תוכן המאמר: מבוא א. תולדותיו ודמותו ב. יחסו של ר' יהודה החסיד לריטואל הדתי ב 1. היחס ללימוד תורה ב 2. היחס להלכה ב 3. היחס לתפילה ג. תפישתו החברתית של ר' יהודה החסיד ג 1. הריבוד החברתי ג 1 א. עשירים ועניים ג 1 ב. ההנהגה וחברי הקהילה ג 2. ר' יהודה החסיד - מנהיג עממי או מייסד כת? ד. סיכום ביבליוגרפיה תמצית: רבי יהודה החסיד, דמותו ותורתו. מילות מפתח: רבי יהודה החסיד, חסידי אשכנז. |
"'מעשה בר' יהודה החסיד שהיה יותר מי"ח שנים, ולא ידע שום דבר, ואפילו להתפלל שחרית וערבית, והיה עם הארץ לגמרי, והיה רובה קשת ... פעם אחת הגיד אביו ר' שמואל ההלכה לתלמידיו, והר' יהודה החסיד זרק חצים, והיה רץ תוך המדרש של אביו, וכעסו התלמידים מאוד, ואמרו לרבינו שמואל: אתה ואביך ואבות אביך, כולם הייתם גדולים, ואתה תגדל בנך להיות פרא אדם ואומנותו ליסטים! והזכיר ר' שמואל שם אחד, ונתמלא בית המדרש כולו אורה, ורבינו אברהם נתן עיניו למטה בקרקע, והר' יהודה החסיד לא קם ולא זע ... והזכיר עוד שם אחר, ולא היה כוח לרבינו אברהם לראות אותו אורה, ועטה עצמו במלבוש אביו, והר' יהודה החסיד נתן עיניו בקרקע. אז אמר אביו: השעה מוצלחת לאחיך יהודה, ודע שאתה תהיה ראש ישיבה כל ימיך, אבל אחיך יהודה יהיה יודע מה למעלה ומה למטה, ואין נעלם ממנו, ויהיה בעל שם מעשים'.נראה שתיאור זה מעצב את תולדותיו של ר' יהודה לאור דמותו של ר' עקיבא, שעלה לגדולה על אף שלא עסק בתורה בצעירותו, וזכה בסמכות דתית תוך גילוי מעורבות יתירה בחיי המעשה. יתכן שבהשוואה זו קיים רובד נוסף, הרומז להצלחתו של ר' יהודה בלימוד תורת הסוד, בדומה לר' עקיבא שהיה היחיד שיצא מן הפרדס בשלום. יש טוענים שהצגת ר' יהודה כמי שהיה בנעוריו עם הארץ, באה לתרץ את אי התבלטותו בתחום היצירה ההלכתית והלמדנית, אך יתכן שאין מדובר בהתנצלות על עובדה זו, אלא בתיאור מכוון של עימות, בו מזוהה ר' יהודה עם עולם המיסטיקה, ומתואר כמי שהיה מנותק מעולם הלמדנות. בכדי להמחיש זאת, מציירת אותו האגדה כעם הארץ היורה חצים ומתרוצץ בבית המדרש בשעה שאביו מורה הלכה לתלמידיו, וזאת בניגוד לאחיו היושב ועוסק בתורה. אולם, כאשר מתחיל האב לעסוק במיסטיקה - 'והזכיר ר' שמואל שם אחד' - מתגלית גדלותו של יהודה, העומד באתגר הרוחני, בניגוד לאחיו הלמדן שנתן עיניו בקרקע. לפיכך נאלץ ר' אברהם "להסתפק" בראשות ישיבה, בעוד שר' יהודה , אשר עדיין לא יצא מבורותו, 'יהיה יודע מה למעלה ומה למטה, ואין נעלם ממנו, ויהיה בעל מעשים'. מן הדרך בה מציג המחבר את דברי האב לבניו, נראה כי לדעתו, הברכה לה זכה ר' יהודה, עולה על זו של ר' אברהם.
