בארצנו נטוש ויכוח על טלוויזיה - להכניסה אלינו או לא להכניסה. על דבר הקולנוע לא היה אצלנו מעולם ויכוח מעין זה. הוא לא דפק על דלתנו, כדרך הבא מן החוץ, אלא כל השערים נמצאו פתוחים לפניו לרווחה, כאילו לו ציפינו מאז. והנה הוא בתוכנו ובה במידה גם אנחנו בתוכו.

אנחנו בתוכו הרבה יותר משאנחנו בתוך תרבות עמנו ומשאנחנו בתוך תרבות בכלל. אם נצרף למניין אחד את פוקדי תרבות לסוגיה וענייניה השונים, אין ספק שפוקדי הקולנוע בלבד מרובים הם במניין. יום יום, יום יום, משעת מנחה ואילך, ויש גם משעת שחרית ואילך, ממלאים את בתי הקולנוע רבבות עם מכל השכבות ומכל הגילים ועינם צמודה אל הבד, שמשם שופע להם מזון נפש. בית הקולנוע הוא מקום הנהירה בכל ישוב כל שעה שפתוחות דלתותיו, אך בייחוד הריהו אבן השואבת של שעות הערב. ערב וקולנוע כמעט נעשו מושגים צמודים וכאילו לא נברא ערב אלא בשביל הקולנוע.

מי שסבור שמקומו של הקולנוע בשולי חיינו, טעות היא בידו. הוא שוכן במרכזם. הוא מורה החיים הגדול של דורנו. הוא הפוסק הלכות וטובע הליכות. הוא! הוא! ואילו עשה כן מדעת, היו רבים מתקוממים לו. אך עיקר כוחו שהוא מורה גדול בבלי דעת. שהרי דרך כלל אין כוונתו אלא לשעשע את הצופה וכלל לא להשפיע עליו. השפעתו באה שלא מדעת ובהיסח-הדעת, ואין מי ואין מה שיוכל להתחרות בה להיקף ולעוצם.

בכוחה של השפעה זו ניתן היה לחדש את העולם, אך להוותו של עולם כיוון עצמו הקולנוע לצד שכנגד. הוא נעשה סוכן רב-תושייה של כל היצרים הגסים והרעים שבאדם, של כל מציאות נאלחה ושל כל דמיון נאלח. הפושע בכל פרצופיו הריהו אזרח רענן במלכות הקולנוע. העולם התחתון, עולם חבוי דרך כלל, שמסתיר עצמו מעין שמש ומעין הבריות, מגיח ועולה לפני הצופה בכל עירומו: הנה הנני! המרתף האנושי הוצג לראווה-דרעווא: בואו חזו בי! תורו להנאתכם בכל המבויים הזהומים שבתוכי! האדם שעל בדי הקולנוע הריהו לעתים קרובות אדם שמחוץ לגדרי יישובו של עולם, אדם שמסתייע באגרופיו או שעושה דין לעצמו באקדוחו.

רצח הריהו דבר מן המצוי שאנשי הקולנוע דשים בעקבם. כל מעשה נפשע למינהו הוא מגופי המעשים בעולם הקולנוע. במשך שבוע אחד יכול אדם על ידי הקולנוע להתאכסן בכל שבעת מדורי גיהנם, בכל שבעים ושבעה מדורי החטא, ורבים אמנם עושים כן. בצד אלה ובתוך אלה ומעל אלה מגלגל הקולנוע בלי חדל בענייני מין. ממש אינו נותן לצופה להסיח דעתו מספירה זו, כשם שאינו נותן ליצר-הרע גופו מקצת בטלה. קולו של היצר הזה הולך ברמה במלכות הקולנוע כמיץ ש"ץ להבדיל, של כל קהל היצרים, הנוהמים שם כולם כעדת זאבים. מצויים סרטים שהם ממש שיעורי-ערב לזימה. על דבר קיומם של שיעורי-ערב אלה מודיעים בנוסח הידוע: "הכניסה רק למבוגרים מבני שש-עשרה ומעלה". "סייג" זה קורץ כאחד שלמעלה משש-עשרה ושלמטה משש-עשרה והנהירה מובטחת משני עברי "הסייג".

