פיוטו הקסום של המקובל הצפתי רבי שלמה אלקבץ, "לכה דודי", כבר נתקבל בכל תפוצות ישראל כחלק מרכזי בתפילת קבלת שבת ואף שימש נושא לעיונם של חוקרים ופרשנים שונים.¹ ועדיין הותירו לנו חכמים בקעה להתגדר בה, לפחות לעניין מבנהו הפרוזדורי של השיר ובמידה מסוימת - אף לעניין פרשנותו.

רבי שלמה אלקבץ

רבי שלמה אלקבץ, שאביו ר' משה היה ממגורשי ספרד, נולד בשנת רס"ה (1505) בערך, כנראה בסלוניקי. בשנת 1517 השתלטה תורכיה על מצרים ועל ארץ ישראל וכך היתה הארץ לחלק מממלכת תורכיה ויהודים מכל רחבי הממלכה התורכית הרחבה יכלו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. ר' שלמה גדל והתחנך והתחתן בסלוניקי והיה תלמידו של רבי יוסף טייטאצאק. אחר נישואיו גמר בדעתו לעלות לארץ ישראל שראה בה מקור הקדושה. לפני עלייתו לארץ ישראל שהה בעיר אדריאנופול ושם התידד עם רבי יוסף קארו. בהתייח לתקופה זו מביא המחבר בספר השל"ה (חלק ראשון, מסכת שבועות, פרק "נר מצוה")

"מעשה שאירע קרוב לזמננו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקבץ שהיה מתחבר בביתו של רבנו "בית יוסף" והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתוב..."

בהמשך מובאים דברי רבי שלמה אלקבץ המספר כיצד ישב עם רבו, ר' יוסף קארו, בליל שבועות ועסק עמו בתורת הסוד "וראו שניהם מראות אלקים" ובאותה שעה קיבל עליו ר' שלמה אלקבץ לערוך מדי שנה בשנה תיקון ליל שבועות.

בארץ ישראל התיישב ר' שלמה אלקבץ בצפת. שם התרכז סביבו חוג תלמידים ששקדו על לימוד חכמת הקבלה ובהם רבי משה קורדובירו (שנשא לאשה את אחותו של ר' שלמה). ר' שלמה אלקבץ נפטר בצפת בין השנים של"ה-של"ז (1555-1557). בין חיבוריו: ספר "מנות הלוי" על מגילת אסתר, "אילת אהבים" על שיר השירים, "שרש ישי" על מגילת רות, "ברית הלוי" על הגדה של פסח ועוד ספרים הרבה. שירו "לכה דודי" נתחבר בשנת ש"ח (1548) בערך.

תהליך קליטתו של הפיוט "לכה דודי" לתוך סידור התפלה

תהליך קליטתו של הפיוט "לכה דודי" לתוך סידור התפלה היהודי, שהיה חתום ומעוצב סופית מה דורות רבים לפני כן, הוא פרק מעניין בפני עצמו ועיקר פרטיו הובאו אצל יצחק מאהרשען ובמחקרו של יצחק יוסף כהן.¹

עד לתקופתם של מקובלי צפת לא כללה תפלת ליל שבת את ששת המזמורים (תהלים צה-צט, כט) הפותחים את סדר קבלת שבת על פי סידורי התפלה שבידינו היום. רבי יוסף קארו מזכיר אמירת "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב) לפני תפלת ערבית בליל שבת (בית יוסף, אורח-חיים סי' רס"א, שולחן ערוך, שם, סעיף ד) ואילו הרמ"א ("דרכי משה", טור "אורח חיים", שם) מציין כי "במדינות אלה אין נוהגים לומר מזמור בכניסת השבת".

המנהג להתחיל את תפלת ליל שבת ב"לכו נרננה" נתקן על ידי ר' משה קורדובירו, תלמידו וגיסו של ר' שלמה אלקבץ, ואומץ על ידי קהילות האשכנזים וגם על ידי קהילות תימן, אך לא על ידי הספרדים. קהילות הספרדים הלכו בעקבות האר"י ז"ל שפתח את תפלת קבלת שבת באמירת מזמור כ"ט - "מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים" (כהן, שם בעמ' 5 והערה 10). לעומת זאת אמירת הפיוט "לכה דודי" נתקבלה במהירות רבה בקהילות אשכנז ובקהילות ספרד כאחד. תרמה לכך בודאי העובדה שהאר"י ז"ל נהג לאומרו כפי שמעיד עליו בעל ספר "חמדת ימים":² "והוא (האר"י ז"ל) היה אומר פיוט נאה ומשובח אשר חיבר ויסד החכם החסיד שלמה הלוי ז"ל אלקבץ".

הפיוט "לכה דודי" נדפס לראשונה במחזור כמנהג הספרדים שנדפס בויניציאה שמ"ד (1584). תפילת קבלת שבת בסידור זה פותחת במזמור "הבו לה' בני אלים" ולאחריו "לכה דודי" ו"מזמור שיר ליום השבת".

