננו", במקום: "יחד - הרים ירננו". 12. "מן המיצר קראתי י-ה, ענני - במרחב י-ה", במקום: "ענני במרחב - י-ה". המשורר קורא מן המיצר והקב"ה עונה לו במרחב. אמנם, בפסוק זה ישנה גם מסורת כתיבה של שתי המילים האחרונות כמילה אחת "במרחבי-ה", אבל בספרים שלנו ובסידור כתוב בשתי מילים והטעמים מכריעים כמו שציינתי, ועיין במנחת שי תהילים קי"ח ט'. 13. "ה' הושיעה, המלך יעננו - ביום קראנו", במקום: "המלך! -יעננו ביום קראנו". בשתי הדוגמאות האחרונות, שינוי מקום ההפסקה גורר שיבוש נוסף. כאשר המילים עָנָנִי, יַעֲנֵנוּ נגררות אל המילים שאחריהן מושמט הדגש בראש המילה וה-ב' היא רפויה, אבל אם ההפסקה היא מייד אחרי מילים אלה מוכרח לבוא דגש קל בראש המילים שאחריהן. כל המעיין בספרי תהילים מוגהים היטב ובסידורים מדויקים ימצא שה-ב' בשני המקרים רפויה והקורא ב-ב' דגושה משבש. 14. "נפשי לה' משומרים לבקר - שומרים לבקר", במקום: "נפשי לה' - משומרים לבקר שומרים לבקר". שבשתא זו מקורה, כנראה, ברש"י המצטט את ארבעת המילים הראשונות כאחת. אלא שרש"י נזקק לצטט יחד "נפשי לה' משומרים לבקר" כדי לפרש את הפסוק כראוי ולא מפני שכך הקריאה הנכונה. 15. בתפילת העמידה: "ברוך אתה ה' מצמיח קרן - ישועה". מה הישועה שיש בהצמחת קרן? לשליחי הציבור המשבשים פתרונות. וכמובן שאנחנו מקוים לישועה וה' מצמיח לנו קרן ישועה. 16. "אדון עולם אשר מלך בטרם כל , יציר נברא". עמודי המחשבה היהודית התמודדו עם המחשבה הפילוסופית הנפסדת של עולם קדמון העומדת כנגד המחשבה היהודית של עולם מחודש ע"י הבורא. ילדינו הקטנים, החל מגן הילדים, "מכריעים" מידי בקר לטובת ההשקפה של עולם קדמון: 'בטרם כל' כבר יש יצורים ברואים. צריך "רק" להזיז את ההטעמה: "אדון עולם אשר מלך בטרם, כל-יציר נברא", ומתקבל שיר שבח לאדון העולם שמלך בעולמו עוד בטרם ברא אפילו יציר אחד. ד . קריאה חפוזה של מילים שבעקבותיה השמטת האותיות א', ע' או ה'. בדרך כלל באה השמטה זו אחרי שְוָא ובעיקר כאשר לא מבחינים בין שוא נע לשוא נח. 2 . "א-ל הכבוד הִרִים" - וצ"ל הִרְ'עִים. 3 . "יִרוּ מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל" - וצ"ל יִי'רְאוּ. 4 . "צָמָה לך נפשי" - הלוא זה צום אבחרהו ?! - וכמובן צָ'מְאָה היא הקריאה הנכונה. 5 . "ויבטחו בך יוֹדֵי שמך" - ואל עמי יַדּוּ גורל (יואל ד' ג') - והנכון יוֹ'דְעֵי. 6 . "קָפוּ תאומות בלב ים" - ראשית, מי מכיר את התאומות הללו. שנית, קיפוי פירושו לצוף (ראה מעשרות פרק א' משנה ז') ומה לזה אצל קָ'פְאוּ תהומות? 7. "סוּ שערים ראשיכם" - וצ"ל שְ'אוּ. 