כלל של דבר, כל שהחברה פוסלת, כל שהחינוך מבקש לשרש, בא הקולנוע ומעלהו על בדיו בכל הדגשים החזקים, בכל הפלפלים החריפים. על בדיו ניתנים שיעורי הסתכלות והמחשה במסכת שחיתות וקלקלה לגווני גווניהן, וכלל לא על דרך ההוקעה, נוסח "החטא ועונשו", אלא בפירוש על דרך ניחותא. הפסול מוגש בחזקת ואריאנט אנושי, שיש בו יכולת, זריזות, כוח תחבולה ואפילו ליבוב. אחד הסרטים, למשל, הראה חבורה של אנשים שהכשירו עצמם למעשי שוד מתוך חיים של קומונה ורובם כולם כמעט חביבים בהליכותיהם. דרך כלל, אנשים כהלכה. באחד הימים ביצעו אלה התנפלות נועזה ומתוחבלה יפה יפה על בנק גדול. הפעולה הייתה מתוכננת כחוט השערה והכל "דפק" להפליא. אך סוף סוף, ברגע האחרון, אירע הכישלון. ולא חלילה מפני ש"סוף גנב" וכו', אלא מפני שככלות הכל שגו הללו בפרט קטן אחד.

ה"מוסר השכל" היחידי שבסרט היה שאין גבול לזהירות במבצע נועז כזה ומשגה קל שבקלים עשוי להסגיר את בעלי המעשה בידי המשטרה. מעשה השוד נהפך בסרט זה למין ספורט גרידא ולא מן האחרונים במעלה בין בני סוגו. שומרי משמרת החוק אינם בספורט זה אלא בחינת הקבוצה היריבה. ובאולם הצופים יצוק מתח-שבניחוש: מי "יסדר" את מי? בשביל חובבי ספורט לאמיתו יש בלי ספק שמינית של אכזבה בדבר, שמלאכה חרוצה כל כך מצד הפורצים לא נחלה ניצחון. צעירים שבקהל הצופים, הלומדים דרכי חיים, שומרים את הדבר בלבם, שיש צורך בשכלול נוסף באומנות חרוצה זו. זוהי דוגמה אחת מדוגמאות לאין-ספור להיכן מכוון "מוסרו" ו"השכלו" של הקולנוע, בעיקר נוסח אמריקה.

הקולנוע עוקר את צופיו מהמציאות שהם נתונים בה ומחליפה במציאות משלו, חדשה לערבים, מציאות שהוצקה בה חיות יתירה ומובלטת על הבד הגדול הבלטה יתירה, כאומרת: אני ואפסי עוד! המציאות שלהם, של הצופים, נראית כעין פטיט לעומת מציאות זו הקמה לעיניהם ופורצת לתוך נפשם ומשתרעת לכבוש את מלוא חלל-הנפש.

והמציאות שהקולנוע ממחיש לפני צופיו איננה רק שונה מזו שלהם, אלא היא מציאות סותרת לה, כל תורת החיים הגלומה בה הפוכה מזו שלהם. במציאות שלהם עדיין קיימים כל מיני "לא", על כל פנים להלכה, ואילו זו שעל הבד אין בשפתה כל עיקר המילה "לא". הכל שרי בה. רובה ככולה מציאות ללא סייגים, ללא גדרים, מציאות שמעבר למושגים שפלות, תועבה וכיוצא באלה. מציאות של בני אדם מרחרחי טרף ככלבי ציד.

פריצות ושחיתות ושבע תועבות היו מצויות בכל תקופה, אך מעולם לא הופגנו אלו לפני קהל- עם מתוך אי-בושה כזו; מעולם לא הוקם מנגנון כביר להגדיל ולהאדיר תושיית האדם הריקא, הגס, הפלילי; מעולם לא נוצר בשום חברה אנושית צינור-אדירים להריק על מיליוני בני-אדם חמרים חמרים המפלגים את הנפש. הקולנוע הוא פרי-באושים ממין חדש של הציוויליזציה המודרנית. ואנחנו אוכלים מפרי זה בכל פה, אבל לא בלי "הכשר". ה"הכשר" מתנוסס על הבד לפני כל הצגה: "הורשה מטעם המועצה הציבורית". ללמדך: שליחי ציבור היו הצופים הראשונים וענו אמן! נשווה לפנינו חנות גדולה של בשר, שהכל יודעים שמוכרים בה כל טריפה, ועל משקופה תלוי שלט גדול מטעם הקהילה: כשר! בדורות עברו לא חזו בדמיונם אפילו בעלי דמיון רע נימוסים כאלה.