כהן מציין כי בסידורי התפילה כמנהג אשכנז נדפס סדר קבלת שבת לראשונה רק בין השנים ת-תכז (1667-1640) ואולם עוד לפני כן נדפס בפולין סדר קבלת שבת ובתוכו הפיוט "לכה דודי" בספר "תיקוני שבת" (קראקא, כנראה שנת שע"ג (1613).

הפיוט "לכה דודי" תורגם לגרמנית³ על ידי הרדר:
Lied zur Bewillkommung des grossen Ruhetages der goldenen Zeit,
ועל ידי היינה (בתוך "פרונססין שבת" שלו) אשר ייחסו בטעות ליהודה הלוי. על מעלתו של פיוט זה כתב המלומד שכטר⁴ דברי קילוסין אלה:
"it is perhaps one of the finest pieces of religious poetry in existence".
שינוי סדר התפילה הקבוע מדורי דורות, על ידי הכללת הפיוט "לכה דודי" בתפילת קבלת שבת, נתקל במקומות אחדים בהתנגדות נמרצת. שריד להתנגדות זאת הוא כנראה המנהג, המקובל עד היום בבתי כנסת רבים באמירת "לכו נרננה", "לכה דודי" ו"מזמור שיר ליום השבת", שאין החזן אומרם ממקומו הרגיל ליד העמוד אלא מעל הבימה שבמרכז בית הכנסת. בדרך זו ניתן היכר חיצוני לכך כי קטע זה איננו חלק מסדר התפילה הקבוע אלא תוספת בלבד.⁵

יציאה לקראת השבת

מקובלי צפת נהגו לצאת ממש לקראת שבת. כיתות כיתות לבושי לבן, יוצאים היו אל מחוץ לעיר לצד מערב ו"מקבלים" שם בשדה את השבת. בעל "חמדת ימים" (חלק א, דף מד) מציין:

"וכן רבים פה ירושלים תוב"ב מחזיקים במנהג הקדמונים ויוצאים מחוץ לעיר, השדה... ועושים סדר קבלת שבת שם".

היו מקומות שיצאו לחצר בית הכנסת להקביל פני השבת. את המנהג לצאת לשדה ולקבל שם את השבת ביסס ר' חיים ויטאל⁶ על המסופר בתלמוד (שבת קיט, ע"א; בבא קמא לב, ע"א) על ר' חנינא שנהג להתעטף בערב שבת ולומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". את אלה שלא ניאותו לקבל מנהג זה מכנה הוא "קלי עולם". ואלו דבריו:

"כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם, החושבים כי די בקבלת שבת תוך חצרו של אדם, לא היה אומר "בואו ונצא"!, כנראה כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת השדה לקראת שבת אורח הנכבד!".

הרמב"ם (הלכות שבת ל', ב), בהסתמכו כנראה על מקור תלמודי זה, מזכיר מנהג קדום:

"וחכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים:
בואו ונצא לקראת שבת המלך!".

המנון ליום השבת

הפיוט "לכה דודי" הוא המנון ליום השבת. נראה כי הפייטן חברו לשם אמירתו בבית הכנסת במהלך התפילה בציבור, כיתר הפיוטים שנתחברו בשעתו על ידי הפייטנים הגדולים במהלך ימי הביניים. ראייה לכך הוא הפזמון החוזר - "לכה דודי" וכו' - שאין לו מקום אלא אם כן מתכוונים לומר את הפיוט בציור כשהמשורר עצמו אומר כל בית ובית וציבור המתפללים עונה אחריו באמירת הפזמון החוזר בסיום כל בית ובית.⁷

השבת - כלה

את השבת מכנה המשורר בדרך מטפורית בכינוי "כלה", ובכך הביע במילה קצרה אחת את מעלותיה - יפה, אהובה, נחשקת.

מקור הדימוי "כלה" ליום השבת והדימוי "דוד" לעם ישראל הוא בדברי חז"ל. במדרש (בראשית רבה י"א, ח) נאמר:

"תני רבי שמעון בר יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג (לפי שימי החול הם ששה והרי הם שלושה זוגות של שני ימים כל אחד) ולי אין בן זוג! אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך!".

על רבי ינאי מסופר במסכת שבת (קי"ט ע"ב) שהיה לובש בגדיו בערב שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה" (רש"י: הכי קרא ליה לשביתת שבת מתוך חביבות). מכאן הכינוי "כלה" לשבת והכינוי "דוד" לעם ישראל, שהשבת היא בת זוגו.

בדומה ליחס בין עם ישראל והשבת, שהוא כיחס חתן וכלה, כן הוא גם היחס בין ה' ועם ישראל - כיחס חתן וכלה, והמשורר מזכיר גם יחס זה בבית השביעי:

ישיש עליך אלהיך
כמשוש חתן על כלה!

השבת היא אפוא בחינת כלה לעם ישראל ואילו עם ישראל הוא בחינת כלה לאלהיו.