8 . "וּרֵם וְנַסֵם עד העולם". - האם אנו בטוחים שכדאי לנסות אותנו עד העולם? - וצ"ל וּרְ'עֵם וְנַ'שְּאֵם [ויש הגורסים וּ'רְעֵם]. 9 . "כתר יתנו לך מַלָכִים אֲמוֹנֵי מַלָה" - וכמובן ששיבוש משולש דורש תיקון משולש: מַלְ'אָכִים הֲמוֹנֵי מַעְ'לָה. 10. "ועל כן נקוה לך ... לִירוֹת מְאֵרָה בתפארת עֻזך". את הירי הזה שמעתי מפי ת"ח גדול שניסה לשוא לרדוף אחרי חזן זריז וקל שפתיים שבלע מלים ואותיות (בתאבון!) ויצא "העגל" הזה שלא איפשר לקוות "לראות מהרה בתפארת עזך". [אגב, ש"ץ זה כרבים אחרים למד בילדותו, כמובן, בבי"ס ממ"ד ושם קנה את הרגלי התפילה]. ה . שגיאה הפוכה לקודמתה: דהיינו, השמעת אות נחה. שגיאה זו נפוצה כאשר יש אות י' בשְוָא אחרי ו' החיבור, ובמקומות אחרים באות א' כאשר על פי כללי הדיקדוק אפשר לבטא את האות, אלא שמסורת הקריאה משמיטה אותה. שיבושים אלה לרוב אינם משנים את משמעות המילה והמשפט אבל מכערים את לשון הקודש שבפינו. 2 . "וֵיְהִי עִתָּם לעולם - במקום וִיהִי. 3. כל לָראוּבֵנִי שבמקרא ה-א' נחה ונקרא לָרוּבֵנִי. הגעיא שמתחת ל-ר' מגבירה את הסיכוי, למי שרגיל בקריאה מרפרפת, לראות שם שְוָא. 4 . "לֶאְסוֹר מלכיהם בזקים" ולא לֶאֱסוֹר. 5 . "יגדיל תורה וְיַאְדִּיר" - ולא וְיַאֲדִיר. ו . שגיאות שבין שוא נע לשוא נח. לצערנו, אזננו כבר ערלה לשיבוש הזה, וגרוע מזה, כבר איננו מבחינים בשינויי המשמעות שמקורם כאן. 2 . "השיבה, שָפְ'טֵנוּ כבראשונה" - וצ"ל שוֹ'פְטֵינוּ. במקום להתפלל על השבת השופטים אנו מבקשים להישפט שוב. 3 . "יברכנו א-לקים וְיִרְ'אוּ אותו כל אפסי ארץ" - במקום וְיִי'רְאוּ. כבר העירונו ש-א' אחרי שוא נח נוטה להישמט וממילא יוצא לבטא וְיִרוּ, אבל גם המדקדקים לבטא אותה, אומרים אותה בשוא נח ומגלים לנו דבר פלא: שאפסי ארץ רואים את ה'. 4 . "כולם עומדים בְּרוּם עולם", או "בְּרוּם עולם מושבך". כשהשְוָא שתחת ה-ב' נע -בְּ'רוּם - הקב"ה נמצא ברומו של עולם, אבל כשהשְוָא נח, Broom הוא מטאטא באנגלית ובעברית חסר כל משמעות. |
|
ז . חוסר בולט של תשומת לב אל הניקוד הכתוב בתוך הסידור. שיבוש זה נוגע ישירות לשיטת הלימוד שהירגלנו את עצמנו בה. 2 . "ינחני בְמַעַגְ'לֵי צדק" - במקום במעְ'גְלי. 3 . "עֶזְרֵנוּ א-לוקי ישענו" - במקום עָזְרנו בקמץ קטן. 4 . "הראנו ה' חסדך וְיִשְעֲךָ תתן לנו" - במקום ויֶשעך. 5 . "שבטך וּמִשְעַנְתְּךָ" - במקום ומשענתֶּך. 6 . "יְבָרְכֶךָ ה' וישמרך" - במקום יברֶכְך. 7 . "וּמְדִינָה של גיהנם" - במקום וּמִדִּינָהּ. הציניקנים ודאי ימצאו הצדקה לנוסח "המתוקן" הנ"ל, אבל אנחנו נתפלל שהמדינה תהיה גן עדן ליושביה. 