|
תקציר: המחבר מסביר את משמעות הפסוק בתהילים "יגיע כפיך כי תאכל". מילות מפתח: תהילים קכח |
|
|
א. "שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו
ב. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ג. אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך ד. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'..." |
| (תהילים קכ"ח) |
|
במזמור שלפנינו מפורט שכרו של האיש ירא ה' ההולך בדרכיו. אשתו תהיה פורייה כגפן בירכתי הבית ובניו יהיו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. אך מה מקומו של פסוק ב' - "יגיע כפיך כי תאכל" - במסגרת מזמור זה? אין להניח שהמשורר מתכוון לעודד את יראי ה' לעסוק בעמל ובעבודת כפים לצורך בריאות הגוף, בדומה לרב יוסף ורב ששת שעסקו ברחיים ובהובלת קורות ואמרו "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה". לו הייתה זו כוונת המשורר - היינו מתקשים להסביר את המילים "כי תאכל" בהקשר זה. עיון בתרגום השבעים מעלה, שלפנינו הבטחת שכר והענקת ברכה לאיש "ירא ה' ההולך בדרכיו" והמלים "יגיע כפיך כי תאכל" מהוות חלק מהבטחות השכר האחרות שבפרק. בניגוד לתוכחה האומרת: |
"פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת",
|
| ובניגוד ליחזקאל שאמר "ולקחו כל יגיעך" - מבטיח כאן המשורר בברכתו לירא ה' שיאכל ויהנה מיגיע כפיו, בדומה לנחמתו של ישעיהו: |
"ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל... לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה".
|
|
פרשנות זו תובן הבנה יתירה אם נעמידנה מול הקללה אותה שואל המשורר לרשע במזמור ק"ט. שם הוא מבקש: |
"יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו ושאלו ודרשו מחרבותיהם. ינקש נושה לכל אשר לו ויבוזו זרים יגיעו".
|
|
בניגוד לקללה זו המיועדת, כאמור, לרשע, מובטח במזמור שלפנינו שהירא את ה' יאכל ויהנה מיגיע כפיו, ואילו בניו יהיו נטועים כזיתים סביב לשולחנו ללא מחסור, ללא נושה וללא נדודים. אולם לדידה של פרשנות זו לא תובן המלה "כי" (כי תאכל) בהקשר זה. כלום ניאלץ לפרש שהיא באה לצורך חיזוק ש"אכן תזכה לאכול מיגיע כפיך"? נראה, אם כן, להציע אפשרות אחרת לפרש את כוונת המשורר והפעם - לפי פשוטם של דברים: המשורר מעודד ומהלל את ירא ה' המסרב להנות ממתנות או מתמיכה אחרת, ומתפרנס אך ורק מיגיעו וממלאכת כפיו. הוא אומר, אפוא, אם תאכל את יגיע כפיך - אשריך וטוב לך! פירוש זה מזכיר את אמרתו של שמעיה "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", או את אמרתו של רבן גמליאל: |
"וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון".
|
|
וכך אמנם הבין הרמב"ם את הפסוק שלפנינו בקבעו: |
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו. ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב".
|
|
הוא פירש, אפוא, את הפסוק כמשפט תנאי: "כי תאכל" במובן "אם תאכל", ומטרתו לעודד את יראי ה' להתפרנס מיגיעת כפים בלבד.
פרשנות זו של הרמב"ם ומסקנתו ההלכתית מבוססת כפי הנראה על המימרא הבאה: |
"ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'" (תהילים קי"ב, א) ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח, א), אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה" (ברכות ח' ע"א).
|
|
בעיון ראשון נראית מימרא זו תמוהה. שהרי מקובל הוא במאמרי חז"ל להעמיד שני נושאים זה מול זה ולהעדיף את האחד על פני השני, רק כאשר קיים קו משותף ומאחד בין שניהם. כמו: |
"גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה";
"גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת"; "גדולה הונאת דברים מהונאת ממון" |
|
וכדומה. אך מהו המשותף ל"נהנה מיגיע כפו" ולזה שהוא "ירא שמים"? דומה שבהעדר קו משותף ומאחד - לא ניתן להעדיף את האחד על פני השני. ובכלל, כלום ניתן לומר שאדם העוסק במלאכה כלשהי גדול הוא יותר מזה שהוא ירא שמים? זאת ועוד: מדוע השתמש עולא בפסוק "אשרי איש ירא את ה'" הלקוח ממזמור קי"ב ולא השתמש בפסוק א' שבמזמור קכ"ח שאף בו נאמר "אשרי כל ירא ה'"? האין זה סביר יותר ליצור העדפה בין שני פסוקים הקרובים זה לזה באותו מזמור עצמו מאשר להשתמש בשני פסוקים הנמצאים בשני פרקים שונים ורחוקים זה מזה?