"לקראת כלה"

בפזמון החוזר ובבית השני קורא המשורר ל"דוד" - לעם ישראל - ללכת לקראת הכלה, ובכך רומז הוא לא רק למנהגם של המקובלים לצאת אל מחוץ לעיר ולקבל שם את פני השבת, אלא גם לדין ידוע בהלכות שבת שיש להוסיף מן החול על הקודש ולהקדים את כניסת השבת ולאחר את יציאתה:

"זכור ושמור" - "זכור" מלפניו ו"שמור" מאחריו (בדברות הראשונות שבפרשת "יתרו" נאמר (שמות כ', ח): "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בדברות האחרונות - בפרשת "ואתחנן" - נאמר (דברים ה', יב): "שמור את יום השבת לקדשו"), מכאן אמרו: "מוסיפין מחול על הקודש" (מכילתא יתרו, בחודש פרשה ז).

המשורר קורא לעם ישראל ללכת לקראת השבת - ביטוי מטפורי שמשמעותו להקדים ולקבל את השבת על חשבון החול. כאדם המצפה לבואו של אהובו ומרוב השתוקקותו אליו איננו יכול להתאפק עוד ולשבת בביתו ולהמתין לבואו שם והרי הוא קם ויוצא לקראת האורח האהוב כדי להקדים את פגישתו עמו. ואולם, כפי שראינו לעיל, מקובלי צפת הלכו ממש לקראת השבת, בצאתם ביום השישי בין הערביים אל מחוץ לעיר לקבל שם את פני השבת.

בבית השני קורא המשורר לעם ישראל בלשון "אנחנו" ללכת לקראת השבת - "לקראת שבת לכו ונלכה", ואילו בבית האחרון פונה המשורר אל השבת ומזמין אותה לבוא אל עם ישראל: "בואי בשלום עטרת בעלה", וכך, תוך כדי הליכה זה לקראת זו וזו לקראת זה, ייפגשו החתן והכלה - השבת וישראל - בשלום ובשמחה ובצהלה:

"בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה"!.

"גם בשמחה ובצהלה". הקדים הפייטן את מילת החיבור "גם" לראש המשפט כדי לחברה לתיבה "שלום" שבמשפט שלפניה ("בואי בשלום"), ושיעור הדברים כך הוא: בואי (עטרת בעלה) בשלום וגם בשמחה ובצהלה.

השבת והגאולה

אף על פי שאין כל ספק בכך שהפיוט שלפנינו מוקדש ליום השבת, כפי שמעיד בבירור הפזמון החוזר - "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" - אין השבת משמשת נושא אלא לפזמון החוזר ולשלושה מבין תשעת בתי השיר בלבד - שני הבתים הראשונים והבית האחרון, המהווים ביחד את המעטפת החיצונית של השיר. ואילו יתר ששת בתי השיר, חלקו "הפנימי" - המרכזי של השיר, נושאם - תקומתה של ירושלים וגאולת עם ישראל.

נשאלת השאלה - מה עניין גאולת ישראל וירושלים אצל השבת, ומה ראה המשורר לכללם יחד בפיוט זה?

הקשר בין השבת והגאולה נזכר בדברי חז"ל בכמה מקומות במובן זה שבזכות שמירת השבת יזכו ישראל לגאולה. בקהלת רבה (פרשה ד) נאמר: "אמר ר' חייא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת". ובמסכת שבת (קיח): "אמר ר' שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלין". ובילקוט שמעוני (בהעלותך): "אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון". נמצא כי המקורות קושרים בין השבת והגאולה. ואולם מסתבר כי סיבת הזכרת הגאולה בפיוט שלפנינו היא אחרת. השבת מביאה עמה שמחה ותחושת שחרור וחירות ממסגרת החולין ומעמל הפרנסה. ואולם על שמחת השבת מעיב זכר חורבנה של ירושלים, תחושת החירות נפגמת עקב גלות עם ישראל ושעבודו בין הגויים. כדי לסלק עצבות זאת ולקבל אתה שבת בשמחה שלמה, פונה המשורר אל ירושלים וקורא לה להתנער מעפר, להתעורר ולשיר, לפי שמובטח לה כי ה' יחמול עליה ויבנה אותה מחדש וישלח את משיח בן דוד ("בן ישי בית הלחמי" הוא משיח בן דוד, על פי נבואת ישעיה (י"א, א) על מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה") לגאול את עמו ולשחררו מעול האומות.

התקווה לגאולה הקרבה והולכת היא אפוא זו המאפשרת למשורר לשמוח בשבת שמחה מלאה על אף חורבן ירושלים וגלות העם וזהו הקשר שבין השבת והגאולה בשיר שלפנינו.

התקווה לגאולה באה לידי ביטוי בפיוטנו ברמיזה כבר בביתה ראשון, שם מכנה המשורר את ה' בכינוי "ה' אחד ושמו אחד", כינוי זה לקוח מתוך נבואת זכריה (י"ד, ט) על יום הגאולה. תקוות הגאולה היא הממלאה את הלב שמחה ואכן בביטוי "נשמחה ונגילה" בסיום הבית השמיני מגיע לשיאו ולסיומו החלק "הפנימי" של השיר המוקדש לתקומתה של ירושלים ולגאולת עם ישראל, ומכאן ראייה מסוימת להנחתנו כי ששת הבתים הפנימיים של הפיוט, שנושאם הוא גאולתם של ישראל ותקומתה של ירושלים, לא באו אלא כדי למלא את הלב שמחה לקראת שבת. מתוך בטחונו המלא בביאת המשיח ובגאולה הקרובה קורא המשורר לעם ישראל - בלשון "אנחנו" - נשמחה ונגילה!