ודאי ישנם גם סרטים טובים, ששווה לראותם. אך הללו רק מיעוט שבמיעוט הם, ובטלים בשישים בתוך הסרטים המוקצים. אבל גם כשמזדמן סרט טוב ניתנים לפניו קטעים מסרטים העתידים לבוא, וכאן מוגשת לפני הצופים מנה נאלחה מן הרגיל. בלא מנה כזאת אין אדם יוצא מבית הקולנוע.

עולי ימים, בנים ובנות, נעשים באי הקולנוע וקולטים הוויות-אדם, שהן תכלית הניגוד ותכלית ההיפוך לכל סייגי בית ההורים ובית הספר. מה שנחשב שם, בתחום הורים ומורים, לפריצת גדר, הרי זה כאן מנהגו של עולם, עצם סדרו של עולם. וסביב יושבים אנשים באים בימים, אבות משפחות, וצופים גם הם אל המעשים שמתחוללים על הבד ברוב עניין ומתוך השתתפות גלויה. בין כתלי הקולנוע בטלו המחיצות בין שומרי גדרים לבין פורצי גדרים. כאן כולם אזרחים שווים במלכות ההפקר.

הקולנוע שהשתלט עלינו כבר נותן את אותותיו הברורים בחיינו. הכרוניקה הפלילית שמתרבה והולכת, הרי זה פריו המבשיל והולך. הקולנוע זורע וכרוניקה קוצרת. האם לא תכפו מקרי שוד ומקרי רצח בארצנו? האם לא נעשו האקדח והסכין כלי שימוש תדירים? האם לא נתרבו עולי ימים פורצי קופות וכדומה? העיתונים סיפרו עובדה מחרידה, שנער אחד ירה בחברו ופצעו על שום חוב של פרוטות אחדות שחב לו הלז. אין ספק שהנער היורה הוא תלמיד מובהק של הקולנוע. גם "בני טובים" שקנו להם שם מתלמידיו הנאמנים הם. ולא אלה בלבד. כל נער בזמנו הריהו תלמיד של הקולנוע אם מעט ואם הרבה. אם מורים מדמים עדיין, שהם בעלי ההשפעה, טעות היא בידם. יש מורה גדול מהם, תקיף מהם לאין ערוך, שפעמים הוא גם מורה המורים, כפי שמעידים מקרים מסוימים, והוא מורה הדור כולו.

ולא בכרוניקה פלילית בלבד ובעקבותיו של הקולנוע בהליכות חיינו מתמצים הדברים. החזיון הוא הרבה יותר עמוק גם במהותו וגם בתוצאותיו. הקולנוע מתמודד בגדולות. כל שנטעה בתוכנו תרבות ישראל במשך כל הדורות הולך ונעקר מן השורש יום יום, ערב ערב בבתי הקולנוע הרבים שבארצנו. כל הגדרים שגדרו אבותינו דור אחר דור נפרצים והולכים על ידי משפיע כביר זה, שפועל בתוכנו בלא הפוגה. כמאה וחמישים סרטים לשבוע, אלפי סרטים במשך השנה - יש בכוחם של אלה לשנות עצם קלסתר האומה. חכמינו קבעו: שלושה סימנים באומה זו - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. חכמים בדורות מאוחרים לא יוכלו לצרף קולם לקול החכמים מדורות קודמים. מחצית היובל של קולנועיות אינטנסיבית והאומה אומה אחרת בכל תכונותיה, אומה שחותמה תרבות אדום ותרבות הוליבוד.

