אחאב ונבות

(עיונים בדרכי הצדק האלקי)

שמעתין 69, טבת אדר תשמ"ב

אחאב מסתיר, או משנה, מפרטים מסוימים בהביאו את העניין לידיעת אשתו:
א. הוא מעלים ממנה, שנבות ידע על כוונתו להפוך את הכרם לגן ירק.
ב. הוא הופך את סדר הצעת המחיר: בסיפור המעשה המקורי הציע אחאב לנבות תחילה כרם ולאחר מכן כסף. באוזני אשתו טען שהציע כסף ולאחר מכן חליפין של כרם. גם העובדה, שהוצע לנבות כרם טוב מכרמו, הועלמה.
ג. אחאב משמיט בדיווחו לאשתו את ההנמקה של נבות לסירובו: היות הכרם נחלת אבות, אשר לא תימכר ולא תינתן במתנה.

הבה נתבונן בסיפור מנקודת ראותה של איזבל. היא שומעת על הצעה הגונה מאוד מצד בעלה המלך לנבות, ועל סירוב גס ומחוצף, ללא שום טעם וסיבה, מצדו של נבות. לו שמעה, שהמלך הזכיר באוזני נבות את תכניתו לגבי הכרם להפכו לגן ירק, הייתה עשויה למצוא צד זכות לסירובו של נבות; זהו פשע, מנקודת ראותו של איכר, לעקור כרם נטוע שטופח ורובה ברוב עמלך ולהפכו למקום גידול ירקות. לו ידעה שזוהי נחלת אבות לנבות, הייתה מבינה שסייגים דתיים וחברתיים מונעים ממנו את מכירת האדמה, אף אם המלך הוא הקונה. אך בהעדר המידע הזה, רואה איזבל בנבות מורד במלכות, שפגע בכבודו של המלך ללא סיבה. היא מחפשת ומוצאת דרך להענישו על כך - באמצעים נלוזים, אמנם - אך יש לה יסוד להאמין, שטובת הממלכה ושלומה הן לנגד עיניה.

לו לא מסר אחאב לאשתו תיאור מסולף של השיחה, אולי לא הייתה מתעוררת להעניש את נבות. יוצא מכך, שאחאב הינו הגורם הראשי למותו של נבות. ראוי כאן להדגיש, כי אילו אחאב היה מספר לאשתו, שנבות נימק את סירובו בגלל היות הכרם "נחלת אבות", היה שומר על כבודו בעיניה, יותר מאשר בגרסה שמסר לה. כלומר: סיבת השינוי לא נועדה לשפר את תדמיתו בעיניה, אלא לעורר את כעסה כנגד נבות.

יתירה מזו: אחאב גם שינה את סדר הצעתו לנבות. הצורה בה הציג את הצעת המחיר לפני איזבל, היא הצורה הסבירה וההגיונית למשא ומתן מעין זה: בראש ובראשונה מציעים כסף תמורת החפץ המבוקש, ואחר הולכים מן הקל אל הכבד ומציעים עסקת חליפין, כאשר יש להניח שאין הקונה מעוניין בכסף תמורת דבר היקר ללבו, אלא יהיה מעוניין בתמורה שערכה הרגשי יהיה דומה.

השאלה שעומדת לפנינו איננה מדוע שינה אחאב את סדר הצעתו בבואו לדווח לאיזבל עליה - הוא היה נראה כטיפש בעיניה אילו פרש את הצעתו, כפי שנאמרה במקורה - אלא שאלתנו היא: מדוע, בראש ובראשונה, הציע את הצעתו לפני נבות בצורה זו? אין סיבה סבירה לחשוד בו בטיפשות, על כן יש לחפש נימוק אחר להצעתו.

ונעיין שוב בדבריו:
"ואתנה לך כרם טוב ממנו" - הצעה זו היא מפתה מאוד. לא יתכן שלאחר מכן יאמר אחאב: ואם הצעה זו אינה לרוחך - "אתנה לך כסף מחיר זה". אם ההצעה הראשונה אינה קוסמת לנבות, בודאי לא תקסום לו ההצעה השניה.

אם נקרא היטב את הכתוב נראה, שאחאב לא הציע הצעה חליפית כלל. הוא אמר: אם טוב בעיניך" - למכור לי את הכרם תמורת כרם טוב ממנו, "אתנה לך כסף מחיר זה" - מחיר הסכמתך! כלומר: אחאב מציע גם כרם טוב מכספו וגם כסף תמורת הסכמתו. (כך גם הטעמים).