עתה משנתמלא הלב שמחה וצהלה, מסוגלים אנו לקבל אתה שבת כראוי. בסיומו של השיר, שהוא גם שיאו, פונה המשורר בפנייה ישירה, בלשון נוכח, אל השבת עצמה. שהרי עד כה דיבר המשורר אל עם ישראל ואל ירושלים ואל ה', אך לא דיבר אל השבת (אף כי דיבר על השבת). כאן, בסיומו של השיר פונה המשורר בדברים נלבבים אל השבת עצמה, אותה הוא מכנה בתואר הציורי "עטרת בעלה". לפי שהשבת, שהיא בת זוגו של עם ישראל, איננה סתם בת זוג אלא בת זוג מצוינת ומיוחדת במינה שבעלה מתנאה בה וגאוותו עליה, כאותה אשת חיל שעליה נאמר במשלי (י"ב, ד): "אשת חיל - עטרת בעלה". השבת היא "עטרה, לאמור - כתר שבו מתקשט עם ישראל כדי להתנאות בו, על פי המסופר במסכת שבת (י', ע"ב):

"אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!".

הכל מתקנאים בעם ישראל על מנוחת הגוף ורוממות הרוח המזומנים להם מדי שבת בשבתו.

המשורר קורא ליום השבת לבוא ולשכון "תוך אמוני עם סגולה" - עם ישראל הוא עם סגולה, והוא עם המאמין בה' (השווה שמואל ב כ', ט: אנכי שלומי אמוני ישראל). המשורר קורא ליום השבת - לבוא אל עם ישראל בשלום וגם בשמחה ובצהלה. מה עניין השלום אצל השבת? שמשנח אדם מעמלו ונפשו נרגעת, מתפייס הוא עם עצמו ועם סביבתו ומשכין שלום בביתו, פניו מאירים והוא מתמלא "שמחה וצהלה".

בקריאה הכפולה והנרגשת: "בואי כלה! בואי כלה!" מגיע הפיוט לסיומו ולשיאו. הקריאה הכפולה "בואי כלה, בואי כלה" לקוחה מן המסופר בתלמוד (בבא קמא ל"ב ע"ב: שבת קי"ט ע"ב) על רבי ינאי, שבכל ערב שבת היה מתעטף וקם ואומר:

"בואי כלה! בואי כלה!":
בואי בשלום עטרת בעלה
גם בשמחה ובצהלה
תוך אמוני עם סגולה
בואי כלה! בואי כלה!

הפיוט שלפנינו מורכב מפזמון חוזר בן שתי שורות ומתשעה בתים בני ארבע שורות כל אחד (האקרוסטיכון של שמונה הבתים הראשונים נותן את שם המחבר - שלמה הלוי). שלוש השורות הראשונות בכל בית ובית מסתיימות בחרוז דומה ואילו השורה הרביעית היא חריגה ומסתיימת בכל הבתים בחרוש "-לה"⁸ וכך מתקשרת השורה הרביעית שבכל בית ובית לפזמון החוזר שאף כל שורה משתי שורותיו מסתיימת באותו חרוז: -לה: "לכה דודי לקראת כ-לה, פני שבת נקב-לה". ואילו בבית האחרון, שהוא שיאו של השיר כולו, מסתיימת כל שורה ושורה, ולא רק השורה האחרונה, בחרוז "-לה", וכך מתחרזת כל שורה ושורה בבית האחרון עם הפזמון החוזר. בדרך זו ניתן ביטוי פרוסודי לייחודו של הבית האחרון כשיאו של השיר כולו, כשם שהשורה האחרונה בכל בית ובית היא שיאו של אותו בית:

בואי בשלום עטרת בע-לה
גם בשמחה ובצה-לה
תוך אמוני עם סגו-לה
בואי כלה, בואי כ-לה
לכה דודי לקראת כ-לה
פני שבת נקב-לה

הפזמון החוזר הוא בקצב יאמבי, קצב יורד המורכב מהשפלה והרמה:

ל-כה / דו-די / לק-ראת / כ-לה
פ-ני / ש-בת / נ - ק / ב-לה

אמצעי נומרולוגי להבלטת המסר המרכזי⁹

נראה לנו כי את המסר המרכזי של המזמור בדבר הגאולה הקרבה והולכת העמיד המשורר במרכזו של המזמור ממש, בדרך מיוחדת במינה. השורה "כי בא אורך קומי אורי" עומדת במרכזו המספרי של הפיוט - 65 תיבות מלפניה ו65- תיבות מאחוריה - ואילו התיבה "אורך" היא התיבה המרכזית במזמור כולו, שכן היא התיבה ה68- מראש המזמור והיא גם התיבה ה-68 בספירה לאחור מסופו. ועוד, הקריאה הכפולה "התעוררי! התעוררי!" מופיעה בתיבות ה-64 וה- 65 בספירה לאחור מסוף המזמור. כך הבליט המשורר משפט מרכזי זה (כשקריאות העידוד הכפולות הנמרצות להתעוררות מלוות משפט זה במקביל מלפניו ומאחוריו) ואת המילה שבמרכזו - "אור" - מילה עמוסת מסרים אופטימיים של שמחה ותקוה והתעוררות, בשיטה שהיתה מקובלת למדיי לא רק בין משוררי זמנו מן העמים", אלא גם - כפי שהראינו במקום אחר¹⁰ - בכמה מהמזמורים שבספר תהלים:

(64) התעוררי, (65) התעוררי, (66) כי, (67) בא, (68) אורך (68), קומי (67), אורי (66) עורי (65), עורי (64).

סיום מעין הפתיחה

הרעיון שהשבת מביאה תפארת לישראל נזכר בבית הראשון - "לשם ולתפארת ולתהלה" - וחוזר ונשנה בבית האחרון - "עטרת בעלה", שהרי העטרה אף היא באה לשמש פאר ללובש אותה. קשירת ראש השיר עם סיומו היא קישוט ספרותי שכיח גם בשירה המקראית. קשר רב חשיבות ומשמעות, הוא בכך שבבית הראשון קורא הפייטן לישראל ללכת לקראת השבת ואילו בבית האחרון הוא קורא לשבת לבוא "תוך אמוני עם סגולה".

ירושלים - ברמיזה בלבד

אף על פי שהשבת וגואלת ירושלים הם שני הנושאים המרכזיים של הפיוט. לא נזכר בו יום השבת בשמו אלא פעם אחת בלבד בפזמון החוזר ("פני שבת נקבלה") ועוד פעם אחת בפיוט עצמו בבית השני ("לקראת שבת לכו ונכלה") ואילו ירושלים אינה נזכרת בשמה כלל אלא בכינוי הסתמי "עיר" (בבית השלישי: "מקדש מלך עיר מלוכה", ובבית השישי: "ונבנתה עיר על תילה"). (והד נוסף לתיבה "עיר" בתיבות שהן בעלות צליל דומה כגון: "התנערי", "התעוררי, כי בא אורך קומי אורי, עורי עוריץ..."). וכל כך למה? לפי שכך דרכה של פת השיר שהיא נמנעת מלקרוא דברים בשמם ומעדיפה להשתמש ברמזים וכינויים וסמלים.¹¹

ה"אני המדבר" והנמען

ה"אני המדבר" בכל בתי הפיוט הוא המשורר ואילו הנמען משתנה - פעם הנמען הוא עם ישראל, פעם - ירושלים, פעם - השבת ופעם אחת בלבד הנמען הוא ה'.

בפזמון החוזר מדבר המשורר אל העם, בחלקו הראשון - בלשון "אתה" (לכה דודי לקראת כלה) ובחלקו השני - בלשון "אנחנו" (פני שבת נקבלה). בשני הבתים הראשונים פונה המשורר אל ישראל, וכולל עצמו עמהם, בלשון "אנחנו". בבית האחרון פונה המשורר אל השבת. ואילו בששת הבתים הפנימיים פונה המשורר אל העיר ירושלים כשהוא מתייחס לסירוגין גם אל עצמו או אל עמו. פעם אחת בלבד, בבית הרביעי ("התנערי"), פונה המשורר ישירות אל ה' בקריאה קצרה ונואשה: "קרבה אל נפשי! גאלה!!".

השמחה

נושא השמחה חוזר ונשנה ברציפות בשלושת הבתים האחרונים תוך שימוש בארבעה כינויים שונים: ששון, שמחה, גילה, צהלה:

בבית השביעי: ישיש עליך אלהיך, כמשוש חתן על כלה
בבית השמיני: על יד איש בן פרצי, ונשמחה ונגילה
בבית התשיעי: בואי בשלום עטרת בעלה, גם בשמחה ובצהלה.

השמחה הנזכרת בבית השביעי היא שמחת ה'; בבית השמיני מדובר בשמחת עם ישראל ואילו בבית התשיעי השבת עצמה היא השמחה.

בדרך דומה מבליט המשורר את התקוה לתקומת עם ישראל - ירושלים - על ידי חזרה משולשת על התיבה "קומי" בשלושה בתים סמוכים:

בבית השלישי: מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה
בבית הרביעי: התנערי מעפר קומי
בבית החמישי: התעוררי התעוררי, כי בא אורך קומי אורי.

מילים מנחות נוספות בשירנו הן המילים "עם" ו"עליך" ואף הן חוזרות ונשנות שלוש פעמים כל אחת, אף כי לא ברציפות בבתים סמוכים:

בבית הרביעי: לבשי בגדי תפארתך עמי
בבית השישי: בך יחסו עניי עמי
ובבית התשיעי: תוך אמוני עם סגולה
בבית השלישי: והוא יחמול עליך חמלה
בבית החמישי: כבוד ה' עליך נגלה
בבית השביעי: ישיש עליך אלהיך.