'וכאשר הובילו את מיטתו של הר' יהודה החסיד דרך השער הזה, מיהר השוער לעשות כדרכו, ונפל השער עם הפעמון על השוער ונהרג, ואמרו הגויים: [!]התא ידענו כי קדוש היה בחייו ובמותו, ואמרו ברוך שבחר בדברי חכמים, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'.בנס זה יש מוטיבים של סיוע ליהודים, נקמה בנכרי שהתנכל להם, וקידוש שם ה' לעיני הגויים, כך שעשייתו מציגה את ר' יהודה, בדרך סמלית, כמי שהיה יכול למלא את מאווייהם של בני דורו.
'אם חשב אדם ללמוד לשמה כיצד יחשוב בלבו כשילמוד? כל מה שאלמוד אקיים. "הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים" ... ואם מקיים הרי הוא לשמה. וגם כשילמוד "המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה לא ינצל מדינה של גיהנום" ואם אינו צופה בנשים הרי לשמה'.אולם, ר' יהודה אינו מסתפק בלימוד תורה המביא לעשיית מצוות "מוסריות", ואומר ש-
'לא ילמד אדם שום תורה אלא המביאה ליראת שמים' (תרמ"ב). קביעה המציגה את יראת השמים כמטרה המרכזית הצריכה לעמוד כנגד עיני הלומד.נראה שהשינוי בהבנת מקומו ותפקידו של לימוד התורה, נבע לא רק מראיה שונה של עולם הערכים התורני, אלא גם מן המציאות החברתית המשתנה. במהלך המאה הי"ב, התפשטה תורת בעלי התוספות בקרב רבים מיהודי אשכנז וצרפת, אשר אימצו את דרך לימודם שהדגישה את הפן האינטלקטואלי והיצירתי שבלימוד התורה. מן המתואר בספר חסידים, נראה שדרך הלימוד החדשה הובילה ליצירת שכבה חדשה של תלמידי חכמים, שעסקו בלימוד תורה ובפלפול בכדי להתבלט ולרכוש מעמד חברתי, בלא שהיו בעלי רמה רוחנית ומוסרית נאותה, דבר שהתאפשר ביתר קלות עם המעבר לשיטת הלימוד החדשה, אשר העניקה משנה חשיבות לחריפות השכלית. הוא מדבר בנשימה אחת על 'גלח או כומר' ועל 'איש בעל תלמוד ואינו ירא חטא ורודף אחר הכבוד' (תתי"א), ומציין שבקרב יהודי אשכנז יש 'כמה וכמה בעלי תלמוד שאין בהם יראת שמים' (תתרצ"ג). בכדי להיאבק בתלמידי החכמים ה"חדשים", ולהקטין את השפעתם החברתית, מורה הוא שאין לתת ממון 'לאותן שגורסין קושיות כדי שיהו העולם סבורין שיודע כל התלמוד ... אלא יתן ליראי ה' הלומדים לקיים המצוות', וקובע גם ש'אם יש צדיקים בעיר ויש רשעים בעיר, אלה חכמים בתורה ואלה חכמים בתורה, אף על פי שהרשעים ]הדגשה [ילש יותר חריפים, ישבו צדיקים בדין" (תתתקע"ה). מהתבטאות אחרת של ר' יהודה, ניתן אולי ללמוד למי הייתה כוונתו: 'ואם חכם כתב ספרים הרבה, כגון תוספות, אל יחזיק טובה לעצמו לומר אנצל מגיהינום'.