מה הניע את אחאב להציע מחיר כה מפליג? נוכל להעלות שלושה נימוקים:
1) להיטוטו לקבל את הכרם בשל נוחות קרבתו לארמונו.
2) התחשבות ברתיעה הטבעית של נבות להסכים להפיכת כרם לגן ירק.
3) ידיעה אפשרית על היות הכרם נחלת אבות.

לגבי שני הנימוקים האחרונים ברור לנו, שהצעת מחיר גבוה ביותר באה "לעזור" לנבות להתגבר על לבטים מצפוניים, שעלולים להרתיעו ממכירה.

אילו סיפר אחאב לאיזבל מה הייתה הצעת המחיר במקורה, הייתה היא מתחילה לתהות, ומגלה שיש דברים בגו. איזבל נוכחת לדעת, שהיו לנבות נימוקים סבירים לסירוב ושאחאב היה מודע להם מראש, כמוכח מן המחיר המפתה שהציע. בהעדר ידע זה פועלת איזבל מתוך הנחה, שנבות הוא אויב המלכות, וזהו המניע היחיד המסביר את התנהגותו.

דרך החזרה במקרא תסייע לנו לחשוף נקודה נוספת לגנותו של אחאב, ותעמיד סימן שאלה נוסף באשר לתום לבו בפרשת נבות.

חמש פעמים מסופר על מות נבות בפרק, ונשווה ביניהם:
פס' יג: "ויסקלהו באבנים וימות".
פס' יד: "וישלחו לאיזבל לאמר סקל נבות וימת".
פס' טו: "ויהי כשמע איזבל כי סקל נבות וימת".
פס' טו: "כי אין נבות חי כי מת".
פס' טז: "ויהי כשמע אחאב כי מת נבות".
בכל הפסוקים, עד לדיווח של איזבל - "כי אין נבות חי כי מת" - מצוין אופן מותו של נבות. אך אחאב אינו מעוניין כלל לדעת מה קרה לנבות, וכיצד זה מת פתאום. הוא מסתפק בעובדה "כי מת נבות", ומיד: "ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו".

דומה, שמותר להסיק בסכום, שאחאב מכוון את שיחתו הראשונה עם איזבל בצורה כזו, שתעורר אותה לפעולה נגד נבות, והוא יושב בנחת וממתין לרגע בו ימסר לו על מותו של נבות, ויוכל לרשת את כרמו בלי "ללכלך את ידיו" הוא בדמו של נבות. אך היושב במרומים בוחן כליות ולב, רואה לעלילות בני אדם ומזימותיהם, ומתאים את העונש לפי מידת החטא והרשע.

בגמרא סנהדרין ק"ב ע"ב נאמר:

"כתיב: 'ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ה' אליו: במה? ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר: 'תפתה וגם תוכל צא ועשה כן' (מלכים א' כ"ב כא-כב). מאי 'רוח'? אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי מאי 'צא'? אמר רבינא: צא ממחיצתי, שכן כתיב: 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים ק"א, ז). אמר רב פפא: הינו דאמרי אינשי: דפרע קיניה מחריב ביתיה".

דרשה זו של חז"ל קשה להבנה מבחינה מוסרית, כי בסופו של דבר רוחו של נבות הוא שליח ה', ומלכתחילה ביקש ה' מישהו שיפתה את אחאב לעלות לרמות גלעד כדי ליפול שם. לשון "פיתוי" אינה מורה על פעולה חיובית המבוססת על אדני האמת והיושר, ומדוע ייענש נבות על שהוא מבצע בדרכו הוא ובהסכמת האל את רצון האל? דומה, שנכון יהיה לטעון לגבי זיהוי הרוח עם רוחו של נבות, כי "בתר עניא אזלא עניותא" - לא די לו לנבות המסכן שאחאב רצחו, באו גם חז"ל וטרדוהו מחיצתו של הקב"ה!

פירוש מסתבר ביותר לדרשתם זו של חז"ל יהיה אם נניח שגם כאן, כמו שבמקומות אחרים, הם משתמשים בכלל: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת ל"ה ע"א). כלומר; אם נגרם נזק לאחאב על ידי נבות בדרכי מרמה ושקר, יש מקום להניח שהיה חטא כלשהו גם אצל נבות שהביאו למצב זה.