הקולנוע השתער עלינו בעצם עמידתנו תחת חופת תקומתנו המדינית, והתחדשות חיינו הלאומיים, אך בקולנוע עם מתבלה ולא מתחדש. ביום אנו עוסקים בהנחת יסודות ובערוב היום הופקרה הנפש לערעור יסודות. יום יביע: נגדור פרצות! ולילה, לילו של הקולנוע, יחווה: נפרוץ גדרים! וכשאין הלילה הולך אחר היום, היום הולך אחר הלילה...

מאמר זה אינו מגלה נסתרות. הדברים גלויים וידועים לרבים. לפרקים גם נפלטות מפי נואמים או אנשי עט הערות של גנאי על חשבונו של הקולנוע. אך אין פוצה פה לומר לשטן: הרף! מה טעמה של זו העמידה מנגד? עיקר הטעם, כנראה "דמוקרטי". אין להתערב מגבוה באורחות חייהם של הבריות. אך כלום מתירה המדינה את המסחר בסמים משכרים מפני דרכי דמוקרטיה? כלום מותר מטעם החוק הדמוקרטי למכור מזון שמכיל אחוזים של רעל? ומה שאין מתירים בשביל קיבת הגוף, למה יהא מותר בשביל קיבת הנפש? בשל ביבים נושאי זוהמה אסרו אצלנו את הרחיצה בים, אך כשביבים למאות מריקים בכל ערב זרמי זוהמה אל נפש המוני עם, אומרים: הדמוקרטיה גוזרת שתיקה!

ויש רואים בקולנוע מין סטיכיה, כגון שרב הקיץ או גשמי החורף, וכביכול, אין לאל ידינו למנוע פורענות זו. אך אנחנו שהיה בנו הכוח להניף נס התקומה, להחיות את השפה העברית, לשוב גם אל השדה, לניר ניר באדמת הטרשים של ארצנו, לא נמצא כוח לעמוד בפרץ מפני הסטיכיה ההולבודית?

אמת נכון, גדול הצימאון אצל בני אדם לחרוג לשעה מחייהם שלהם ולהיות צופים בחייהם ובנפתוליהם של זולתם. ואין בקולנוע שיכול לרוות צימאון זה. כי על כן מה שלא עלה בידי מלכויות של רוח ומלכויות של זרוע, עלה בידי הקולנוע. הוא נעשה מלכות-בכיפה וממשלתו פרושה כמלוא תבל. אך מי יאמר שבני אדם משתוקקים דווקא למרתפי-החיים ולזוהמתם? יש בנפש אדם גם צימאונות טהורים... יצרני הסרטים, משום רדיפת בצע מופרזת, רתמו להם את היצרים הגסים ופורטים על הנימות הזולות שבנפש. אך כלום צריכים אנחנו להיות מסייעים בידי בעלי עבירה אלה? אדרבא, ירגישו הללו שיש ארצות בררניות. והאם לא יאה לנו להיות בררנים-שבבררנים?

להוותנו ולחרפתנו פני הדברים כיום אצלנו בתכלית ההיפוך. ראשית, "זכינו" להיות מן הצועדים בראש לשיעור מבקרי הקולנוע. ושמועה אומרת או לוחשת, שסרטים מן הסוג הנמוך ביותר, שארצות נאורות גדורות בפניהם, מוצאים להם מהלכים דווקא אצלנו, ולא עוד אלא שמגישי הסרטים שמים במפורש את הדגש על הצדדים המושחתים שבהם. אכן נגרפנו בתהליך של שילוח רסן! שילוח-הרסן איננו כידוע, אך ורק בתחום הקולנוע. הוא נותן אותותיו גם בתיאטרון, במועדוני לילה, במשחק הקלפים ועוד ועוד, עד שפעמים מתגנב ספק אל הלב: האין איזה שטן משחק בתחייתו של עם ישראל משחק גרוע יותר משל לבן הארמי ומחליף לנו את רחל לא בלאה, אלא השד יודע במי. אך מכל מכות מדינה שפגעו בנו, הכביד הקולנוע, לפי שהוא מכה ברבבותיו ועליו יש ליתן את הדעת בראש.