'שהיה מכיר יהודי אחד מוורמייזא, שהיו קורין אותו ר' בונם, והיה זקן וקובר מתים ... וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים ... ונתפחד וקסבר שהוא שד ... והלך ר' בונם אצלו. אמר ליה - וכי אינך פלוני שמת וקברתיך? אמר ליה - הן. אמר ליה - ואיך אתה בזה העולם? אמר ליה - היטב עד מאוד. ואמר ליה - ומה זכות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהוא עד מאוד? ואמר ליה - רק זכות זה שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, בזכות זה הביאני לגן עדן ומכבדים אותי ...ושאל לו מה זה בראשך? וענהו, עשבים שבגן עדן ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע של עולם הזה.בכדי להוסיף ולחזק את דבקות המתפלל, מבטיח ר' יהודה ש 'יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעות ... אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקדוש ברוך הוא תפילתו, ועושה חפצו'. מסתבר שסיפורים אלו וההבטחות המופיעות לצדם, אינם רק בגדר ניסיון למשוך את לב העם לתפילה על ידי הבטחת שכר מופלג, ויש בהם גם שיקוף אמיתי של אמונת ר' יהודה בכוחה ובמעלתה של התפילה.
'אחד לא היה לפועליו לצאת ממלאכתו עד חשכה, והאומנים היו יהודים, והיה בקרוב לו גוי שעזב [ןתנ] לפועליו לצאת קודם חשכה. ובערב שבת היהודי דוחק את פועליו האומנים היהודים והנוכרים, לעשות מלאכתו עד שהולכים לבית הכנסת .. והגוי עזב את שכיריו ופועליו בשבת שעה גדולה קודם הערב'.יתכן שהמספר הרב של סיפורים העוסקים במתח החברתי, אינו משקף נאמנה את המצב, שכן ר' יהודה, כמי שבא לגנות את התופעות השליליות הנלוות לפערים החברתיים, מדגיש במכוון את קיומן. אולם, סביר להניח שקיים בסיס מציאותי לתיאורים אלו, אשר הופנו לבני התקופה, וכי הם מעידים על קיומה של תופעה מסוימת, גם אם יתכן שיש הגזמה בתיאור היקפה.
'וכי יתכן שיבוא אדם להתווכח עם הקדוש ברוך הוא, הלא העולם שלו. יש שעושה שלא על פי מידת הדין, יש חיה שמושלת על חיה, ועוף על עוף, ודג על דג. היש להתווכח עם הקדוש ברוך הוא על מה שעשה כבר. וכן יש אדם שעשאו שולט, כגון אחאב ונבוכדנצר, יש אדם שאין לו לחם, יש עשיר שאינו יודע כמה יש לו '.לדעתו, עד לחטא אמור היה לשרור שוויון חברתי וכלכלי, ורק לאחריו נוצרו פערים אשר נועדו להעמיד את האדם בניסיון - עליו לנהוג בדרך מוסרית, למרות קיומו של אי שוויון המעודד חוסר הגינות. נמצא שעל אף הסתייגותו העקרונית מקיומם של פערים כאלו, ר' יהודה אינו קורא למהפכה חברתית רדיקלית שתביא למחיקתם, ומסתפק בדרישה לשמירה על נורמות מוסריות על אף קיומם.
'היה משכיר יהודים, ושכבר עברה השנה, היו משכירים את עצמם לאחרים, וציוה לאחרים שלא להשכירם, ואיים עליהם, והיו יראים פן יפסידו את ממונם ולא השכירום, ואותם יהודים הוצרכו להשכיר עצמם בשכר מועט לאותו פרנס' (תתתקמ"ו).יש לציין שבשני הסיפורים, עושי העוול נמנים על האליטות - "חסיד" ו"פרנס", דבר המעיד לכאורה על כך שמעשים אלו היו נוהג מקובל. על רקע נורמות התנהגות אלו, אך טבעי הדבר שר' יהודה יסתייג מן העשירים, וייצור משוואה בה עני = חסיד ועשיר = רשע.