איזה פגם יכלו חכמים למצוא בדמותו של נבות? גם לשאלה זאת נקבל תשובה על ידי התחקות על סגנון החזרה בסיפור אחאב וכרם נבות.

פרק כ"א פותח במלים "ויהי אחר הדברים האלה". פתיחה זאת מלמדת, שיש משמעות לעובדה, שסיפור כרם נבות מתרחש לאחר האירועים, שסופרו בסוף הפרק הקודם. פרק כ' מסיים בכריתת הברית, שכרת אחאב עם בן הדד מלך ארם המובס בלי הסכמת האל. על כריתת ברית זאת הוא מקבל תוכחת נבואית קשה. תגובתו של מלך ישראל לתוכחה הנבואית, מאופיינת בפסוק האחרון של פרק כ' במלים: "וילך מלך ישראל על ביתו סר וזעף ויבא שמרונה". ומיד ממשיך הכתוב בסיפור כרם נבות, בו מתוארת תגובתו של אחאב לסירובו של נבות במלים כמעט זהות לתגובתו לתוכחה הנבואית: "ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף..." (כא, ד'). הביטוי "סר וזעף" הינו צרוף בלתי רגיל, שאינו מופיע במקום אחר בתנ"ך פרט למקומות שהזכרנו. תופעה סגנונית זאת מצביעה על כך, שיש קשר רעיוני הדוק בין סיפור כרם נבות, לסיפור כריתת הברית עם בן הדד.

על מה זועף אחאב בסיפור כרם נבות? בפסוק ג' אומר הכתוב, כי נבות השיב לאחאב במלים הללו: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך". פסוק ד' ממשיך: ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי", ועל אף שאנו יודעים בדיוק מהו הדבר שדיבר אליו נבות היזרעאלי, ממשיך המספר וחוזר על דברי נבות: "ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי". בעזרת החזרה על דברי נבות רומז לנו המספר, שלא עצם הסירוב למכור את הכרם הוא שפגע באחאב, אלא הלשון בה נקט והנימוק שנתן לסירובו, ואכן בספרו לאשתו את שארע, מעלים אחאב נימוק זה, ומשנה את לשון הסירוב.

נבות רומז למלך כי הוא אדם שאין לתת לו דבר, ובודאי לא נחלת אבות יקרה ללב, שכן הוא איבד את ההישג הגדול שנתן לו האל. פרק כ' פסוק י"ג: "הנני נותנו בידך וידעת כי אני ה'". אחאב משלח את "איש חרמו" של ה' כי אינו יודע את ה' - אין אמונתו באלקים איתנה. ועל כן - "חלילה לי מה' מלתת לך את מורשת אבותי". זהו גם ההסבר למלת "לך", המופיעה בתשובת נבות ולכאורה היא מיותר. נבות אינו אומר "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי" - שזהו נימוק דתי כללי, אלא - "מתתי את נחלת אבותי לך. ומשתמע מכך - למישהו אחר הייתי נותן.

האם הזכרה זאת של חטאו הלאומי הדתי של המלך נעשית במודע על ידי נבות, או שמא לא במתכוון נוגע הוא ב"פצעו הטרי" של המלך? ניתוח סגנון דיבורו של נבות יראה לנו, שנבות מביע במפורש מחאה על דרכו הפוליטית של המלך, שכן לפי אמות המידה המקראיות מדבר נבות בחוצפה בלתי רגילה אל המלך. נשווה את סגנון דיבורו לסגנון בו נוקט אבשלום הבן האהוב והמפונק, כאשר הוא פונה בבקשה אל אביו המלך. שמואל ב', ט"ו ח': "... כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור...". (נזכור שאבשלום צריך להקפיד על סגנון דיבור שכיח אצלו כדי לא לעורר חשד!) וכיצד מסרבים לבקשה של מלך, נלמד מברזילי הגלעדי. שמואל ב', י"ט ל"ה ואילך:

"כמה ימי שני חיי כי אעלה את המלך ירושלים. בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, כי יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה, אם ישמע עוד בקול שרים ושרות, ולמה יהיה עבדך עוד למשא על אדני המלך? ... כמעט יעבר עבדך את הירדן את המלך ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת? שב נא עבדך ואמת בעירי עם קבר אבי ואמי, והנה עבדך כמהם יעבר עם אדני המלך יעשה לו את אשר טוב בעיניך".