"והוא יחמול עליך חמלה"

ציינו לעיל כי השורה האחרונה בכל בית ובית היא שיאו של אותו בית (כשם שהבית האחרון הוא שיאו של הפיוט כולו). עובדה זאת מתבטאת גם בכך שבכמה בתים פותחת השורה האחרונה במילה שבראש ו' החיבור:

בבית השלישי: ו-הוא יחמול עליך חמלה
בבית השישי: ו-נבנתה עיר על תילה
בבית השמיני: ו-נשמחה ונגילה.

מה פשרה של ו' זו שבראש הטור האחרון בכל אחד מאלה הבתים? פתיחת המשפט באות ו' מוסיפה לו הוד וחגיגיות והיא שכיחה במקרא.

בדרך זאת הלך המשורר בשיר שלפנינו, כדי להדגיש את השורה האחרונה בבית ולהבליטה:

בראש הבית השלישי: "רב לך שבת בעמק הבכא, ו-הוא יחמול עליך חמלה". "והוא" - כאילו אמר: אכן! חמול יחמול עליך ה' חמלה.

בראש הבית השישי: "בך יחסו עניי עמי, ו-נבנתה עיר על תילה" - ו' ההיפוך מעבר לעתיד - "ונבנתה" - באה כאן גם בשימוש של הטעמה והדגשה - אכן! בנה תבנה עיר על תילה!

בראש הבית השמיני: "ו-נשמחה ונגילה" - כאילו אמר: אכן! שמחה נשמח ונגיל!.¹²

השבת - תפארת

השבת כתפארת נזכרת בסידור התפילה פעמים אחדות. בתפילת שחרית לשבת, ביוצר, נאמר: "תפארת עטה ליום המנוחה, ענג קרא ליום השבת". בברכת ההפטרה נאמר: "ועל יום השבת הזה שנתת לנו... לקדושה (שנאמר [שמות כ', ח]: "זכור את יום השבת לקדשו") ולמנוחה (שנאמר [שמות כ"ג, יב]: "למען ינוח" וכו'), לכבוד ולתפארת".

מה מקורו של הקשר בין הביטויים "כבוד" ו"תפארת" ליום השבת? נראה לנו כי הביטוי עבר השתלשלות כדלהלן:

א. מקורו הראשון שלה ביטוי הוא בישעיה (נ"ח, יג-יד), שם נאמר: "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת - ענג, לקדוש ה' - מכובד, וכבדהו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר - אז התענג על ה' וכו' ". הפסוק קורא לשבת "ענג" ו"מכובד".

ב. על פסוק זה נאמר במסכת שבת קי"ג ע"א: "וכבדהו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך שלחול". הקשר בין מלבוש וכבוד הוא בדברים שנאמרו בשמות (כ"ח, ב) על בגדי אהרן הכהן: "ועשית בגדי קדש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת.

ג. על פי צירוף מקורות אלה נוצר תחילה בברכות ההפטרה (שנוסחן מובא כבר במסכת סופרים) הביטוי "ועל יום השבת הזה שנתת לנו ה' אלהינו... לכבוד ולתפארת".

ד. מתוך צירוף הביטוי שבברכות ההפטרה עם הפסוק בישעיה "וקראת לשבת עונג" נוצר בתפילת שחרית הביטוי "תפארת עטה ליום המנוחה, ענג קרא ליום השבת".

ה. מכל אלה יחד בא המשורר בפיוטנו לקרוא על יום השבת את המליצה "לשם ולתפארת ולתהלה" שבמקורה, בספר דברען (כ"ו, יח-יט, בסדר שונה - "לתהלה ולשם ולתפארת"), נאמרה על התורה כולה. משוררנו שהורגל מתוך ברכות ההפטרה העתיקה לביטוי "לכבוד ולתפארת" כמתייחס אל יום השבת, עשה צעד נוסף והתייחס לשבת בביטוי המקרא "לשם ולתפארת ולתהלה".

"זכור ושמור בדבור אחד"

"זכור ושמור בדבור אחד השמיענו אל המיוחד" - על פי דברי הגמרא (שבועות כ', ע"ב): "זכור" ו"שמור" - בדבור אחד נאמרו (בדברות הראשונות, בספר שמות [כ', ח], נאמר: זכור את יום השבת לקדשו" ובדברות האחרונות, בספר דברים [ה, יב], נאמר: שמור את יום השבת לקדשו"), מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע".

"בגדי תפארתך - עמי"
התנערי מעפר, קומי!
לבשי בגדי תפארתך - עמי
על יד בן ישי, בית הלחמי
קרבה אל נפשי, גאלה!