'בעיר אחת הייתה קהילה גדולה והיו עשירים, ומחמת עושרם היו מתגאים ולא היו עוסקים בתורה כדבעי להו למעבד',וכן -
'יש אדם שאין לו עושר והוא עניו וצדיק, ולומד ועוסק במילי דחסידות, ושואל עושר, וגם בדעתו שיהיה עשיר שיותר יעסוק בתורה ובמעשים טובים, ומבקש מלפני הקדוש ברוך הוא עושר, ויעתר אליו ויהיה עשיר, ונתגאה ואבדה ענוותנותו, הרי טוב לו שיהיה עני'.בנוסף לקלקול המידות העלול להתלוות להחזקה בממון רב, קיימת בעייתיות גם בעיסוק בצבירת העושר, שכן הוא עשוי לגזול את זמנו ואת תשומת לבו של האדם, דבר שימנע ממנו להתרכז בלימוד תורה ובפיתוח המידות, ולכן - 'כשרואה אדם שיש לו פרנסה והוא יכול במלאכת ארעי להרוויח כדי צרכו, אז לא יאמר אם אין קמח אין תורה, ולא יעשה תורתו ארעי ומלאכתו קבע, אלא תורתו קבע ומלאכתו ארעי' (תשע"ד). עם זאת, נראה כי ר' יהודה סבר שיש טעם לפגם בעצם זיקתו של האדם לממון, גם אם אין מדובר ברדיפת בצע או בעיסוק המביא לביטול תורה ולהשחתת המידות - 'בני אדם הגרים ביישוב, ואחד יכול להתפרנס באותו יישוב ולא שניהם, הנדחה מפני חברו מיטיבין לו ולזרעו על זה', וכן 'וכנגד מה שנהנה מן העולם הזה, ממעטין לו לעולם ]הבא['. ר' יהודה אינו מסתפק במתיחת ביקורת על צבירת עושר, אלא מנסה גם לעצב אתוס כלכלי שיקשה על צבירת הון, באמצעות קריאה להפסקת המסחר עם השרים, האצילים והכמרים, דבר הנועל למעשה את דרכי ההתעשרות העיקריות שהיו פתוחות בפני היהודים. בנוסף לכך, הוא מקשה על השגת רווחים גדולים מפעילות מסחרית, בקבעו שהסוחר יכול לקחת רק את "המחיר הצודק" עבור סחורתו, ואינו רשאי למכרה במחיר העולה על ערכה האמיתי. אמנם, קביעות אלו אינן יוצרות תורה מוסרית-כלכלית קואופרטיבית, אך מסתבר שהן באו למנוע צבירת הון רב.
'ומעשה באחד שהרג את הנפש, והיה מספיק מזונות ליורשים ולא היה גולה, אמר כי יודע אני שאם אגלה בין הגויים אחלל שבת, ותיקן לו ברזל וחגר גופו שהיה מעונה מאוד בו ביסורין ובתעניות, שאמרו יותר שקול זה העוני מעוני גלות כפליים, והכל עשה כדי שלא יאכל לחם של גויים ולא יחלל שבת...'- לבין פשיעה של מנהיגי הקהילה.
'למה נקרא חסיד, על שם חסדים, ועוד: חסיד על שם "והחסידה" תרגומו "וחווריתא", וכתיב "ולא עתה פניו יחוורו", לפי שמביישין ומלבינין פניו, והוא כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו'.ברוח זו, כאשר בוחר ר' יהודה לציין מידה שהיא 'עיקר חוזק החסידות' הוא כותב: 'ועיקר חוזק החסידות שאף על פי שמתלוצצין בו, אין מניח חסידותו וכוונתו לשמים' (תתקע"ה, תתקע"ח). תמונת מצב בה מהווה החסיד מטרה ללעג, מצטיירת גם בסימנים אותם מיקם עורכו של ספר חסידים בין שני המקורות הנזכרים: 'כי עליך הורגנו כל היום - אלו בני אדם שמקבלים בושת וכלימה והלבנת פנים על המצוות. בא אדם לקיים מצוות ציצית ותפילין וכיוצא בהם, נשפך דמו מפני הבושת', וכן 'אחד היה מחרף ומבזה את החסיד - לא נפלו פניו'.