ברזילי הגלעדי, שהמלך חב לו חוב כבד, מתנצל מאוד על סירובו, מקפיד לכנות את עצמו ואת בנו בכינוי "עבדך", ואל המלך פונה בתואר "המלך" או "אדני המלך". לעומת זאת פונה נבות אל המלך בלשון זלזול מובהקת - כשווה אל שווה לו או אף פחות ממנו. גם אם יש לנבות סיבה מספקת לסרב למלך, אין הוא פטור מחובת הכבוד והכרת אדנותו של המלך עליו.

ללא ספק, יודע נבות על האירועים הפוליטיים האחרונים, שהתרחשו, והוא מסכים בכל לבו ומזדהה עם תוכחתו של בן הנביאים, וכאשר ניתנת לו הזדמנות הוא אינו מחמיצה, ועוקץ את המלך על זלזלו במה שאלוקים נתן לו.

תגובתו של נבות, מעוררת את הרושם, שהוא שייך לחוג בני הנביאים נאמני ה', ואף על פי כן תיתכן ביקורת על דרכו והתנהגותו. נבות יכול שיהא מוגדר על ידי חז"ל כ"מורד במלכות" בדומה לאוריה החתי (שבת נ"ו ע"ב), אך חטאו יהיה גדול אף מחטא אוריה, דווקא בשל הזדהותו עם דברי נביאי ה'.

אנו רואים במקרא הקפדה על הפרדה מוחלטת בין התנהגותו של הנביא כלפי המלך בהיותו בתפקיד כשליח האל, לבין התנהגותו כנתין של מלך בזמן שרוח ה' אינה דוברת בו, ואליהו ונתן יוכיחו.

אליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח) אינו נרתע מלהאשים את אחאב, כי הוא הוא עוכר ישראל, טובח הוא לנגד עיני המלך ללא היסוס את ארבע מאות נביאי הבעל נאמני איזבל אשתו, ונותן לו פקודות והוראות. אך בסיום מעמד הר הכרמל אנו קוראים: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה" (פס' מ"ו), ופרשו המפרשים, שחלק כבוד למלכות (ראה רש"י למקום). משנסתיימה שליחותו הנבואית, מדקדק אליהו עד תום בחובתו לכבד את המלך.

בדומה לכך נתן הנביא; בלי גינונים מטיח הוא בפני דוד את ההאשמה "אתה האיש" (שמואל ב' י"ב), "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו", ובמלים בוטות ביותר פורש הוא לפניו את עונשו. אך בכמה דחילו ורחימו ניגש הוא לפני המלך כאשר אינו בשליחות הא-ל, ופועל הוא על דעת עצמו והבנתו בעניין המלכת שלמה (מלכים א' פרק א').

כאשר פונה נבות אל המלך בלשון מזלזלת, אף אם מניעיו נאצלים, אין הוא רק "מורד במלכות", אלא גם פוגע בנבואה ובנביאים. יראת הכבוד שרחשו המלכים לנביאים, שהביאה לכך שיאזינו בעל כרחם לדבריהם וישימום על לבם, אף אם היו מרים להם כלענה, נבעה מן ההכרה שאין הנביאים "עבדים המתפרצים מפני אדוניהם", אלא שליחים של מלך העומד מעל כל המלכים,
וכל מלכי ארץ חייבים בכבודו. ידעו המלכים, כי הנביאים שאבו עוז לעמוד בפניהם ולהטיח בהם אמיתות קשות רק בשל אש ה' הבוערת בעצמותיהם, ולא משום היותם מחרחרי ריב ומעוררי
מרד ומדנים, והתנהגותם כלפי המלכים בכל יתר הזמנים תוכיח.

בהתנהגותו עלול נבות והדומים לו לגרום למלך לאטום אוזניו לתוכחה הנבואית, שכן יראה בנבות, דווקא בשל קרבתו הרוחנית לנביאים ולתורתם, דוגמה להשפעה הרעה ולמרי שמעוררים הנביאים נגדו באופן אישי ולא כשליחי ה'. זהו הפגם הגדול שנמצא בנבות.

נוכל להוסיף אם כן לדברי רבי יעקב בריה דבת יעקב בשבת קמ"ט ע"ב: "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה" גם: כל שהנבואה נפגעת על ידו - עליה נאמר "כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" - ראוי הוא שלא יעמוד בסודו של הקב"ה, ועל כן נגזר עליו "צא ממחיצתי".