...אכן, אני זוכר את הגזר שהביא לי הרב הראשי רנה הירשלר זצ"ל מיד אחרי שהגעתי לאושוויץ. הוא השתייך לקבוצה שעבדה בחוץ ויכול היה להשיג כמה ראשי גזר. המחווה נגעה ללבי, אבל כמי שמקרוב בא לא הערכתי אותה כראוי. כמה פעמים, מאוחר יותר, חשבתי על הגזר הזה, היחיד שאכלתי בכל תקופת היותי במחנה. אז הבנתי כי כאשר נתן לי אותו במתנה, באופן ספונטני, עם חיוכו הרחב, החם והנפלא והמלא, נתן לי רנה הירשלר את הדבר היקר ביותר שהיה לו; ועוד יותר מזה - הוא רצה להשפיע עלי קצת מאומץ לבו, מביטחונו, מאמונתו. והעיקר: איזו דוגמה ומופת הוא הציב בג'ונגל הזה, בו שלטו הטירוף, האלימות והרעב.

הרעב

אכן, אני זוכר שסבלתי מרעב, לא סתם רעב מפקידה לפקידה, אלא רעב בלתי נסבל, רעב מתמיד ומעיק. הסבל שנבע ממנו היה משתלט לגמרי על גופי ועל רוחי עד כדי כך שכל השאר נהפך למשני. הרעב הזה היה מחשבתי הראשונה בקומי, והאחרונה בשוכבי, הוא הפסיק את שנתי בלילות למרות העייפות העצומה, הוא לא הרפה ממני במשך היום, הוא מנע ממני כל מחשבות אחרות. אי אפשר היה לברוח ממחשבה תמידית זו: איך אפשר למצוא משהו לאכול? איך אפשר להשיג שיירים? מה לעשות על מנת לקבל אוכל מתחתית הסיר, שם המרק יותר סמיך? אלה היו מחשבותיי ודאגותיי! ניסיתי להתרגל, לחשוב באופן הגיוני, להשלות את עצמי על ידי אכילת המרק לאט לאט, או חיתוך מנת הלחם לחתיכות דקות; שום דבר לא עזר.

ולמרות הכל, הרעב הזה היווה מעין מד לחץ שלא שיקר. הוא איפשר למדוד את כושר העמידה האמיתי של האדם. הפיסי והרוחני. במידה שבה הצליח האסיר לא להידרדר לשפל המדרגה המוחלט, היה אפשר להבחין בסיכוייו להישאר בחיים. כאשר העציר היה עדיין מסוגל לא להשתטח על הרצפה כדי ללקק את המרק שנשפך על ידי קאפו סדיסטי; כאשר היה מסוגל להתרחק ממצבים מבישים עם אחדים מהסוהרים למרות הבטחות מפתות לאוכל; כאשר היה מסוגל מפעם לפעם לבצע מעשה גבורה ולתת קצת מהמרק הסמיך שלו לחבר שאיתרע מזלו והמנה שלו הייתה מימית יותר - אז ידעו, והוא היה מרגיש בכך, שהוא עדיין בן אנוש ושהוא מסוגל להחזיק מעמד.

הרצון

ברומטר אחר, אמין לא פחות, היה כוח הרצון, כמעט על אנושי, שהיה נחוץ כדי ללכת להתרחץ למרות העייפות, למרות המכות שהיו מנחיתים עליך מכל עבר, למרות הקור והקרח. מי שיום אחד ועוד יום היה מפסיק להתרחץ, מי שלא עשה לעצמו מנהג קבוע, היה שוקע לאט לאט בדרך הבטוחה והחד סטרית אל הניוון וממנו לתא הגזים. אין ספק שהמקרה או הגורל שיחקו תפקיד חשוב בחיי המחנה; על כל צעד ושעל, אלף פעם ביום, היית בסכנת מוות. המחלות ואפיסת הכוחות גרמו למותם של רבים מהחברים: רנה הירשלר עמד בכל, התגבר על הכל ובסוף הוכנע ימים אחדים אחרי השחרור! אבל התכונות הפנימיות של האדם, התבונה, כוח הרצון, אומץ הלב, האמונה - היו מכריעים במקרים רבים.

אמונה באושוויץ

אמונה? אלקים באושוויץ? אפשר להבין את אובדן העשתונות, הבלבול והמבוכה של הוגי הדעות והסופרים שלנו המנסים לבנות הנחות ותיאוריות: "שתיקת האל" או "הסתר פנים" או "העדרות האל". אבל אין בכוונתי להתפלמס בשאלה זו. גם לא אעסוק בשאלה כיצד התפתחה אמונת האסיר, אם בכלל היה מאמין, בזמן או אחרי שהותו במחנה. אין בידי נתונים סטטיסטיים או מחקר על הנושא.