הבית מיוסד על הפסוק בישעיה (נ"ב, א-ב): "עורי עורי, לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים... התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". כמו בפסוק בישעיה כך גם בבית זה פונה המשורר אל ירושלים (ולא אל "עמי"! שהרי הפנייה היא בלשון נקבה [...התנערי ...קומי ...לבשי...] ואילו "עם" הוא מין זכר!). המשורר קורא לירושלים להתנער מעפר ולקום וללבוש את בגדי התפארה שלה. ומה הם בגדי התפארה של ירושלים? עמי - עם ישראל! שכן כאשר חסרה ירושלים את עם ישראל הרי היא כאשה ללא מחלצותיה הנאות, חסרת זוהר ונטולת הדר. לבשי נא ירושלים את בגדי תפארתך שהם עמי. על הרעיון של שיבת עם ישראל לירושלים חוזר המשורר גם בבית השישי: "בך יחסו עניי עמי!" (על פי הפסוק מישעיה יד לב: "...ובה יחסו עניי עמו").

"על יד בן ישי בית הלחמי" - על ידי המשיח שעתיד להיות מזרע ישי, ככתוב בנבואת ישעיה (י"א, א): "ויצא חוטר מגזע ישי" - קרב נא ה' אל נפשי וגאל נא אותה! המליצה היא על פי הפסוק בתהלים (ס"ט, יט): "קרבה אל נפשי, גאלה! למען אויבי - פדני!" ("קרבה" - קרב נא! ציווי מארך, הקו"פ בקמץ קטן!).

"על יד איש בן פרצי"
ימין ושמאל תפרוצי
ואת ה' תעריצי
על יד איש בן פרצי
ונשמחה ונגילה!

עתידה ירושלים שתתפשט לכל הכיוונים (על פי ישעיה [נ"ד, ג: "כי ימין ושמאל תפרוצי], "ואת ה' תעריצי" - [וי"ו החיבור במובן של תוצאה - ]) לפיכך תשבחי את ה' (כמו: "ואת אלהי ישראל יעריצו" -ישעיה כ"ט, כג). "על יד איש בן פרצי" - על ידי שירותיו של דוד בן ישי מזרעו של פרץ (סוף מגילת רות). את השורה השלישית יש למשוך לדעתנו לשורה שלפניה, ירושלים תעריץ את ה' על ידי שירי דוד המלך. השווה עזרא (גכ, י): "ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה', על ידי דויד מלך ישראל" - על ידי המזמורים שחברם דוד המלך.¹³

המשפט המסיים "ונשמחה ונגילה"¹⁴ הוא משפט בפני עצמו. כאמור לעיל, האות וי"ו בראש משפט זה היא להדגשה והטעמה - אכן, שמח נשמח ונגיל!

שים לב כי פעמיים התייחס המשורר לדוד או למשיח בן דוד ובשתי הפעמים התייחס אליהם ברמיזה ולא נקב בשמם, ובשתי הפעמים השתמש בביטוי "על יד":

"על יד בן ישי בית הלחמי"
"על יד איש בן פרצי"

הזכרנו לעיל את תכונת שפת השיר לדבר בלשון סתומה וברמז והבאנו בהערה 11 את דברי הנצי"ב בקשר לכך על הצורך המתעורר לפעמים "לעשות הערות מן הצד" כדי לפרש את כוונת השיר, ועל התקלות הנובעות מכך שפרשנים, שאינם מבינים מה היתה כוונת המשורר, באים "להשערות בדויות מה שלא היה מעולם ולא לזה כיוון המשורר".

אף השיר שלפנינו מדבר לפעמים בשפת חידות ולא תמיד ירדו המפרשים לכוונתו הנכונה של המשורר. מה גם שהפיוט שלפנינו עמוס זכרי לשון ורעיונות מן המקרא והנביאים ומן התלמוד, ואף מן המדרש והזוהר ובלא לדעתם נשארים הדברים סתומים. להלן נביא כמה דוגמאות לכך.

"מקור הברכה"

חביבותה היתרה של השבת נובעת קודם כל מכך שהיא יום מנוחה ליגע ושלווה לעמל. אדם משתחרר מטרדותיו, מקוצר רוח ומעבודה קשה של שגרת ימי החול ומכפיפות לזולתו וחוזר זקוף קומה ובן חורין לביתו ולמשפחתו ונפשו מתמלאה שמחה. אך לא זו בלבד, השבת היא גם יום קדושה, יום של נשמה יתרה והרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל', ע"ב). ועוד, השבת היא "מקור הברכה" כאמור בבית השני:

לקראת שבת לכו ונלכה
כי היא מקור הברכה

השבת כמקור הברכה נזכרת בדברי הזוהר לפרשת יתרו (פ"ח, ע"א):

"כל ברכאן דלעילא ותחא ביומא שביעאה תליין... דההוא יומא מתברכאן מניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה להתא, כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעא. ובגין כך, מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדר פתורא ולאתקהא סעודתא בליליא דשבתא בגן שיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכין של שיתא יומין דשבתא".

(תרגום: כל הברכות, שלמעלה ושלמטה, תלויים ביום השביעי... לפי שאותו יום, מממנו מתברכים כל ששת הימים העליונים, וכל אחד ואחד מקבל מזונו למטה, כל אחד ביומו, מאותה ברכה שמתברך ביום השביעי. לפיכך מי שהוא בדרגה של האמונה צריך לסדר השלחן ולתקן סעודה בליל שבת בכדי שיתברך שלחנו כל ששת הימים, שהרי באותו זמן מזדמנת ברכה שיתברכו ממנה כל ששת ימי השבוע).