8 . "הוֹדוּ על ארץ ושמים" - במקום הוֹדוֹ. הוֹדוּ - ציווי, הוֹדוֹ - שם ושייכות. ח . טעויות בין קריאה מלעיל לקריאה מלרע. 2 . בפרק ברכי נפשי (תהילים קב'): ההטעמה מלרע בכל הדוגמאות שנביא: יחפזוּ'ן, יעברוּ'ן, יאספוּ'ן, ירבצוּ'ן וכו'. 3 . בעלינו לשבח: "והאלילים כרות יכרתוּ'ן" - ולא יכרֵ'תוּן. 4 . הקריאה הנכונה: "הנֹ'טע אזן הלא ישמע אם יוצֵ'ר עין הלא יביט". (תהילים צד'). 5 . בברכת המזון: "כפירים רשוּ' (מלרע) ורעֵ'בו (מלעיל)". 6 . בש"ע: "הטוב כי לא כלוּ' רחמיך והמרחם כי לא תַּ'מו חסדיך". ט . השמטת המפיק מן האות ה' שבסוף מילה, או הגיית פתח גנובה עם ה - ה' ממש ולא לפני ה -ה'. בתוכהּ, אותהּ, לתוכהּ. 2 . התופעה בולטת בקריאת התורה בתחילת פרשת מטות בענין נדרי אשה: נִדְרָהּ, אֱסָרָהּ, נַפְשָהּ, אִישָהּ וכד'. 3 . להרגשתי, קשה לש"ץ או לקורא לעמוד במאמץ הכרוך בהדגשת המפיק, ואולי ניתן למחול על כך, אבל ישנו מקום אחד בתפילה שבו השיבוש הוא חמור. בתפילת ההלל (בתהילים קיד'): "מלפני אדון חו'לי ארץ מלפני א-לו-הַּ יעקב". בהשמטת המפיק, שם שמיים נקרא כמו א-לו-אַ. שגיאה בולטת היא קריאת ה-ה' כאילו היא עצמה מנוקדת בפתח: א-לוהָ'ה, ואילו הקריאה הנכונה היא א-לואָ'הּ, כאילו יש א' מנוקדת בפתח לפני ה-ה' ואחריה אנחה. הקורא בשיבוש, פשוט אינו קורא את השם הקדוש שהוא מן השמות שאינם נמחקים. י . ישנן שגיאות שנובעות מרשלנות, משיגרה שמתוך דיבור המוני, על משקל מַזְ'-תוֹמֶרֶת (מה זאת אומרת). גם בין המבטאים נכון את המילים 'ברוך אתה' לרוב אינם חסים על שם שמיים ואומרים אֲ-דְ-נָי. ה"מהדרין" אינם מבטאים כלל את ה - ד' אלא אומרים מן נ' דגושה ומאנפפת. 2 . בָּ -- וּבָּ -- וּשְמוֹ, מי מכיר, מי יודע ? - 'ברוך הוא וברוך שמו'. ישתבח שמו לעד. תם ולא נשלם. כאמור, כל הדוגמאות נאספו באקראי תוך כדי האזנה לתפילת ילדים ואבותיהם. מי שאזנו כרויה יכול לאסוף דוגמאות לאין ספור ולגוון גם את סוגי השיבושים. מטרת המאמר היתה לתת את הדעת לכך שלחינוך הדתי יש מטרה נוספת בהוראת הקריאה, ויתכן שיש מקום לחשוב על הכנת תכנית לימודים ייחודית לחינוך הדתי שתהיה שונה במהותה ובמתכונתה מזו המקובלת כיום במערכות החינוך הממלכתי בכללותו. חז"ל במסכת עירובין נ"ג: כבר לימדונו שבני יהודה, שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם. בני הגליל, שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם. ומי יודע מהו גודל ההפסד ומה היינו מרויחים אילו לימדנו לשוננו לדבר , לקרוא ולהתפלל נכון. "שמע קולנו ה' א-לקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו".
|