אני מביא את עדותי, שהיא אישית, פרטית בהחלט, ויש בה ערך דווקא מפני שזו עדות מכלי ראשון. בראותי שם איך יצורי ה' היו משמידים יצורי ה' אחרים, בהיותי קרבן לאלימות-חינם, לסדיזם מתוחכם, לאכזריות מושחתת של אנשים בני תרבות שזכו לחינוך משפחתי, לפעמים דתי, ולהשכלה, בהיותי עד יום יום לתופעות אי-צדק משווע, שאלתי כמובן את עצמי שאלות. ראיתי איך סובלים ומתים מסביבי הכופר והאדם המאמין, האיש הפשוט ואיש הרוח, העשיר והעני, כולם באותה מידה של אי צדק מקומם. שאלתי את עצמי איך ה' יכול לסבול את כל זה. איך הוא מרשה שכל זה יקרה ואינו מתערב, איך הוא יכול לעמוד מנגד נוכח המראה הזה?

אך אף לרגע קט - ואת העובדה הזאת מניסיוני האישי אני מדגיש - אף פעם לא הייתה לי הרגשה של העדרות האל. אחרי שנים כה רבות אני עדיין המום מקביעת עובדה זו. לפי חוקי ההגיון, הגיונו הפשוט של בן אנוש, אושוויץ הייתה חייבת להביא לשלילת קיומו של האל. וזה מה שקרה בוודאי אצל הרוב. זה לא קרה אצלי, לא שם ולא אחרי שובי. אמונתי התחזקה, התבססה. האם זה בגלל שניצלתי ממוות שנראה בטוח? אינני חושב כך. האם מתוך אינטואיציה או מחשבה? האמונה היא אי-רציונלית, אבל ניתן לחקור את מקורותיה. אני חושב שתגובתי קשורה להרגשה היסודית שליוותה אותי לאורך כל התקופה שהייתי שם: התדהמה, אי ההבנה, הסירוב להאמין למרות המציאות הברורה. כמה פעמים מלמלתי לעצמי: זה בלתי אפשרי, זה חלום, קורה פה משהו שאינני תופס. ובזה אני חושב שהגעתי לנקודה עמוקה מאוד בהסתכלות הפנימית שלי: הייתה לי הרגשה שמשהו נעלם ממני אז, ומצב זה נמשך עד היום הזה. ואני חושב שתמיד, ביחס לאושוויץ, יישאר אצל כל אחד מאתנו משהו שאינו נתפס ואינו מובן.

אני יודע ומרגיש שאם הייתי מתעלם מזה אז או היום, אם הייתי מסתפק בהסברים השונים על השואה - פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, פילוסופיים - הייתי מגיע לריקנות טרגית של עולם בלי אלהים, נעזב לגורלו, בלי תכלית, בלי מוסר, בלי רוחניות. לעולם כזה אין משמעות, לאדם בעולם כזה אין ערך. חיים כאלה אין טעם לחיות אותם. מי יודע אם לא מחשבה זו, במודע או לא במודע, היא שתמכה אותי ואפשרה לי להחזיק מעמד ובשובי לחזור לחיים חדשים.

נוכחות ה'

אכן, אני זוכר שהייתה לי תחושה של נוכחות ה'. אבל נוכחות בלתי שגרתית של אל מסתתר. תחושה של תופעה, של מאורע קטקליזמי מעבר לתפיסה האנושית שמקורותיה, תכליתה ומציאותה היו מחוץ ומעבר להשגתי.

אבל ישירות או בעקיפין, לתחושה זו ולתפיסה זו נתלוותה אופטימיות מפתיעה. והרי ראיתי מסביבי חברים גוססים והרגשתי שכוחותיי הולכים ופוחתים. החורף הפולני היה קשה וארוך; סבלנו מתת-תזונה ומעינויים, המחלה הקלה ביותר הייתה ממוטטת את הגוף. הצטננות, מאמץ גדול מדי בקומנדו קשה מדי, מכה במקום רגיש - והמוות היה ודאי. חוץ מזה, למרות השמועות המעודדות משדה הקרב, שהיו מגיעות אלינו באמצעות העובדים הזרים בבית החרושת או שנלקטו מעיתונים ישנים, לא היו לנו אשליות. נכון, הצבא האדום התקרב. נכון, בנות הברית כבר נחתו בצרפת, אבל היינו משוכנעים שאנשי הס"ס לא ישאירו אותנו בחיים כאשר יהיה עליהם לסגת. מבחינה הגיונית לא הייתה שום תקווה. אמרנו בינינו שהתקדמות הרוסים תבשר את סופנו, אבל גם ידענו שכל עיכוב בהתקדמות זו תגרום את מותנו. אז מה? כן, כך היינו מדברים, אבל עמוק עמוק בתוכנו לא רצינו להאמין עד הסוף למה שאמרנו. בניגוד להגיון, לסבירות ולשכל הישר שמרנו בתוך תוכנו עתודות בלתי נדלות ובלתי מובנות של אופטימיות, וזה גורם שגם הוא איפשר לנו להחזיק מעמד.