השבת היא אפוא המקור שממנו נובעת הברכה לכל יום ויום מימות השבוע - מקור הברכה.

סוף מעשה, במחשבה - תחילה

אף על פי שהשבת היא סיום מעשי בראשית, היא שעלתה במחשבה תחילה, שכן כל הבריאה כולה איננה אלא בשביל יום השבת. המקור לרעיון זה הם דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה י, סימן ט): "משל למך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? - שבת!" (יצוין כי אף במדרש זה מכונה השבת בתואר "כלה"!):

לקראת שבת לכו ונלכה
כי היא מקור הברכה
מראש מקדם נסוכה
סוף מעשה במחשבה תחילה.

"מראש מקדם נסוכה". "נסוכה" - היתה לנסיך. על פי הפסוק במשלי (ח', כב-כג): "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז, מעולם ניסכתי, מראש...". הפסוק במשלי מדבר על החכמה (ולפי הגמרא [פסחים נ"ד, ע"א] הכוונה היא לתורה שנבראה קודם שנברא העולם). המשורר הסב את הדברים על יום השבת שעלה במחשבה תחילה אף כי במעשה (בפועל) בא בסוף הבריאה. השבת היא אפוא "סוף" בתהליך מעשה הבריאה ואולם במחשבה - היא שעלתה תחילה (ומכאן הביטוי "סוף מעשה במחשבה תחלה" שחדר לשפה העברית במשמעות שונה במקצת דהיינו - שאין ראוי לעשות דבר אלא אם כן קדמה לו מחשבה וכוונה מראש).

"לשם ולתפארת ולתהלה"
שמור וזכור בדבור אחד
השמיענו אל המיוחד
ה' אחד ושמו אחד
לשם ולתפארת ולתהלה.

הביטוי "לשם ולתפארת ולתהלה" הוא על פי הפסוק בפרשת כי תבוא בספר דברים (כ"ו, יח-יט). שם נאמר כי ה' בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה ולשמור כל מצוותיו "ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת...". כדי לסיים את השורה האחרונה בחרוז "-לה" שינה המשורר את סדר המילים שבפסוק ובמקום "לתהלה ולשם ולתפארת" כתב: "לשם ולתפארת ולתהלה". לי משמעות הפסוק בתורה ניתן להסיק כי כוונת המשורר לכך שה' ציווה את עם ישראל לשמור ולזכור את יום השבת ועל ידי כך יהיה עם ישראל "לשם ולתפארת ולתהלה" (ולא שה' הוא "לשם ולתפארת ולתהלה" כפי שנראה בפיוט שלפנינו במבט ראשון). שהרי בספר דברים נאמר (שם) כי ה' ציוונו "לשמור כל מצוותיו... לתהלה, לשם ולתפארת" - כדי שעל ידי שמירת המצוות יהיה עם ישראל "לתהלה, לשם ולתפארת". אף על שמירת השבת השמיע ה' את עם ישראל כדי לתיתו על ידי כך לשם ולתהלה ולתפארת, שהרי השבת היא מתנה נאה שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל ועם ישראל יכול להתפאר בה לעיני כל הגויים.

סיום

פיוטו של שלמה אלקבץ "לכה דודי" זכה להתקבל כהימנונה של השבת על שום תוכנו המעודד ועל שום יופיו הנדיר. הפיוט מציין שלוש מעלות עיקריות של השבת: א. השבת היא נכס יקר המביא לעם ישראל תהילה ותפארת (הבית הראשון) ועל כן היא כעטרה לישראל ("עטרת בעלה" - הבית האחרון); ב. השבת היא מקור הברכה לכל אחד מימות השבוע (בית שני); ג. אף על פי שנבראה בסוף, השבת היא שעלתה במחשבה תחילה והיא תכלית הבריאה כולה (בית שני).

השיר גדוש זכרי לשון מן התורה ("זכור", "שמור", "לתהלה לשם ולתפארת"), מן הנביאים (בעיקר מנבואות הנחמה שבישעיה), ומן הכתובים ("קרבה אל נפשי גאלה" - תהלים ס"ט, יט: "מראש מקדם נסוכה" - משלי ח', כב-כג) והוא עמוס רמזים לקטעי הלכה ואגדה שבתלמוד ובמדרשים ובזוהר הקדוש. השיר מלא אופטימיות ורווי לשונות שמחה וצהלה. האמונה בגאולה הקרבה והולכת היא ממשית מאוד וממלאה את הלב שמחה גדולה. הדימויים שהמשורר משתמש בהם מלאים חן ורגש רב - חתן היוצא לקראת הכלה וכלה הבאה אל החתן. כל אלה בצירוף למקצב הקל, לחריזה המיוחדת וליתר הקישוטים הספרותיים, עשו את "לכה דודי" להימנונה של השבת בכל תפוצות ישראל.