אולם לאור האמור לעיל נוכל להציע הסבר למימרא הנ"ל. פרק קכ"ח עוסק, כאמור, כולו באיש ירא ה'. שהרי בהמשך, בפסוק ד', נאמר "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'". לפיכך יעסוק גם פסוק ב' - "יגיע כפיך כי תאכל" - באיש ירא ה'. אין, אם כן, כל עניין להשוות בין פסוק א' לבין פסוק ב' שהרי שניהם עוסקים באיש שהוא ירא ה'. אף פרק קי"ב עוסק באיש ירא ה', ועולא רצה כנראה להשוות בין שני פרקים אלה ולהצביע על השוני שבין שני האנשים שהם יראי ה', זה שבפרק קי"ב וזה שבפרק קכ"ח. לדעתו יש לראות את ההבדל בין שני הפרקים במקורות הפרנסה של שני אנשים אלה - נושאי שני הפרקים. בפרק קי"ב מדובר אמנם באדם ירא ה' שחפץ מאוד במצוותיו, אולם הוא אינו עוסק ביגיע כפים להרוויח את לחמו. הוא אדם עשיר ובעל הון ("הון ועושר בביתו") ואינו זקוק לעבודה ולמלאכה. לעומתו - קיים איש ירא ה' אחר, זה שבפרק קכ"ח, המתפרנס מיגיע כפיו ומרוויח את לחמו מתוך עבודה; זה, לדעת עולא, עדיף על פני הירא העשיר. כי כאן נאמר "אשריך וטוב לך" ואילו שם נאמר "אשרי" בלבד. נראה, אם כן, שעולא באומרו "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים" - התכוון לומר שירא ה' המתפרנס מיגיע כפו גדול יותר מירא ה' שאינו מתפרנס מיגיע כפו. ודבריו הנ"ל של הרמב"ם האומר: |
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא" -
|
|
אפשר שהם מבוססים גם על מימרתו של עולא.
במסכת אבות שנינו: |
"איזהו עשיר - השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
|
|
ממשנה זו מתברר שלדעת חז"ל מורה הפסוק שאדם צריך להיות שמח בחלקו. אולם "שמח בחלקו" זה ניתן לפרשו בשתי דרכים:
א) שמח במה שמכנסת לו עבודת כפיו ואינו רוצה ליהנות משל אחרים. ב) מסתפק במועט, ואינו שואף להשתכר מעל לאותה כמות שמלאכת כפיו מכניסה לו. איזה מבין שתי האפשרויות נכונה במשנה שלפנינו? במלים אחרות: האם המשנה רואה את המלים "יגיע כפיך" כעיקרו של הפסוק ומהן משתמע שאין לאכול מיגיע כפים של אחרים, או שמא עיקרו של הפסוק במלים "כי תאכל", ומהן משתמע שאין להתייגע מעבר לצרכיו המינימליים של האדם? דבריהם הבאים של חז"ל עשויים להבהיר איזו מבין שתי האפשרויות נראית מתאימה יותר בפרשנותה של משנה זו. במדרש רבה נאמר: |
"ד"א לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחילה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ וגדרות לצאנכם. הוי - לב חכם לימינו - זה משה ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקב"ה אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה... וכה"א "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל" (משלי כ"ג, ד), ואיזה הוא עשיר - השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".
|
|
מתוך ביקורת זו על בני ראובן ובני גד, ניתן להבין שהם רצו להרבות את רכושם ועושרם, לא חלילה בדרך שאינה כשרה, אלא ביגיע כפיהם בלבד. למרות זאת הוכיחם משה על שאינם מסתפקים במה שברשותם ועושים את העושר לעיקר. השימוש בפסוק "אל תיגע להעשיר" והסיוע מן המשנה "איזה הוא עשיר" בא להבהיר שבני ראובן נדרשו להסתפק במועט. נראה, אם כן, שכוונה המשנה היא לדרוש מן האדם להסתפק במועט, וזוהי משמעות הביטוי "שמח בחלקו". ולפיכך יתפרש גם הפסוק "יגיע כפיך" בדרך זו, שאין להתייגע כדי להעשיר אלא "כי תאכל" לצורך "אוכל" בלבד, כלומר לצרכיו המינימליים של האדם ולא מעבר לכך. אף מן הברייתא הבאה ניתן להבין שמשמעות הפסוק "יגיע כפיך" - אינה אלא הדרישה להסתפק במועט. וכה שנינו: |
"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן - אשריך וטוב לך", "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא".
|
|
מבלי להתייחס לפירושים השונים שניתנו למאמר זה, יש מקום לשער שהברייתא מסתייעת בפסוק "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אף כי יקשה עלינו להבין אם הברייתא הבינה את המלים "יגיע כפיך" במובן של עבודת כפים, או במובן של יגיעה בתורה - נראים הדברים שהדרישה המופיעה כאן היא ההסתפקות במועט. הברייתא מצביעה, אם כן, על החיוב שבהסתפקות במועט גם אם היא מופיעה בצורה מצומצמת עד למאוד, כמו אכילת פת במלח, שתיית מים במשורה, שינה על הארץ והסתגלות לחיי צער.
לסיכום: ניתן להבין את הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל" בשלוש משמעויות: א) הפסוק מברך את ירא ה' שיזכה להנות מיגיע כפיו. ב) הפסוק ממליץ להתפרנס מיגיע כפים. ג) הפסוק מעודד להשתכר אך ורק לצורך צרכיו המינימליים של האדם ולהסתפק במועט. |
